שם בדרנ"ח ע"א וז"ל כד יסתיים גלות' במשיכו דרגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא כו' הנה עיקר ענין ביאור הדבר הזה ביארתיו לעיל במאמר ת"ח נשמתא כו' בדרנ"ד ע"ב בענין ביאור מהות מיין נוקבין מה ענינים וע"ש באורך ונזכירהו כאן בתכלית הקיצור. הנה ביארנו כי ענין המיין נוקבין הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתוני' אשר היו כלולות באותם השבעה מלכים דארץ אדום אשר התחברות כולם יחד הם פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו ואדם הזה הקדוש נטבע בתוך הקלי' אשר גם הם בצורת פרצו' אדם מראשו ועד רגליו ונתערב זה בתוך זה ומובלע בתוכו והנה באדם הא' יצאו כל הנשמות כלולות בו מבחינת אחר באחר ועדין היה צריך להוציאם מבחי' פנים בפנים ועל ידי חטאו של אדם הטיל בהם זוהמת הנחש וחזרו ונפלו והטבעו בתוך אדם של הקליפות. וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתם וכולם עמדו על הר סיני את אשר ישנו פה ואת אשר איננו והיו כולן שם חירות ממלאך המות שהוא בחינת הקליפה ובעגל חזרו והטבעו תוך הקלי' (ע"ח ש' ל"ו ש' מעוט (ד"ש ע"ד) הירח פ"ב) ובבית ראשון שבנה שלמה אשר רומז אל רחל נוקבא דז"א הנקראת עקרת הבית היתה אז עמו פנים בפנים בכל אורך שיעור קומת דז"א ועלתה עד ראשו ואז היתה לקבל עלמא עלאה כו'. וקיימא עלמא באשלמותא כו' פירוש כי עיקר בית ראשון או בית שני שניהם הם ברחל נוקבא דז"א אלא שבזמן בית ראשון כיון שהיתה שוה בקומתה אל הז"א ואז גס האימא עלאה הנצח הוד יסוד שלה מתלבשין ומתפשטין בסוד מוחין תוך ז"א עד החזה שלו כנודע וכיון שגם רחל נוקביה דז"א היתה עולה עד כנגד ראשו דז"א שהוא כנגד בינה לכן נקראת גם רחל עלמא עלאה ונקראת ה"א עלאה. אבל בבית שני אשר רחל לא עלתה רק עד החזה דז"א בלבד והי' קומתה פנים בפנים מחזה דז"א עד רגליו אשר שם אין הבינה מתפשטת תוך ז"א נכן נקרא הבית הזה השני ה"א תתאה אלא שכיון שהיתה עמו פנים בפנים היה בית המקדש השני בנוי אבל אח"כ בעת חרבן בית שני חזרה להיות אחור באחור עמו ומן החזה ולמטה בלבד ואז הנשמות היו טבועות בתוך אדם דקליפות באותו שיעור הנז' עצמו שהוא מן החזה ונמטה שלו עד רגליו אשר כל הקומה הזו היא בחינת נצח והוד הנקראים ירכין וזמ"ש כד אתדחו לירכין כדין קיימי לבר כו' ועוד בחרבן בית שני הזה ירדו עוד אל חמוקי ירכין כו' ונמצא כי שיעור הגלות זה נמשך כל זמן שעדין לא נתבררו הנשמות מתוך אדם דקליפה (דף כ"ה ע"א) מבחינת ירכין ורגלין דיליה ולכן מאן דידע אורכא דמשיכו דירכין עד רגלין יכיל למינדע משיכה דגלותא דאתמשך ואנו בכל הזמן הזה אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו מעט מעט וכשנגמרו להתברר עד סיום הרגלים כדין כתיב ועמדו רגליו ביום ההוא כי כבר היה קיום אל הרגלים של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפה וכדין אתי משיחא: שם בדרס"ב ע"ב וז"ל רזא לחברייא דיהכון בארח מישר מחשבא ורעותא וקלא ומלה כו' הנה אלו הד' הם סוד ארבע עולמות אבי"ע (ע"ח ש' מ"ז סדר אבי"ע פ"א) כי האצילות הוא כמו האדם החושב לעשות דבר אחד ובעודו חושב עושה המלאכה כדמיון האדם שהוא אוכל ושותה ואינו חושב איך ינוע תחילה הלחיים והשינים ללעוס המאכל ואח"כ אוכל אלא הם מתנענעי' מאליהם ברגע ההוא אשר אוכל והכל נעשה ביחד וכן הוא סוד האצילות כי כאשר אותה המחשבה המתפשטת באצילות היא חושבת לעשות איזה דבר נעשה תכף ומיד בעת שהדבר עולה המחשבה ההיא ובבריאה (עיין לעיל דע"ה ע"ב דכתב דרצון הוא יותר דק ממחשבה וצ"ע) צריך שתחילה יעלה הדבר ההוא במחשבה ואחר כך ברעותא שהיא בינה ואח"ך נעשה הדבר וביצירה צריך מחשבה ורעותא ועוד בחינת הקול כי כמו שאין דברי האדם נעשין עד אשר יאמר אותם האדם בפיו בדיבור כך ביצירה הוא סוד קול הדיבור ובעשיה צריך אף בחי' דיבור גמור ואינו מספיק קול והטעם הוא כי באצילו' מתפשטת החכמה עצמה כמש"ה כולם בחכמה עשית והיא הנקראת מחשבה אבל בריאה אינה מתגלית בה רק בחינת הבינה כנודע והיא הנק' רעותא וכמ"ש בתיקונין דבינה מקננא בכרסייא וביציר' מתפשט הת"ת לבדו הנקרא קול ובעשיה אף המלכות הנקראת דיבור וזהו סוד מ"ש בתיקונין בהקדמה דבאצילות איהו וחייו חד בהון מש"כ בבריאה יצירה עשיה והוא מ"ש לעיל כי החכמה הנקראת מחשבה מתפשטת באצילות והיא כדמיון החיות שבאדם מתפשט בתוכו ועושה כל מה שחושב ודע כי כמו שהדבר הזה הוא בארבע עולמות אבי"ע. כך הדבר הזה הוא בפרטים בארבע חלקי אבי"ע שיש בפרטות בכל עולם ועולם מהם כנודע: שם בדרס"ט ע"א וז"ל ואתעבידו תשע' היכלין והיכלין לאו אינון נקודין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין כו' להבין זה צריך ביאור רחב ועיין באדרת האזינו ושם נתבאר ענין זה בתכלית הביאור מה ענין אלו התשעה היכלין: שם בד"ג ע"ב בר"מ וז"ל פתח ואמר באתי לגני אחותי כלה כו' נודע כי כלה וג"ן שמות הנוקבא הם ואיך יאמר באתי לגני אחו' כלה אם היא בחינה אחת אבל זה יובן במה שבי' בענין תפלת שמנה עשרה כי השלשה ראשונות והשלשה האחרונות הם בחינת ז"א בזמן היניקה אשר אין לו אז רק שית סטרין בלבד והמלכות היא עמו בסוד פסיעה לבר בסוד נקודה בסוף (ד"ש דל"ה ע"א) רגל אות וא"ו ואלו השית סטרין דיליה הם חג"ת נה"י ואח"ך בזמן הגידול עלו אלו השית סטרין ונעשו בו בבחינת חב"ד חג"ת. ואמנס הנה"י נעשו נו בסוד תוספת כנודע ואלו שית (ע"ב) סטרין שנתעלו כנז' הם סוד אריתי מורי עם בשמי כו' ונמצא כי מה שצריך עתה להוסיף בהם עד שכל אחד משניהם יהיה בו פרצוף שלם מן עשר ספירות הם שלשה אחרונות דז"א שהם נה"י ותשע הספירות אל נוקביה לפי שעדין אינה רק בסוד פסיעה לבר כנז' והרי הם י"ב בחינות והם סוד י"ב בחינות אמצעיו' שבתפלת שמנה עשרה שכולם הם באים בסוד תוספת ועל ידי אלו השנים עשר ברכות נשלם ז"א לי"ס שהם חב"ד חג"ת נהי"מ ועדין חסר ממנו בחינת הכתר שבו ונשלמה נוקביה לי"ס שהם כח"ב חג"ת נהי"מ כי דעת אין בה כי נשים דעתן קלה ולכן הוסיפו ברכת למשומדים כנגד הכתר בז"א כנז' אצלנו בביאור התפילות וזמ"ש תוספת ברכת המינים מאן אכיל לה ההוא דאתמר ביה באתי לגני כו' שהוא ז"א האומ' זה הפסוק והוא אוכל לה בסוד הכתר הנעשה בו: ודע כי אלו הי"ב ברכות אמצעיות הם סוד שנים עשר. בני יעקב שנתוספו בז"א בסוד תוספת וצריך לדעת מה שנתבא' אצלינו כי הכתר דז"א נעשה לו מצד הת"ת דאימא עלאה והנה זה הת"ת של אימא הנעשה כתר בראשו של ז"א לבחינת ז"א יחשב כי בחלקו ניתן והוא האומר זה בהפסוק באתי לגני אחותי כלה כו'. וכבר ידעת ג"כ כי מתפארת דאימא נעשה כתר דז"א ומנצח הוד יסוד של אימא נעשו חב"ד דז"א ומן מלכות דאימא נעשית בחי' לאה העומדת בסוד קשר תפלה של ראש באחורי רישא דז"א מכוונת כנגד הדעת דז"א אשר בתחילה היה ת"ת דז"א ועתה נתעלה ונעשה דעת כנ"ל. וכבר ידעת כי שם ס"ג דיו"ד ה"י וא"ו ה"י הוא בבינה וזו לאה הנעשית ממלכות של הבינה נקראת גנ"י כמנין שם ס"ג ונמצא כי הכתר דז"א שהוא מבחינת ת"ת דאימא. הוא האומר באתי לגני שהיא לאה הנז' הנעשה ממלכות הבינה ומאמר זה נאמר אל אחותו הכלה והיא רחל ניקביה האמיתית דז"א והיא נקראת כלה כנודע כי היא בחינת הויה במילוי היהי"ן שהיא בגמטריא ב"ן ועל ידי שלשה המוחין הניתנין בה נעשין נ"ה שהם בגמטריא כלה ודע כי י"ג ברכות אלו הם סוד וא"ו במילואה שהיא בגמטריא י"ג והאלף שבנתים היא בחינת כתר דז"א הנעשה לו מת"ת דאימא והוא החיו' של כל ז"א ולכן זו האלף ניתנה באמצע שני הווין יען כי היא מתלבשת בהם ומחיה אותם ואז נעשה אדם כמבואר אצלנו בסוד שופך דם האדם באדם והבן זה מאד ותכוון מה שביארנו באותו הפסוק כי אלף זו של אדם היא שם אהי"ה בריבוע אחורים כזה א' אה' אה"י אהי"ה שהוא בגמטריא ד"ם גם כן. ובהתחבר אלף זו עם ד"ם נעשה אד"ם וע"ש: