ונבאר עתה, דרוש גדול, כולל דרושים רבים, ובכללם יתבארו ענייני נסים דיציאת מצרים, ובמדבר, ובו נבאר ענין ישראל. ויעקב. ועשו. ורחל. ולאה. ודור המדבר. וערב רב. ומשה ואהרן ומרים. וענין המרגלים. ויהושע וכלב. וענין אפרים בן יוסף. ושני המטות, מטה האלהים. ומטה משה. וענין הבאר. ומן. וענני כבוד. וקצת רמז מאמר בספר הזוהר פרשת תצוה בענין הנהו תלת נקודין דכל עלמא, חורבא, וישובא, וג"ע הארץ: ודע, כי כל הבחי' הנזכר, כולם הם אורות שיוצאים מתוך ז"א הנקרא ישראל, וזה עניינם. כבר ביארנו פעמים רבים, ענין המוחין דז"א, איך הם כפולים, מצד אבא ומצד אימא. כי ג' מוחין שיש לו מצד אבא, נתלבשו תחילה בנה"י דאבא. ומוחין דמצד אימא, נתלבשו בנה"י דאימא. ואח"כ נתלבשו גם נה"י דאבא, תוך נה"י דאימא, ואז נתלבשו ונתפשטו תוך ז"א: וב' המוחין הנקראים חו"ב דאבא, וכן דאימא, המלובשים בנו"ה של כל א' מהם, מתפשטים בשני קוים של זעיר, הימין והשמאל, עד סופם. אבל המוח האמצעי, הנקרא דעת, יש חילוק בין דאבא לדאימא, כי הדעת דמצד אימא, הוא ביסוד דאימא, ואין היסוד דאימא מתפשט בכל קו אמצעי דזעיר, כי היא נקבה, והיסוד שלה קצר מאד, ואינו מגיע רק עד החזה של ז"א בלבד. ולכן כאשר מוח הדעת מתפשט בכל גופא דז"א, יש בו בחי' אורות מכוסים, אותם שהם למעלה עד החזה. ואורות מגולים, אותם המתפשטים למטה מן החזה. אבל היסוד דאבא הוא ארוך, ובהתפשטו תוך יסוד דאימא, יוצא חוצה לו מן מקום החזה ולמטה, ומתפשט הוא לבדו, עד סיום היסוד דז"א עצמו ממש: ונמצא כי היסוד עצמו דאבא, נתגלה מן החזה, ולמטה. אבל אורות הדעת שבתוכו, הם סתומים בכלו. והנה מאלו הב' בחי' האורות, של יסוד דאבא ושל אימא, מתפשטים תוך זעיר כנז"ל. ובכל אחד מהם, מתלבש בחי' מוח א' הנקרא דעת, כלול מחו"ג כנודע, ומהם יוצאות הארות לחוץ, ובוקעים דרך מחיצות גופא דז"א, ויוצאת הארתם לחוץ לגמרי, באחור ובפנים דז"א, ונעשים שם בבחי' פרצופים חלוקים, והם הבחינות הנז"ל, הנקרא, יעקב, ועשו, ודור המדבר, וכו': ונתחיל לבאר בחי' ההארות של יסוד דאימא, אשר להיותה נקבה, כלם יוצאות לצד האחור. משא"כ בהארות דאבא, היוצאות דרך פנים דז"א, בסוד (תהלים קל"ט ה') אחו"ר וקדם צרתני, שהם הנקבה והזכר. ונודע, כי גם או"א בתחלת אצילותם, נאצלו גם הם אב"א, והיתה אימא אחוריים דאבא, ואבא היה בחי' הפנים. ולכן אורות אימא יוצאות לצד אחור, ושל אבא לצד פנים: והנה נתבאר לעיל, כי האורות דחו"ג דדעת דמצד אימא, יש בהם ב' בחי', כי מן החזה ולמעלה, הם אורות מכוסים, תוך יסוד דאימא. ומהחזה ולמטה, הם אורות מגולים, כי אין היסוד דאימא מתפשט שם, כנז"ל, ולכן אין הארותיהם שוים. ובצאתם לצד האחור, נעשו שם שתי פרצופים, אחד למעלה מהחזה, והוא הנקרא לאה, ולהיותה אורות מכוסים, היא דינים. ואחד למטה מן החזה, והיא הנקרא רחל, עקרת הבית, עיקרה של בית, לשתי סיבות, האחת היא, לפי שהיא מן האורות המגולים, ולכן היא יותר ממותקת מן לאה, כי הארותיה הם גמורות ומגולות. ועוד, כי רחל היא ספירה העשירית די"ס דאצילות, נוקביה ממש דזעיר, אבל לאה היא נבנת מאחוריים דמלכות דאימא, כמבואר עניינה בארך, במצות ולא ירבה לו נשים: גם נתבאר אצלינו, שנוי ב' שיש ביניהם, והוא, כי לאה עומדת באחורי זעיר מן החזה ולמעלה, ופניה כלפי אחור דזעיר, ובחי' זו נקרא פנים באחור. משא"כ ברחל, שעומדת אב"א. ועוד, כי אין באחוריהם שתי כותלים, רק כותל אחד מפסיק בלבד, בין זעיר, לנוקביה רחל, והיא בחי' אחוריים שלהם. וכאשר רוצים לחזור פב"פ להזדווג, צריכים הפלת תרדמה ונסירה, כנזכר באורך בדרוש ר"ה והשופר ע"ש: וטעם הדבר הוא זה, לפי שרחל מלכות דאצילות כנז"ל, ונקראת אספקלריא דלא נהרא מגרמה, ולולי שבתחלה נתחברה חבור גמור עם ז"א ונכללה בו, והיתה עמו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לא היה חושש אח"כ לתקנה, ולהשפיע בה כל חסרונה הצריך לה. ולכן נבראו דבוקים אב"א כנזכר, ולא נבראו אדם וחוה מתחילה פרצופים מחולקים זה מזה: גם נלע"ד, ששמעתי טעם אחר בענין זה, והוא, כי הארות החסדים דיסוד דאימא, הם מתפשטים בגופא דזעיר, לתקנו ולהגדיל פרצופו כנודע, והגבורות לבדם נתנים לרחל לתקן פרצופה. ולהיות כי החו"ג הם שני חצאי מוח הדעת, ואין כל בחי' מהם מוח בפני עצמו. לכן גם זו"ן הנתקנים על ידיהם, נתחברו יחד, ואין ביניהם רק שני חצאי מחיצה, מפסיק באחוריו ובאחוריה, ובפרט כי בתחלה היו שתי אחוריהם נעשים מן הגבורות לבדם, ולכן היו נחלקות, חציים לאחוריים שלו, וחציים לאחוריים שלה, והם שני חצאי אחוריים. אבל אח"כ בעת הנסירה, כתיב (בראשית ב' כ"א) ויסגור בשר תחתנה. ואמרו שם בזוהר באדרת נשא, דשקיע חסד באתרהא. ולכן אז נעשה אליו אחוריים שלימים מן החסדים. ואליה אחוריים שלמים, מן הגבורות. ומאחר שיש אחוריים שלמים לכל אחד מהם, לא הוצרכו להתחבר, ואז הוחזרו פב"פ: והנה נתבאר, כי אורות יסוד דאימא שהיא נקבה, יצאו לסבה זו לצד אחורי ז"א, ועשו שם ב' פרצופים נקבות, לאה, ורחל, זו למעלה מהחזה, וזו למטה מן החזה. ועיין למטה בענין מן וענני כבוד ובאר, שגם הם אורות של אימא: ונבאר עתה ענין אורות יסוד דאבא, שהוא דכורא, ולכן יוצאים לצד פנים דז"א, ומהם נעשים כמה בחי' של פרצופים אחרים. הנה גם ביסוד דאבא היו בו ב' בחי', כי בהתפשטו עד החזה, היו אורות החסדים והגבורות שבו מכוסים בב' לבושים, לבוש היסוד דאבא, ולבוש היסוד דאימא. ומן החזה ולמטה, היו האורות שבו מכוסים בלבוש אחד בלבד, שהוא יסוד דאבא. משא"כ באורות דאימא, כי אורות העליונים שלה שעד החזה, היו מכוסים בלבוש אחד בלבד, והוא היסוד דאימא. ושמן החזה ולמטה, היו מגולים לגמרי, בלי שום לבוש כלל. ולכן אורות דאימא המכוסים בלבוש א' בלבד, הוציאו הארתם לאחורי ז"א, ועשו פרצוף א' של לאה, אלא שהיא דינים להיותה מאורות מכוסים, ואורותיה המגולים לגמרי, הוציאו הארתם, ועשו פרצוף רחל, עקרת הבית, בהארה גלויה באחורי ז"א, מן החזה ולמטה. אבל אורות יסוד דאבא אשר מן החזה ולמעלה, להיותם מלובשים תוך ב' לבושים כנז"ל, לא יכלו להוציא הארתם לחוץ לצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה כלל. אבל מן החזה ולמטה, שאין להם רק לבוש אחד, הוציאו הארתם שם לצד פנים דז"א, ועשו שם פרצופים רבים, כמו שיתבאר. וזהו הטעם, שאין שום פרצוף מחוץ לז"א לצד פנים מן החזה ולמעלה. עוד יש סבה אחרת, והוא, כי נודע (משלי ט"ז ט"ז) כי באור פני מלך חיים, והארת הפנים מבטלים הדינים, ואם היה איזה פרצוף עומד למעלה כנגד פני ז"א, היה מבטל השגחתו והארת פניו, ולא היו הדינים והחיצונים מתבטלים. ולכן הוצרך שלא להיות שם שום פרצוף כנגד פניו: וא"ת, הרי אף למטה יש להם בלבוש א' בבחי' האורות דאימא מן החזה ולמעלה, וא"כ למה שם לא הוציאו למעלה רק את לאה, וכאן הוציאו כמה פרצופים כמו שיתבאר. והענין הוא, כי באחורי דז"א היה להם מקום להתפשט שתיהם, זו למעלה וזו למטה. אבל לצד פנים דז"א, שאין מקום להם להתפשט מן החזה ולמעלה לשתי סיבות הנז', לכן נתפשטו כלם למטה מן החזה, ושם הוציאו כל פרצופיהם: עוד סבה שנית, כי אלו האורות דיסוד דאבא אשר מן החזה ולמטה, מלבד שאין להם רק לבוש א', עוד יש להם הארות גדולות מן האורות המגולים דאימא, שמאירים בתכלית הארה, להיותם מגולים, והם מאירים בכלי היסוד דאבא מבחוץ, והם מבפנים, ומזדכך הכלי ונבקע, כמו שנתבאר לקמן בענין יעקב, ויכולים להוציא הארתם לחוץ, עם היותם מתלבשים תוך לבושים, ולכן הוציאו שם כל אותם הפרצופים: ונבאר עתה ענין הפרצופים הנעשים מהארות יסוד דאבא היוצאים חוץ לז"א כנזכר: והנה צריך שתדע, כי יסוד דאבא עם היותו כלי, עכ"ז הוא זך מאד, להיותו מבחי' אבא עילאה, ובפרט בהתפשטו מן החזה ולמטה, שאז הוא מגולה לגמרי כנזכר. ובפרט שאורות דאימא מאירים סביבותיו, וכפי זה ודאי שהאורות שבתוכו יכולים לצאת מכל סביבותיו ולהאיר בחוץ, אף גם באחורי ז"א, אבל לפי שלעולם אימא שהיא נקבה מאירה לצד אחור כנז"ל, כי שם הוציאה פרצוף רחל, ולכן אין אורות אבא יוצאים לצד אחור. אמנם שאר צדדי הז"א, ודאי שהם פנויים, ולכן יכולים הם להתפשט בג' צדדי ז"א, והם, מצד ימין, ומצד שמאל, ומצד פניו, חוץ מרוח רביעית שהוא צד האחור לבדו, כי שם נתפשטו אורות אימא להיותה נקבה כנזכר: ונמצא כפי זה, כי כיון שהם מתפשטים לצד ימין ולצד שמאל דז"א, ועושים שם ב' פרצופים, באופן שיש שם שורה אחת של שלשה פרצופים, והם, פרצוף ז"א באמצע, וב' הפרצופים זה מימינו וזה משמאלו. וא"כ גם כשהם מוציאים הארתם לצד פנים דזעיר, יעשו שם שורה אחרת של שלשה פרצופים, ע"ד השלשה הנז'. ויהיה פרצוף א' באמצע כנגד פני ז"א, וב' פרצופים אחרים מימינו ומשמאלו, כנגד פני שני הפרצופים שבימין ושמאל ז"א. והרי הם ב' שורות, זו לפנים מזו, ואין שורה פחותה מג' פרצופים כנזכר: והנה במצות לא ירבה לו נשים נתבאר, כי המלכות דיסוד דאבא, בהיותה למעלה בדעת דזעיר, הוציאה שתי הארות זו מחוץ לזו, והם ב' בחי' לאה. וכן המלכות דאימא, הוציאה ב' הארות לאה זו מחוץ לזו. והנה כן הענין כאן, כי היסוד דאבא שהוציא הארתו לחוץ, כנגד פני זעיר, הוציא עוד הארה אחרת יותר לחוץ ממנה, וגם היא כלולה משלשה פרצופים בשורה א'. ונמצא, כי הארת הימין היא כפולה, והארת השמאל היא כפולה, והארת הפנים היא כפולה. והרי הם ג' שורות זו אצל זו: שורה א', היא ג' פרצופים, וה"ס ז"א באמצע. ושני פרצופים, הנקרא מן, וענני כבוד. זה בימינו, וזה בשמאלו, מן החזה ולמטה. ונמצאו זה עומד מבחוץ, לצד ימין הנצח דזעיר. וזה עומד מבחוץ, לצד שמאל הוד דז"א: שורה ב', אשר להלאה משורה הא' כלפי פניה, הם ג' פרצופים אחרים, והם פרצוף הנקרא דור המדבר באמצע, כלפי פנים דז"א ממש. וב' פרצופים אחרים, הנקרא ב' המטות, מטה האלהים, ומטה סתם. זה בימינו, דפרצוף דור המדבר, וזה בשמאלו. והם עומדים כלפי פניהם, של ב' פרצופים, דמן, וענני כבוד: שורה ג', להלאה משורה שניה, והיא היותר רחוקה מז"א. גם היא ג' פרצופים אחרים, פרצוף אמצעי, העומד כלפי פנים דפרצוף דור המדבר, הוא הנקרא יעקב. וב' פרצופים אחרים, זה בימינו, וזה בשמאלו, נקראים ערב רב, ועשו בן יצחק אחיו של יעקב. והנה הם ט' פרצופים, וזה ביאורם, ונתחיל לבאר תחלה השורה החיצונה שבכלם, ואח"כ השנית, ואח"כ הפנימית משלשתם: שורה החיצונה, היא יעקב באמצע, וערב רב בימינו, ועשו בשמאלו. והנה ענין יעקב היא באופן זה, הנה נתבאר לעיל, כי היסוד דאבא מן החזה ולמטה, היא מגולה, ואז אורות החסדים המגולים דאימא, מאירים בו בכל צדדיו, וגורמים שיתגדלו אורותיו הפנימיים. ובוקעים את הכלי דיסוד דאבא, ויוצאים לחוץ מן היסוד עצמו דאבא, והרי זו בקיעה א'. עוד הם בוקעים את הכלי דגופא דז"א, ויוצאים מחוץ לז"א, ושם עושים הארה שנית, הנקרא יעקב, על שם היותו נעשה מכח הבקיעה כנזכר. משא"כ באורות דיסוד דאימא, שהם מגולים מאליהם, בלי בקיעת היסוד שלהם: וז"ס תרי זמנין יעקב יעקב, שנזכר בפרשת וישלח, וביארו באדרא רבא, יעקב קדמאה לא שלים, בתראה שלים. והענין הוא, כי ע"י בקיעה הראשונה, יצאו האורות מחוץ ליסוד דאבא, תוך גופא דז"א, ושם נעשת בחי' הארה אחת, הנקרא יעקב הפנימי. וע"י בקיעה השנית, יצאו מחוץ לגופא דזעיר, ושם נעשה יעקב החיצון. ע"ד מ"ש במצות ולא ירבה לו נשים, בענין שני בחינת לאה, שיוצאות ממלכות דאבא, ושתים ממלכות דאימא וע"ש: והנה יעקב קדמאה, הוא החצון, שהוא הראשון ממטה למעלה. ועוד, כי יעקב אע"ה, בתחלה נעשה מרכבה אליו, ואח"כ נזדכך יותר ע"י מעשיו, ונעשה מרכבה ליעקב הפנימי. ונמצא, כי יעקב קדמאה, הוא החצון, ולכן לא שלים. ויעקב תנינא, הוא הפנימי, ולכן הוא שלים, כי הוא הארה גדולה יותר מיעקב החצון. וזולת זה נקרא יעקב החיצון בשם כפול, יעקב יעקב, כי הוא יוצא אחר ב' בקיעות, ולכן יעקב אותיות יבקע: עוד יש טעם שלישי, למה נכפל שמו, והוא, כי שני בחינות הארות יש מחוץ לזעיר כנגד פניו, הם, הארת דור המדבר, והארת יעקב להלאה ממנו. וכנגד שתיהם, נאמר יעקב יעקב. וג' פירושים אלו, נרמזו בפסוק (בראשית כ"ז ל') ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו וגו'. כי בכל פירוש מהם, נתבאר ענין ב' יציאות שיצא יעקב, והענין מבואר: וא"ת, והרי דור המדבר, למה לא נקראו בשם יעקב, כי גם הם יוצאים ע"י בקיעה. ועוד שאלה שנית, כי הרי דור המדבר בניו של יעקב הם, ואיך הם יותר קרובים אל ז"א, ויוצאים בתחלה טרם שיצא יעקב אביהם: והתשובה היא, במש"ל, וגם נתבאר בפסוק ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו', כי הנה יעקב היה הולך ומתעלה ממדרגה למדרגה, ובראשונה נעשה מרכבה אל יעקב החיצון, ואמ"כ נתעלה ביעקב הפנימי, ואח"כ נתעלה ונקרא ישראל, שהוא ז"א עצמו. ונמצא, כי אעפ"י שדור המדבר קרובים יותר ממנו לז"א, זהו בראשונה. אבל אח"כ, נתעלה בתכלית העלוי כנזכר: ועוד, כי אפילו יעקב עצמו החיצון, גדול הוא מדור המדבר, כי עיקר ההארה הזאת היוצא מיסוד דאבא, אינה אלא להוציא את יעקב, ולכן היא הנקרא ע"ש הבקיעה. אבל דור המדבר, היא הארה טפילה אליו, אעפ"י שהיא יושבת בראשונה, כי אינה רק בחי' לאה אשת יעקב הזה, ועיקר ההארה שלה, הוא בסוד אור החוזר מיעקב אליה, וכמו שנאריך בתרוץ שאלות אלו למטה, בענין דור המדבר וע"ש: ועתה צריך שנבאר למה אין מחובר יעקב עם ז"א מצד פנים, כמו רחל בצד אחור. וכבר לעיל תרצנו קושיא זו, כי רחל היא נוקביה דז"א, והיא אספקלריא דלא נהרא מגרמה כלום, וצריך שבעלה יזון ויפרנס ויספיק לה כל צרכיה. ולכן הוצרכו להתחבר יחד, ולהיותה עצם מעצמיו, ובשר מבשרו, כדי שגם אחר שתנסר מאחוריו, ותחזור פב"פ עמו, יהיה לו אהבה גמורה עמה, וחשק גמור להספיק צרכיה, כי אשתו כגופו דמיא. משא"כ ביעקב עם זעיר: וגם עם טעם אחר שביארנו לעיל, והוא, כי זו"ן היו אחוריהם נעשים מן הגבורות דאימא, ולכן נתחברו יחד אב"א. אבל האורות של יסוד דאבא, אינם מאירים בז"א בקביעות, כי הרי הם מכוסים בתוכו, ותכלית הארתם אינה, אלא לצורך יעקב, שהוא אחוריים דאבא, כמבואר אצלינו. ולכן איננו מתחבר עמו ומתדבק עמו, לשיצטרך נסירה להפרידם, כדרך רחל עם ז"א: וז"ס (ירמי' ל"א ג') מרחוק ה' נראה לי, כי הארות אבא כלם הם מרחוק, ולא מקרוב. ולכן אינו נדבק יעקב בקרוב עם ז"א. ונודע מ"ש בס"ה, על פסוק ותתצב אחותו מרחוק, כי חכמה נקרא מרחוק, וטעמו מובן עם הנזכר: והנה ב' הפרצופין אשר מימין יעקב ומשמאלו, הם בחינת ערב רב שיצאו ממצרים עם ישראל ונתגיירו, ולכן הם בצד ימינו של יעקב. ועשו, בשמאלו של יעקב. ולכן לא נתגייר, ובזה את המילה ואת הבכורה וכו': והנה עיקר ההארה היוצאה מיסוד דאבא היא ביעקב, שהוא כנגד פנים דזעיר ממש, וההארה ההיא נמשכת ביושר. אבל שתי ההארות שיש בצדי יעקב, אינם נמשכות ביושר מפנים דזעיר, רק הם נוטים אל האלכסון בקרן זוית, ולכן הארתם מועטת. ועכ"ז, הימני גדולה הארתו מן השמאלי. ולכן יעקב שהוא באמצע, הארתו גדולה מאד, ואין החיצונים שולטים בצד הפנים כלל, ולכן היה בחיר שבאבות, ובפרט אחר שנתעלה במדרגת ז"א עצמו, כנזכר לעיל בפסוק ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. ועכ"ז יש בו בחי' דין, כי כן יעקב בגימטריא שני שמות אלהי"ם, עם מספר עשר אותיותיהם, כמ"ש בפרשת וישלח, ובריש פרשת לך לך: והערב רב אשר מימינו, היא הארה מועטת, לכן שלטו בהם החיצונים, והיו גוים. ולהיותם נמשכים מיסוד דאבא שהוא משה, כמ"ש לעיל בדרוש שקודם לזה, לכן טרח מרע"ה להוציאם ממצרים, ולגיירם, ונקראו על שמו, כמש"ה (שמות ל"ב ז') כי שחת עמך וכו', וכמ"ש בדרוש שקדם. כי לכן ערב רב בגימטריא דעת, שהוא דעת עליון שביסוד דאבא, ומשם נמשכת הארתם לחוץ: ועשו אחיו אשר משמאל יעקב, היא הארה גרועה מכל ההארות כלם של יסוד דאבא, אם להיותה בשורה החיצונה מכלם, הרחוקה מז"א. ואם להיותה בצד השמאל, ובפרט שהיא הארה נמשכת באלכסון, שהיא גרועה ומועטת כנזכר, ולכן שלטו בו הקליפות יותר מבערב רב, ולא נתגייר כלל: וזהו הטעם שהיה יצחק אביו רוצה לקרבו ולגיירו, ולתת לו הברכות והבכורות, לפי שגם הוא מן השמאל, כמו יצחק שהוא שמאלו דז"א כנודע. ולכן עשו בגימטריא שני שמות אלו קפ"ד, שהוא אחוריים הממולאים דהוי"ה ז' יודי"ן שביסוד דאבא, כנז"ל בדרוש שקדם, ועם עשר אותיותיו שבאחוריים ההם הפשוטים, הרי צד"ק, ולהיותו סמוך עם יעקב, רצה להתאחז ג"כ בו מבחי' ב' אלהי"ם שבו, עם עשר אותיותיהם העולים יעקב כנזכר, כי גם הם דינים, ורצה להתאחז בהם, ולכן צדק ויעק"ב בגימטריא עשו. גם בזה תבין, איך יעקב ועשו הם אחים סמוכים זה עם זה למעלה, כשני אחים ממש: ובזה יתבאר פסוק ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצדו, רמז בזה, כי מקום עשו, הוא בצדו של יעקב, וז"ש ועשו אחיו בא מצדו, קרי ביה מן צידו ממש, כי בשמאלו הוא עומד כנזכר. גם רמז, כי אין מקומו בצדו של יעקב הפנימי, רק בצדו של יעקב החצון, אשר נעשה ע"י ב' יציאות, כמבואר לעיל ג' פרושים. וז"ש, ויהי אך יצא יצא, שתי יציאות יעקב, מאת פני יצחק, העומד תוך זעיר, בסוד הגבורות שבו כנודע. ואחר צאתו ב' היציאות הנזכר, הוא בשורה השלישית החצונה, אז נעשת הארת עשו, מצדו של יעקב השמאלי, ולכן מצידו מלא יו"ד באמצע: והנה נודע כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולכן אנו צריכים לבאר פסוק זה בדרך הסוד, נמשך אחר פשוטו של מקרא, וזה עניינו, והנה גם צריכים לבאר עתה, שאלה חזקה, כי מאחר שיעקב עומד לצד פנים דז"א, א"כ איך זעיר הוא מזדווג עם רחל נוקביה פב"פ, והנה יעקב הוא עומד שם. והנה ביאור שאלה זו, נתרצה בפסוק הנזכר, ויובן במ"ש בספר הזוהר דמדרש שיר השירים בענין אלפא בית"א דא"ת ב"ש, כי בעת שנעשה זווג העליון דזו"ן, אז סטרא אחרא אינה שמחה בשמחת סטרא דקדושה, והיא הולכת ומתרחקת משם, בגין דלא למחדי בחדוה דילהון. וביאור המאמר ההוא, נרמז בזה הפסוק, ויהי אך יצא יצא יעקב וכו'. פי', הנה כאשר רחל נוקבא דזעיר, רוצה לחזור פב"פ, אז סטרא אחרא שהוא עשו הנזכר, אשר אעפ"י ששרשו במקום הקדושה, נתאחזו בו החצונים כנז"ל, להיותו מצד שמאל ונגרר אחריהם, ואז וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, והוא השדה החיצון, שעליו נאמר כי בשדה מצאה, והיא מדור הקליפות סטרא דחורבה ושממה, ואינו סטרא דישובא. וכיון שעשו יצא ממקומו אל שדה הקליפות, אז מקומו פנוי, ונכנס יעקב ונוטל את מקומו, וכל ההארות ההם שהיו נמשכים אל עשו בהיותו שם, לקחם עתה יעקב. וז"ס הברכות שלקח יעקב מיצחק, שהיה רוצה ליתנה לעשו. ואז רחל נוקבא דזעיר נכנסת ועומדת במקום יעקב, פב"פ עם ז"א, ומזדווגת עמו: וא"ת, והרי עדיין הארת דור המדבר מפסקת בינה לבינו. והתשובה היא, כי אותה ההארה הנקראת דור המדבר, לא נתקיימו רק באותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר, וכל הזווגים הנעשים בזמן ההוא, היתה עם ההארה הזאת הנקראת דור המדבר, כי היא אשת יעקב כמ"ש לקמן. וכאשר רחל מזדווגת עם ז"א, אחר המ' שנה, כבר נתבטלה משם הארת דור המדבר, ועומדת שם במקומה, בסוד בארה של מרים, כמ"ש עניינו לקמן וע"ש: אמר עוד כשמוע עשו את דברי אביו וכו', הנה קשה כפי מה שאמרנו, כי ברצונו יצא השדה, אבל גם זה יובן במ"ש שם במדרש שיר השירים של הזוהר, וגם בפרשת תרומה דף קל"ד ע"א, כי בעת שרוצים להזדווג זו"ן, באים במרמה עם סטרא אחרא שהוא עשו הנזכר, ומכריזים ואומרים, הזדמנו לשמחת המלך הקדוש. וסטרא אחרא אלו היה יודע, שהשמחה היא ענין זווג ממש, לא היה מסתלק משם, ואדרבא היה עומד שם, כדי לקחת חלקו מן השפע והברכות הנשפעות מן הזווג ההוא. אבל הוא חושב שהיא שמחה אחרת, שכל בחי' הקדושה מתקבצים יחד, ולכן אין לבו עמהם, ונפרד מהם, כי אין לו שמחה בהם, והולך לו: וכאשר חוזר ובא מן השדה, ואומרים לו בא אחיך במרמה ולקח ברכותיך, שנתנו מן הזווג העליון, ע"י מרמה ורימו אותך. אז צועק צעקה גדולה על המרמה הזאת שנעשת לו, ושואל חלק ברכותיו שהיו ראויות לו. ונמצא, כי אומרו ועשו אחיו בא מצדו, ר"ל ועשו אחיו בא מן השדה, וישב מצדו של יעקב, כי שם הוא מקומו כנז"ל. והרי נתבאר ג' פרצופים, שבשורה החיצונה מכלם, ושלשתם עומדים בבחי' אחור בפנים. כי פניהם הם לצד החצון, ואחוריהם לצד הפנים של ג' פרצופים אשר בשורה הב' שהיא האמצעית: שורה האמצעית, היא ג' פרצופים אחרים, והם, דור מדבר באמצע, וב' המטות הנזכר בתורה. הא' נקרא מטה סתם, הוא בצד ימין דדור המדבר. והב' נקרא מטה האלהים, הוא בצד שמאל דדור המדבר. ולכן נקרא מטה האלהים, כי היא בשמאל כנזכר בזוהר פרשת בשלח דף מ"ח ע"א. וגם נתבאר בס"ה, כי ב' מטות היו. ושלשתם עומדים בבחי' אחור בפנים, ר"ל כי פניהם לצד החיצון, כנגד אחוריהם של ג' פרצופין דשורה החיצונה כנז"ל, אבל אחוריהם הם לצד הפנים של שורה הפנימית, שבה ג' פרצופין, שהם, ז"א, ומן, וענני כבוד, כמ"ש לקמן. ולהיות כי זו השורה היא יותר קרובה לז"א, ולכן אין בהם אחיזה אל החצונים, כמו בשורה החיצונה, שנתאחזו החיצונים בערב רב ובעשו, שבימין ושמאל. ויעקב האמצעי לבדו, היה שלם מכלם, ולא שלטו בו כנז"ל: ונבאר תחלה ענין המטות כי ביאורם מועט. הנה טעם היותם נקראים מטות, לשתי סיבות, האחד הוא, לפי שהיסוד דאבא, אשר משם נמשכו, הוא צורת ו' זעירא כנודע, וגם המטות ההם, הארותיו היוצאות ממנו, הם צורת ווי"ן, כעין מטות ארוכות. הטעם השני, הוא מלשון נטיה, כי הארתה אינה יוצאת ביושר כלפי פנים, אלא נוטה דרך הקרנות באלכסון, מימין דור המדבר ומשמאלו: ולהיות כי מרע"ה הוא היסוד דאבא כנז"ל, ולכן נתנו לו ב' מטות אלו, לעשות בהם את האותות, כי הנה ע"י ב' מטות אלו היוצאים מהארתו, ניכר את האור שבפנים. ונודע כי כל אותות מסטרא דיסוד, כנזכר בתיקונין, בסוד (בראשית ט' י''ב)זאת אות הברית, וכל מעשיו וגבורתו של משה הפנימי, שהוא יסוד דאבא, נעשה ע"י שתי המטות האלו, שהם הארותיו: ואמנם הארת דור המדבר, זה עניינו, הנה נתבאר לעיל, כי עיקר ההארה האמיתית בכחה ובגבורתה, היא באמצע, לפי שיוצאה ביושר, ולא בדרך נטיה. ולכן בשורה החיצונה, עיקר ההארה היא ביעקב. ולכן לא שלטו בו החיצונים כנז"ל, אבל בערב רב ועשו, שהם מן הצדדים, הם הארות גרועות ומועטות, ולכן שלטו בהם החיצונים. גם בשורה זו האמצעית, עיקר ההארה היא בדור המדבר, שהיא האמצעית. ושתי ההארות שבצדדיו, הם טפילות אליו, ונקרא מטות כנזכר: והנה הארה זו, הנקראת דור המדבר, היא, כמו שיש לאה אשת ז"א, שיצאת פנים באחור עמו, מן החזה ולמעלה. כן יש לאה אשת יעקב כנז"ל, אשר פניה כנגד אחורי יעקב, ואחוריה כנגד פני ז"א מן החזה ולמטה. ולהבין אופן תיקונה, צריך שתעיין בדרושי התפילין בענין תפילה של רחל ושל יעקב, ומשם יתבאר עניינם: וזהו בקיצור, דע, כי כמו שהודעתיך שם, כי לאה אשת ז"א היא בערפו, בסוד קשר של תפילין דראש דזעיר, וציורו אות ד', כנזכר שם, לפי שלוקחת הארת ד' אלפי"ן, שבארבע אהי"ה שהם הלבושין דמוחין דזעיר, ונעשים בה בחי' מוחין, והם בגימטריא מד"ת, וכשתסיר בחי' כללות הד' אלפי"ן, ששרשם נשאר בז"א, יהיה ת"ם. וכן הוא בלאה זו אשת יעקב הזה, כי הוא קשר תפלה של ראשו והיא נקראת תם. וז"ס (בראשית כ"ה כ"ז) ויעקב איש תם. כמד"א, (רות א' ג') איש נעמי. בעלה דלאה הנקרא תם: והנה שם נתבאר, כי קוצא חד דשערי, נמשך ויורד אחורי רישא דז"א, עד כנגד החזה שלו. והוא מכה הארותיו שם בגופא דזעיר עצמו מאחוריו, ובוקעת שם, ועוברת הארותה בכח החזק של ההכאה, ובוקע גם דרך פנים דז"א, ממקום החזה. ואז ממשיך עמו מהארות נה"י דאבא, ונה"י דאימא, מבחי' פירקין תניינין דילהון, המתלבשים תוך חג"ת דזעיר כנודע, ומוציא הארות אלו לחוץ מז"א, ומכה גם בעורף רישיה דיעקב העומד שם, ואחוריו כלפי פנים דז"א, ונכנס תוך מוחין דיעקב, ומוציא וממשיך הארות המוחין דיעקב עמו, וחוזר ובוקע צד פנים במצחא דיעקב, ומוציא שם ההארות ההם בבחי' אור המקיף, הנקראים תפילין של ראש דיעקב: וכל זה הוא בסוד אור ישר. ואח"כ בכח רבוי האורות המכים בחוזק, חוזרת ההארה לצד אחור, בסוד אור חוזר, וחוזרת ונכנסה תוך מוחין דיעקב, ויוצאים דרך העורף ממקום שבאו, ושם מאירים ועושים בחי' לאה זו, הנקראת דור המדבר. ונקראת קשר תפילין דראש של יעקב. וחוזרת ההארה ההיא ליכנס בגופא דזעיר, ויוצאת לצד אחוריו כנגד החזה, ונכנסת בעורף רחל העומדת שם אב"א, ועוברין כל המוחין שלה עד שיוצאת במצחה, ושם עושה בה אור המקיף, הנקרא תפילין של ראש דרחל, אבל בבחינת ז"א עצמו, נקרא תפילין של יד שלו, לפי שראש רחל שם הוא בשמאלו, כמבואר שם באורך: והנה הבט נא וראה, כמה מיני הארות מאירים בדור המדבר הזה. כי הנה בתחלת הכל, יוצאת הארת יסוד דאבא, אשר מן החזה ולמטה לחוץ, לעשות שם פרצופו של יעקב, בשורה החיצונה כנז"ל. ולהיות יעקב רחוק מז"א לסיבות הנז"ל שם, ואינו דבוק עמו כרחל, לכן מוכרח הוא שתכף בצאת ההארה מזעיר, יעשה שם הארה אחת בלי ספק, ואח"כ תלך ותמשך להלאה, ושם מוציאה את יעקב. ובודאי כי עיקר ההארה היא ליעקב, ואותה ההארה אשר בינו לבין זעיר, היא הארה מועטת, כעין חותם הנחתם: ואח"כ יצתה אותה ההארה, שע"י קוצא דשערי דזעיר כנזכר, ונמשכה בבחי' אור ישר בתחלה כנזכר, ואז טרם שתגיע ביעקב, פוגעת בהארה הנזכרת הנחתמת שם בבחי' חותם, ומאיר בה, ונתוסף בה יותר הארה מבראשונה. אבל עכ"ז, אף גם עיקר הארה זו דאור ישר, עיקרה היא ביעקב, ע"ד הנזכר. ואחר אשר עשתה תפלה של ראש דיעקב, וחזרה לאחור בבחי' אור חוזר כנז"ל, ובהגיעה בעורף דיעקב, באותה ההארה אשר שם, הנעשת מכח שתי הארות מועטות כנזכר, אז הוא מאיר בה בבחי' אור חוזר, וממשיך עמה הארה מן המוחין עצמם דיעקב, ונותנה אליה, ואז נגמר בניינם, ונעשת קשר תפילה של ראש דיעקב, ואז נאמר עליה, ויעקב איש תם כנזכר. כי לא היתה תמימה ושלימה בתקונה, עד חזרת אור חוזר דתפילין דיעקב, ועשאוה קשר תפילה של ראש, הנקרא תם לסיבת הנזכר, ואז נעשת אשתו גמורה של יעקב הזה הנזכר: וצריך ליתן טעם, למה זו לאה אשת יעקב הזה, נקרא דור המדבר. והענין הוא, במה שנעורר בתחלה, כי נודע הוא, שאין הזווג נפסק למעלה, שאל"כ איך היו הנשמות נמשכות. והנה בס"ה בפרשת תרומה, אמרו, דלא הוה זווגא אפין באפין, עד בית המקדש שבנה שהע"ה. וכמו שביארנו אנחנו, בענין אופני הזווגין שהיו לזו"ן בכל ימי העולם, ואמרנו, כי אחר שחטא אדה"ר, לא חזרו אפין באפין, עד בנין ב"ה דשהע"ה. ואפילו בימי מרע"ה, היה זווגיהו דאב"א, כי אין זווג אפין באפין, אלא בא"י, ובפרט אחר בנין ב"ה. כנזכר שם בס"ה, ובמדרש שיר השירים של הזוהר. אבל הענין הוא, כי כל הזמן ההוא לעולם היו זו"ן בסוד אב"א, עד שנכנסו לארץ, ואז נזדווגו יחד, בסוד בארה של מרים, כמ"ש למטה. אבל ודאי שיש חלוק אחר, בין כשנכנסו לארץ, לכשנבנה ב"ה, וכבר נתבאר בדרוש הנזכר, של אופני הזווגין שהיו לזו"ן כל ימי עולם: ואמנם כל אותם הזווגין שהיו נעשים בזמן דור המדבר, הם זווג יעקב בלאה זו הנזכר. וכל הנשמות של בני ישראל שיצאו ממצרים, הנקרא דור המדבר, נבראו ע"י הזווג ההוא, ולכן נקרא לאה זו ע"ש דור המדבר והבן זה: ובזה יתבאר לך מה שנתבאר בדרוש שקודם לזה, כי דור המדבר נקרא דור דעה, לפי שהם מן הדעת העליון דז"א, ומבחי' אבא וע"ש. ולכן כלם יצאו מזווג יעקב ולאה אשתו, אשר שניהם נעשו מהארות יסוד דאבא כנזכר, אשר הוא בחי' מרע"ה, ולכן כלם נקראו על שמו. כמש"ה, (במדבר י"א כ"א) העם אשר אנכי בקרבו, כנז"ל בדרוש שקדם בארך. וז"ס מ"ש חז"ל על פ' למשה ולישראל, ואמרו שקול משה כנגד כל ישראל. גם ר' עקיבא דרש, אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס א', ומנו זה משה וכו', והטעם הוא, לפי שכלם הם ענפיו ונצוציו, והוא שורש ואב לכלם, אלא שיצאו ע"י טפות השחתת הזרע בק"ל שנים של אדה"ר, כנז"ל באורך בדרוש שקדם, כי כל הנשמות היוצאות על דרך זה, הם עליונות בתכלית, נמשכות ממוח הדעת עצמו, ולא מהתפשטותו בגופא כנודע: וצריך שנתרץ קושיא אחת שיש לדברינו, כי הרי בספר הזוהר אמרו, דההוא דרא דמדברא, כלהו הוו מסטרא דיובלא, שהיא אימא והוא סותר את דברינו. והנה אם תדקדק דבריהם תעמוד על האמת, כי לא נאמר שהם מיובלא עצמה אלא מסטרא דיובלא. ולכן נבאר ענין מלת יובלא, עניינו דע, כי אין אימא עצמה נקרא יובל, רק היסוד שלה בלבד. וז"ס פסוק (ירמי' י"ז ח') ועל יובל ישלח שרשיו, כי יובל פירושו נהר כנודע. והנה הנהר הוא יסוד. נמצא כי היסוד של אימא הוא הנקרא יובל. ובזה נבא אל הביאור, הנה היסוד דאבא, הוא סובב מבפנים את פנימיות יסוד דאימא הנקרא יובל. ונמצא כי סטרא דיובלא, הוא יסוד דאבא שבתוך יסוד דאימא הנקרא יובלא, המסבביהו מצדדיו הפנימיים: עוד ביאור שני, במש"ל בענין יעקב. כי החסדים המגולים שיצאו מיסוד דאימא, הם המאירים ומכים ביסוד דאבא, ובוקעים אותו, ועי"כ יוצאים הארותיו לחוץ, ועושה פרצוף יעקב, ופרצוף לאה אשתו, הנקראת דור המדבר כנז"ל. ונמצא שלא יצאו הארותיהם אלא מסטרא דיובלא, ומסבתו כי הוא גרם יציאתם לחוץ: עוד ביאור שלישי, כמש"ל כי אין אורות אלו יוצאים מיסוד דאבא, אלא מן החזה ולמטה, כי שם נסתיים קצה האחרון של יסוד דאימא, הנקרא יובלא. ונמצא כי נפקו מסטרא דיובלא, ר"ל מסיום קצה היסוד הנקרא יובל, ומשם ולמטה יצאו האורות האלו: עוד ביאור רביעי, כמש"ל בדרוש שקדם לזה, בענין יתרו, שחדש פרשה (שמות כ"ח י"א) ואתה תחזה, כי גם בדור המדבר היו בחי' של קין. והענין הוא, במה שיתבאר היטב לקמן, בענין המרגלים, כי הנה החסדים של אימא המקיפים וסובבים יסוד דאבא, וגורמים לו שיבקע, ויוציא הארותיו לחוץ, לצד פנים דזעיר, ולא לצד אחור, מוכרח הוא שבצאתם מתערבים עמהם, ויוצאים שניהם לחוץ. ובהכרח הוא שקצת ניצוצות אורות דיסוד דאימא, אשר מצד פנים, מתערבות עמהם ויוצאים לחוץ, וגם הם בכלל יעקב ודור המדבר. וכמו שנתבאר אצלינו, כמה נשמות היו שם בדור המדבר ויעקב, והיו מאורות דאימא, והם, נדב, ואביהו, ופנחס, ונתנאל בן צוער, וקרח, ודתן ואבירם והרבה כיוצא בהם. ונמצא, כי בדור המדבר, היו בהם מי שהיה מחד סטרא דיובלא, שהיו צד הפנים דיסוד דאימא, ולא מכל סטרי יובלא לסבה הנזכר: עוד נלע"ד, ששמעתי ביאור חמישי ממורי ז"ל, והוא, כי כיון שדור המדבר הם נולדים מן לאה אשת יעקב, אעפ"י שלאה זו נעשת מהארת יסוד דאבא, עכ"ז נודע, כי כל בחי' לאה נקראים ע"ש אימא יובלא, ולזה אמר שהם מסטרא דיובלא, ולא יובלא ממש: שורה הפנימית, היא ג' פרצופים. ואמנם פרצוף האמצעי שבהם, הוא עיקר ושורש לכל שלשה השורות האלו, וממנו יצאו כלם, מן החזה שבו ולמטה. והנה הוא הנקרא ז"א, והוא הנקרא ישראל, והוא אב לכולם. ואמנם כלם לא יצאו, אלא מהארת יסוד דאבא, מבחינת התפשטותו בגלוי, מן החזה שלו ולמטה, כנז"ל. ונמצא כי ז"א עצמו, הוא נקרא ישראל. ויסוד דאבא המתפשט בתוכה הוא הנקרא משה כנז"ל. גם נתבאר עניינו היטב, במצות ולא ירבה לו נשים. ונמצא כי משה הוא שרש ואב, לכל אלו ההארות שבשלש שורות אלו, זולת ז"א עצמו הנקרא ישראל כנז"ל, הנעשה מאורות דאו"א כנודע: עוד אהרן אחיו הוא בבחי' היסוד דאבא. ואי אפשר לבאר עניינו, עד שנבאר בחי' שתי ההארות ימנית ושמאלית דז"א. והנה שני פרצופים הימני והשמאלי שבשורה זו הפנימית, הם נקראים, מן, וענני כבוד. זה עומד לימין נצח דז"א בחוץ, וזה עומד בשמאל ההוד דז"א בחוץ, ויש חלוק בין אלו שני הפרצופים, לשאר אור בשתי שורות האמצעית והחיצונה, כי הם נעשו כולם מאורות דיסוד דאבא לבד, זולתי קצת ניצוצות דאורות דאימא, שנתערבו ביעקב ודור המדבר כנזכר, אבל שתי פרצופים אלו, כולם הם מאורות יסוד דאימא, כמו שיתבאר: דע, כי בהיות יסוד דאבא מוקף ומסובב מאורות המגולים דיסוד דאימא כנז"ל, וגורמים לו שיבקע גם הוא, ויוציא הארותיו לחוץ, הנה כפי הטבע, היה נבקע מן שתי צדדיו ימין ושמאל, כי אורות הימנים יבקעו צד ימין הקרוב להם, ויצאו דרך שם לחוץ, בצד ימין דזעיר. ואורות השמאלים, יבקעו צדו השמאלי הקרוב להם, ויצאו דרך שם לחוץ בצד שמאל דזעיר. ואם הדבר מונח להעשות כפי הטבע המורגל כנזכר, היו כל האורות יוצאים מתוכו, כדי להתגלות במקום רחב, כי אינם יכולים לעמוד במקום צר, והיו יוצאים כלם דרך שתי בקיעות הצדדים לחוץ, ועי"כ לא היו שום אורות נשארים תוך יסוד דאבא להאיר אל ז"א כנודע. גם לא היו שום אורות יוצאים לצורך בנין פרצוף יעקב שהוא אחוריים דיסוד דאבא כנודע ולא לכל שתי השורות הנזכר, האמצעית והחצונית. ולכן המאציל העליון, הניח בטבע אותם האורות שבתוך יסוד דאבא, שלא יצאו כפי הסדר הנזכר, אלא שיצאו באלכסון, ר"ל, כי הימנים יצאו דרך בקיעה השמאלית מנגד. והשמאליים, יצאו דרך בקיעה הימנית מנגד להם. ועי"כ, האורות פוגעים זה בזה, ומתעכבים שם. כי הימנים ההולכים לצאת מצד שמאל, פוגעים בשמאליים הבאים לקראתם, לצאת מצד ימין, ואלו מעכבים לאלו, ועי"כ אין כל האורות יוצאים, רק אותם המוכרחים לצאת, לעשות שם בחי' הארת מן וענני כבוד כנז"ל: ונמצא בזה שתי דברים, כי בבחי' אורות עצמם דיסוד דאבא, הנה נמצא שהחליפו את מקומם, והימנים יצאו בשמאל, והשמאליים יצאו בימין. ולא עוד, אלא שלהיותם יוצאים באופן זה, בהכרח הוא שגם הם מתערבים יחד זה בזה, ונכללים זה בזה, ועי"כ יוצאים אורות ימנים ושמאליים דרך הימין, וימנים ושמאליים דרך השמאל: ועוד יש בחי' שנית, והיא, אורות דאימא המגולים וסובבים עליהם כנז"ל, כי בצאת אורות יסוד דאבא מחוץ ליסוד הזה, ופוגעים באורות דאימא המגולים הסובבים עליהם, ומכח יציאתם בחוזק, מוציאים עמהם קצת הארות דאימא עצמה מחוץ לז"א. אמנם אין שום תערובת באורות דאימא, כמו שיש באבא כנזכר. אבל אורות ימניים דאימא יוצאות מצד ימין, והשמאליים דרך שמאל. ונמצאו עתה שני בחי' הארות יוצאות לחוץ, אורות דאבא ואימא מצד ימין הנצח דז"א. ואורות או"א מצד שמאל ההוד דז"א, ואלו הם מן וענני כבוד: ונמצא, כי עיקרם של מן וענני כבוד, נעשים מאורות דאימא, אבל האורות דאבא לא יצאו, רק לצורך הוצאתם את אורות דאימא לחוץ על ידיהם כנזכר. וטעם הדבר הוא, כמו שנבאר אח"כ, כי ג' בחי', מן, ובאר, וענני כבוד, נסתלקו במיתת אהרן ומרים, וכלם חזרו בסוף מ' שנה, בזכותו של משה, כמ"ש חז"ל. והדור ההוא הם בניהם של דור המדבר, ואינם מבחי' אורות אבא, אלא אורות דאימא, כי לכן נכנסו לא"י כמ"ש למטה, ולכן עיקר מן וענני כבוד ובאר, הם הארות דאימא כנזכר, אלא שאורות יסוד דאבא, שהם משה ואהרן כנז"ל, הם המוציאים אותם לחוץ כנז"ל. וז"ס משרז"ל, שבתחילה היה המן בזכותו של משה, וענני כבוד בזכותו של אהרן: ונבאר עתה, איזה בימין, ואיזה בשמאל. הנה נודע, כי אהרן הוא כהן, ומשה הוא לוי. ונודע, כי הכהן הוא בחסד. ולוי בגבורה. ונמצא כי מרע"ה, שהוא בגימטריא אחוריים דיסוד דאבא, שהוא הוי"ה דע"ב דיודין, אשר אחוריים שלה הם קפ"ד. והפנים דיסוד דאימא, הסובבים ומלבישים על צד האחוריים דיסוד דאבא אשר בתוכו. והנה היא אהי"ה דיודי"ן בבחי' פנים, העולה קס"א. והנה קפ"ד וקס"א, הם בגימטריא משה. גם אהרן, הוא בחי' אחוריים הפשוטים והמליאים דהוי"ה דיודי"ן אשר ביסוד דאבא, והם ע"ב קפ"ד, כמנין אהרן. והרי, איך משה ואהרן, שניהם ביסוד דאבא. אבל כפי הנזכר, נמצא כי אהרן שהוא כהן הוא בימין דנצח דזעיר. ומשה שהוא לוי, יהיה בצד שמאל דהוד דזעיר. והנה מצאנו מאמר חלוק על זה בספר הזוהר, וכמו שסדרו מסדרי התפלות, בענין הפיוטים של ההקפות דיום הו"ר, כי משה חתום במדת הנצח. ואהרן חתום במדת ההוד: והנה ישוב סתירת מאמרים אלו, יובן עם הנז"ל, כי אורות דיסוד דאבא החליפו מקומם הימנים במקום שמאל, והשמאליים במקום ימין, ונמצא כי משה הוא בנצח, וגם בהוד, ע"י החלוף הנזכר. וכן באהרן. וז"ס, (שמות ו' כ"ו) הוא אהרן ומשה וגו', הוא משה ואהרן, הם המדברים אל פרעה, לומר כי שניהם שקולים יחד. (הגהה א"ש, גם נתבאר טעם זה בש"ב שער מאמרי רשב"י, בפרשת וארא). כי הם מיסוד דאבא, וזהו הם המדברים. ובבחינת היותם זה בנצח וזה בהוד, ואח"כ נתחלפו, אמר הכתוב הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן: והנני מסופק איך שמעתי ממורי ז"ל בענין זה, לדעת כפי האמת, מי הוא מהם בנצח, ומי הוא מהם בהוד. והנלע"ד ששמעתי הוא זה, כי משה הוא בימין היסוד, לפי שהוא גדול במעלה יותר מאהרן כנודע. אלא שאח"כ, נתחלף בשמאל. ואהרן שרשו בשמאל היסוד, אלא שאח"כ נתחלף בימין: א"ש, אעפ"י שדברי הרב ז"ל נאמרים באמת וצדק. נלע"ד, שמקרא מלא הוא כמ"ש חז"ל, הלא אהרן אחיך הלוי מתחלתו ואח"כ זכה לכהונה בימין. ומשה מתחלתו היה ראוי להיות כהן, הוא ובניו, ונתחלפו להיות לוים. ואעפ"י ששמש לעולם בכהונה גדולה, כמ"ש חז"ל או שמנה ימים בלבד, מר כדאיתיה, ומר כדאיתיה. כנלע"ד: ונמצא, כי הארה היוצאת ממנו לחוץ, הנקראת מן, הוא נמשך ממשה, שהוא בימין. ואח"כ נתחלף, ויצא לצד שמאל, כנודע כי המזונות באים מן הגבורה, בסוד מ"ש חז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וכנזכר בספר הזוהר פרשת תרומה. אבל ענני כבוד, הם מאהרן שהוא בשמאל, אלא שנתחלפו ויצאו לצד ימין, כמבואר בספר הזוהר בפרשת אמור כי שבעה ענני כבוד, הם בחסד:

ונבאר עתה ענין הבאר, ובו יתבאר מאמר רז"ל שלש מתנות נתנם הקב"ה לישראל, באר, ומן, וענני כבוד, בזכות משה ואהרן ומרים. ואחר שמתו אהרן ומרים, חזרו שלשתם בזכות משה. דע, כי אחר מ' שנה שהלכו ישראל במדבר, עד תום כל הדור שיצאו כמצרים הנקרא דור דעה כנז"ל, הנה אז נתבטלה כל השורה האמצעית, שהם, דור המדבר הנקרא לאה אשת יעקב, ושני המטות כנז"ל. ובזה תבין טעם, למה לא נכנס משה ודור המדבר לא"י. והנה בספר הזוהר נתבאר כי דור הנכנס לארץ ויהושע בראשם, כלם מסטרא דסיהרא, הנקרא א"י. משא"כ במשה ודורו, הנקראים דור המדבר, כי ממנו יצאו כנז"ל, ע"י זווג יעקב ולאה אשתו. אבל א"י, היא רחל נוק' דז"א, אשר לא היו הם מבחינתה, אלא מבחי' העליונה יותר כנזכר. וז"ס (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. ר"ל, כי דור המדבר, היו נפרדים, מבלתי מתחברים עם ז"א. אבל בניהם שהיו נכנסים לארץ, היו בניה של רחל, אשר היא דבוקה אב"א ממש עם ז"א, ואינם נפרדים, רק ע"י נסירה ממש. ולכן כיון שאתם מבחי' רחל, ואתם דבקים ממש בה' אלהיכם, חיים כלכם היום ליכנס לא"י, שהיא כנגד רחל. משא"כ במשה ודור המדבר כנזכר. וזמש"ה, ואתם, למעט אבותיכם, דור המדבר: ועתה נחזור לענין ראשון, כי כאשר קמו הדור הזה הב', ועליהם נאמר (במדבר כ' א') ויבואו כל העדה מדבר צין, כדי ליכנס לא"י. כתיב, (שמות י"ז ג') ויצמא שם העם למים. לפי שכל השפע היה נמשך להם מיעקב ולאה כנזכר, ועתה שמתו כל הדור המדבר כלו, חזרה הארת לאה הנזכר, ליכנס למקומה, בשרשה, תוך יסוד דאבא שבתוך ז"א, ונתבטל מציאותה שהיתה בחוץ כנזכר, ואז נפסק השפע הבא לישראל ממנה, ולכן ויצמא שם העם למים. גם חסרו אז שני המטות הנז"ל, אחר שמת גם מרע"ה, כנודע כי יהושע לא נשתמש רק בכידון אשר בידו כנזכר בספר יהושע. (יהושע ח' י"ח) כי כלם הם הארות, משה ואהרן ודור המדבר, וכשמתו, נתבטלו הארותיהם. ואז בחינת המן וענני כבוד, שהיו באים ע"י משה וע"י אהרן כנז"ל, חזרו עתה בזכות משה, כי הוא עיקר הארות יסוד דאבא. ונמצא, כי כנגד שלשה הארות שבשורה אמצעית, שהם, דור המדבר, וב' המטות שנאבדו מהם, נתנו להם עתה שלשה מתנות כנגדם, שהם, באר, מן, וענני כבוד. ואעפ"י שכבר היו להם בתחלה, עכ"ז כיון שנתבטלו, ועתה חזרו בזכות משה לבדו, א"כ מתנות מחדש נקראים. האמנם יש בזה שינוי א', כי מן וענני כבוד חזרו במקומם הראשון, בשני צדדי ז"א, במקום שורה הפנימית. ומקום שני המטות שבשורה אמצעית, נשארו ריקנים מבלי הארות ההם. אבל מקום דור המדבר, נכנס עתה במקומו, מתנת הבאר, כמו שנבאר עתה עניינו: וזהו עניינו, דע, כי הבאר נתן להם משיצאו ישראל ממצרים, בפרשת בשלח ברפידים. אלא שנסתלק במיתת מרים, לפי שבזכותה נתן להם לישראל כנזכר. והנה ענין הבאר הזה, היא רחל, נוקבא דז"א, העומדת אב"א עמו כנז"ל. והיא יוצאת מאורות יסוד דאימא, מבחי' האחור לבד. והנה מרים, היא עצמה בחי' רחל הנזכרת, אשר אורות צד האחור דיסוד דאימא, הם אורות שלה ממש, ומהם נעשת. וכאשר מתו דור המדבר, ונתבטלה לאה אשת יעקב כנזכר, חסר מהם השפע, וצמאו למים. ואז בניהם הקמים תחתיהם, הם מסטרא דרחל, והוצרכו לתקן את רחל, ולהחזירה עתה פב"פ, להזדווג עם ז"א. ואז נעשת בחי' הבאר, ונמשך להם המים מן הבאר ההוא, ומשם היו שותים מאז והלאה: והנה הבאר, היא ג"כ ע"ד הנז"ל במן וענני כבוד, אלא שהיא לבדה מבחי' אורות הפנים, ר"ל כי האורות היוצאים מצד פנים דיסוד דאבא שבתוך זעיר כנז"ל, הם פוגעים באורות דאימא הסובבים עליהם, באותם שהם מצד פנים בלבד, ומוליכים ומוציאים אותם לחוץ, במקום שהיתה לאה בתחלה אשת יעקב בפני ז"א. האמנם עיקר הבאר עצמה, היא רחל, שהיתה עומדת בתחלה באחור דז"א, ואז לא היתה לוקחת רק אורות האחור דיסוד דאימא, ועתה חזרה פב"פ כנזכר, ואז האירו בה בחי' האורות שבארבע רוחות. לפי שכיון שחזרה לצד פנים גם אורות האחור מסבבים דרך הצדדים דיסוד דאבא, בהיותם תוך הת"ת עצמו דז"א, ושם פוגעים באורות הצדדים, ומתערבים ובאים יחד דרך הפנים. וגם אורות הפנים יוצאים לחוץ כנזכר, ע"י אורות הפנים דיסוד דאבא: ונמצא, כי מכל אלו האורות שבארבע רוחות, אחור ופנים, וימין ושמאל שבת"ת דז"א, מתקבצים יחד, ויורדים אל תוך היסוד דז"א, ומשם יוצאים ונכנסים בדעת של רחל, העומדת עתה פב"פ, והדעת שלה הוא ממש כנגד היסוד דז"א, ואז נעשת הבאר כלול מכל ארבעה אורות הנזכר: ואמנם מ"ש חז"ל, שהבאר נתן להם בזכות מרים, ר"ל, כי מרים היא בחי' רחל ממש, אשר עיקרה מאורות אחורי היסוד דאימא בלבד, ועתה כשחזרה רחל שהיא מרים פב"פ עם זעיר, במקום לאה אשת יעקב, גרמה, שכל אותם האורות שבארבע רוחות, כלם יטו דרך פנים, ויצאו ויאירו בה, ואז נעשת בחינת הבאר כלול מכל האורות ההם. והרי, כי הבאר שהוא כללות כל הארות, בהיותם בצד פנים, נקראים באר. ושם נתנו ע"י מרים, היא רחל עצמה, שחזרה פב"פ: (הגהה א"ש, הנה מרים בגימטריא ר"צ, ובהארת המטה נעשת צור. וז"ס, והכית בצור): והרי נתבאר, איך תמורת ג' פרצופים, שחסרו בשורה האמצעית, כשמתו דור המדבר, ונסתלקה לאה אשת יעקב, נתן להם מחדש ג' מתנות הנזכר, מן, ובאר, וענני כבוד. ושלשתם מבחי' רחל כנזכר, כי שלשתם נעשים מאורות דיסוד דאימא, אלא שאורות דיסוד דאבא גורמים להם לצאת, שהם משה אהרן מרים. ואח"כ חזרו שלשתם בזכות משה, כי הוא עיקר היסוד דאבא, והוא המוציאם לחוץ. אמנם מן וענני כבוד, לא נתנו במקום שני המטות, בשורה האמצעית. רק בב' צדי ז"א, בשורה הפנימית. והבאר חזרה במקום שהיתה בתחלה לאה אשת יעקב, הנקראת דור המדבר: והנה בזה תבין פסוק, אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה וכו'. וכבר נתבאר ביאורה בפרשת חקת. והענין בקצור הוא, כי פרשה זו מדברת, בסדר התיקון שנעשת ברחל, הנקראת סלע, בהיותה באחור. ובתחלה צריך לתקנה ולגדלה בבחי' אב"א, ואהר כך כשחוזרת פב"פ, כל פרצופה שנגדל בהיותה באחור, אינו עתה רק בבחי' נקודה א' תחת היסוד דז"א, ואז צריך לתקנה ולגדלה בבחי' פב"פ, עד שעלה למעלה כנגד כל ז"א פב"פ עמו, ואז מזדווגת עמו, כמבואר באורך בברכת אבות שבתפלת שחרית דחול. וז"ש, עלי באר ענו לה, כי ענין הגדלת באר הזה הנקרא רחל, הוא בבחי' הגדלה ע"י עליה ממטה למעלה. וכבר ביארתי כל הפסוקים האלו במקומם בפרשת חקת, גם ביארתים במאמר ספר הזוהר בפרשת וילך דף רפ"ו ע"א ע"ש. ובפרשת חקת אבאר ענין חטא משה בסלע, נקשר עם דרוש הנזכר, וע"ש: ונבאר כללות ענין המרגלים. וענין פרטות יהושע וכלב, שהיו מהם. כי לכאורה נראה, שהוא דבר תימה, מה צורך שלוח מרגלים, אהר הבטחתו יתברך לתת להם את ארץ כנען. ובפרט עמ"ש חז"ל על פסוק שלח לך אנשים, שלא הסכים הקב"ה בשליחות זה. ובפרט כי לא מצינו שנענש על דבר זה. הנה, אעפ"י שמרע"ה היה יסוד של אבא שיש בתוך זעיר וכל הארות דור המדבר יוצאות ממנו, עכ"ז כתיב, (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ: וסוד הענין הוא, כי טבע האב לאהוב את בתו ולכוננה ולתקנה, ולכן היה רצונו של משה שהוא יסוד דאבא, לתקן גם את רחל נוקבא דז"א אע"פ שהיא מאורות יסוד דאימא לסיבה הנזכר, והנה רחל היא ארץ כנען כנז"ל, ולכן שלח אותם המרגלים, שהם נצוצות הארות דור המדבר היוצאות ממשה יסוד דאבא, להאיר ברחל הנז', ולכן בהכנסם בה, נקראים מרגלים, להורות כי אינם מארץ כנען, רק מדור המדבר, מן לאה אשת יעקב, כי מי שהוא מארץ אחת, ונכבס לארץ אחרת שאינו משם, נקרא מרגל: ואמנם אופן שלוח מרגלים אלו, היה באופן זה, כי הנה נתבאר למעלה, בענין דור המדבר, כי שרשם הוא מן אורות שבהוד יסוד דאבא, המתלבש ומוקף מסביבותיו באורות המגולים של יסוד דאבא, ורבוי הארתם גורמת לו שיבקע, ויצאו אורותיו לחוץ לצד פנים דז"א, ובעת צאתם בכח להתגלות, הם פוגעים באורות פנים דיסוד דאימא, ומתערבים בהם, ומוציאים קצת ניצוצות אורות דפבים דיסוד דאימא עמהם לחוץ. ונמצא, שגם בדור המדבר יש בחינת ניצוצות נשמות אורות דאימא כנז"ל שם: והנה עד"ז ג"כ, בהיות רחל באחורי ז"א, הנעשת מאורות דאחור דיסוד אימא כנז"ל בענין הבאר, והנה גם אורות דאימא דמצד פנים, רוצים לצאת דרך אחור להאיר ברחל, ואז פוגעים ביסוד דאבא המלובש בתוכם, ומפסיק בין אורות אחור דאימא, לאורות פנים דאימא, ואז להיותם מגולים, יש בהם כח לבקוע אותו, וליכנס בתוכו מצד פניו, ויוצאים מצד אחוריו, עד אחורי ת"ת דז"א, ויוצאים משם אל רחל, ומאירים בה. ואז גם הם, מידי עברם בתוכו, מוציאים עמהם קצת ניצוצות אורות דאבא, ונכנסים ברחל עמהם, ומאירים בה. ואלו הניצוצות דאורות דאבא, שהם מכלל דור המדבר, אלא שיוצאים דרך האחור לרחל, אלו הם ענין המרגלים, ששלח משה לארץ כנען, כי משה הוא יסוד דאבא, השולח שם לתקן את רחל, כנז"ל בסוד ה' בחכמה יסד ארץ: והנה מרע"ה, חשב לתקן גם את רחל, שתחזור פב"פ עם ז"א, בזמן דור המדבר. וזמ"ש לו הקב"ה, שלח לך אנשים, ר"ל, שלח משלך אנשים. כי אלו הם ניצוצות שלך, כנזכר. ולא עלה בידו לתקנה, כל זמן שדור המדבר קיים. וכשמתו, ונתבטלה הארת לאה אשת יעקב כנז"ל, אז נתקנה רחל, וחזרה פב"פ עם ז"א במקומה, בסוד הבאר כנז"ל: ואמנם יהושע וכלב, הם אורות דאימא המגולים, יוצאים דרך פנים דזעיר, ומתערבים בדור המדבר. לב' סיבות, הא' היא, לפי שהם יוצאים לצד פנים, מקום ששם עומדים דור המדבר, ואינם יוצאים לצד אחור אל רחל. וגם כי שניהם יוצאים מן החזה ולמטה, דרך פנים דזעיר, כדוגמת דור המדבר, ולכן נחשבים מכלל דור המדבר. והמרגלים, עם היותם מאורות דאימא, ע"ד מה שנתבאר למעלה בענין דור המדבר, שהיו בהם מעורבים אורות דאימא. ולכן אלו השנים לבדם, שהיו מבחי' אורות דאימא, חיו מן האנשים ההם, ונכנסו לארץ כנען, וירשו אותה. כנז"ל שאינו נכנס לה, אלא מי שהוא מסטרא דאימא, לפי שמהם נבנת רחל. וזה ענין הכתוב באמרו, (במדבר י"ד ל''ח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ. לרמז, כי האנשים האחרים, הם המרגלים עצמם, שהם מיסוד דאבא ההולכים לתור את הארץ. אך יהושע וכלב, שהם אורות דאימא, היו הולכים בחברתם, אבל אינם מרגלים ממש, ולכן חיו הם ולא האנשים: והנה אע"פ שאמרנו, ששניהם מן אורות דאימא המתערבים בדור המדבר, אינם כשאר ניצוצות דאימא היוצאים שם, אבל הם שתי בחי' אחרות, כמו שנבאר. והענין הוא, כי נודע שבמקום טבור, הוא פה ממש, שהיה הפתוח בהיותו העובר במעי אמו. ולכן אף גם אח"כ, בהכרח יוצא משם קצת הבל של הארה. גם דרך פי היסוד, יוצא משם קצת הארה בסוד הבל. והסיבה היא, כי להיות אורות דאימא מתגלים מן החזה ולמטה. מחוזק רוב הארותיהם בוקעים ויוצאים דרך שני פיות הנזכר, כיון שהם בחי' פיות, יוצאים משם לחוץ בבחי' הבלים, ואורות גדולים, ואלו שני ההבלים, הם עצמם יהושע וכלב לבדם: האמנם אני מסופק, איך שמעתי ממורי ז"ל בענין זה, מי משניהם הוא הארת הטבור, או היסוד, ונלע"ד ששמעתי, כי יהושע הוא יותר גדול מכלב, ולכן הוא ההבל דפי הטבור, שהוא יותר עליון. ובפרט במ"ש אצלינו במאמר פרשת תצוה, דף קפ"ד ע"ב, בענין הנהו תלת נקודין דאשתכחו בעלמא, חורבא, וישובא, וג"ע הארץ. וע"ש היטב, ענין שתי נקודות אלו, שהמ, פי הטבור, ופי היסוד, מה עניינם. אבל כלב הוא מהבל פי היסוד, כי הנה כלב בגימט' ב"ן, כמבואר אצלינו בפרשת חיי שרה, בפסוק ויאמר בא ברוך ה', בענין אליעזר עבד אברהם, והוא הוי"ה דמלוי ההי"ן, היוצאת מיסוד זעיר ליסוד דנוקביה: אבל היותר נלע"ד אצלי, הוא להפך זה, והוא, כי יהושע הוא ההבל דיסוד דזעיר כי הוא אור גדול מאד, יותר מהבל הטבור שהוא סתום. ועוד, כי יהושע הוא משבט יוסף, שהוא יסוד דזעיר. אבל כלב, הוא מהבל היוצא מפי הטבור. ועיין במצות ולא ירבה לו נשים, בענין קין והבל בענין ההבלים היוצאים מפי יסוד דז"א: הגהה א"ש, סימן לדבר, כלב, כלו לב. והוא מקום של הטבור: ונבאר ענין אפרים בן יוסף, ראש שבטו של יהושע הנזכר, כי גם הוא מבחי' היסוד דז"א. וזה ענינו, הנה נתבאר אצלינו, כי יסוד דז"א יש בו שתי בחי', והם, היסוד, והעטרה שבראשו הנקרא ראש צדיק, כנודע בפרשת ויצא, בסוד ברכות לראש צדיק. ועטרה זו היא בחי' המלכות של ז"א עצמו, הדבוקה תמיד ביסוד. והנה נודע, כי החסדים הם מתפשטים בז"א, מחסד עד הוד שבו, וכללותם מתקבץ ביסוד שבו. וה' הגבורות, הם בעטרה שבו, להיות בחי' מלכות, והיא שרש של הנקבה דז"א כנודע: ויש שם שני עורות חופפות עליה, וע"י מצות המילה והפריעה, כורתין העור החצון. ופורעים אותו למעלה, ונשארת העטרה בגלוי, ואז אורות הגבורות ההם, יכולים לבקוע דרך דופן העטרה ולצאת משם, וליכנם בדעת רחל העומד כנגדו באחור ממש, כנודע אצלינו. אבל מצדדי היסוד עצמו, אין האורות יוצאים, כי יש להם ב' בקיעות, הנקרא עורות. גם אין הארה זו, בחי' ההארה היוצאת בסוד יהושע מפי היסוד עצמו לחוץ, אמנם בוקעת צדדי מחיצת העטרה, ויוצאת לחוץ, וניתנו בדעת הנקבה. וזכור ענין זה, ובחי' ההארה הזאת היוצאת לחוץ, דרך דופן צדדי העטרה, קודם שתכנס תוך דעת דרחל נוקבא, היא הנקראת אפרים בן יוסף. כי יוסף הוא היסוד, ואפרים בנו, הוא הארה היוצאת דרך צדדי העטרה לחוץ מצדיה, לא דרך פיה. ולכן נקרא אפרים, מלשון כי הפרני אלהים, מלשון פריה ורביה, הנעשת ע"י הכנסת העטרה כנודע: גם בשם אפרים, יש בו חבור אפ"ר מ"י. והנה אפר, הוא ענין ה' גבורות מנצפ"ך, שעולים בגימטריא ע"ה כמנין אפר כנודע. והנה הם נתונות בתוך עטרת היסוד, הנקרא כ"ל, כמנין מ"י, שהם בחי' קבוץ ה' חסדים שבו, וכל א' כלול מעשר, הרי מ"י וזהו ענין אפ"ר מ"י, אשר מאותה ההארה נעשה אפרים. ונמצא, כי יוסף הוא היסוד, ואפרים הוא הארת הגבורות, שיוצאות דרך דפנות צדי עטרת היסוד. ויהושע, הוא ההבל וההארה היוצאת בגלוי, דרך פי עטרת היסוד ולחוץ: ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו: (מזולתו) הנה ר"ת 'הנה 'עם 'בני 'ישראל 'רב 'ועצום 'ממנו הוא העבירום. לרמוז, כי גזר עליהם, להעביר מהם אות ברית קדש, שלא ימולו את בניהם, כמ"ש חז"ל, וזהו טעם דם מילה, שמל משה ע"ה לישראל בצאתם ממצרים, בסוד דם פסח ודם מילה, כי ערלים היו, מפני גזרת המצריים, שהעבירום על מצות המילה: ויעבידו מצרים 'את 'בני 'ישראל 'בפרך: הנה ר"ת את בני ישראל בפרך, הוא אבי''ב, לרמוז כי נגאלו בחדש האביב, שהוא חדש ניסן, ודלג עליהם את הקץ, שהיו ת' שנה, והוציאם קודם בחדש האביב, לסבה מה ששעבדום בפרך יותר מדאי. (ע"כ מזולתו):

ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו: הנה נודע מ"ש ז"ל בספר הזהר פרשת שמות, בזה הפסוק, כי מרחוק דא חכמה. והענין הוא, כי מרים אחותו של משה, היא רחל נוקבא דז"א. ומשה הוא יסוד דאבא בתוך זעיר, ואינה יכולה היא לקבל אורות דאבא, ממקום היותם מתפשטים תוך נה"י דז"א, המכוונים כנגדה כנודע, לפי שהאורות הגדולים בהיותם מקרוב, מחשיכים עיני הרואה אותם. אמנם מבחי' אורות דמוחין דאבא אשר בחג"ת דז"א, משם נמשכת הארה אליה מרחוק, ויכולה לקבלה, כמבואר אצלינו בכוונת ברכת אבות דתפלת שחרית של חול וע"ש, ונמצא כי כל הארות אבא הם מרחוק, וכנזכר ג"כ למעלה בדרוש שקדם, בענין יעקב ודור המדבר: ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי וגו': הנה ר"ת 'מן 'העבריות 'ותניק 'לך, הוא מהול. לרמוז מ"ש חז"ל, שמשה נולד מהול, (ספר הלקוטים) לכן לא רצה לינק מן הנכריות. וז"ש, ותרא אותו כי טוב הוא, פי', ראתה ביסוד שלו, כי טוב הוא. כי הערלה הוא רע, והוא טוב, מהול: ויהי בימים ההם וירא איש מצרי מכה איש וגו': הנה אמר הכתוב מאחיו, לשון רבים. וקרי ביה מאחיו, לשון יחיד, בחירי"ק תחת החי"ת. לרמוז מ"ש אצלינו, בפסוק כי שבעתים יוקם קין, כי זה המצרי, הוא תערובת הרע שבקין, אחיו של הבל, שהוא משה. ונמצא, כי ראה ברוח קדשו, כי המצרי הזה המכה את האיש העברי, היה מן הרע של אחיו, של קין, ולכן הרגו בשם המפורש, לתקנו, כנזכר ע"ש: 'מי 'שמך 'לאיש 'שר 'ושופט עלינו: (מזולתו) הנה ר"ת, מי שמך לאיש שר ושופט, הוא משלש. רמז לו, כי נתגלגל שלשה גלגולים, משה, שת, הבל. ר"ת של שמו. הנה נתבאר, כי ס"ת של מ"י שמ"ך לאי"ש, שם יכ"ש, שהוא חצי שם נגדיכ"ש. והוא אחד משם בן מ"ב, להודיע, כי בשם זה של יכ"ש, הרג את המצרי. ולא נשתמש רק בחצי השם הנזכר. וז"ש רז"ל מלמד שהרגו בשם המפורש. ולפיכך הוצרך לברוח מפני פרעה: ולעת"ל ישתמש בו. וז"ס מש"ה, (בראשית מ"ט י') עד כי יבא שילה, בגימטריא משה, וישתמש בו השם הרמוז בר"ת 'כי 'יבא 'שילה, ר"ת יכ"ש. עוד נסיים ביאורו לקמן בפסוק וירא והנה הסנה בוער באש, וע"ש תשלומו: הגהה א"ש, גם שם זה נרמז ליודעי מדע, בפסוק (תהלים צ"א י"ד) אשגבהו 'כי 'ידע 'שמי, ר"ת יכ"ש. ורמזו זה חז"ל, לסוד שם המפורש הזה, באמרם במשנה (אבות משנה י"ג) הוא היה אומר, נגד שמא, אבד שמיה. ומלת נג"ד, הוא חצי הראשון של שם הנזכר. ורמזו חז"ל, כי המושך חצי השם האחרון, מאבד שם אותו האיש הנזכר עליו, וממית אותו. ויהיה נגד מלשון המשך, כי תרגום משכו, נגידו. ונרמז חצי השם במש"ה למשה (שמות ל"ד י'), נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו', ודי בזה: ולכהן מדין שבע בנות וגו': הנה משה לקח את בת יתרו, כי יתרו הוא קין, וב' שמותיו קני ויתרו, הם על שקנא על תאומה יתירה, שנולדה עם הבל ולקחה, ולכן הוצרך לחזור ולתתה לו. והנה כהן מדין, בגימטריא זהו קין ע"ה. ונקרא כהן מדין, כי הוא כהן ובכור וראשון, למדיינים ולקטטות ומריבות, שנתקוטט עם אחיו: ועוד יתרו, יתר ו', שהוא אות יתירה שנתנה לקין, ועיין בתיקונים. וזהו מש"ה, מכה איש עברי מאחיו, קרי ביה מאחיו, כי אחיו, היה כאשר ביארנו למעלה: ואל תתמה, איך היו שניהם אחיו, יתרו והמצרי בזמן אחד, כי קין היה מעורב מטו"ר, והרע בא במצרי, ונהרג על דבר שלומית בת דברי, מדה כנגד מדה, כמו שהרג להבל על עסקי אשה, בהיותם בשדה, אף כאן (שמות ב' י''ב) ויפן כה וכה, ראה מה שעשה לו בבית, ומה שעשה לו בשדה, והרגו. ועיין בתיקונים דף קי''ב. והטוב בא ביתרו, ונתן לו בתו, לתקן את אשר עוות, וז"ש (שם ב' ב') ותרא אותו כי טוב הוא. כי היתה יראה שלא יהיה קין שהיה בו טוב ורע, וכשראתה כי טוב הוא לבד בלא רע, אז ותצפנהו. כתיב הכא ותרא אותו, כי טוב הוא, וכתיב התם ותרא האשה כי טוב העץ וגו', והכא כתיב מלת הוא יתרה. עיין בתיקונין דף קי''ב ע"א: עוד אני אומר, כי כאשר הרג משה את המצרי, יצאה נפשו ונדבקה בנפש יתרו, ואז חזר בתשובה, ופירש מע"ז, ונדוהו. ולפיכך הרגו בשם המפורש, בשם בן מ"ב, לתקן נפשו והועיל לו. (א"ש, זהו שם יכ"ש, הנז"ל). ואין לי בזה קבלה מכרחת. ומצאתי בספר הזוהר, שלא רצה פינחס להרוג לבלעם בשם המפורש, כדי שלא תכלל נפשו בו. ואפשר שזהו מ"ש חוה, (בראשית ד' א') קניתי איש את ה', דהיינו קני את ה', ע"י שם המפורש. ומצאתי בספר מאירת עינים, כי נפשו של קרח, הוא נפשו של קין. וא"כ נמצא לפי זה, שנתגלגל שלשה פעמים. הנה יוכבד בגימטריא מ"ב, ע"כ נמצא מכת"י הרב זלה"ה: א"ש, וז"ש (במדבר ל"א ח') ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ולא בשם המפורש, הפך מה ששאל הוא ואמר, (שם כ"ג י') תמות נפשי מות ישרים בשם המפורש, וגם בנשיקה כדי להתקן, כנלע"ד: ויואל משה לשבת את האיש: (מזולתו) הנה ר"ת 'לשבת 'את 'האיש, הוא לאה, לרמוז כי משה ע"ה, אתדבק בלאה עלמא דאתכסיא. וכן במזמור שלו, (תהלים צ' א') תפלה למשה איש האלהים לרמוז את הנז"ל. (ע"כ מזולתו):

ומשה היה רועה: כבר הודעתיך, כי הוא גלגולו של הבל בן אדה"ר, שגם הוא היה רועה לשעבר. כמש"ה (בראשית ד' ב'), ויהי הבל רועה צאן. וזש"ה היה רועה, לשון לשעבר. גם נתבאר טעם, למה משה היה רועה. ויבא הר האלהים חורבה, כבר הודעתיך, כי אחוריים של שם אלהים בפשוטם, הם בגימטריא ר', ועם כללות חמשה אותיות עצמם דאלהים, הם נקראים הר האלהים: וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו': הגהה אמר שמואל, בפסוק זה מצאתי שני דרושים, ואכתוב את שניהם, זה אחר זה, כאשר עיניך תחזינה מישרים: כבר הודעתיך ג' גלגולי משה, שנרמזו בג' אותיות שמו, והם מש"ה, והם נוטריקון 'משה 'שת 'הבל. והם ממטה למעלה, בסדר תולדותם. ואמנם לא נתקן עדיין במשה, רק ב' אותיות ראשונות של שת והבל, והם ש"ה שבמשה, ועדיין היו אותיות תבל מן שת והבל, חסירי התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו בלבת אש מתוך הסנה, לרמוז כי אלו האותיות של תבל שהם בלתי מתוקנים, ונתחלפו בצרוף לב"ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא גלגולו השלישי: ונמצא, כי שת והבל הם אותיות אלו שלהב"ת י"ה, כי הם השלהבת והנשמה היוצאת משם י"ה, שהוא אבא. וטעם קריאהם שלהבת, הוא כנודע ענינה אצלינו, בענין רחיצת האדם בכל ערב שבת פניו ידיו ורגליו במים חמין. ושם נתבאר כי בחינת שם י"ה, בכל בחינותיו במלואו ובפשוטו, נקרא שלהבת וע"ש. וכבר ביארנו בענין בלעם, כי אחיזתו היתה בשתי אותיות ב"ל של הבל, בזמן שעדיין היו חסירי התקון, והם ב"ל מן בלעם: וסוד הענין הוא, כי אותיות שבשמות בני האדם, מורות, על בחי' הניצוצות של הנשמות הנתונות בו. ומי שהוא מגולגל, יש בו אותיות המורות על הניצוצות שנתקנו בו, והשאר חסרות ממנו, להורות, כי עדיין הם מעורבות בקליפה הנקרא רע. ולכן נאחז בלעם בשתי אותיות בל של הבל, שלא נתקנו, להיותו נגדיי ממש אליו. כי משה מן דעת דאבא בקדושה. ובלעם מדעת דאבא בקליפות. בסוד (קהלת ז' י"ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ואין הנשמה נמסרת ביד הקליפה, אלא במקום הנגדיי, ומכוון כנגדו ממש, וזכור כלל זה: וכאשר נתקן, וירא ה' כי סר לראות, ונתקן הבל, וכמו שנבאר, אז ויקרא אליו משה משה להורות איך נתקן כבר, וקראו שני פעמים משה משה, רמז לבחינתו קודם התקון, ולבחינתו אחר התקון. ולפי שלא היה החסרון ההוא גדול, לכן לא פסיק טעמא בינייהו, כנזכר באדרת נשא וכבר הודעתיך ענין ג' גלגוליו הנזכר, שהם בחי' נר"ן, וע"ש: ואומרו וירא ה' כי סר לראות, ולא אמר כי נקרב לראות, רמז בזה בחי' תיקונו, ולאיזו מדריגה עלה, עתה במראת הסנה, ונרמזה במלת סר. והענין הוא, כי הגיע למדריגת הדעת דז"א, כנודע אצלינו. והנה הדעת הזה, הוא מכריע בין תרין מוחין, הנקרא חו"ב, ומהם לוקח בחינת הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן בבחי' פשוטה דרך פנים, שהוא בגימטריא כ"ו. ובבחי' אחוריה הפשוטים, שהם בגימטריא ע"ב. ובבחי' אחוריה המליאים באלפי"ן שהם בגימטריא ק"ל. וג' בחי' אלו, שהם, כ"ו, ע"ב, ק"ל, הם בגימטריא ברו"ך, כנרמז אצלינו בתחלת ברכת אבות דשחרית דחול. וכל אלו יצאו משרש החכמה. ולכן אם תחבר עמהם מספר ל"ב נתיבות החכמה יהיה הכל בגימטריא ס"ר, והם בחי' תרין עטרין שבדעת, שהם חו"ג, והגבורות הם ק"ל האחד, של האחוריים המליאות. והחסדים הם ע"ב דאחוריים פשוטים, שהם בגימטריא חסד, ותחברם עם חשבון כ"ו דפנים של ההוי"ה, ועם ל"ב נתיבות החכמה, הרי הק"ל הב' של החסדים, וב"פ ק"ל הם ס"ר. וזש"ה, וירא ה' כי סר לראות, שעלה אל הדעת הנקרא סר: עוד יש דרך שני בענין הדעת דזעיר הנקרא סר, ונתבאר אצלינו בדרוש פסח ויציאת מצרים באורך, וזה עניינו בקיצור, הנה הדעת דז"א, כולל עשר הויו"ת, מבחי' דעת דיסוד דאבא, שהם בגימטריא ס"ר. ועשר שמות אהי"ה מצד היסוד דאימא, והם בגימטריא רד"ו. וכבר נתבאר למעלה, בטעם גלות ישראל ומצרים, בפסוק ויקם מלך חדש, כי כל הדור ההוא, היו ניצוצות השחתת זרע של אדם, הנמשכות ממוח הדעת ממש, והם נשמות מעולות. ולהיותם משם, היו צריכות להיות בגלות, כמנין רד"ו שנה, שהם עשר שמות אהי"ה שבדעת דמצד אימא כנזכר. וזהו מה שרמז יעקב לבניו, (בראשית מ"ב ב') רד"ו שמה. אבל משה חשב, שהיו צריכים להתאחר עוד שנים אחרות, להשלים מנין ס"ר, שהם כנגד עשר הויו"ת שבדעת, וא"כ עדיין זמן הגלות, ואין זמן גאולת ישראל. וז"ש, וירא ה' כי ס"ר לראות, שראיית משה היתה באותם ס"ר הויו"ת, והודיעו שטעה בחשבונו, כי כבר הגיע זמן גאולתם, לפי שאין גלותם אלא במשך רד"ו שנים, כמספר עשר שמות, כי שם הוא הפגם שלהם. וזש"ה, כה תאמר אהי"ה שלחני אליכם, כי כיון שתקנו בחי' שם אהי"ה, משם תהיה גאולתם: ובזה יתבאר לך, למה יציאת מצרים היא מבחי' אימא עילאה כנודע, והוא, כי היא נקרא אהי"ה, ומשם היתה גאולת מצרים. ואומרו כה תאמר לבני ישראל אהי"ה, הענין הוא, כי אהי"ה דמלוי ההי"ן במלוי מלואו, יש בו כ"ה אותיות, וז"ס כה תאמר לבני ישראל אהי"ה. והנה אם תסיר ממנו ד' אותיות פשוטות, ישארו אותיות האחרות כ"א, כחשבון ד' אותיות הפשוטות עצמם, שהם אהי"ה. ואומרו אהי"ה אשר אהי"ה, הענין הוא, דע, כי אהיה דיודי"ן עולה מלויו לבד ת"ק ע"ה, כמספר אש"ר. ונמצא כי אהי"ה עצמו נעשה אשר. וז"ס מ"ש בספר הזוהר, על פסוק מאשר שמנה לחמו, שהוא באימא הנקרא אהי"ה, ונעשת אשר: א"ש, צ"ל ולומר, כי אהי"ה דיודי"ן ברבועו עולה בגימטריא תקמ"ד, ובהסירך ממנו מ"ד שהוא העיקר, ישארו ת"ק, וע"ה עולה תק"א כמנין אש"ר. ועיין בספר זה בהושע סי' י"ד, בפסוק שובה ישראל וגו', זה החשבון באמיתות: (מזולתו) עוד פי' ב', על הפסוק הנזכר, וז"ל, וירא מלאך ה' אליו בלב"ת אש מתוך הסנה. סוד המלאך הזה, אינו מלאך ממש, אמנם הוא שם אלהים, עם ה' אותיות, בגימטריא מלאך. ולכן נראה אליו בבחי' הדין הקשה, שהיא לבת אש. ונלע"ד חיים, כי גם אלהי"ם במלוי יודי"ן ע"ה בגימטריא א"ש, והנה שם אלהים מצטרף במאה ועשרים צירופים כנודע והם בגימטריא הסנה. ורצה משה לראות ולידע, אם כל הק"ך צירופים נתמתקו ונתקנו, כי אז היתה גאולת עולמים. אמנם לא היה כן, כי עדיין לא נתמתקו רק קצתם, ולכן היה אחרי גאולת מצרים, עוד גליות אחרות. אמנם לעת"ל שיתמתקו כלם, אז תהיה תשועת עולמים, ולכן הוזכר בזה שם אלהים, כמש"ה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנ"ה. גם הזכירם בשם לב"ת אש, ולא אמר להבת אש, וחסר ממנו אות ה', לרמוז על חסרון תקונם כלם, רק קצתם: והנה סוד לב"ת זו, הם סוד ד' שמות, יהוה, יהוה, מצפץ, יה אדני. כ"ו כ"ו ש' ט"ו ס"ה היוצאים מן ד' אותיות אהי"ה, שהם המתגלים ביום שבת קדש, כנזכר בר"מ פרשת יתרו והם בגימטריא לבת: והנה ג' שמות אחרים הנזכר שם, שהם, אל, אלהים, מצפץ. ל"א פ"ו ש' היוצאים מג' אותיות יה"ו, הם בגימטריא זי"ת. ואם תסיר מהם ההוי"ה, ישאר מזי"ת שמ"ן. (א"ש, ע"ה) וז"ס פסוק שמן זית זך: א"ש, הענין הוא כך, שמן יוצא מזי"ת, בהסירך מהחשבון ז"ך: ואם תחבר כל השבע שמות ההם, של בחי' שבת, שהם זי"ת ולב"ת, יהיו בגימטריא שלהב"ת של נ"ר שבת. תוסיף עליהם אהי"ה דההי"ן שהוא קנ"א, כמנין מקוה של טבילת שבת, יהיו בגימטריא אלף עלמין דכסופין, שממשיך עליו: א"ש, לא יכולתי להתאפק לחשבון זה, ובודאי ט"ק גדול נפל בזה, ובאולי הלשון הוא כך, כי מעיקרא יסוד הד' שמהן, הוא שם אהי"ה כנודע. ויסוד השלש שמהן, הם שם יה"ו, שגם הוא שם אהי"ה כ"א. ומקודם הם שני אלפי"ן, אלף אחת של שם אהי"ה, נעשה אהי"ה דההי"ן קנ"א, כדברי הרב ז"ל. ואלף שנית של שם אהיה, היוצא משם יה"ו, תחשוב אותה במלואה קי"א, ובכולל קי''ב, והשתא אתי שפיר החשבון, כי שלהבת חסר קי''ב, כדי להשלים חשבונה לזי"ת ולב"ת, ובזאת האל"ף במלואה קי''ב, עולה כמספר לב"ת זי"ת. והאלף האחרת, הוא אהי"ה דההי"ן קנ"א, סך הכל אלף עלמין. ולהיות החשבון הזה באלפי"ן, נעשה אלף עלמין דכסופין, כנלע"ד: וז"ס שלח נא ביד תשלח, ר"ת שלהבת הנזכר: א"ש, ג"ז לא הבנתי, כיצד הוא הר"ת. והנלע"ד לומר כך, כי שלח נא ביד תשלח ר"ת שלהב"ת י"ה בגימטריא, והשתא אתי שפיר: או ירצה באופן אחר, כמש"ל בפרשת וירא כי מלת שלהבת עם כללותם, בגימטריא תשלח. וגם זה אתי שפיר, והוא צרוף ש"ה לב"ת, בסוד שה פזורה ישראל. (ירמיה סי' ו') וז"ס, עד כי יבא שיל"ה, בר"ת וס"ת ש"ה. וע"ל בפסוק מי שמך לאיש וגו': ויאמר אנכי אלהי אביך: (מזולתו) כבר הודעתיך, כי משה הוא הבל. וא"כ יחזור מלת אביך, לאב הראשון, אדה"ר, אביו של הבל. גם רמז בפסוק זה, לד' רגלי מרכבה, והם, דוד, אברהם, יצחק, ויעקב. והזכיר את השכינה השורה על ד' רגלי המרכבה הנזכר. וזהו אנכי אלהי אביך, הוא השכינה, אלהי דוד, כמו שנודע כי דוד הוא גלגולו של אדם. ואחר כך הזכיר שלשה אבות, אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב: ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו': הנה מלת לכה, יורה שילד מעצמו בלי שישולח מאתו יתברך. ומלת ואשלחך, יורה הפך מזה. אבל הענין הוא, כי הקב"ה היה שולחו בשליחות זה, ויש בו רעה שהיא טובה, כי ע"י שליחות הזה כתיב תכבד העבודה על האנשים וגו', והטובה באה באחרונה, שיצאו ישראל ממצרים. והנה מצינו, כי אעפ"י שהכל בא מאתו יתברך, אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. ולכן בבחי' הרע הנמשך בשליחות הזה, אמר לכה, מעצמך. ובבחינת הטוב שאני עתיד לגאלם, אמר ואשלחך. והוא ע"ד מ"ש אצלינו בישעיה בפסוק את מי אשלח ומי ילך לנו. (ע"כ מזולתו): ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה וגו': (מזולתו) אחז"ל, שכאשר אמר למשה אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בצרה זו, ואהיה עמהם בצרה אחרת. א"ל, דיה לצרה בשעתה. חזר וא"ל, כה תאמר אהיה שלחני אליכם. א"ל, יפה דברת וכו'. וצריך לדעת, איך נעלמת תשובת משה מן הקב"ה. והענין הוא, כי הקב"ה הודיע למשה, מה שיארע להם כל הגליות ארבעה, והבטיחו שיהיה עמהם בכולם. אבל לא היתה כונתו יתברך שיגלה הדבר הזה לישראל עצמם, וע"כ לא אמר תחלה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה אשר אהי"ה, כי אין זה רצונו שיאמרהו לישראל, זולתי הודעה לבד למשה. ומשה חשב, כי מכיון שהתשובה הזאת מוסב על שאלתו ששאל, מה אומר להם, שהיתה תשובה ג"כ דרך ציווי, ולא הודעה לבד. וע"כ אמר לו, דיה לצרה בשעתה. אז השיבו הקב"ה, יפה דברת. אמנם זו עצמה כונתי, כי כה תאמר להם לבני ישראל, אהי"ה שלחני אליכם בלבד, ולא תזכיר מה שהודעתיך בתחלה: גם אפשר יובן, במ"ש באותיות דר' עקיבא, כי הקב"ה חתם את שמו ואת עולמו, בשם אהי"ה אשר אהי"ה, שאלמלא החותם הזה שהוא אהיה אשר אהיה, כל המזכיר שמו יתברך, היה נשרף באש. וע"כ גלה לו הקב"ה בתחלה החותם הזה, כדי שלא ישרף משה בשמעו אח"כ שמו יתברך, ואח"כ הזכיר את שמו, ואמר כה תאמר אהי"ה שלחני אליכם, שהוא השם בעצמו ודע כי שם אהי"ה דההי"ן, שהוא השלישי, יש בו כ"ה אותיות, וזה רמז בהזכירו את אהי"ה השלישי, ואמר בו מלת כה, לרמוז אל האמור. (ע"כ מזולתו):

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם: זה הענין הוא, באחוריים המלאים דהוי"ה דמלוי אלפי"ן, שהוא בגימטריא ק"ל. והנה השלשה אותיות הראשונות, שהם, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, עולים בגימטריא פ"ה, הם בדכורא. ואות ה"א אחרונה, שהיא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, בגימטריא מ"ה, ובגימטריא אד"ם, והוא בנוק'. נמצא, כי שלשה אותיות הראשונות נעשות פ"ה, לאדם שהיא אות האחרונה ברבועה כנזכר: ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי: (מזולתו) פי', כי הלוים הם משרש קין, והכהנים משרש הבל. והנה משה הוא מן הבל, ולכן אמר לו, כי אהרן לבדו הוא אחיך בן אביך והוא לוי. אבל אתה, אעפ"י שאתה אחיו, אינך לוי, לפי שאתה גלגולו של הבל: וילך משה וישב אל יתר חתנו: צ"ע, כי התחיל ביתר, וסיים ביתרו. כמש"ה, ויאמר יתרו לך לשלום. והענין הוא, כי משה הוא בסוד אות ו' של ההוי"ה כנודע, ובהיותו עם חמיו, נקרא חמיו יתרו בוא"ו יתירה. אבל בהתרחקו ממנו, נקרא יתר. ולכן בתחילת ההליכה אליו, שהיה רחוק ממנו נקרא יתר. ובהיות אצלו, כתיב ויאמר יתרו. (ע"כ מזולתו):

ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו: הנה אמרו רז"ל, בפסוק ויחזק ה' את לב פרעה, כי בשמוע פרעה למשה, מזכיר שם ההוי"ה, היה לבו מתחזק, לפי שמעולם לא שמע שם זה בשום אלוה. וטעם הדבר מובן, עם מ"ש בפסוק ויוסף הורד מצרימה, כי כל אחיזת הקליפות הנקרא מצרים ופרעה, אינם אלא במוחין דקטנות דאלהים, שירדו בגרון דז"א. ונמצא כי כל קיומו הוא משם אלהי"ם, וכל בטולו הוא משם הוי"ה, המוריד האלהים דקטנות למטה, ומכחיש גופו וכחו. ולכן לכתחלה הקב"ה כל שליחותו היה בשם ההוי"ה, להכניעו על ידה. ולפי שהוא לא היה נאחז שם, אמר לא ידעתי את ה':