ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה וגו': הנה דבר זה מתמיה, כי איך נתייראה להודות שצחקה, ולא נתייראה מלהכחיש דבריו יתברך, ולשקר לומר לא צחקתי כי יראה, ואדרבא זה עון יותר גדול. והענין הוא, כי הנה הקב"ה שנה דברי שרה, מפני שלום בין איש לאשתו, כי הרי היא אמרה ואדוני זקן, והקב"ה אמר שאמרה ואני זקנתי. והנה שרה כחשה להשי"ת דרך סתם, ולא פירשה ענין ההכחשה על מה היתה. ואף גם ההכחשה זו, היתה בקרבה, ר"ל בינה לבין עצמה בחשאי. ואמנם ההכחשה זו ודאי, שכוונתה היתה על האמת, כי בודאי לא היתה מכחשת שלא צחקה, שהרי ודאי צחקה. אבל היתה מכחשת מ"ש הקב"ה בשמה, שאמרה ואני זקנתי, ולא היה כך, כי הרי היא ראתה בעצמה שפירסה נדה, וחזרה לימי נעוריה, ולא אמרה אלא ואדוני זקן. אבל לא הוציאה מפיה מה ענין הכחשתה אם הוא להכחיש שלא אמרה אלא ואדוני זקן, או להכחיש שלא צחקה כלל, ולכן כחשה דרך סתם, כדי שיבין אברהם, שהכחשתה היתה לומר כי לא צחקה כלל. וזהו כאלו היתה אומרת לא צחקתי. וזש"ה, לאמר לא צחקתי, ולא נאמר ותאמר לא צחקתי. וביאר הכתוב טעם הסתרת הכחשתה על מה היה, ואמר, כי יראה מבעלה, לפרש הכחשתה ולומר, כי היא אמרה ואדוני זקן, כי יקפיד בעלה על זה, ולכן כיחשה דרך סתם, כדי שיבין אברהם, שהכחשתה אינה אלא על שלא צחקה כלל. אבל מה שבלבבה לא היה, אלא על מה ששינה הקב"ה ואמר בשמה ואני זקנתי: והנה דרך בשר ודם, המשנה דברי אשת חבירו, להטיל שלום בינה לבעלה, אם האשה תכחישהו בדבריו, ישיב הוא ויאמר האמת כדבריך. כי כוונתי היתה לשנות מפני השלום, וכיון שאתה מכחישני, אף אני אגלה חרפתיך בפני בעליך, ואודה האמת. אבל השי"ת לא גמל עמה רע על הכחשתה, ולא רצה לפרש כוונתה, ומה שאמרה תחלה ואדוני זקן. אבל עכ"ז הכחישה דרך סתם, ואמר, ויאמר לא כי צחקת, כאלו יבין אברהם שלא הכחישה שרה רק בחי' הצחוק בלבד, וכל זה מכלל ענותנותו ית"ש: ותאמר הבכירה אל הצעירה: ענין בנות לוט, כבר נתבאר למעלה בענין לוט, כי הוא הקליפה היונקת מאחוריים דזעיר. וכשנפרד לוט מעל אברהם, הוציא עמו שתי נשמות קדושות, שנתערבו בחטאו של אדם הראשון. והנה הם, רות המואביה, ונעמה העמונית. והנה נעמה היא מן בינה, הנקראת נועם ה' כנודע. ויש בה אותיות, נועם ה'. ולהיותה מן בינה, אין אחיזה גדולה אל הקליפה בה, ולא היו כלולות בה כ"כ נשמות. אבל רות, היא מן מלכות, עלמא דאתגלייא, ולכן נאחזו בה הקליפות במאד מאד וכל הנשמות הקדושות של מלכות בית דוד, עד המשיח, כלם היו כלולות בה כנודע, וכולם נתערבו בקליפות, ולא נתבררו משם, עד שנתגיירה רות, ובה היו כלולות כלם. ולכן רות היא בגימטריא מלוי של שם אדנ"י, שהוא במלכות, והיא בגימטריא תרע"א. וכשתסיר אותיותיו הפשוטות שהם ס"ה, נשארו אותיות המלוי בגימטריא רות, והנה ב' בנות לוט, הם רות ונעמה: ותלד הבכירה בן ותקרא את שמו מואב וגו': (מזולתו) סוד עמון ומואב מה עניינם. וכבר ביארו קצת עניינם, בס"ה במדרש הנעלם וע"ש. והענין הוא, דע, כי עמון ומואב הם ב' קליפות, נאחזות ויונקות בשתי ההי"ן של שם ההוי"ה. ועמון הוא יונק מן ה' ראשונה, בינה. ומואב מן ה' אחרונה, מלכות, כנזכר בספר הזהר. והנה כפי זה יקשה, איך נולד מואב בראשונה, ואחריו עמון שלא כסדר ב' הההי"ן הנזכר. והענין הוא, דע, כי עמון הם אותיות נועם, שהיא ה' ראשונה, בינה, בסוד (תהלים צ' י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו דעלמא דאתי איקרי נועם, שהוא שם אהי"ה במלוי יודין, שהוא קס"א, ונעם חסר וא"ו ע"ה בגימטריא קס"א. ונודע, כי שם זה הוא בבינה, גם נועם מלא וא"ו, בגימטריא קס"ו, שהוא האחוריים של ההוי"ה דמלוי ס"ג, שהיא בבינה, העולה בגי' קס"ו, כנודע אצלינו. והקליפה הנאחזת בה, מתהפכת מנועם לעמון: האמנם דע, כי קליפה זו הנקראת עמון, איננה נאחזת ממש באימא עילאה, הנקראת בינה כי שם אין אחיזה אל הקליפות. האמנם היא נאחזה במלכות של התבונה, המתלבשת בז"א, אשר ממנה נעשת לאה אשתו, הנקראת קשר של תפילין. וכבר הודענוך, כי לאה זו נקראת בשם בינה, בכל ספר הזוהר, יען כי ממלכות דתבונה היא נעשית, והיא אשר אנו קורים עתה נועם, וה' עילאה, אשר בה נאחזת הקליפה הנקראת עמון: ומן רחל אשת זעיר הנקראת ה' תתאה, יצתה הקליפה הנקראת מואב. ולפי שלאה היא אחוריים של בינה, שהיא שם הוי"ה דס"ג, לכן נקראת לאה זו נועם מלא וא"ו, העולה בגימטריא קס"ו, שהם אחוריים דהוי"ה דס"ג, ולכן הקליפה הנאחזת בה, גם היא נקראת עמון מלא וא"ו הפך נועם. וכבר הודענוך כי כל קליפה וקליפה, לוקחת ניצוצות קדושה ומערבתן עמה. והנה ניצוץ קדושה שלקחה הקליפה הזאת, הנקראת עמון, היא בחי' נעמה העמונית, אשר היתה ניצוץ קדושה, ונשאת לשלמה ע"ה, כי היא בגימטריא עם הכולל כמו נועם. וניצוץ הקדושה שנתערבה בקליפה הנקראת מואב, היא רות המואביה, לפי ששם אדנ"י הוא במלכות ה"א התאה, וכאשר תמלאהו בגימטריא תרע"א. ואם תסיר ממנו אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא ס"ה, ישאר בגימטריא רות: ועתה נבאר תירוץ אל הקושיא שהקשינו למעלה, כי מאחר שכפי האמת הבכירה היא ה"א עילאה, והצעירה היא ה"א תתאה, איך הבכירה ילדה מואב, והצעירה גם היא ילדה עמון. והענין הוא, כי עמון יש לו ב' בחינות, כי בבחינה הראשונה, עמון קדם, והוא הבכור קודם מואב, לפי שהוא בסוד ה"א עילאה, ואחריו יצא מואב, בסוד ה' תתאה שניה. אמנם אח"כ נתבטל עמון הא', ואח"כ חזר ונתגלה פעם שנית. ובערך הפעם הזאת השנית, נמצא כי מואב הוא מן הבכירה, ועמון מן הצעירה. אבל בפעם הראשונה, ודאי הוא כי עמון יצא ראשונה: ובזה יתבאר טעם נכון, למה בן הבכירה נקרא מואב, ולא נקרא בן אבי, ע"ד בן הצעירה שנקרא בן עמי, ולא נקרא עמון. ויובן עם מה שנתבאר והוא, כי כאשר יצא בתחלה, נקרא עמון וכאשר נתבטל, וחזר ונתגלה בפעם השנית, נקרא בן עמי, פירוש בן עמון הראשון, כי זה השני מכח עמון הראשון נמשך, ולבנו יחשב, ובערך זה אמו תקרא צעירה, יען כי ילדתו אחר שנולד מאב, ואולי כי זהו טעם רבוי מלת גם, באומרו והצעירה גם היא, להורות כי נולד ב"פ, משא"כ במואב, כי לא נתבטל, והוא הוא מאב הראשון, ולכן נקרא מואב, ולא בן אבי: וצריך שנרחיב עוד בביאור ענין זה, ואגב זה יתבאר עוד טעם, למה זה נקרא על שם האב מואב, ולא כן עמון שלא נתייחס אל אביו. כבר הודעתיך, ענין ז"א, איך בראשונה בזמן היניקה היה בן ו"ק בלבד, ואח"כ הגדיל על ידי מוחין דגדלות. גם הודעתיך, איך בו אורות כפולים, מוחין מסטרא דאבא, ומוחין מסטרא דאימא. והם מתלבשים תוך נה"י דאבא, ותוך נה"י דאימא, ואח"כ מתלבשים תוך ז"א. גם נתבאר אצלינו בשער התפלה, איך בתחילה נכנסים לתוך זעיר, שש פירקין של נה"י דאימא, ועדיין אז נקרא הזעיר בן ו"ק, ואז מתגלים הארת ה' גבורות, ומתפשטים בגופא דזעיר, אעפ"י שעדיין לא נכנסו תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא, וממקומם מאירים הגבורות, ויורדים תוך זעיר: וכבר הודעתיך, כי לאה ורחל, פרצופיהם נעשים על ידי הגבורות. ונמצא, כי בהתפשט הגבורות תוך זעיר, תכף נעשה פרצוף לאה, אחורי ראשו, במקום המכוסה עד החזה כנודע. וכאשר אח"כ מתפשטות הגבורות יותר למטה מהחזה, במקום המגולה, נעשה פרצוף רחל, ולהיות כי עדיין המוחין שמצד אבא לא נכנס תוך זעיר, ונודע כי הם המבטלים את הקליפות, שלא יתאחזו בזעיר, כי הנה הם בסוד המחשבה עילאה, דברירת וזריקת ש"ך ניצוצין של הדינים כנודע, ולכן כל זמן שלא ירדו תוך זעיר, הנה הקליפות נאחזות באותם הגבורות, כי שם מקום אחיזתם כנודע: והנה הם נאחזות בסדר מורד הגבורות, כי תכף ברדתם אל מקום לאה, נאחזות שם, ונעשות בחי' מואב, (נלע"ד שצ"ל עמון) ואח"כ ברדתם אל מקום רחל, נאחזות שם, ונעשית בחי' עמון (נלע"ד שצ"ל מואב) ובבחי' זו תקרא הבכירה לאה, והקטנה רחל. וכעד"ז קדם קליפת עמון למואב. ונמצא, כי כל זה בעוד שעדיין החסדים לא נתלבשו תוך זעיר, ונשארו כדמיון צל על ראשו, לפי שעדיין לא נכנסו המוחין מצד אבא, המשביתים את הקליפות. ואעפ"י שיתאחזו בגבורה כנזכר, אינו כ"כ קושי ופגם למעלה, כמו אלו ירדו גם החסדים, והיו מתאחזים גם בהם ח"ו, כי היה פגם גדול מאד. ולא עוד, אלא כי אדרבא בכוונת מכוון הוריד המאציל בתחלה את הגבורה, טרם בא המוחין דמצד אבא, כדי לתת קצת השפעה וחיות מוכרח אל הקליפות, בסוד (תהלים ק"ג י"ט) ומלכותו בכל משלה, מבחי' הגבורות, אשר בהם שרש הקליפות, בסוד שמרי היין. משא"כ בחסדים: ואמנם אח"כ נכנסים בזעיר, תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא ביחד עם תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, כדי שלא יתאחזו הקליפות גם בחסדים דמצד אימא, ובג"ר. משא"כ בשית סטרין תתאין דאימא, כי אין חשש כל כך אם יתאחזו בהם, ולא עוד, אלא כי גם הוצרך הדבר לכך כנזכר, ואז ברדת ג"ר של אימא, עם ג' תתאין דאבא ביחד, הנה הה' חסדים הם תוך הדעת שמצד אימא, וכבר עתה אין חשש מן החיצונים כנזכר: והרי נתבאר איך הגבורות נכנסים ומתפשטים תחלה בזעיר, קודם החסדים. ואמנם החסדים כאשר הם מתפשטים בזעיר, הוא לצורך בנין פרצופו עצמו, משא"כ בגבורות, שהם לצורך לאה ורחל כנזכר: ודע, כי מ"ש כי הגבורות מתפשטות תחלה בזעיר, אינו רק הארתם בלבד, היא אשר ירדה בזעיר טרם החסדים. אמנם הגבורות עצמם ושרשם, אשר בדעת דזעיר, בג"ר דמצד אימא, אשר אלו הם הצריכות לירד למטה עד רחל לצורך פרצופה, כי מהם נעשת כנודע, עדיין לא ירדו גם הם, כי מה שירדו הוא הארתם לבד, אשר מהם נעשת פרצוף לאה כנודע, ולא משרשם עצמם: והנה הגבורות האלו עצמם, הנקראים שרש, אינם יורדות למטה, יען כי מפחדים פן יתאחזו הקליפות גם בהם, כי הם גבורות תקיפין כנודע, ואעפ"י שכבר נכנסו ג' תתאין של אבא, עכ"ז לא יספיקו רק למנוע אחיזתם בחסדים, אבל לא יספיקו למנעם מהתאחז בשרשי הגבורות עצמם, כי שם עיקר אחיזתם, ולכן לא ירדו גם הם, כי הנה לתת חיות המוכרח אל הקליפות, כבר הספיק להם במה שנתאחזו בהארת הגבורות שירדו למטה כנזכר. ולכן אלו הגבורות נשארות למעלה, ואינם יורדות עדיין. והנה עתה בהכנס תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, נכנס גם כן קצת מן היסוד דאבא, להיותו ארוך, ואינו קצר כיסוד דאימא נוקבא. ואז מתבטלת אחיזת הקליפות בלאה, ואז בחי' עמון הראשונה, אשר נאחזה בלאה, נפסקה ונתבטלה: אמנם בחי' מואב, שנתאחזה למטה ברחל, לא נתבטלה. לפי שעדיין לא נכנסו רק תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, ועומדים למעלה במוחין ברישא דז"א, כנגד מקום לאה בלבד, ושם אזרו כח לבטל אחיזת הקליפות משם בלבד, שזה גם כן הוא הטעם, למה לא ירדו שרשי הגבורות עצמם למטה ברחל מתחלה, לפי שאין כח בתלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, העומדים למעלה בראש זעיר, לבטל אחיזת הקליפות למטה ברחוק מהם בגבול רחל. ולכן כיון שאינם רוצות לירד למטה עד רחל מפחד זה, לכן אינם נכנסות כלל תוך זעיר, ונשארות צל על ראשו למעלה, עד אשר יכנסו גם כל הפרקין קדמאין של אבא, כי אז ישתלשלו פרקין תתאין דאבא למטה, עד גבול רחל, ואז יהיה בהם כח לבטל אחיזת הקליפות משם: והנה שרשי אלו הגבורות, מוכרחים לירד עד למטה, לתקן פרצוף רחל, ואמנם יש להם פחד לירד כנזכר, וע"כ מה הם עושים, הנה אלו הה' גבורות של יסוד דאימא, מתחברות עם הה' גבורות שביסוד דאבא, ואלו העשר גבורות, חוזרות ועולות ממטה למעלה, עד מקום או"א, בסוד מ"ן, וגורמין זווג ב' אל או"א, ומולידים ה' חסדים מצד אבא, וה' גבורות מצד אימא. והנה הם עשרה אחרים, והנה הודענוך, כי כל דבר שבקדושה, לעולם נשאר הרשימו שלה תמיד קיים, אעפ"י שעיקר הקדושה נסתלקה אח"כ משם, וכפי זה נמצא, כי יש כאן שלשים גבורות. כי עשרה גבורות היו בתחלה, ה' דאבא, וה' דאימא. והשאירו רישומם למטה, טרם עלותם. וכשעלו אח"כ בסוד מ"ן כנזכר, הרי הם עשרים. וע"י הזווג ירדו עשרה אחרות כנזכר, הרי שלשים גבורות, וכולם לצורך רחל: הגהה - ונלע"ד חיים, כי ה' חסדים אלו דאבא, הם גבורות. כי הרי מכח מ"ן דגבורות נעשו. אמנם נקראים חסדים, בערך אותם של אימא, שהם גבורות גמורות. וכמו שמצינו בענין ה"ח שביסוד דאימא, שאינם אלא גבורות של אבא, שהוחלפו וניתנו ביסוד דאימא, ונקראים חסדים, בערך גבורות של אימא. כנלע"ד: וסוד זווג זה הב' שזכרנו פה, הנה נרמז אצלינו בביאור ברכת אבות, במלה קונה הכל, שהוא מזל העליון הנקרא ונקה, והוא אותיות קונ"ה המזווג לאו"א וע"ש. והנה עתה בזווג הב' זה, אשר נולדו עשרה גבורות אחרות, נתחברו עם הראשונות, ונתמתקו ונתבסמו על ידם, לכן אין עתה פחד עליהם, פן יתאתזו בהם הקליפות, ברדתם למטה ברחל, ועי"כ יורדים יחד כלם למטה עד רחל, תוך ז"א, ומתקנים ובונים פרצוף רחל. והנה ברדתם כנגד גבול לאה, חוזרת לקדמותה קליפת עמון להתאחז שם. ומה שנתבטל, חזר עתה למקומו, ונשתנה שמן ונקרא בן עמי, להורות על זה, כי מן עמון הא' שנתבטל, נמשך הבן הזה, משא"כ במואב. ונמצא כפי זה כי עמון הוא הצעיר, ומואב הבכור: ונבאר את הפסוקים, ובהם יתבאר למה נקרא מואב. הנה הכתוב אומר בפרשת חקת, (במדבר כ"א כ"ח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון. והענין הוא, כי הנה בלק מלך מואב היה, שהוא כנגד קליפת רחל. וחשבון עיר סיחון, מכלל ארץ מואב היתה, וז"ס פסוק על כן יאמרו המושלים באו חשבון וכו', וגם ארנון מערי מואב היא. והענין הוא, ובו יתבאר מ"ש בס"ה פרשת בשלח, וז"ל, ואת הנחלים ארנון, ועם נחליא דאשתכחו ואתנגידו מההיא אתר עילאה דאקרי ארנון. מאי ארנון, זווגא עילאה דחביבותא, דלא מתפרשאן לעלמין, כד"א (בראשית ב' י') ונהר יוצא מעדן וכו'. וביאור הענין הוא, כי סיבת והויית ותיקון הקליפה הנקראת מואב, ועשיית גבולה, היה ע"י ארנון, ר"ל ע"י הזווג הב' של או"א כמש"ל, וז"ש, כי ארנון גבול מואב, ר"ל כי הזווג העליון, הנקרא ארנון, הוא היה סיבה, שנגבל גבול מואב, ונתתחם ונתקן, והוא רחל תתאה שהיא המלכות, כי ע"י הגבורות ההם, נתקן פרצופה, ונגבל תחומה: ובזה תבין מאמר ס"ה שזכרנו, כי כוונת דבריו היא, לרמוז את הגבורות היוצאת מהזווג הנזכר. וז"ש שם, את והב בסופה, כד"א (משלי ל' ט"ו) לעלוקה ב' בנות הב הב, ובסופה היא ים סוף, שהיא רחל מלכות, סוף כל המדרגות, אשר בה כל הגבורות. גם אמרו שם, מאי ארנון, דא זווגא עילאה וכו', ובדא שרשן שרשוי וכו', ואושטא קריבוי וכי'. ופירוש הענין הוא, כי ע"י אלו העשר גבורות, שיצאו מזווג הב' דאו"א, והם הנקראים נחלים, שבשתי היסודות שלהם, הנקראים גם הם נחלים כנודע, ואלו הנחלים נגדין ונפקין מזיווגא עילאה דאו"א הב', הנקרא ארנון, וע"י אלו הנחלים נתקן מואב, וירדו בה אלו השלשים גבורות כנז"ל. וז"ס את והב בסופה, הם הגבורות הנקראות והב, היורדות ברחל, ונקראת בסופה: וטעם קריאת קריאת ארנון הוא, כי ארנן חסר ו' הוא, והוא בגימטריא ש'. והם סוד שלושים הגבורות הנז', כל אחת כלולה מעשר, הם ש'. ועל שם שלשים גבורות אלו, העולים בגימטריא ש', היורדים מהזווג ההוא, נקרא הזווג ההוא ארנן במספרם. (הגהה - א"ש, ואין קפידה בא' היתירה, כי היא הכולל). ואלו הם הנחלים היורדים מארנון אל מואב, וז"ס על כן יאמרו המושלים, הם או"א, השרים השולטים והמושלים העליונים, הם יאמרו בראותם השלשים גבורות הנז', שלא היו רוצים לירד למטה במואב היא רחל, מפחד הקליפות כנז"ל. באו חשבון, ר"ל תעלו בסוד מ"ן, לעורר זווג וביאה העליונה, בין או"א, הנקראים חשבון, בסוד מחשבה עילאה היא אבא, והעלו לו מ"ן, ועי"כ יזדווג עם אימא, ויורד הגבורות כנזכר, ועל ידם תבנה ותכונן עיר סיחון היא מואב, רחל תתאה, ותבנו פרצופה ותגדילוה, ע"י התפשטות הגבורות מן הדעת שלה עד ההוד שלה כנודע. ועי"כ תבנה גופה, כי ענין זה קרוי בנין: עוד חוזרות ונכללות ביסוד שבה, כדי לעשותה כלי, לצורך זווגה עם זעיר, ועשיית כלי זה שבו מ"ן שלה, נקרא כוננת בסוד (שמות כ"ו י"ז) מקדש ה' כוננו ידיך, כמבואר אצלינו. וזש"ה, (במדבר כ"א כ"ז) תבנה ותכונן עיר סיחון, היא רחל הנקרא עיר כנודע. ואמנם זהו מה שיאמרו בתחלה המושלים, כדי לבנות עיר סיחון, אמנם כל זה הוא לצורך תיקון רחל עצמה, הנקראת עיר סיחון, ומה שנתחדש עתה ע"י בנין הזה הוא, כי הקליפות הנקראות מואב, הנאחזות ברחל, נתבטלו משם. וזש"ה, (במדבר ט"ו) כי אש יצאה מחשבון, ירצה, דע, כי כאשר אמרו המושלים, שהם או"א, הנקראים חשבון, אל הגבורות, שירדו למטה, לכונן רחל עיר סיחון. הנה כך עשו, כי הנה הגבורות שהם אש ודין חזק, יצא מחשבון, מזווג העליון הנזכר. גם נקראים אש, לרמוז כי הם שלשים גבורות, כל אחת כלולה מעשר כנזכר, והם בגימטריא עם כללותם, אש, כי ארנן ואש, הם שוים בגימטריא, יען כי מהזווג הנקרא ארנון, הנעשה בחשבון מחשבה עילאה, משם יצאו הגבורות, הנקראים אש, וירדו לבנות עיר סיחון, היא רחל כנזכר. ואחר הכנסתם בה, ובנייתם אותה, ונקראת עיר סיחון, אז יצאה להבה מקרית סיחון הנזכר, מן האש הנזכר אשר בה, כי מן האש יוצאה להבה, ויצאה לחוץ, ואכלה ושרפה ער מואב, הם הקליפות הנאחזים במואב, שהיא רחל, והם נקראים ער, מלשון ערוה וגלוי, יען נעשות ממה שמתגלות הגבורות ברחל ומהגלוי ההוא נעשים אלו הקליפות. והנה הקליפות האלה, הם בעלי במות, ופסילים, ואלהים אחרים, הנאחזים בגבורות אלו שיצאו מארנון העליון כנזכר, וזהו בעלי במות ארנון: ובזה נחזור לעניינינו, להבין על מה זה נקרא מואב. והענין יובן עם הנזכר, כי הנה ע"י אותם הה' גבורות חדשות, שיצאו מזווג אבא עם אימא, אשר הם יותר ממותקות, והמתיקו את הגבורות האחרות כנז"ל, וע"י כך ירדו כלם למטה ברחל, ונתקן בניינו. ולכן היא נקראת מואב, כי מהאב העליון היה תיקונה. וז"ס (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, באבא יסד ברתא, ושמור כלל זה, בכל המקום אשר נזכיר לך, בחי' הארה מיסוד אבא אל רחל, בסוד (שמות ב' ד') ותתצב אחותו מרחוק, ובסוד (ירמיה מ"א ג') מרחוק ה' נראה לי. וכמבואר אצלינו בברכת אבות, ע"ש ודי למבין: גם סבת קריאת שם מואב הוא, כי הנה מואב בגימטריא מ"ט, שהיא ההוי"ה כזו, יו"ד ה"א וא"ו ה"ה. כלה במלוי אלפי"ן, חוץ מן הה"א אחרונה, שמלואה בההי"ן. והטעם הוא, לפי שהה"א אחרונה היא ברחל הנקראת מואב, אשר כל בניינה נעשה ע"י ה' גבורות שעלו בסוד מ"ן כנזכר, ולכן מלואה בההי"ן, וזהו ג"כ סוד פסוק בשיר השירים, (שיר ח' ו') רשפיה רשפי אש שלהבת יה וגו', פירוש, כי הגבורות של רחל, הנקראים רשפים וגחלים, הם רשפי אש, ר"ל שהם שלשים גבורות, אשר מספרם הוא אש כנז"ל. וביאר מהיכן נמשכו ויצאו אלו השלשים גבורות, הנקראים רשפי אש, ואמר, כי האש הזה נמשך מן שלהבת אחת, שיצאה מאו"א, הנקראים י"ה כנודע, ומהזווג שלהם הנקרא ארנון כנז"ל, יצא האש הזה, שהוא שוה אליו: והנה הגבורות האלו נכנסות בראש רחל, בבחי' הדעת שבה, ועל ידיהם היא נבנית פרצופה. ולכן ר"ת 'רשפי 'אש 'שלהבת 'יה, ראשי. פירוש, כי רשפי אש הגבורות האלו, הם לבנין ראש הנקבה, ולמוחין שבה. ולכן אותיות שלהבת, הם, של הב"ת. פירוש, ראשי של הבת שהיא רחל, הנקראת בת, של או"א כנודע: ונבאר איך השלהבת הנזכרת יוצאת משם י"ה, והענין הוא, כי שם י"ה, יש בו ג' מיני מלואים, והם, יו"ד ה"י, יו"ד ה"א, יו"ד ה"ה. והם בגימטריא אמ"ן כנודע. והנה או"א הנקראים י"ה כנודע, הנה הם מזדווגים יחד, בבחי' ג' מיני מלואים הנז', ואז מכים ומבטשים דא בדא, ונמצא כי הכאת יו"ד עם ה"י, נעשת יו"ד פעמים ה"י, הם בגימטריא ש'. יו"ד פעמים ה"א, הם בגימטריא ק"ך, הרי ת"ך. יו"ד פעמים ה"ה, הם בגימטריא ר', הרי הכל בגימטריא כת"ר. להורות, כי ג' בחי' אלו, נעשים כתר לראש רחל, ואז מזדווגת עם ז"א, בסוד ב' שמות מחוברים יאהדונה"י כנודע. והם בגימטריא צ"א, כמנין ג' מלואים של י"ה הנזכר, בהיותם בלתי הכאה. ואם תחבר צ"א עם כתר, יהיו בגימטריא אשת"י, להורות כי עי"כ נעשת אשתו של זעיר. ואם תוסיף עוד מספר האותיות שיש במלויים הנזכר, והם ו"ד מן יו"ד, יא"ה, מן ה"י ה"א ה"ה, הם בגימטריא כ"ו, תחבר כ"ו עם אשת"י, יהיו בגימטריא שלהב"ת, הרי נתבאר איך משם י"ה, יוצא השלהבת הנזכר. והנה מלת שלהבת עם כללותה, בגימטריא תשל''ח. וז"ס (שמות ד' י"ג) פסוק שלח נא ביד תשלח, גם נתבאר ענין השלהבת הזאת, בדרוש ענין קבלת שבת, בשער הכוונות וע"ש היטב. (ע"כ מזולתו):

ותהר ותלד שרה לאברהם בן וגו': הנה בכתוב הזה ראיתי, לבאר דרוש גדול, בענין בחי' אנשים שנשמותיהם נמשכות מן הנקבה. וכמו שמצינו בענין חבקוק הנביא, בריש פרשת בשלח, וז"ל דהוה אתי מסטרא דנוקבא, ובג"ד מותא אתקשרת לרגלוי וכו'. גם מצינו בענין יצחק, שאמרו בפרשת וירא, על פסוק והנה בן לשרה אשתך, דהוה אתי מסטרא דנוקבא וכו'. גם מצינו בענין בנימין, דכתיב ביה (בראשית ל"ה ח"י) ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותלד בן ותקרא שמו בן אוני. והנה מצינו, כי לכן מת חבקוק, והחיהו אלישע, ויצחק נעקד, ופרחה נשמתו ממנו, כמ"ש רז"ל וצריך לדעת בחי' אלו מה עניינם: הנה נודע כי ב' בחי' של זווגים נמצאו בזו"ן האחד נקרא בשם זווג עצמו תחתון, דיסוד דיליה ביסוד דילה. הב' בבחי' נשיקין הקודמים אל הזווג כנודע. וגם הנשיקין נקראים זווג עליון, כמו שיתבאר. ואמנם בנימין היה מן הזווג התחתון. ויצחק וחבקוק מן הזווג העליון דנשיקין. ולכן נבאר תחלה ענין בנימין מה עניינו, ואח"כ נחזור לענין יצחק וחבקוק, ודע, כי יש עוד נשמות אחרות ע"ד אלו, אלא שאלו הג' צדיקים הם שרש לכלם, ר"ל לכל אותם הנשמות הבאים מג' בחי' אלו, כמו שיתבאר עניינם, איך שלשתם הם מסטרא דנוקבא: ונתחיל בענין בחי' בנימין, הבא מזווג תחתון דיסוד ביסוד. ובו יתבאר דרוש של מ"ן מה עניינו באורך. הנה נודע כי בעת הזווג, נותן הזכר טיפת מ"ד. והנקבה נותנת טיפת מ"ן, ומשניהם נוצר הוולד ההוא. גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים, ענין ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה קדמאה. גם נודע מ"ש חז"ל, אין האשה מתעברת מביאה א', גם נודע מ"ש חז"ל, אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי: וביאור כל המאמרים אלו, הוא באופן זה, דע, כי ענין כלי המעלה את המ"ן של הנקבה, היא ההוי"ה דמלוי ההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן. וע"י הוי"ה זו אשר בה, היא מעלה את המ"ן בעת הזווג, כדי להוליד בנים. והנה טעם לזה הוא, כי זאת ההוי"ה היא בחי' נפש הנקבה, ולכן הוי"ה זו היא לעולם במלכות כנודע, או בעולם העשיה, הרומזת אל המלכות. והוי"ה זו הפנימיות והרוחניות של הנקבה, ונקראת נפש שלה. וכל זמן שאין בה בחי' נפש, הנה היא טריפה, ואינה יולדת: והנה אין נפש זו נכנסת בה, אלא ע"י בעלה, כנודע כי כל אורות הנקבה, אינה ניתנות בה, אלא ע"י בעלה. ולכן אינה נכנסת בה, עד שיזדווג בה בעלה ביאה ראשונה, ואז נותן בה הנפש ההיא, שהיא בחי' אור הנפש של הכלי, ולא בחי' כלי עצמו. ואל הנפש הזו היא שנקרא בסבא דמשפטים, רוחא דיהיב בה בעלה, כי להיותה נמשכת מזעיר, הנקרא רוח, נקרא רוחא, אבל אינו רק בחי' נפש, כי אורות הנקבה אינם נקראים אלא נפש כנודע. ולקמן נרחיב בענין זה ע"ש. ואחרי הנתן בה בביאה א' נפש הזו, אז נשאר בחינתה ביסוד שבה, ועל ידו היא מעלה מאז ואילך מ"ן בשאר הזווגים. באופן כי מ"ן היא בחי' אחת, והאי רוחא היא בחינה אחרת המעלה אותם. וזהו טעם, שאין האשה מתעברת מביאה א': גם מ"ש חז"ל שבביאה א' עושה אותה כלי, והענין הוא, כי בביאה א' נותן בה נפש זו, ואז נגמר תקונה, וכבר היא יכולה משם ואילך להעלות מ"ן בשאר הזווגים, להוליד בנים. אבל עתה ניתן בה הנפש הזאת, ונעשה ביסוד שלה כלי גמור, להיות בה בית קיבול, לקבל טיפת ההזרעה משם ואילך. ולכן אינה מתעברת באותה הביאה הא', כי אז נעשה אור הכלי, ומשם ואילך תעלה מ"ן, ותתעבר ותוליד בנים: ובזה תבין ענין נפש האדם הזכר, הבאה לו מן המלכות שהיא נקבה כנודע, כי בהיותו נוצר בתוכה, ניתן בו כח הנפש הזאת של אמו, ועל ידה נוצרת נפש הולד בהיותו במעי אמו, וכשנולד נכנסת הנפש הזאת בקרבו תכף ומיד, כנודע: וצריך שנבאר בחי' הנפש הזאת הנקראת רוחא דשבק בה בעלה כנזכר, כי הרי איך אפשר שעתה יכנס הנפש שבה בביאה ראשונה, והרי מעת שנאצלה יש בה נפש. והענין הוא זה, דע, כי תרין עיטרין שיש בדעת דז"א שהם חו"ג, והם שתי הויו"ת, הוי"ה דמ"ה דאלפין, היא עטרא דחסדים. והוי"ה דב"ן דההי"ן, היא עיטרא דגבורות. ונודע, כי תרין עיטרין אלו, הם עיטרא דחסדים לצורך הגדלת ז"א עצמו, שהוא הוי"ה דמ"ה. ועטרא דגבורות, לצורך הגדלת נוקביה, שהיא הוי"ה דב"ן. וחלקה נמשכת לה ע"י בעלה כנז"ל, ולכן הה' חסדים מתפשטים בגופא דזעיר. וה' גבורות הם יורדות ביסוד שלו, ואז עדיין נוקביה עומדת עמו אב"א מן החזה ולמטה, והדעת שלה מכוון כנגד היסוד דזעיר כנודע, והארת אותם הגבורות עוברות דרך מחיצת כלי יסוד דזעיר לחוץ, ונכנסת דרך מחיצת כלי הדעת דנוקביה, ועי"כ מתפשטים אותם הארות דגבורות בגופה, ונגדל פרצופה, ע"ד הגדלת פרצוף זעיר ע"י החסדים. ואחר שנבנה פרצופה, חוזרת פב"פ, והם מזדווגים יחד, ואז נותן בה ה' הגבורות עצמם, שהיו ביסוד שלו, וניתנים ביסוד שלה בביאה ראשונה, ואלו נשארים שם תמיד, והם החיות שלה, ונפש שלה. אבל מה שנגדל פרצופה בתחלה, לא היה אלא ע"י הארתם בלבד, אבל עתה הם עצמות הגבורות ממש כנזכר. ובחי' זו נקראת רוחא דשבק בה בעלה בביאה א'. והנה אלו הגבורות הראשונות נשארות שם תמיד, כעין שאור המחמץ את העיסה, והוא, כי הנה כאשר חוזרים ומזדווגים פעם אחרת, אז האי רוחא מעלה בה את המ"ן לקבל מ"ד, ומשניהם נוצר הולד כמו שנבאר: ולכן נבאר עתה בחי' המ"ן עצמם מה עניינם. דע, כי עם היות שכבר לקחו זו"ן אלו התרין עיטרין כנזכר, בעת שנאצלו בבריאת העולם, ונודע, כי כל בחי' המשכת טיפת הזרע בעת הזווג, הוא מתרין עיטרין אלו אשר בדעת כנודע, כי לכן נקרא הזווג בלשון ידיעה, כמש"ה (בראשית ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, להורות כי מן הדעת נמשכת טיפת הזווג. אבל עכ"ז, אותם תרין עיטרין הראשונים שלקחו כשנאצלו, היו לצורך תיקון הגדלת פרצופם עצמם, כי אף גם הזווג דביאה א', היה לתת בה בחי' נפש וחיות שלה כנזכר, אבל להוליד בנים, צריך שיחזרו לקחת עוד מחדש תרין עיטרין כיוצא בהם, בכל זווג וזווג, כדמיון האדם שאף על פי שיש בו מוח הדעת, צריך שתמיד יאכל, ועי"כ יתחזק המוח שלו, ואז יוכל להמשיך ממוחו טיפת זרעית להוליד בנים, ואם לאו, יחלש מוחו וימות. וכנודע, שאם יזדווג האדם כמה פעמים רצופות זו אחר זו, יחלש כח ההזרעה ותהיה טיפת דם חלושה מאד, בלתי ראויה להוליד, וגם מוחו עצמו יחלש. ואם ירבה יותר על הראוי, אפשר שימות מרוב תשמיש כנודע, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות דעות. והנה גם זו"ן, אעפ"י שבעת אצילותם נתקן מוח הדעת שלהם, שהם תרין עיטרין הראשונים, על כל זה צריכים להתמיד, ולקבל כח חדש נוסף, כדי שיזדווגו ויולידו בנים: ודע, כי אין זו"ן מזדווגים שום זווג כלל, עד שבתחלה יזדווגי או"א, וגם או"א אינם מזדווגים, עד שבתחילה יזדווג א"א מיניה וביה כנודע. וכן עד"ז עד רום המעלות, עד המאציל העליון הנקרא אין סוף. ונמצא, כי בכל זווג תחתון דזו"ן, צריד שבראשונה יזדווגו הבחינות הראשונות המקבלות מא"ס. כי הא"ס לבדו יכול לחדש בכל יום תמיד אורות חדשים, אבל הנאצלים כלם, אין יכולת וכח בשום אחד מהם לחדש שום אור, עד שיקבלוהו תחלה מהא"ס. וממשיכים אותו בכל עת ממדרגה למדרגה, בבחי' הזווגים שלהם כנזכר. ואין כח בשום אחד מהנאצלים, רק מה שנתן להם לעצמם ולצרכם בעת שנאצלו, אבל לחדש אורות חדשים ולהוליד נשמות, אין בהם כח, עד שיקבלוהו מהאין סוף כנזכר: ואז ממשיכים השפע ההיא שקבלו מהא"ס, אל הבחינות שלמטה מהם, ואח"כ גם הם מזדווגים, והם ממשיכים השפע, אל אותם שלמטה מהם, וכן הדבר הולך ונמשך מזווג אל זווג, מן הבחי' הקרובות אל המאציל, עד זו"ן המקבלים השפע והכח מן או"א שלמעלה מהם, שקדמו להזדווג קודם שיזדווג הוא בנוקביה, וחזר להמשיך כח ושפע חדש מלמעלה, משורש התרין עיטרין שלהם, אשר למעלה למעלה, ונותנים אותם בסוד מוחין חדשים לזו"ן, ואז הם מזדווגים ומולידים בנים, ע"י שהוא ממשיך טיפת מ"ד, מן החסדים הראשונים שנמשכו לו בדעת שלו מחדש, וגם נוקביה נותנת טיפת מ"ן, ממה שנמשך לה מחדש בעיטרא דגבורה שבדעת שלה, ומב' טיפות אלו, נוצר הולד ברחם שלה: וז"ס תכלית מה שצריך האדם לכוין ביחוד ק"ש על אמיתותה, שיכוין כי בק"ש מזדווגים או"א, להמשיך מוחין חדשים בזו"ן, כדי שיוכלו להזדווג גם הם אח"כ, בתפלת העמידה, בעת נפילת אפים כנודע. ויולידו בנים שהם נשמות התחתונים. האמנם צריך לכוין, איך מתחילים להזדווג המדרגות העליונות הקרובות אל המאציל, ומשם נמשך לשלמטה מהם וכו', עד שנמשך השפע ההוא עד מוחין או"א, ואז גם הם מזדווגים בק"ש כנזכר וצריך לכוין הכוונה זאת, הראויה בכל מדרגה ומדרגה, כפי מה שצריך לכוין בה, זו היא כוונת ק"ש על אמיתותה, שאין למעלה ממנה. ובעונותינו לא זכינו לדעת אותה, ובשער התפלות כתבנו קצת כוונה, ממה שקבלתי ממורי זלה"ה: ונמצא, כי בכל זווג דזו"ן, מקדים אליו זווג דאו"א, ונותנים להם מוחין מחדש, ומחדשים להם תרין עיטרין אחרים חדשים, ואז מזדווגים גם הם. והוא נותן טיפת החסדים, מיסוד שבו ליסוד שבה. והיא נותנת טיפת הגבורות. ומשתי טיפות אלו, נוצר הולד. ואמנם לא יש בה כח להעלות כח מ"ן האלו, אלא ע"י הגבורות הראשונות שנתנו לה בביאה א', הנקראים רוחא דשדי בגווה, והם עומדות קיימות לעד שם בגופה דנוקבא כל ימי חייה, והם מעלין את הגבורות החדשות שבכל זווג, שמהם נוצר הולד. אבל הגבורות החדשות. הן נקראים מ"ן, ומהם נוצר הולד ההוא. וכשירצו להזדווג עם אחרת, באים גבורות אחרות חדשות, ומהם נוצר ולד אחר. וכן עד"ז תמיד אבל הגבורות הראשונות, נשארות שם תמיד קיימות לעד, כי אין הולד נעשה, אלא מן החסדים והגבורות חדשות עצמם, שבכל פעם ופעם. ואלו הגבורות הישנות הראשונות מעלים אותם: עוד צריך שתדע, ענין העלאה זו מה עניינה, ומה תועלת יש מזה הרוחא שהם הגבורות הראשונות, אם הולד הנוצר מהה"ג החדשות. דע, כי כמו שנתבאר שהגבורות הראשונות נשארות תמיד בנוקבא, כי הם נפש שלה כנזכר. גם החסדים הראשונים שנתנו בז"א בעת שנאצלו, עומדים בו קיימים לעד, כי הם חיותו ורוח שבו. והנה כאשר מזדווגים זו"ן, מביאה שניה ואילך, הנה נמשכו בו חסדים חדשים כנזכר. ובהיות אלו החסדים החדשים, יוצאים מן היסוד שלו בסוד מ"ד, הם מתלבשים שם תחלה, בחלק אחד מן החסדים הראשונים אשר שם, ואחר כך יוצאות מן היסוד שלו, ונתנים ביסוד שלה בסוד מ"ד. ואז גם הגבורות החדשות שבה, שהם הנקראים מ"ן, מתלבשות תחלה בחלק אחד מן הגבורות ראשונות אשר בה, ואז יש בהם כח לעלות כנגד טיפת מ"ד, אחר אשר נתלבשו הלבוש הנזכר. וז"ס ענין ההוא רוחא המעלה מ"ן מה עניינו, ומה ענין העלאתו אותם: ואח"כ בהמשך חדשי העיבור, נוצר הולד עצמו שהיא הנשמה עצמה, מן החסדים והגבורות ההם, שהם עצמם בחי' הנשמה. וממה שלקחו מהחו"ג הראשונות בעת הזווג כנזכר, נעשה להם ב' מלבושים אל הנשמה הזו, הכלולה מחו"ג החדשות, מלבוש אחד מאביו שהוא זעיר, ומלבוש אחד מאמו, שהוא נוקביה. וז"ס מ"ש בסבא דמשפטים, על פסוק (שמות כ"א ח') בבגדו בה. ועל פסוק (שם) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ושם נאמר, כי הלבוש ההוא נקרא אלו"ה. כי הנה החסדים הראשונים, נקראים א"ל, ומשם נעשה לבוש מצד אביו, אל הנשמה, שהיא חסדים החדשים: גם בזה תבין, מ"ש חז"ל אור שנברא ביום הא' גנזו לצדיקים וכו', כי האור דיום א', הם חסדים חדשים, ועשה להם לבוש מן החסדים הראשונים, אשר ביסוד שבו, הנקרא צדיק, ונגנז ונתלבש בו, טרם שיצא מן היסוד שבו כנזכר: ובזה יש תימא גדול, איך מן החו"ג הראשונות, שהם עצמות רוח ונפש זו"ן, יעשה מהם מלבוש, אל הנשמה הנבראת מן החו"ג החדשות. אבל זה יובן, בסוד מה שנתבאר אצלינו, בפסוק (תהלים מ"ב ט') יומם יצוה ה' חסדו, כי כל האורות אשר למטה מאור החסד הראשון, הם מתלבשים בו, כדי שישמרם מן הקליפות, לפי שהוא גבוה מאד, ואין הקליפות יכולות להתאחז בו. וז"ס פסוק (שם פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה. גם הוא ע"ד מש"ה, (דברים ל"ב י"א) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו. והאם מלבשת את הבנים, לשמרם מן החיצונים. וכמו שנתבאר אצלינו בפרשת יתרו, במצות כבוד אב ואם, שנצטוו בה הבנים, לסיבת הלבוש הזה שבנשמתם, שהלבישו אבותיהם. וזכור ענייני לבוש הנשמה מה עניינם: ואל תטעה לומר, כי כל החסדים הראשונים, או כל הגבורות הראשונים, נעשים מלבוש אל הנשמה ההיא, אבל הענין הוא, כי כל הבנים או הבנות שיולדת הנקבה, כלם הם לוקחות חלק אחד קטן, מאותם החו"ג הראשונות, וכשנשלם כחם, ואין להם מה ליתן עוד לזולתם, רק החיות הצריך לעצמם לבד, אז אין האשה יולדת, ונפסק ממנה ארח כנשים, כנודע כי מן הכלים והלבושים של הגבורות הראשונות שבאשה, נמשך הדם של אורח הנשים, כמבואר אצלינו באורך, בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים וע"ש. בסוד ה' דמים טהורים, וה' דמים טמאים. ואותם דמים שהם לבושי הגבורות, נעשים שאור לצייר צורת הוולד, שהוא מן החדשות. כשכלה השאור, ואין בו כח להחמיץ, זולתו אין עיסה חדשה להתחמץ, ולא נשאר בה רק כח והרוחניות שצריכים לעצמה. ואם גם זאת היה יוצא ממנה, היתה מתה, כמ"ש לקמן על בצאת נפשה כי מתה, כי מבחי' השארית הזה, נעשה בנימין: ונחזור לבאר ענין, ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה, שהם הגבורות הראשונות, הנקראים הוי"ה דב"ן דההי"ן. וגם נשארו החסדים הראשונים כנז"ל. דע, כי גם באימא עילאה, יש בחי' רוחא דשבק בה אבא, בביאה ראשונה כשנאצלו, וההוא רוחא נקרא ההוי"ה דב"ן דההי"ן. וטעם הדבר הוא, לפי שמוכרח הוא, שההוא רוחא יהיה כלול מתרין רוחין, דכר, ונוקבא, כדי שיהיה בה כח להוליד בנים זכרים ונקבות. ולכן ההוא רוחא היא הוי"ה דב"ן, שהיא חבור ב' הוייו"ת, זכר ונקבה, ושתיהן בגימטריא ב"ן: ועוד, כי בהוי"ה זו במלואה, ניכרים בפירוש ב' ההויו"ת, כי ד' אותיות הפשוטות, הם הוי"ה אחת. וה' אותיות המלוי, גם הם הוי"ה שנית, אם תחבר ב' אותיותיה הראשונות שהם ו"ד, ותעשה מהם אות יוד אחת: ואח"כ כשנאצלו זו"ן, מזווג ב' אחד של או"א, אז נתלבשה נשמת ז"א, בחלק דההוא רוחא דשבק בה אבא באימא בביאה קדמאה, ולקחו עמו ע"ד הנז"ל, ונעשה לבוש אליו. והנה לבוש זה, כלול מב' הויו"ת, הנכללות בהוי"ה אחת דב"ן כנזכר, שהם סוד תרין עיטרין דחו"ג, וכבר נתבאר למעלה, כי כל אור הנוקבא, לוקחו בעלה בתחילה, והוא נותנו אליה. ולכן הוא לקח ב' ההויו"ת הנז', נכללות ונעשות הוי"ה אחת של ב"ן: ובזה תבין, למה ז"א נקרא ב"ן, והוא לסיבת לקיחתו שתי הויות הנז', שהם בחי' ב"ן כנזכר. ואעפ"י שההוי"ה אחת היא של מ"ה דאלפי"ן, כנגד עיטרא דחסדים. והוי"ה השנית היא דמלוי ההי"ן, של גבורות. עכ"ז, להיות כי גם שניהם הם בחי' מ"ן שבנוקבא דאימא, לכן שניהם נקראים הוי"ה אחת דב"ן, אלא שבה נכללים כח שתיהם, דמ"ה וב"ן, לשתוכל להוליד זכרים ונקבות כנזכר: ואח"כ מהארת הגבורות האלו, נבנית פרצוף נוקבא כנזכר. ואח"כ בביאה ראשונה, נחלקים ב' הויו"ת הנז', הכלולים בהוי"ה אחת דב"ן, לשתים, והוי"ת החסדים נשארת בז"א תמיד, בסוד חיותו, וכנז"ל. והוי"ת הגבורה עצמה, הנקראת ב"ן, נתנת בה בסוד רוחא דשבק בה בעלה. וגם יש בה כח ב' ההויו"ת זכר ונקבה, לכשתוכל להוליד גם היא זכרים ונקבות, ונקראת הוי"ה דב"ן: ודע כי הנה מש"ל, כי בכל זווג דזו"ן, ממשיכים מוחין חדשים מלמעלה מן האין סוף, דרך המדרגות, והוא לוקח שפע מ"ד, והיא מ"ן, דע, כי זה הוא בענין הנשמות החדשות הבאות מלמעלה, בזווג ליל שבת ויו"ט. אבל בזווגים של ימי החול, אחר חרבן הבית, כבר ביארנו במצות שביעית, פרשת בהר סיני, כי כל המ"ן של אז, הם מהבירורין המתבררים מן המלכים שנפלו בקליפות, ומהם נעשים הנשמות ההם שבאלו הזווגים. והוא בסוד (תהלים צ"ז י"א) אור זרוע לצדיק, הנזכר בפרשת תרומה, בענין בריה דרב ספרא. וזכור הקדמה זאת: