בענין כונת יחוד ק"ש בארוכה בתכלית הביאור לגמרי ונתחיל מן ברכת אהבת עולם. דע כי הנה ענין ברכת אהבת עולם הוא בהיכל אהבה שהוא בחי' החסד ונודע מש"ה והוכן בחסד כסא וגם הפסוק אומר ואיש כי יקח את אחותו בת אביו או כו' חסד הוא לפי שמדת החסד הוא המתקן לזו"ן והמזווג אותם. והנה כבר ידעת כי כונת התפלות הם לחבר ולזווג זו"ן ובזמן שהיה ב"ה קיים היו המוחין שלהם תדירין ולא היו מסתלקין, אבל אחר החורבן המוחין באים לפרקי' וחוזרין ומסתלקין מהם וזהו הטעם שנקרא זו"ן נופלים ואובדים וזהו סוד תפלותינו כדי להחזיר בהם המוחין שנסתלקו מהם והענין הוא כי הנה כונתינו היא כדי לזווגם שיולידו שפע ונשמות בעולם והנה הורדת השפע הוא מן המוחין ואם אין להם מוחין איך יולידו כי כן מצינו כי ביאת הקטן אינה נקראת ביאה עד שיגדל. והטעם הוא לפי שאין המוחין באים בו עד היותו בן י"ג שנה ולכן צריכין אנו לתת מוחין לזו"ן. והנה המוחין הם בשני בחי' או מוחין דג"ר או מוחין דו"ק וכמשי"ת בע"ה. והנה קודם שנזווגם בעמידה בתפלת י"ח צריך שיהיו להם מוחין ולכן בהיותינו עתה בהיכל אהב' אשר בו סוד הימין המכין בחסד כסא נעשין בו בחי' המ"ן לעורר זווג עליון דאו"א שבעולם האצילות כדי שע"י זווגם יולידו וימשיכו מוחין לזו"ן כדי שגם אלו יזדווגו אח"כ בעת תפלת י"ח. ונמצא כי ענין ק"ש הוא זווג או"א והורדת המוחין אל זו"ן. ואח"כ ענין העמידה הוא זווג זו"ן וזהו הטעם גודל חומר הק"ש מהתפלה כי הנה רשב"י וחבריו שהיתה תורתם אומנתם לא היו חוששים להתפלל בזמנה אבל כשהיה מגיע זמן ק"ש היו נזהרין מאד לקרות ק"ש בזמנה דהיינו פסוק ראשון של שמע ישראל כי בו הוא סוד זווג או"א. אבל שאר הק"ש הוא תיקון אל רמ"ח איברים דז"א כמשי"ת בע"ה. וזהו הטעם שצריך למסור נפשו בד' מיתות ב"ד כשאומר אחד משא"כ בעמידה ומן הראוי היה לקום מעומד בעת הק"ש להיות סוד זווג עליון דאצילות. אבל להיותינו עתה עדיין בעולם הבריאה אין אנו חייבין לאומרה מעומד כמו תפלת י"ח לפי שאז אנו בעולם האצילות. אבל עתה בק"ש שאדרבא להיותו זווג עליון ונעלם מאד אין בנו כח לעוררו בהיותינו למעלה בעולם האצילות אלא בהיותינו למטה בעולם הבריאה ולכן א"א צריכין לקרות ק"ש בעמידה וזהו טעם סברת ב"ה שאמרו כל אדם קורא כדרכו בין עומד בין יושב ולכן אנו צריכין לומר פסוק שמע ישראל שהוא מפסוקי התורה שבכתב בעולם הבריאה לפי שפרשת שמע אינה אלא באצילות. אמנם נעשה הזווג הזה ע"י התעוררות מ"ן דהיכל אהבה שבבריאה ונמצא כי סוד ק"ש הוא לזווג את או"א ולתת מוחין אל זו"ן ואלו המוחין ירדו עד מקום היכל אהבה שבבריאה ואז תוכל המלכות לעלות בעולם האצילות להעשות פרצוף גמור מי"ס וסוד ענין זה הוא במה שנודע כי המל' נתמעטה בסוד חד נקודה בלבד וירדה עד עולם העשיה. אבל ז"א לא נתמעט ממנו רק ג"ר שהם בחי' המוחין שבו ולא נשארו לו אלא ו"ק כמספר ו' של הויה הרומזת אליו ולסיבה הנז' הם יורדין אלו הבחינות של זו"ן שנמשכו אליהם מן הזווג הנעשה ע"י הק"ש מן או"א וירדו עד הבריאה וע"כ יש בהם כח ויכולת לעלות אח"כ בעולם האצילות להזדווג שם ולהיות כי כונתינו היא להמשיך ההמשכות האלה בבריאה לכן א"א ממשיכין עדיין רק המוחין דו"ק כמ"ש עניינם ואחר כך בתפלת י"ח בברכת אבות נמשכות ג"ר עצמן אל ז"א ג"כ כמו שית' שם. ודע כי קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין לקיים מ"ע שנצטוינו לקרות ק"ש ב"פ בכל יום ובכח מצוה זו תכוין כי ע"י כן תוכל להעלות המ"ן אלו ולהוריד המוחין כמ"ש בע"ה. גם דע כי ד"פ תקנו לומר ק"ש בכל יום והם ב' בבקר וא' בערבית וא' על המטה וכבר נתבאר עניינם לעיל ע"ש. גם כבר הודעתיך כי יש לז"א שני בחי' דמוחין א' מסטרא דאבא וא' מסטרא דאימא. גם כבר הודעתיך כי כל בחי' מוחין הלא הם מתפשטין בכל הז"א בג"ר ובג' אמצעיו' ובג' אחרונות וכאשר הם מתחילין לכנס בו בתחילה נכנסין ג' פרקין תתאין שלהם דנה"י דאימא תוך ג"ר דז"א. ואח"כ יורדין שלשה פרקין אמצעים בג"ר דז"א וע"י זה יורדין הג' פרקין תתאין בג' אמצעיות דז"א ובהיות אשר אלו הו' פרקין ירדו ונתלבשו בג"ר דז"א ובג' אמצעיות דידיה אז הם נק' מוחין דו"ק לפי שאין אלו אלא הו' פרקין תתאין של המוחין ועוד כי הלא אלו עתידין אח"כ לירד יותר למטה בו"ק דז"א כמ"ש בע"ה. וכאשר אח"כ יורדין גם הג"פ עלאין בז"א אז יורדין ג"פ תתאין בג' תחתונות דז"א וג' אמצעים בג' אמצעיות וג' עליונים בג' עליונות ואז הז"א שלם במוחותיו ונק' גדול ודעתו שלימה בכל המוחין הראוים לו והרי זה בבחינת המוחין דאימא וכעד"ז בבחי' המוחין דמסטרא דאבא. והנה בזווג ק"ש אין נכנסים בז"א רק המוחין דו"ק דאימא בלבד אבל כל המוחין דאבא וגם ג"ר דמוחין דאימא אינם נכנסין עד ברכת אבות כמשי"ת שם בע"ה: והנה כל זה שביארנו הוא בבחינת המוחין דגדלות שהם מוחין דהויות אבל נודע כי קודם שיכנסו אלו צריך שיקדימו לכנס בז"א המוחין דקטנות שהם מוחין של שמות אלקים ונודע מ"ש כי יש ג' מיני מוחין א' מוחין דזמן העיבור וא' מוחין דזמן היניקה וב' בחי' אלו הם שמות אלקים והג' הוא מוחין דגדלות שהם של הויות, ונמצא שעתה בק"ש אנו ממשיכין מוחין דגדלות דו"ק בלבד. גם הודעתיך כי יש בכל בחי' מוחין ענין המוחין הפנימים והמקיפין הן במוחין דעיבור הן במוחין דיניקה הן במוחין דגדלות גם דע כי כמו שיש מוחין מסטרא דאבא ומסטרא דאימא בזמן הגדלות כך יש מוחין דאו"א בזמן העיבור והיניקה אמנם הם שמות אלקים כנז' וע"ש: ונבאר עתה ענין הק"ש כי הנה בזמן הק"ש עדיין אין הז"א שלם בכל בחי' המוחין דיניקה כולם ולכן צריך בתחי' להשלים בו המוחין דיניקה ואח"כ צריך להשלים לו המוחין דו"ק דגדלות אמנם יש שינוי בין הד"פ שא"א ק"ש בכל יום כנז' ואין כולם שוים וטעם הדבר הוא במה שנת"ל כי לסבת גלות וחורבן ב"ה היה שינוי ופגם ח"ו במוחין עלאין דז"א משא"כ בזמן בהמ"ק שאז תמיד היו זו"ן שלמים במוחין דגדלות שלהם אבל אחר החורבן נחסרו אמנם אין הזמנים שוים כי הלא פשוט הוא שמדת החסד יותר מתפשטת בעולם בבקר מבערב לפי שבערב הם דינין תקיפין ונמצא שהד' ק"ש הם משונים זו מזו וגם לסבה זו נמשך שינוי אחר כי גם ענין הזווגים אינם שוים כי כפי המוחין שיש בזמן הזווג ההוא כך יהיה כחו ופעולתו והנה שינוי הזווגים הם ד' כנגד ד' ק"ש וגם לסיבה זו גם התפלות אין ענינם שוה והנה טעם היותם ג' תפלות ולא ד' הוא כנגד ג' זווגים כי הזווג הד' איננו צריך אל התפלה כמ"ש בע"ה. והנה נמצא כי עתה בק"ש אנו צריכים להשלים בתחילה המוחין דיניקה ואח"כ להמשיך בו המוחין דגדלות. גם אנו צריכין לדבר אחר שני והוא מש"ל כי כל המוחין דזו"ן בני או"א נמשכין מאבותיהם אשר ע"כ אנו צריכים בתחילה אל זווג או"א וע"י זווגם ימשיכו לזו"ן מוחין הצריך להם. גם אנו צריכים אל בחי' שלישית והוא להעלות מ"ן אל או"א כדי שיזדווגו וג' בחי' אלו נעשות בבת אחת ולכן נבאר ג' בחי' אלו על הסדר: דע כי זו"ן נק' בנים דאו"א ואנחנו עם בני ישראל נק' בנים לה' אלקינו שהם זו"ן והנה המ"ן אשר מעלה המלכות אל ז"א היא בחי' נשמות הצדיקים שהם הבנים שלהם כנז' והמ"ן אשר מעלה אימא לאבא ה"ס המוחין הפנימים דזו"ן בני או"א ואלו המוחין שלהם ה"ס הנשמה הפנימית שלהם ודע כי יש לאדם התחתון ד' בחי' והם נשמה לנשמה מצד אבא ונשמה מצד אימא ורוח מצד הת"ת ונפש מצד הנוק'. והנה הנפשין והרוחין של הצדיקים הם המ"ן ומ"ד בזו"ן והנשמה ונשמה לנשמה שלהם הם מ"ן ומ"ד לאו"א יען כי משם נחצבו וכמבואר אצלי ביחוד מכ"י מורי ז"ל על ענין השתטחות על קברי הצדיקים לדבר עמהם ונמצא שכאשר מזדווגים או"א ועולים מ"ן דזו"ן לגביהם הנה גם הנשמה ונשמה לנשמה של הצדיק עולה עמהם בסוד מ"ד ומ"ן שלהם. אבל עדיין לא זכיתי שיפרש לי מורי פרטי ב' בחי' אלו דנשמה ונשמה לנשמה אבל דרך כללות אמר לי שאכוין להעלות הנשמה של האדם ביחוד ק"ש ולא הזכיר לי בחי' נשמה לנשמה והנה כונתינו היא להעלות זו"ן בסוד מ"ן לגבי או"א אמנם מפני היות זמן הגלות והחורבן אין בהם כח לעלות עד שנמשיך להם תחילה איזה הארה מלמעל' כדי שיהיה בהם כח אח"כ לעלות ואז אח"כ יזדווגו או"א. ואמנם ההארה הזו העליונה א"א לקבלה מלמעלה בלתי זווג עליון וכיון שאין עדיין העלאת מ"ן א"א אל זווג עליון ולכן לדעת הענין הזה איך אפשר להיות צריך לבאר לך הקדמה והיא זו: דע [שער כ"ג סוף פ"ו] כי למעלה באו"א יש ב' מיני זווגים הא' הוא כדי לתת קיום וחיות ומזון אל כל העולמות ולקיימם קיום ההכרחי להם אמנם זווג הזה הוא תדירי ואינו נפסק שום רגע כ"א יפסק רגע א' יתבטלו כל העולמות מקיומם והוייתם. והב' הוא כדי להמשיך ולתת מוחין לזו"ן כדי להוליד נשמות בני אדם התחתונים בעוה"ז ונודע כי נשמות של הצדיקים הם פנימיות העולמות והזיוג הזה איננו מוכרח להיות תדירי ולפעמים נפסק ובזה ית' לך שינוי מאמרי רז"ל כי במקום א' מהזוהר משמע שפגם התחתונים מטי האי פרודא עד או"א וכדוגמא זו מצינו בדברי רז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה וה"ס זווג אבא באימא הנקרא ירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה וה"ס זווג ז"א בנוק' הנק' ירושלם ש"מ ומצינו בזו' במ"א דלעילא באו"א לא מתפרשן לעלמין וזווגייהו תדיר בסוד ונהר יוצא מעדן יוצא תדיר ולא פסיק אך אמנם זה הזווג דלא פסיק הוא זווג חיות העולמות כנ"ל והנה המ"ן דאימא אשר הם לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות הנה הם זו"ן העולים בסוד מ"ן לצורך הזווג הנ"ל ואם הם אינם עולים אין הזווג נעשה למעלה ולכן בזמן החורבן אשר זו"ן נופלים למטה נפסק לפרקים הזווג העליון הנז' וכמ"ש בע"ה: וכבר הודעתיך במ"א בענין מציאות מ"ן מה עניינם והוא כי בעת בעילה וביאה ראשונה שביק בה בעלה באתתיה רוחא חדא דיליה וההוא רוחא אשתאר תמן בה תדיר וזהו הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה לפי שבתחילה בביאה ראשונה צריך לעשותה כלי לקבל הטיפה העליונה ולכן בביאה ראשונ' עושה אותה כלי ומשם והלאה כל שאר הבעילות הם מצטיירו' ונעשות בחי' נשמות וולדות ע"י ההוא רוחא דשביק בה בביאה קדמאה וזהו משרז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והוא ההוא רוחא דשבק בה: והנה כל הבנים הנולדים משם ואילך הם נעשים בכח ההוא רוחא דשבק בה בעלה וכולם לוקחים דבר מועט ואיזה ניצוץ מן ההוא רוחא עד שנשלם ההוא רוחא וכיון שנשלם ההוא רוחא ולא נשאר באשה כלום מן ההוא רוחא אין האשה יולדת עוד. וזהו הטעם שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול כמ"ש רז"ל את לרבות אחיך הגדול. והטעם הוא כי הנה אחיו הגדול הוא לוקח בתחלה עיקריות ההוא רוחא. והאח הב' נוטל מה שהשאיר אחיו הגדול ונמצא שהשני טפל לראשון ועד"ז האח הג' טפל לב' אחים הראשונים לפי שלוקח השיריים שנשארו ממה שלקחו. והנה זו"ן הם ב' אחים הגדולים וכל הנשמות הטהורות היוצאים מן זווג העליון דאו"א הנה הם אחים אל זו"ן וז"ס למען אחי ורעי שקראם הקב"ה לישראל אחים ורעים ולכן אל תתמה מגדולת מעלת נשמות הצדיקים כמה גבוה לאין קץ ואין כאן מקום ביאורו. ואמנם זו"ן הם אחים הגדולים אשר כולנו חייבים בכבודם והנה כשנאצלו זו"ן ויצאו ממעי אימא נשאר תוך אימא השרש של ההוא רוחא דשבק אבא גו אימא: אמנם עיקריות ההוא רוחא הם זו"ן ולסיבה זו כאשר רוצים או"א להזדווג לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות אין זווגם רק ע"י עליית זו"ן עד או"א בסוד מ"ן. וזאת היא עיקר כונתינו בענין התפלות והמצות לתקן את זו"ן כדי שיכלו לעלות בסוד מ"ן אל או"א עתה בזמן החורבן אשר הם נופלים ואובדים בעו"ה ואנו צריכים להקימם ולהעלותם ע"י מעשינו הטובים. אבל הזווג החיצון אשר הוא לצורך חיות העולמות ולכן אינו נפסק אין לו צורך אל עליית מ"ן של זו"ן כי אין זה נקרא זווג גמור לפי שאינו אלא בבחינת חיצוניות. ולכן אין צורך לזו"ן שיעלו שם בסוד מ"ן ע"י מעשינו כנ"ל אבל הוא נעשה מעצמו. גם יש טעם אחר למה זה הזיווג החיצון אינו נפסק והוא כ"א היה מוכרח וצורך אל עליית זו"ן לא היה יכול להיות תדירי לפי שכאשר החטא גורם ואז נופלים זו"ן לתתא אז היו או"א מתבטלים מן הזווג הנז' ולכן כיון שאינן צריכין אל עליית זו"ן בסוד מ"ן לזה הטעם לא פסיק ואמנם אותו השרש של ההוא רוחא הנשאר בתוך אימא הוא המעלה את המ"ן אל צורך הזווג החיצון הנז' שלא ע"י זו"ן וכבר הודעתיך מה הוא ענין ההוא רוחא דשביק בה בעלה כי הנה הוא שם הויה דמילוי ההין שהוא בגי' ב"ן וז"ס ויהי בצאת נפשה כי מתה ועיין ענין זה באורך בשער הפסוקים בפ' וישלח: ועתה נבא אל הכוונה לבאר ענין יחוד ק"ש הנה כונתינו בתחילה היא לזווג זווג חיצון דאו"א. אמנם לפי שהוא נעשה מעצמו שלא ע"י העלאת מ"ן של זו"ן כנז' לכן אין אנו מכווני' אותו בענין היחוד דק"ש כי הנה הוא זווג תדירי ואינו נפסק ונעשה מעצמו אבל כונתינו היא להוריד הארה ושפע מן הזווג ההוא אל זו"ן לשיהיה בהם כח לעלות בסוד מ"ן אל צורך זווג האחר של הפנימיות במלת אחד: