ענין קבלת שבת בתפלת המנחה דע"ש דע כי ענין זה הוא דבר גדול להמשיך קדושת שבת מעת תפלת המנחה דע"ש ודע כי מעת תפלת המנחה דע"ש מתחי' העולמות לעלות ולהכלל זה בזה רק שיש כמה מיני בחי' של כללות העולמו' ובהם מדריגות רבות אבל עתה הענין הוא כי מעתה מתחי' העולמות לעלות ולהכלל זב"ז. והנלע"ד בזה הוא כי הנה א"ל מורי ז"ל כי בקב"ש בשדה אז נכוין שכבר נכנסו תלת פרקין תתאין דאות ל' דצלם דאו"א ונלע"ד כי עתה נכנסים של אימא ואז בקבלת שבת בשדה נכנסים של אבא כנלע"ד. וזה סדר הכונה הנה קודם שתאמר פ' אדני שפתי תפתח כו' דתפל' מנחה דע"ש תכוין ותחשוב להעלות במחשבתך כל חלק הנפשו' שהם בעו' העשיה ע"י שם יוד הה וו הה הנקרא הוי"ה דב"ן דמלוי ההין ולהעלות' עד היצירה וז"ס תוס' שבת דנפש כי העשיה נכללת ביצירה ונתוסף בה קדושה ואח"כ להעלות היצירה עם כל חלקי הרוחין שבה אל עולם הבריאה וזה ע"י הוי"ה דמ"ה דאלפין וזהו תוס' רוח ואח"כ להעלות הבריאה וכל חלקי הנשמות שבה אל עולם האצילות וזה ע"י הוי"ה דס"ג וזהו תוס' נשמה ואח"כ תכוין לחבר כולם עם בחי' נשמה לנשמה שהוא נפש דמל' דאצילות ע"י שם הויה דע"ב דיודין אשר שם. והאמת הוא כי גם באצילות עצמו יש רוח דאצילות ונשמה דאצילות ונשמה לנשמה כו' אבל הלואי שבדורינו זה יהיה מי שיוכל לזכות לנפש דאצילו' והרי בכח הכונה והמחשבה הזו קבלו כל החלקים תוס' קדושה ואח"כ תתחיל העמידה ותכוין בכריעה הא' אשר בחי' ברוך כנודע להוריד עליך כח הנשמות ההם אשר הם נפש דאצילות וזה ע"י הויה דע"ב דיודין ובתי' יהו"ה שהיא הזקיפה הא' תזקוף ותכוין כי ע"י אלו הנשמות אתה מעלה את המל' למע' בסוד מ"ן ותכוין ותזקוף את המל' ע"י הויה דע"ב דיודין כנז' ואח"כ בכריעה ב' דמגן אברהם תכוין להוריד עליך בחי' הנשמה מן הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל ואח"כ תזקוף ע"ד הנ"ל. ובכריעה ג' דמודים תכוין להוריד ולהמשיך עליך הרוח מן היצירה ע"י הויה דמ"ה כנ"ל ותכוין בשם ההויה הנ"ל במודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו כו' ובזקיפה תכוין אל הנ"ל ובכריעה ד' בהטו' שמך כו' תכוין להמשיך עליך הנפש מן העשיה ע"י הויה דב"ן דההין כנ"ל ואח"כ תזקוף כנ"ל. ובאומרך המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין לחבר יחד כולם בחבור א': עוד קבלתי כונה זו ממורי ז"ל פעם אחרת ויש בה איזה תוס' הנה קודם שתתחי' אדני שפתי תפתח כו' תכוין במחשבתך לעלו' ולכלול הויה דב"ן דההין שבעשיה עם היצירה עם הויה דמ"ה דאלפין אשר שם וכן היצירה בבריאה ע"י הויית מילוי ס"ג וכן הבריאה באצילות ע"י הויה דע"ב דיודין ותכוין ד' הויות אלו בד' אותיות ההויה ובכל עו' מארבע עולמות אלו תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם ע"י מ"ן של הנשמות כיצד הרי בעשי' תכוין ששם חלקי הנפשות תכוין לכלול נפשך בהם וביצירה הרוחין ותכוין שתכלול רוחך בהם ובבריאה הנשמות ותכלול נשמתך בהם ובאצילות נשמתא לנשמתא והיא נפש דאצילות ותכלול חלקך אשר לך שם עמהם. ואח"כ תתחי' להתפלל תפלת י"ח ובכריעה א' ובזקיפה ההיא תכוין אל מה שנתבאר בברכת אבות דתפילת שחרית דחול בענין ד' כריעות וארבע זקיפות ואין רצוני להאריך בהם כאן אלא אבארם בקיצור הנה ארבע כריעות הם הא' אהיה דמילוי יודין והשני היא במילוי יודין. והג' אהיה במילוי אלפין והרביעי אהיה במילוי ההין והד' זקיפות הם הא' הויה דע"ב והשני הויה דס"ג והג' הויה דמ"ה והרביעי הויה דב"ן ובכריעה א' תכוין לקבל מן המאציל שפע עליון אל עולם האצילות כדי שיהיה בו כח להעלות ולכלול עמו את עולם הבריאה אז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם האצילות למעלה ע"י הויה דע"ב. והכריעה הב' תכוין להוריד ב' מיני שפע אל עו' הבריאה הא' הוא כדי שיוכל לעלות ולכלול עמו את עולם היצירה והשני הוא כדי שיוכל הוא עצמו לעלות ולהכלל בעולם האצילות ואז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הג' בעולם היצירה וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הרביעי בעולם העשיה אלא שבעשיה אין צורך רק להוריד שפע אחד בלבד והוא לשתוכל העשיה להעלות ולהכלל באצילות כי הרי אין עולם אחר למטה ממנו. ובחתימת ברכת שים שלום בבא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין בזו ההויה זו הכונה כי היוד היא באצילות והה"א בבריאה והואו ביצירה וההא בעשיה ואז תכוין לכלול אותם כולם זה בזה ממטה למעלה פ"א מן אות ה' אחרונה עד אות יוד ותכוין כי אז יורד ג"כ תוס' נשמה לנשמה ותו' הנשמה ותוס' הרוח ותוס' הנפש ונמצא כי תחילה אנו מעלים אותם לקבל תוספת כי סוד העליה והכללות הוא עצמו תוס' הקדושה. ואח"ך תכוין להורידם עליך ואח"כ תכוין להעלותם והזהר שלא תכוין במחשבתך בד' הכריעות וד' הזקיפות להוריד בחי' הנשמות או להעלותם אלא בענין בהעולמות עצמן כנ"ל. ואח"כ בברכת ברוך א"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן אז בהויה הזה הוא שתכוין בד' אותיותיה בבחי' הנשמות כנז' וזכור זה: ענין התפל' מנחה של ע"ש הנה בתפלה הזו המלכות עולה למקומ' כמו שהיתה קודם הקטרוג של הירח ולכן יכוין כוונות אלו שנבאר. הנה נודע כי ההויה דע"ב היא החיות של עולם האצילות בסוד כולם בחכמה עשית והויה דס"ג היא החיות של עולם הבריאה כי אי' מקננא בכורסיא לפי שהיא נק' קו ירוק המקיף כל העולם וביאורו הוא כמו שאי' נכנסים הנה"י שלה תוך ז"א בסוד המו' בבחי' אור פנימי בתוך ז"א כך היא נעשית ג"כ בחינת מקיף כי יוצא קו א' ממנה ומקיף לכל עולם האצילו' ונעשית מסך מבדיל בין אצילות לבריאה וכעד"ז נעשית הת"ת ביצירה ולכן הויה דמ"ה חיות אל היצירה וכן מלכו' מקננא באופן ולכן ההויה דב"ן היא חיות אל העשיה ולכן בד' זקיפות שבתפל' המנחה של ע"ש יכוין אל הד' הויות הנז' כמבואר אצלינו ע"ש ובזקיפה הא' שהוא בהויה דע"ב שבאבא תכוין להאי' משם אל כל עול' האצילו' כדי שיכינו שם מקום לקבל שם את עולם הבריאה כאשר יעלה שם אח"כ למעלה באצילות כנודע ועד"ז תכוין בשאר הזקיפות כ"א כפי מקומו. ומצאתי בקונטר' אדם א' כי בזקיפה הא' שהיא הויה דע"ב יכוין להביא הארה מן אצילות אל הבריאה ובזקיפה ב' שהיא של ס"ג ימשיך מן בריאה ליצירה ובזקיפ' ג' שהיא של מ"ה ימשיך הארה מן יצירה אל עשיה ובזקיפה ד' שהיא של ב"ן לא מצאתי יותר. ובברכת שים שלום בד' אותיות של שם יכוין לקשר העולמות ממטה למעלה והכונה להעלו' נפשו ורוחו ונשמתו למעלה. אחר תפלת המנחה היה מקיים מורי ז"ל מצות העירוב כמו שיתבאר בע"ה: ענין העירוב היה נזהר מורי ז"ל לקיים מצוה זו בכל ע"ש שלא כאותם הנוהגים לעשותה משנה לשנה וכיוצא בזה והיה מערב בכל ערב שבת שני מיני ערובין עירובי חצרות על לחם אחד ושיתופו מבואות על לחם שני ובסעודת ליל שבת היה אומר המוציא בפת של שיתופו מבואו' ובסעודת שחרית של שבת היה אומר המוציא בפת של עירובי חצירות ואמנם בענין סדר העירו' בתחילה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין ערובא יהא שרי לן כו' ואח"כ היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר על ידי אדם אחד גדול כי תחילה צריך שיערב לעצמו ואח"כ יזכה לאחרים והנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת היה מוליך עמו הטלי' והחומש מביתו לבהכ"נ וגם היה מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו אותה הנודעת ולא היה מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו או אשר נעשה לבית הטבילה אם היו נעשין כהלכתן או לאו. אח"כ היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו והיה קוצצן כסדרן ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים: אח"כ היו מביאים לפניו עריבת מים חמין ורוחץ בהם תחילה פניו ואח"כ ידיו והיה מנגב אותם במטפחת ואח"כ רוחץ רגליו במים חמין הנז' ומנגב אותם. וטעם רחיצה זו היא מה שרמזו בס"ה בפ' ויקהל ד' ר"ג ע"א בענין מה שנעשה בכל יום ששי כי מתקבצים אותם שבעים כוכבים כו' ואח"כ נעשים כעין מדור' אחד של אש ורוצים להתקרב ולהתאחז לקבל שפע מעולם האצילות וכדין אתער חד שלהובא דאשא כו' והענין הוא כי אות' המדורה של אש היא סוד אות' קלי' הדקה הנק' קלי' נוגה שהיא הקלי' היותר קרובה אל הקדושה והקליפה בראותה כי השפע של יום השבת שעבר לקחוהו ו' ימי החול בששת ימי המעשה ועתה שהוא ע"ש היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלו' כדי להזדווג שם למע' ולקבל שפע כדי לחזור ולהשפיע פ"א שפע בעולמו' התחתונות ואז גם הקליפה היא עולה כדי לשאול ג"כ פרנסתה כי כיון שכבר גמרו כל ששת ימי החול לקחת חלקם הנה הגיע זמנה ג"כ לקחת אחריהם גם היא חלקה כהם וזו היא הסיבה שבכל יומא שתיתא' סלקא הקליפה לעילא ואמנם כדי שלא תערבב שמחה העליונה ויבטל הככלות של העולמות ותוספת קדושתם העליונה לכך נמשך מן הגבורות העליונות כח אחד הנקרא שלהובא דאשא ומוריד את הקליפה ההיא אשר היא בחי' ההוא כוכבא דאתעביד כעין חד מדורא דאשא למטה עד התהום: והנה ששת ימי החול הנה הם סוד ו"ק הנקרא חג"ת נה"י ואמנם המלכות היא דבוקה עם היסוד ונמצא כי הרגלים שהם נצח והוד הנה הם מתפשטים למטה ממדת המלכו' והקלי' מקומה הוא למטה מן נה"י ובראותה שנשלמו ששת ימי החול וכבר נשלמו בחי' הירכים לינק אז רוצה היא לעלות כי בא זמנה לקחת גם היא חלקה. וז"ס ענין קציצת הצפרנים בע"ש ולרחוץ אח"כ הרגלים במים חמין להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמ' מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום. ואמנם צריך לכוין כי כל זה הוא בעולם העשיה באדם דעשיה כי שם התדבקו' ואחיזת הקלי' ולכן צריך לרחוץ גם את הפנים והידים כי כל מקומו' אלו הם מקום אחיזת הקלי' בקדושה דאדם דעשיה ולכן בתחילה צריך לרחוץ הפנים העליונים ונדחין משם ואח"כ רוחצין הידים ונדחין משם ג"כ ואח"כ רוחצים הרגלים שהם למטה ואז נגמרו להפריד ולהסתלק לגמרי משם: והנה נת' כי המים חמין הם בסוד שלהובא דאשא הנז' בזוהר המגרשת את הקלי' ולכן צריך שבשעת רחיצתך במים החמין תכוין בסוד כוונת שלהבת י"ה ר"ל כי זו השלהבת יוצאת משם י"ה כדי לגרש ולהפיל הקלי' למטה ונבאר איך זו השלהבת נמשכת משם י"ה הנה שם י"ה יש בו ג' מיני מלויים ביודין ובאלפין ובההין כזה יוד הי יוד הא יוד הה ושלשתם יחד הם בגי' אמן כמנין יאהדונה"י אחר כך תכה ב' אותיותיו זו בזו בכל שלשה המלויים כזה יוד פעמים ה"י הם בגי' שלש מאות יוד פעמים ה"ה הם בגי' מאתים יוד פעמים ה"א הם בגי' ק"ך ושלשתם יחד הם בגי' כת"ר. והענין הוא כי ג' י"ה הם שלשה מוחין והם למעלה בבחינת הכתר של הנקבה כי כל בתי' מוחין שלה הם משם י"ה כנודע אצלנו. ואם נצרף כתר עם אמן הרי הכל בגי' אשת"י כי אז נקרא אשתו. אח"כ תקח שלשה מילויים בלבד כזה יה"א גם תקח שני אותיות מילוי אות יו"ד והם ו"ד והרי הכל ודיה"א והם בגי' כ"ו ולפי שהשלשה יודין אין במלוייהם שינוי לכן די לנו אם נקח מילוי א' לבדו אבל באות הה"א יש ג' שינויים במילואה ולכן אנו לוקחין שלשה שהם יה"א והנה אם תחבר תשי"א שהוא אשתי עם כ"ו יהיה הכל בגי' שלהבת והרי נתבאר איך משם י"ה יוצאת זו השלהבת והוא בסוד ב' מוחין של או"א המתפשטים תוך נצח והוד כנודע ותכוין להמשיך משם השלהבת הזו כדי לגרש הקליפות. גם דע כי אותיות שלהב' הם אותיו' שבת לה' שהוא סוד עלית שבת ש' בת שהיא המלכות העולה בנה"י שהם סוד ש' בג' קוים שבה או כשעולה אל חג"ת שגם הם סוד ש' וזהו שלהבת י"ה כי ענין השבת קדושתו נמשכת מן שם י"ה שהוא או"א כנודע כי השבת נאמר בו כי קדש היא לפי שעולין זו"ן עד או"א ממש הנקרא י"ה וזו העלי' היא הגורמ' לאותה השלהבת שתרד ותגרש את הקליפה כ"א הנחש היה כרוך על עקבו לא היתה הקדושה יכולה לעלות: עוד צריך לכוין בענין רחיצת פי"ו במים חמין בע"ש והטעם הוא כי השכינה בימי החול רגליה יורדות מות ועתה רוחצת רגליה מאותו הטינופת שנדבק שם ועולים רגליה שהם הנה"י שבה במקום החג"ת ועד"ז נעשה בכל העולמו' בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם אם אחזור להורידה במקום הקליפות. אח"כ צריך ללבוש בגדי שבת ודע כי מורי ז"ל הזהרני בענין זה שנאמר ונלע"ד שגם לכל בנ"א הוא צריך לעשות כן והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול אין ראוי ללובשו ביום שבת ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללבשו בימי החול כלל: גם הזהירני שבעת שאלביש החלוק של שבת בע"ש שאכוין בשם קדוש זהריא"ל וזהו השם של החלוק של השי"ת כנז' בספר פירקי היכלות דר' ישמעאל וכונה זו מעילה מאד אל האדם כדי שימשיך את הקדושה אליו. גם צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים וקבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעה"ז כן ממש יתלבש האדם בעה"ב אחר פטירתו תמיד ביום השבת וא"ל כי בקבלת שבת פ"א נתגלה אליו נשמת חכם אחד שנפטר בימיו וראהו לובש שחורים וא"ל לפי שבעה"ז היה לובש שחורים ביום השבת שלכך היו מענישים אותו שם להלבישו אחר פטירתו בגדים שחורים אף ביום השבת: ודע כי אין לפחות מן ד' בגדי לבן והם המלבוש העליון והתחתון והאזור אשר על לבושו התחתון והחלוק אשר על בשרו. וראיתי למורי ז"ל בימי החורף היה לובש ביום השבת מפני הצינה מלבוש א' של בגדי ארגמן תחת המלבוש הלבן העליון ולא היה חושש רק לשיהיו לו ד' בגדי לבן שהם לבוש העליון והתחתון ואזור והחלוק כנ"ל. וכן כיוצא בזה ומספר ד' בגדים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה כנז' בס"ה בסוד ח' בגדי כהונה ד' של זהב אדנ"י וד' של לבן יהו"ה ואלו ד' בגדי לבן הם סוד בגדי עו' הבריאה הנז' בתי' בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא ודע כי אלו הבגדים הם בחי' אור המקיף מבחוץ והוא סוד המלבושים כמבואר אצלנו בתפי' שחרית בברכ' מלביש ערומים יע"ש. וטרם שנבאר ענין קב"ש נבאר כמה מיני דרושי' בענין השבת ותוספת שבת. ואחר כך נחזור לבאר ענין קבלת שבת בשדה הנה ענין תוס' נשמה שנתוס' בשבת הוא כי צריך שתכוין כי אותה הקלי' הנק' ונוגה לו סביב והיא סוד קלי' נוגה אשר ביום שבת מתקדש' מקצתה וזהו ענין סוד תוס' קדושה ועיין במ"ש בס"ה בפ' ויקהל בד' ר"ג ע"א בזה. עוד ענין תוס' שבת דע כי כל מה שאנו מתקנים למע' ע"י תפי' בימי החול נעשה הדבר ההוא עצמו מאליו ביום השבת וז"ס מה שאנו קורין אותו תוס' השבת והוא כי הנה בימי החול אנחנו מעלים העולמות אל מקום הפנוי שבין כל עולם ועול' ובשבת נעשה הדבר הזה מאליו ואנו מעלים לעולם הג' התחתונות במקום שהיה הג' העליונות. ולמטה בענין חקל תפוחין יתבאר ענין המקו' הפנוי מה ענינו: אם תשיב משבת רגליך כו' כבר הודעתיך איך מה שנעשה בימי החול ע"י תפלה נעשה ביום השבת מאליו והענין הוא כי הנה בליל שבת טרם שיתפללו בנ"י תפלותיהם נכללין כל העולמות ג' בג' כיצד נה"י דעשיה נכללין ועולין בחג"ת דעשיה וחג"ת בחב"ד דעשיה. וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה ונה"י דיצירה בחג"ת דיצירה כו' וכעד"ז עד רום המעלות ונמצא כי בהעשות הדבר הזה נשאר מקום דנה"י דעשיה ריקם ומקום אויר פנוי והמקום הזה הוא המקום שאנו קורין אותו שיעור תחום שבת. ונמצא כי ע"י הכללות אלו העולמות כל התכלית הוא לצורך נה"י דעשיה שיסתלקו למעלה וישאר ביניהם ובין המקום של הקלי' מקום אויר פנוי ביניהם שלא יתאחזו הקלי'. והטעם הוא כי הנה"י הנה הם ירכין לבר מגופא אשר שם הוא עיקר אחיזת החיצונים והרי זה דומה למי שמרים ונושא רגליו למעלה שלא יטנפו רגליו בטיט וזמ"ש אם תשיב משבת רגליך ר"ל אם תשיב רגליך למע' מסבת השבת וכנודע כי הרגלים הם נה"י כי אלו נתוספו מחדש כי כל עיקרו של ז"א אינו רק ו"ק חג"ת נה"י ונתעלו ונעשו בבחי' חב"ד חג"ת והוצרך להתחד' מחדש בסו' תוס' את הנה"י. ועת' ביום שבת חוזרין אלו הנה"י לעלו' ולשוב למעל' אל מקומם ולהכלל שם ואמנם היוצא מחוץ לתחו' הוא גורס אדרבא היפך מכל זה: היוצא מחוץ לתחום כבר נת"ל מה ענינו ומה הוא פוגם והנה אפי' למ"ד תחומין דאורייתא עכ"ז פטור הוא ממית' והטעם הוא לפי שהוא מוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה שהוא שיעור ב' אלפים אמה ב' מילין כמ"ש אצלנו ואינו פוגם רק את עצמו שהוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה אל מקום הקלי' אבל העושה מלאכה ביום השבת חייב מיתה לפי שגורם אל הקלי' הנקרא מלאכת חול להכנם אל תוך קדושת שבת וגורם רע לו ולזולתו ולכן עונשו גדול מאד וז"ס מחלליה מות יומת והוא מלשון חלל כנזכר בהקדמת דפ' בראשית כי מכניס את הקלי' לתוך החלל והמקום של הקדוש' הנק' שבת וזהו לשון חילול שבת. טעם למה כל השבת הוא בסוד שביעית והיא נקרא שביעי. דע כי הנה בכל עו' מד' עולמות אבי"ע יש י"ס והם י"ס דעשיה וי"ס דיצירה כו' והנה סדרן הוא זה כי הג' ספי' עליונות שבבריאה יש להם היכל א' כולל לשלשתן ונק' היכל ק"ק דבריאה ועוד יש ו' היכלות אחרות לו' ספי' האחרים מחסד עד היסוד אבל ספי' המלכו' דבריאה אין לה היכל בפ"ע, אמנם היא יורדת למטה בהיכל ק"ק דיצירה אשר עומד תחת הבריאה וכעד"ז בכל עו' ועו' כיצד מל' דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה ומל' דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה כו' וכעד"ז בכולם והנה ביום שבת מתהפך הסדר ונעשה הפך מן הנז' כי אדרבא היכל ק"ק דבריאה מתעלה באצילות ומתהפך להיות אצילות ממש ואז נשארים בבריאה ז' ספי' תחתונות בלבד וכן היכל ק"ק דיצירה מתעלה ומתהפך אל הבריאה ממש ואז נשארין ז' ספי' בלבד ביצירה בז' היכלין לפי שהמלכות דיצירה היא בהיכל א' עם ג"ר של עשי' ונמצא שאינם רק ז' היכלין לבד וכעד"ז בכל ד' עולמות אבי"ע וכן בכל בחי' פרטיות שבד' העולמות כנז' וכולם הם ביום שבת בסו' ז' לבד כי הג"ר שבכל עו' ועו' ובכל בחי' ובחי' הם מתעלי' כנז' וזהו הטעם שכל שבת הוא בסוד שבעיות ענין השבת יש בו ב' בחי' בחי' ז' ובחי' י"ג הבחי' הא' שהיא בחי' הז' הוא באופ"ז כי הנה נתבאר במקומו' רבי' כי ראשית העשיה הוא ממש סוף היצירה ועד"ז בכל עולם ועו' והנה ביום שבת עולי' ג"ר דעשי' ונכללין במלכות דיצירה ונשארין בעשיה ז"ת בלבד כי הג' ראשונות נתעלמו ונכללו תוך המלכות דיצירה ולא נשארו בגלוי רק הז"ת בלבד. והנה כאשר עלו ג"ר דעשיה ביצירה אין הז"ת דעשיה נשארים במקומ' הא' ממש כי גם הם עולות אחר מדרגת ג' ראשונות ועולות כמותם ממש. המשל בזה חב"ד נתעלו במלכו' דיצירה וחג"ת דעשי' בחב"ד ונה"י בחג"ת ונמצאו מקום נה"י דעשיה פנויים וריקנים לגמרי וכעד"ז בכל עו' ועו' כי ג"ר דיצירה עלו במלכו' דבריאה וג"ר דבריאה במלכו' דאצילות. וענין זה יתבאר לך במה שהודעתיך כי ראש הבריאה הוא עצמו סוף האצילות. וכן בכל עו' ועו' וכמו שהענין הזה נוהג בכל עו' מד' עולמות אלו דאבי"ע גם בעולם אצילות עצמו מיניה וביה הנה הוא כלול מכמה אלף אלפי אלפים ורבי רבבו' עולמות וכולם הם נעשים בשבת בבחי' ז' ז' עד רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין וז"ס שאנו קורין את השבת שביעי ויען כי בחי' כל השביעיות הם ביסוד כנודע לכן אומרים המלאכים אותו השיר הנז' בספר פרקי היכלות המתחיל האדר' והאמונה לחי העו' כו' עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמי' והטעם כי בחי' השביעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנק' חי העולמים. והנה כבר נתבאר כי בהתעלו' ג"ר דעשיה במל' דיצירה ויעלו אחריהם הז"ת כנ"ל בעשיה עצמה מוכרח הוא שנשאר בסוף העשיה מקום אויר פנוי וריקן שיעור ג' ספירות תחתונות. והנה בימי החול שהג"ת דעשיה היו בסוף העשיה נמצא כי הקלי' אשר בעשיה היתה דבוקה ממש בקדושה דעשיה אבל ביום השבת נשא' ביניהם מקום פנוי ומפורד ביניהם כשיעור הרחק ג' ספי' והנה מקום הקלי' עצמה נקרא מדבר שמם כי איננו ראוי כלל לישוב ולא לזריעה ואותו המקום הפנוי שביניהם נק' שדה ראוי לזריעה אך אינו בית ממש לפי שבעוד שהיתה שם הקדושה היה נק' בית של ישוב ועתה שנתעלית משם הקדוש' נק' שדה ראוי לזריע' לפי שכל דבר שבקדושה בהסתלקו מן המקום אשר עמד שם בראשונ' נשאר שם איזה רושם קדושה בהכרח ע"ד מה שנתבאר בענין שינת האדם בלילה שאף גם שהנשמה הקדוש' מסתלקת ממנו נשאר באדם קצת חיות להחיותו ביני ביני עד שתחזור הנשמה למקומ'. והנה שיעור המקום הפנוי הזה הנה הוא ג' פרסאות כי כל ספי' נק' פרסה והטעם הוא כי כל העשיה בכללות' היא מלכו' נוק' הנק' אדני והשפח' דילה שהיא העשיה כנודע נקרא סנדלפון. והנה חיבור אדני וסנדלפון הם בגי' פרסה וז"ס שיעור מחנה ישראל שהיה אורכו י"ב מילין שהם ג' פרסאות ושיעור הזה הוא תחום שבת מן התורה ולכן ישראל בדור המדבר היו יכולין לצאת בשבת עד שיעור ג' פרסאות שהם י"ב מילין שהוא שיעור המקו' הפנוי בין סוף הקדוש' דעשיה אל מקום התחלת הקלי' ביום שבת. וז"ס מעלת שבת כי הקדושה מתרחקת מן הקלי' כ"ז השיעור כולו ריחוק גמור לגמרי בלתי שום התקרבו' ואחר שחטאו ישראל גרמו שהקלי' תשלוט ותתאחז בימי החול גם במקום נ"ה וחצי היסוד של העשיה כי בתחי' לא היו אלא בסוף כל קדושת העשיה ושם היו דבוקים ממש בסופה ואחר שחטאו ישראל נכנסו הקלי' לפני' כנגד נ"ה וחצי היסוד דעשיה והטעם הוא לפי שהנצח והוד הם ירכין לבר מגופא ולכן יכולין להתאחז בהם. והיסוד הנה יש בו ב' בחינות והם ב' נקבים נקב הימין להוציא טפת הזרע הקדוש ונקב השמאל להוציא ולדחות מי רגלים לחוץ שהוא מזון הקלי' ונמצא כי באותו החצי של מים העכורים יוכלו להתאחז ועוד ט"א כי חצי העליון דיסוד נאחז בגוף ממש ואין להם אחיז' בו וחציו תחתון התלוי בין ב' ירכין יכולין לשלוט בו ונמצא כי אחר שחטאו ישראל נכנסו הקלי' בימי החול לפנים בתוך הקדו' כשיעור ב' ספי' וחצי שהם יו"ד מילין. ונמצא כי ביום השבת שמתעלין ג"ת דעשי' במקום ג' אמצעיות עכ"ז לא נשאר מקום פנוי בין הקדושה והקלי' רק שיעור חצי ספי' שהוא שיעור חצי פרסה ששיעורה ב' מילין והוא סוד תחום שבת דרבנן שגזרו אחר שחטאו ישראל אבל בתחי' שיעור תחומין דאורייתא היה ג' פרסאו' כמנין מחנה ישראל והוא סברת ר"ע בתלמוד במס' שבת. ונבאר עתה ענין מלת שדה מה ענינה הנה מלה זו רומזת הוראה אל המלכו' שהיא עולה ונגדלת מדריגה אחר מדריגה כי הנה בתחי' היא בסוד ש' של שדה שהוא סוד נה"י דז"א הנרמזים בג' קוי אות ש' אשר אלו נעשים בה בחי' מוחין בשבת ואח"כ נגדלת והיא בבחי' ד' של שדה עמה כי היא הרביעית אל נה"י כנודע כי בתחיל' היתה שיעור נה"י בלבד היא אות ש' ועתה היא בסוד ד' שהוא גם עם שיעור המל'. גם ענין היותה ד' רומז כי בתחיל' עלתה כשיעור ש' שהוא נה"י ועלתה גם באחורי הת"ת דז"א וגם שיעור עלייתה הם ד' מידות ת"ת נה"י והנה הד' היא ציור ב' ווין ולפי שיש בחי' ראש לזאת הו' שהם סוד המוחין לכן הכח שיש בזו הו' שיש בה ראש גורם לאותו הקוץ שבאחורי אות הד' כנודע אשר נעשה מאותו הראש של הו' ואח"כ נעשית ה' של שדה לפי שהיא מתעברת ממנו ונותן בה בחי' אותו העובר שבתוך אות ד' ונעשה ה' ואותו העובר הוא סוד ו' שבתוך הה' והרי איך עלה מן ג' בחי' אל ד' ומן ד' אל ה' והם ג' אותיות שדה. אבל הקלי' הם להפך כי אותיותיהם הם אותיות שקר וכל מה שהולכים מתמעטין מספרם כמ"ש והנה אותיו' שדה ואותיו' שקר הם שוות אלא שהם שלא כסדרן והטעם הוא כמו שנבאר כי הקדושה נק' שדה כי הולכת ומתגדלת. והקלי' נק' שקר כי הולכ' ומתמעט'. ועתה נבאר איך האותיו' הם שוות כי הנה אות ה' של שדה ואו' ק' של שקר שניהם בציור א' רק שרגל שמאל של הה"א נתארך מעט ונעשה ק' גם אות ד' ואות ר' הם בציור א' ואין הפרש ביניהם רק תג א' ועוקץ א' שבאחור אות ד': ועתה נבאר ענין השינויים האלו והנה נתבאר כי כל אחיזת החיצונים היא בנה"י לפי שהם לבר מגופא וכבר ביארנו כי הקלי' שולטים בנה"י ובפרט אחר שחטאו ישראל בעוה"ר וז"ס ש' דשקר ואח"כ רוצים הקלי' להתאחז יותר ולוקח לעצמ' אותו העיבור שנתעברה המל' ממנו כנז'. והנה הקלי' בתחילה היא סוד ר' כנודע בסוד אח"ר ואח"ד כי אות ד' היא בקדושה ואות ר' בקלי' ואז הקלי' הנק' אות ר' לוקחת אותו העיבור שהוא סוד ו' שבתוך ההא של שדה שהיא במל' ומחברו תוך אות ר' שלה ונעשית אות ק' ולא די שנעשית בה סוד אות ה' אלא שהיא פושטת אותה הו' שהיא העיבור שלקחה מן הקדושה ומחברת עמו בחי' הקלי' בסוד נחש כרוך על עקיבו ואז נעשית ק' בסוד הקלי' הנק' קוף בפני אדם כנודע. והרי נתבאר ב' אותיו' ש"ק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו הגדולים חוזר וחוטף העיבור הקדוש ההוא ממנה ואז נשאר' היא בחי' ר' כבתחילה וז"ס ר' מן שקר כי חוזרת להתמעט בסוד ר' כבתחילה ונמצא כי הקלי' הנק' שקר לוקח' את אות ו' של הקדושה שבתוך אות ה' של שדה שהי' בחי' הקדושה שנמשכה בסוד עיבור תוך אות ה' תתאה וכאשר האשה מנאפת ולוקחתו הנה היא מתעברת ממנו. והנה היא הית' תחילה אות ר' ומכנסת אותה הקדושה שהיא ו' הנז' תוך אות ר' שלה להתעבר בו ולא עוד אלא שג"כ מערבת רע בטוב שהו' קליפ' המתחברת עם אות ו' זו ועי"כ מתארכת ונעשית ו' ארוכה כעין ן' פשוטה ואז מן ר' נעשית ק' אבל כאשר המלכות אשת חיל העליונה היתה מעוברת בתחילה בסוד אות ו' היתה היא צורת ה' שהיא טוב בלא רע והנה אות ה' זו מורה על ה' של הבל בן אדה"ר וק' זו מורה על ק' של קין בן אדה"ר שהוא מעורב טו"ר והנשמות של הבל הם מכניעים את הקליפה והרי נתבאר ענין שדה ושקר מה ענינם. ובזה יובן משז"ל השקר אין לו רגלים כי אע"פ שהקליפה נאחזת בתרין ירכין ורגלים שהם נצח והוד עיקר אחיזת' היא ברגל ההוד לבדו רגל אחד ולא בשתי רגלים וז"ס נתנני שוממה כל היום דוה תמורת הוד כי ביום ה' שהוא הוד נחרב ב"ה באלף ה'. וגם ז"ס והודי נהפך עלי למשחית אבל נצח נאמר בו וגם נצח ישראל לא ישקר כי אין השקר נאחז ברגל הנקרא נצח ולכן אות ק' של שקר לא נתארך ממנו רק רגל שמאל לבד שהוא סוד ההוד ושם נחש כרוך על עקיבו בסוד התפשטות רגל הק' כנודע: ונחזור לענינינו כי בענין חילול שבת יש שני אופנים. האחד הוא יציאת חוץ לתחום והשני הוא עשית איזה מלאכה מן המלאכו' והנה היוצא מחוץ לתחום הנה הוא מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה העומדת בסוף מקום תחום שבת כנ"ל. ולכן אינו חייב מיתה כי לא פגם רק בנשמתו בלבד ועונו ישא בגיהנם ויתלבן ויחזור לשורשו בקדושה אבל העושה מלאכה בשבת גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה באותו המקו' אשר משם הוא שורש נשמתו וכיון שפגם בקדושה עצמה לכן חייב מיתה ממש כי גורם ח"ו לטמא מקדש ה' כי ראתה זרים באו מקדשה ח"ו. והרי נתבאר ענין היום השבת ענין ז'. ואמנם היותו בחי' י"ג הטעם הוא כי הנה בעלות ג"ר דעשי' ביצירה הנה אז היצירה היא בת י"ג ספירות וכן הענין בכל עו' ועו' זולת העשיה כי נשאר בסוד ז' בלבד לפי שאין תחתיו עולם אחר שיתעלו בו ג"ר של העולם ההוא וזה הטעם שהשבת נקרא יום א' כי אחד בגי' י"ג לרמוז כי כל העולמות נעשין ביום זה בסוד י"ג י"ג וז"ס אתה אחד ושמך אחד כו' כמ"ש בתפי' מנחה דשבת וע"ש: