פרק ו ירידת החו"ג: ועתה נבאר ענין החו"ג כי הם ה"ח וה"ג וז"ש ובדעת חדרים ימלאו כי הם י. וה"ח שבדעת מתפשטים לה"ח שהם מחסד דז"א עד הוד שלו וה"ג הם יורדין ביסוד ושם נתנין בפקדון לתתם לנוק' וז"ס והיה האוכל לפדון לארץ וחילוק החסדים באופן זה הוא. כי ג' חסדים ניתנין לחג"ת אך חסד של ת"ת לא היה מכוסה כי אם שליש א' משא"כ בזרועות שהחסדים שבהם סתומים ומכוסים לגרי גם ב' חסדים של נ"ה כולם מגולין לגמרי כי יסוד אמא אשר החסדים מכוסים בתוכו אינו מגיע רק עד שליש עליון של ת"ת ואפי' עד כאן לא היה מגיע לפי שהוא יסוד הנוקבא והוא קצר מאד. אך על כ"ז כשמרכנת עצמה מגיע עד שם נמצא כי ב' חסדים ושליש א' מה מכוסים וב"ח וב' שלישים הם מגולים ולכ היו ב' החסדים [ס"א ולכן היה ענין הזה כי החסדים] המגולים אורם כפול מן המכוסים כפליים וכל שליש מספיק לב' שלישים המכוסים לכן ב' שלישי ת"ת המגולים מספיק שליש לבד לעצמו ושליש ב' לעשות רישא דנוק' מבין חדוהי כנזכר באדרא. וב"ח המגולין דנו"ה נכפלים ג"כ וחציין מספיק לז"א ומחציין נעשין תרין מוחין לנוק'. והנה כאשר חרדו ה"ח וה"ג מיסוד אמא עד יסוד ז"א ושם נתקבצו כולם וע"י קיבוץ זה כאשר חוזרין החסדים לעלות מתתא לעילא בסוד או"מ מבחוץ. כי דרך ירידה בתוך היסוד הוא או"פ ועתה עולין מבחוץ ליסוד אמא באו"מ. והנה עם מ"ש כי החסד המגולה הספיק החצייו לבד א"כ עתה שגם הב"ח ושליש המכוסה נתגלו עתה בסוד או"מ א"כ גם הם נכפלים לב' וא"כ חציים מספיק להם עצמן לב' זרועות ולשליש הת"ת והחצי אוה"מ עלה למעלה. כיצד שליש החסד דזרוע ימין עלה לחכמה ושליש חסד דזרוע שמאל עלה לבינת ז"א. וחצי שליש לדעת ז"א לצד החסדים וחצי שליש לדעת ז"א לצד הגבורות: והנה הטעם שחב"ד דז"א מספיק להם שליש א' לבד לכ"א מהם וחג"ת נ"ה ז"א צרי שליש וחצי לכ"א. הטעם הוא לפי שהחו"ב היו מתחילה בדעת דז"א ושם הניחו רושם שלהם והוא הארה גדולה מבחי' כל אלו החו"ג ומתקבצים יחד לכן מספיק אותה הארה (ר"ל רושם) לו ולשכנו ולכן א"צ חב"ד דז"א רק שליש א' דחסד לבד לכ"א מהם משא"כ בשאר ספיר' דז"א. והנה לעיל אמרנו כי מב' שלישי חסד המגולים דז"א בת"ת בו הספיק שליש לעצמו ושליש האחר נעשה כתר דנוק'. דע כי חצי לבד הספיק לכתר נוק' וחצי שליש נעשה כתר דז"א עצמו ואדרבא יותר מחציו עלה לכתר ז"א ופחות מחציו ניתן לכתר נוק'. והנה עדיין נשאר בחי' שליש המכוסה שבת"ת כי עתה בחזרת החסדים בבחי' או"מ נכפל אורו לב' ג"כ וחצי אור שלו עלה ג"כ לכתר ז"א עם חצי שליש תחתון דת"ת כנ"ל ויש לו עתה ג"כ אל הכתר שליש דוגמת חב"ד המוחין. גם כתר של ז"א נעשה מחצי ת"ת התחתון של אמא כי מנה"י שלה נעשה ג' מוחין ושאר גופא דז"א: פרק ז: ועתה נבאר ענין פרצוף נוק'. כי כמו שהז"א נעשה גידוליו מנה"י דבינה וחצי ת"ת התחתון גם נוק' נעשית מחצי ת"ת התחתון ומנה"י דז"א כמ"ש. והנה רישא דילה נפקא מאחוריו ולא פב"פ והטעם הוא כי אחוריים הם דינין ויש בהם אחיזה לחיצונים ולכן נדבקו האחוריים יחד שלא יתאחזו בהם החיצונים וז"ס השיב אחור ימינו מפני אויב (כי המל' נקר' ימין כמ"ש הכתוב נצבה שגל לימינך וגו'). וא"ת א"כ היה ראוי שתצא נוקבא יותר עליונה שוה בכל אורך פרצוף ז"א שלא יאחזו החיצונים בכל קומתו. התשובה הוא כי ברישא דז"א אין יכולים החיצונים להתאחז רק לתתא ממקום שהחסדים מתגלים שלכן שם יוצאת נוקבא לכסות האחוריים. ובזה תבין עני שבועות ונדרים כי מאחר שהשבועה הם כנשבע במלך עצמו שהוא מל' והנדרים הם כנודר בחיי המך שהוא בינה הנקרא חיי המלך בסוד תפילין הנקרא חיים כנודע א"כ למה השבועה חמור מנדר. והטעם הוא כי למעלה נגד בינה אין אחיזה לחיצונים כ"כ אבל לתתא במקום מל' שם סביב רשעים יתהלכון וניתן להם כח גדול להתחזק ולהתאחז שם לכן עונשו מרובה. גם בזה תבין למה נדרים חלין ע"ד מצוה משא"כ בשבועה. והטעם לפי שהנדרים למעלה בבינה והם גבוהין מן המצוה לכן חלין עליהם וז"ס התרת נדרים בליל יוה"כ לפי שבאותו יום אנו (מעלין) [ס"א עולים] עד הבינה ויש לנו יכולת להתיר נדרים אשר שם. אך השבועה היא במל' לכן אינה חלה על המצוה. ונחזור לעני כי משליש א' דת"ת דז"א המגולה נעשה ב' כתרים לזו"ן והנה מג"פ דנצח ז"א נעשה קו ימין דנוקבא ג"ס חח"ן. ומג"פ דהוד נעשה קו שמאל שלה בג"ה. ומג"פ דיסוד דיליה שהוא ארוך להותו דכורא לכן ממנו נעשה קו אמצעי דנוק' דת"י שבה. ובזה תבי סוד המעשר כי העשירי יהיה קדש לפי שהנוק' לה היה בה מתחילה רק נקודה א' לבד שהיא המעשר שלה וזהו שרשה ועיקרה ושאר הט' ספי' באו מבחוץ ממה שקבלה מז"א ע"ד הנ"ל כי בתחלה כשיוצאה אחורי ז"א אז יצאה בסוד נקודה כלולה מי' ואח"כ נתפשטה נקודה זו בכל י"ס דילה ע"י מה שקבלה מז"א א"כ נקודה זו היא עיקר ונקודה זו נק' מעשר והיא נקודה עיקרית. והנה הפנימיות של המוחין שבה נעשה מאותן החסדים המגולים בנ"ה שבו המיותרין ועודפין כנ"ל והדעת שבה מה"ג שהיו פקדון ביסוד ז"א כנ"ל וז"ס דעת של נשים קלה פי' ק"ל ה' כי ה"ג הם ה' הויו"ת והם ק"ל אך דעת הז"א מה"ח וה"ג והנוקבא אין לה רק חצי דעת שלו שהם ה"ג לבד ואח"כ מתפשטים ה"ג שבה מחסד עד הוד שבה ואח"כ כללות כולן נכנסו ביסוד שלה דוגמת ה"ח המתפשטים בז"א. ואלו ה"ג הנכללין ביסוד שלה הם מועילין לה למ"ן שלה (נ"א הם מעלין המין שלה) וז"ש בזוהר כי דינין דנוקבא ניחין ברישא ותקיפין בסופא לפי שהוחין שלה הנקראים רישא הם נעשים מהחסדים מגולים שלקחת מנ"ה דז"א ולכן דיינין דילה נייחין ברישא כי החסדים ממתקין אותן ותקיפין בסופא כי הגבורות מתפשטין בסופא. אך דינים דדכורא תקיפין ברישא שאין שם התפשטות החסדים אבל מחסד שבו ולמטה יש התפשטות חסדים לכן נייחין בסיפא: פרק ח סדר כניסת פרקי הצלם בז"א ע"פ השנים: ועתה נחזור לבאר ענין ראשון. ובזה תבין מה שארז"ל הפעוטות מקחן מקח במטלטלין מבן ו' שנים ויום א' ובן ט' שנים ביאתו ביאה ומבן י"ג ויום א' אז הוא גדול. והענין כי כשנכנסין המוחין שהם נה"י דבינה תוך הז"א הם יורדין תחלה לו' ספי' שבו שהם כח"ב דח"ג והם ו' שנים. ושליש עליון דת"ת שהוא מכוסה הם ו' שנים וד' חדשים וכולם בחי' מכוסים אח"כ כשחוזרים החסדים בסוד או"ח דרך ספי' אלו עצמם הם ו' שנים וד' חדשים אחרים הרי הכל י"ב שנים וח' חדשים. והטעם שאלו הפרקים ירדו קודם בו' ספי' של ז"א מבפנים הוא כדי להגדילו והטעם שירדו מכתר החסדים מפני שמכתר היה הטפה והנה הם הו' שנים וד' חדשים שהיו בסוד ירידה וז"ס שלא נתברך יעקב עד שהיה בן ס"ג שנה כי עד שם היו חסדים מכוסים ושם נתגלו בסוד הבקיעה שנבקע. וז"ס אותיות יעקב יבקע כי הו' שנים כל א' כלול י' הם ס' הם הו"ס כחב"ד ח"ג ועוד שליש המכוסה הוא ג' שנים אחרות שליש מי' שנים והכל ס"ג וז"ס שם ס"ג שהוא בבינה כי בינה מתפשט עד החזה דז"א ושזהוא ס"ג שנים כנ"ל. והנה אח"כ חזרו החסדים לעלות מבחוץ בסוד או"מ כדי שיקבל הז"א הארת או"א דרך פנים בפנים כי תחילה בירידה היו החסדים מכוסים וכמו שהבריאה אינה מקבלת מהאציל' אלא ע"י מסך כן ז"א לא היה מקבל מאו"א רק ע"י מסך כי היו החסדים ומוחין שלו כולן מכוסין תוך מסך נה"י דאימא וז"ס יוצר אור ובורא חושך יוצר אור גילוי ובורא חושך להיותו מסך כי עד חזה דז"א יורדין החסדים מכוסי וכאן מתגלין לצורך עצמן ועתה אחר שנתגלו חוזרים החסדים מבחוץ בסוד או"מ כדי להאיר לו בדרך אציל' בלתי מסך כלל. ונחזור למ"ש לעיל כי בירידתן ובחזרתן הוא י"ב שנים וח' חדשים וצריך ד' חדשים אחרים להשלים י"ג שנים והם מהשליש המכוסה שחוזרין בסוד או" ויום א' הוא אור שבין חצי ת"ת בינה לגללת דז"א הרי י"ג שנים ויום א'. או באופן אחר כי הלא זמן היניקה ב' שנים ובד' שנים אחרים נכנסים ב"פ דנצח אמא וב"פ דהוד אמא ברישא דז"א הם ו' שנים והם סוד הפעוטות מבן ו' שנים ויום א' שהוא תחלת כניסת פ"ת של יסוד דאמא בדעת ז"א לכן כיון שנכנס דבר מועט מן הדעת לכן מקחן מקח במטלטלין לבד שהם נגד ו"ק המטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים כפי מעשינו. ומו' שנים עד ט' שנים הם ג' שנים אחרים ואז נכנין ב"פ עליונים הנקרא ירכין דנ"ה דבינה ופ"ע דיסוד בינה כי אי שעורו רק ב' פרקים והנה כבר נכנס שליש א' ביום א' היותר על ו' שנים ואז נק' פעוט ועתה נכנס פ"ב של היסוד הרי ט' שנים ויום א' לכן ביאתו ביאה כי כבר נכנס כל הדעת שלו אבל אין ביאה זו מועלת להתעבר הנוקבא עד שיהיה בן י"ג שנים ויום א' שהם סוד חזרת החסדים לעלות באור החוזר. והג' שנים הוא עליית שליש החסד דזרוע ימין אל החכמה ושליש דזרוע שמאל אל הבינה וב' חצאי שליש בדעת הרי הם ג' שנים ושנה הד' הוא נגד שליש ת"ת המכוסה אשר נתגלה עתה ונתגדל ועלה לכתר ז"א הרי הם י"ג שנים ויום א' הוא אותו שבין חצי ת"ת בינה לגלגתא דז"א ויורד ממקומו עד שם הוא יום א' או ג"כ אותו מועט שעלה יותר מחצי שליש המגולה דת"ת ז"א אל הכתר שלו וזהו יום א' אך הנוקבא הוא פחות מחצי שליש בכתר שלה והרי נשלמו י"ג שנים ויום א': פרק ט זמני גדלות נוקבא דז"א: ועתה נבאר בחי' נוקבא דז"א בג' זמנים דז"א כשהיה בעיבור תלת כלילת בתלת. וזמן יניקה. ועיבור ב' דגדלות ז"א מה היתה אז הנוקבא. והנה כבר ידעת כי א"א הא נשמה לכל האצילות ומתפשט ומתלבש בכולו וכבר ביארנו כי או"א הם עד חצי ת"ת דא"א וזו"ן משם ולמטה. והנה בעיבור א' דתכב"ת כבר ביארנו כי גם א"א עצמו העלה נה"י וחצי ת"ת תחתון שלו ונכללו בחצי ת"ת עליון ובח"ג שלו ואז נכלל ז"א ג"כ ג' כליל בג' ואז נוק' שהיתה נקודה לבד נגדלה כשיעור יסוד דז"א הנקרא ישראל. וכבר ידעת כי היסוד נק' רובע ישראל פי' רביעי של ת"ת הוא מדת היסוד כי שיעורה דגופא ד' בריתות הוא והמל' היתה רביעית היסוד וכשנתעלו ועלו יסוד ומל' ונכללו למעלה בחצי ת"ת כנ"ל הנה היסוד נגדל ונעשה כמדת ת"ת עצמו ונגדלה מל' כמדת היסוד כולו שהיה בתחלה רובע ישראל רביעית הת"ת ואח"כ ביניקה נגדלה המל' כמדת הת"ת ממש אח"כ בגדלות המוחין נתגדלה גם היא ונעשה פרצוף שלם. ודע כי מחצי ת"ת דא"א עד סוף היסוד דא"א נעשה נשמה לז"א ומעטרת יסוד דא"א נשמה לנוק' דז"א נמצא כי א"א מתפשט ומתלבש בכל אצילות כולו ואור א"ס עובר בתוך א"א ועליו נאמר ואתה מחיה את כולם כי הוא מחיה כל העולמות בהתלבשו בתוכם כנ"ל: פרק י דרוש יעקב ומשה מיסוד דאבא: והנה כמו שבאירנו לעיל שיש צלם דאמא וב' אותיות ל"ם לראשו דז"א כך יש בחי' צלם אבא על ראש ז"א והם סוד חו"ב וב' עטרין מתלבשים בנ"י דאבא ונעשה מהם בחי' צלם דוגמת אמא ממש. ואח"כ מתלבשים נה"י דאבא תוך נה"י דאמא באופן זה כי בינה דחכמה מתלבשת בנצח אמא ובינה דאמא בהוד אמא נמצא שיש להם ב' בינות וז"ס כי לא עם בינות הוא וחכמה דאמא תוך הוד אבא וחכמה דאבא בתוך נצח דאבא והם ב' חכמות וז"ס חכמות בחוץ תרונה. והה"ג דאבא הם חסדים דאמא וה"ג דאמא נכנסין ביסוד אמא וה"ח דאבא מן החסדים שלו וה"ח דאמא הנעשים גבורות דאבא נכנסין ביסוד אבא הם ג"כ ב' דעות כי אל דעות ה'. והנה נה"י דאבא מתלבשים בנה"י דאמא והנה היסוד דאבא הוא דוכרא והוא ארוך ויסוד דאמא הוא נוק' והוא קצר וא"כ כשמתלבש יסוד אבא ביסוד אמא נמצא כיון ששיעור יסוד אמא הוא שיעור שליש א' א"כ יוצא יסוד אבא חוץ ליסוד אמא שיעור ב' שלישים מגולים ונמשך יסוד אבא עד סוף יסוד ז"א עצמו וז"ס הבל הבלים פי' הבל הכולל ב' הבלים כי הבל היוצא מיסוד דז"א הם ב' הבלים א' שלו וא' של יסוד אבא והנה מן האור הגדול של החסדים שבתוך יסוד אבא שמתלבש תוך הת"ת דז"א והוא אור מגולה בוקע ויוצא האור לחוץ לבטן ז"א מצד פנים דז"א ושם נעשה יעקב לשון בקיעת אור בסוד אז יבקע כשחר אורך והוא אותיות יעקב וזהו אך יצא יצא יעקב כי ב' יציאות וב' בקעות יש ליעקב א' הוא אור שבתוך היסוד אבא שבוקע היסוד ויוצא תוך ז"א. בקיעה ב' הוא שחוזר האור לבקוע ובוקע מבטן ז"א ויוצא לחוץ בפני ז"א כי אחוריו של יעקב נגד פני הז"א מהחזה ולמטה וכן עד"ז יצאה רחל מאחורי דז"א אב"א מהחזה ולמטה כי שם נשלם יסוד אמא והאור שלה יוצא לחוץ והנה שם מ"ה מילוי דאלפין הוא בז"א. והנה א' שבמלוי וא"ו מקומה שם בשליש אמצעי של ת"ת דז"א תחת החזה אחר שכלה יסוד אמא אז מתגלית א' זו והוא אהי"ה בסוד דם האדם באדם כמבואר אצלינו ואהי"ה זו במילוי ההי"ן שהוא קו אמצעי כנודע והוא גי' קנ"א וע"ה גימ' קנ"ב כי שם נעשה נקב ויוצא אור לחוץ תוך ז"א מתוך יסוד דאמא. פי' ב' כי שם זה של קנ"א שהוא גימ' קנ"ב הוא נוקב ויוצא אור לחוץ לרחל באחור ז"א כי שם מקומה והיא נקרא ה' תתאה ואז נתחבר נקב זה עם ה' תתאה ונעשה נקבה באחורי ז"א. וכותל א' יש לב' לבד לכן צריכה נסירה משא"כ ביעקב שיש לו כותל לבדו חוץ מכותל הז"א ויש הפסק בין ז"א ליעקב באופן שאור אבא היוצא לחוץ לז"א נ' יעקב אך ההארה שהיא יוצאת מיסוד אבא תוך בטן ז"א בפנים ז"ס משה וז"ש משה מלגאו ויעקב מלבר: והנה ה' בחי' יש למשה א' הוא בדעת ז"א עצמו כי שם יסוד אבא. ב' בשליש עליון המכוסה כי שם יותר מקום רחב בין הזרועות יותר בדעת ואז הוא בחי' ב' שמתפשט שם היסוד דאבא וכנגד זו הבחי' נאמר במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט פי' כי שם בחי' סתר ומכוסה. בחי' ג' בשליש ת"ת האצעי אחר צאתו מיסוד אמא ושם היתה נבואת משה וז"ש בזוהר כי נבואת משה מן דכורא ושאר הנביאים מן נוקבא פי' כי משה מתנבא מיסוד אבא שבתוך ז"א ושאר הנביאים מיסוד אמא בהיותם תוך ז"א. בחי' ד' כשמגיע יסוד אבא תוך יסוד ז"א ואז הוא בחי' שת. וז"ס וחשופי שת פי' כי הוא שת מקום יסוד כשמסירין הערלה מהיסוד שמתגלה ונתוסף [ס"א ונחשוף] האור אשר שם וזהו חשופי שת בחי' ה' הוא הבל היוא מיסוד אבא חוץ ליסוד ז"א ושם הוא בחי' הבל וז"ס משה ר"ת "משה "שת "הבל והנה הבל חטא שהביט בשכינה פי' שהבל היה רוצה שאור היוצא מן יסוד אבא והוא בוקע ויוצא ליעקב היה רוצה הבל להפכו לאחוריים ליתן לרחל הנקרא שכינה וזהו הציץ בשכינה שרצה להאיר ולהציץ בשכינה מאותו אור הנוגע ליעקב: פרק יא דור המדבר ובינה ותבונה ומ"ם שלוחות שבנס היו עומדים.: והנה עם מה שביארנו לעיל כי זו"ן מתחברים בכותל א' משא"כ יעקב בזה תבין סוד מ"ש משה ליששראל בכניסתן לא"י ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. כי ה' אלהיכם הוא זו"ן וישראל הנכנסין לא"י היו מבחי' זו אשר הם דבוקים אב"א וזהו ואתם הדבקים בה' אבל דור הדבר דור דעה שהיו מבחי' יעקב ולא היו דבוקים בכותל א' מתו כלם ולא נכנסו לא"י לכן היה משה רועה שלהם. ובזה יובן כמה טעמים למה משה היה ררועה שלהם ולמה נקרא דור דעה דור המדבר ולמה נתנה התורה להם ולמה ישבו מ' שנה במדבר ולמה לא מצא משה בהם רק אנשי חיל ולא מצא בהם נבונים. אך הענין כי יסוד אבא יוצא מתוך יסוד אמא ומתגלה מהחזה ולמטה ושם יוצא לחוץ בחי' יעקב. והנה כמו שיצאה בחי' לאה אחורי הדעת דז"א כן אחורי דעת יעקב יוצאת בחי' לאה אחרת נוק' של יעקב. לכן נק' דור דעה דור היוצאים מבחי' דעת של יעקב. והנה בהסתלקות יסוד אבא מאליו נסתלק דור דעה הנמשך משם לכן משה להיות ששרשו היה יסוד אבא לכן היה רועה לדור המדבר כי משה מלגאו ויעקב מלבר. לכן אותן הנכנסין לא"י אמר להם משה ואתם הדבקים בה' פי' שהוא ת"ת חיים כולכם ותוכלו להכנס לא"י אבל דור דעה להיות שמשה הוא יסוד אבא הרועה שלהם ודור דעה המה ג"כ משם ממילא כשנסתלק משה נסתלקו גם הם כי כולם הם מבחי' חכמה ואינן נכנסין לארץ. ולכן לא נכנס משה ולא דור דעה לארץ. ולכן ניתנה להם התורה כי התורה מיסוד אבא שנבקע ויוצא האור לחוץ וזה היה בזמנם שגם הם יצאו מן בקיעה ההיא לכן ישבו מ' שנה במדבר כי שם ע"ב דיודי"ן הוא באבא שהוא בחכמה ויש בו ד' יודין שהוא גי' מ' לכן מצא משה בדור דעה אנשי חיל כי חי"ל גי' מ"ח כ"ד כ"ד שהם ב' שלישים דיסוד אבא המגולים מהחזה. כי בשם של ע"ב יש ג"פ כ"ד וב' שלישים הם ב"פ כ"ד גימ' מ"ח שהם ב' שלישים המגולים גימ' חי"ל גימ' מ"ח. אבל נבונים הבאים מבינה לא מצא כי יסוד דבינה אינו משמש כלום ליעקב רק לזו"ן. וזהו הטעם שיעקב יצא בפרצוף שלם בכותל בפ"מ ואינ דבוק בז"א כי הוא לבדו לקח מיסוד אבא אך זו"ן שניהם באים מיסוד אמא זה לוקח ה"ח וזה לוקח ה"ג לכן יצאו שניהם מחוברים בכותל א' וצריכים נסירה. ודע כמו שיש ד' רבתי וד' זעירא בזכינה בחי' עליונה לאה ובחי' התחתונה רחל כן יש באמא ב' בחי' אלו ב' דלתות ד' עליונה בינה ד' תחתונה תבונה וכ"א מאלו יש בהם י"ס. ודע שיש בזכר ג"כ ב' בחי' אלו כי הז"א שיעורו הוא מהחזה דאמא ולמטה כן רחל היא עד"ז נגדו מהחזה דז"א ולמטה כנ"ל הכל. וא"כ כמו שיש יעקב לתתא כנגד בחי' התחתונה דשכינה כן למעלה במקומו יצא יעקב אחר והוא יוצא מיסוד חכמה עליונה. והענין הוא כי כמו שיש סוד הדעת למעלה באו"א כשיש זווג כך למטה בזווג בחי' התחתונה הנקרא תבונה עם בחי' תחתונה דאבא ג"כ יש דעת אחר לכן למטה בשכינה יש ב' בחי' אלו וכמו שב' בחי' עליונות נכללין כא' כך ב' בחי' תחתונות נכללין כא'. וז"ס כי אל דעות ה' וז"ס והיו תואמים מלמטה שהוא בחי' יעקב התחתון שהוא מהחזה ולמטה ויחדיו יהיו תמי"ם תאומי"ם הוא יעקב האחר שהוא שוה בשוה עם ראש ז"א ומתחילה ועד סוף הכל נק' ישראל ממקום שיצאה רחל יצא יעקב ג"כ מלפניו ויעקב מזדווג עם רחל וישראל מזדווג עם לאה. וז"ש בזוהר ויצא ע"פ וישכב עמה בלילה הוא ולא הזכיר יעקב כי הכוונה על ישראל. ודע כי בינה יש לה ג' בחי'. א' כשיש לה זווג עם אבא ואז נק' בינה. ב' כשאין לה יחוד עם אבא ואז נק' תבונה כשעומדת לבדה. ג' כשיורדת ומתפשטת למטה תוך הז"א נקרא ג"כ תבונה וכשז"א עולה למעלה נק' איש תבונות ידלנה פירוש ידלנה אותה למעלה. ואיש הוא ז"א ותבונות הוא תבונה עולה למעלה עמו כשהיא עולה למעלה עמו אמר ידלנה פירוש יגביהנה. ואחר שעלה ז"א למעלה אז נתייחדה הבינה עם אבא ואז נקראת הב' תבונות בינות כי עלו במדרגה עליונה הנקראת בינה וז"ס כי לא עם בינות הוא: ודע כי מציאות אבא הוא יו"ד של הוי"ה וקוצו של יו"ד הוא א"א והנה יו"ד במלואה יש בה ג' אותיות כזה יו"ד והנה תכה י' על ו' שהוא י"פ ו' גימ' ס' ואח"כ תכה י' על ד' גימ' מ'. והנה כאשר בינה מתייחדת עם אבא אז נק' ם' [נ"א ס] ר"ל סתומה שהיא סתומה שמקבלת כל האורות וסותמת אותם לכן הו' ראשה נטוי כלפי הד' של יו"ד להיות שאבא משפיע אורות לאמא. וכשאין אבא משפיע לאמא שאינה מזדווגת עמו אלא היא רביעא על בנין נקרא מ' פתוחה ופי' מ' ר"ל משפיע פי' כשהיא משפעת לנין וז"ס אותיות מ"ם הנז' בזוהר על בנה וזו היא הו' והד'. כשהם בחכמה שהיא באות יו"ד אז ו' קודם לד'. וכשהם בבינה שהיא אות ה' אז ד' קודם לו' כי צורת ה' ד"ו כזה ה' אך כשהוא"ו תחת ד' שהוא סוד ה' אז יושבת ו' זו בלתי ראש וכשהוא"ו קודם לד' שהוא סוד יו"ד אז יש לה ראש נטוי כלפי ד'. והכוונה כנ"ל כי כשהיא מזדווגת עם אבא אז אותה ו' יש לה ראש שמשפיע אבא בסוד ראש ו' הנטוי כנגדה אך כשהוא בסוד ה' אז אין לה זווג עם אבא אז אותה ו' אין לה ראש כי האורות נשארים למעלה ואין אבא משפיע אותן לאמא ואותו ראש של ו' נשאר למעלה בצורת יו"ד העומדת אחורי ה'. ומבואר אצלינו בסוד צורת ה' כזה ה' בסוד וחכם בבינה אמנם ו' של תוך ה' בלי ראש מתפשטת ומשפעת בכל ז"א עד היסוד שלו. וכבר ידעת כי חכמה בינה דעת של הנקבה נגד ג' פרקי עליונים דנה"י דז"א כנודע. והנה ו' זו של ה' דבינה מתפשטת תוך ז"א עד היסוד שלו. נמצא שאמא משפיע עד חכמה ובינה דעת דנוק' דז"א ולא יותר. והנה דע כשאמא היא למעלה עם אבא אז נק' נקבה בערך נקבה המתקבלת מן דכורא וכשהיא רובצת על הבנים ומשפעת להם אז נק' דכורא דוגמת הזכר המשפיע בנוק'. וז"ס עונש משכב זכור כי הוא מוריד הכח שיש באמא כשהיא למעלה וגם את אבא המשפיע באמא למעלה ומורידן עד נה"י דז"א. וז"ס זכור שהוא גימ' הוי"ה דיודי"ן ותהי"ה דיודי"ן ע"ב וקס"א ושניהם גימ' זכו"ר והם גימ' רג"ל להורות שהורידן עד רגליו דז"א ואז כביכול מתבטל הז"א לגמרי שאינו יכול לסבול האורות ההם (שירשו את מקומו) ואז כביכול מתבטל לגמרי כענין וימת בלע. וז"ס העון הזה הנקרא תועבה פי' תועה אתה בה ר"ל כי אתה חושב שהורדתה אמא על הבנים ומשפעת להם כזכר לנקבה ואתה עושה אותה נקבה שאתה שוכב עמה. ולכן תשובה על חטא זה שיתענה רג"ל תעניות כמספר ב' שמות הנ"ל שבהם חטא והורידן למטה. ויכוין להעלות בכל יום חלק א' מהם עד שנמצא שבי' ימים הראשונים מעלה י' א' דע"ב וכן עד"ז עד שישלמו רג"ל תעניות ואז נגמר להעלותן למעלה במקומן. והנה החוטא הזה גרם פגם גם באחוריים של השמות הנ"ל שהורידן למטה לכן גם בהם צריך תיקון והם קפ"ד ותקמ"ד גימ' תשכ"ח. וזהו זכו"ר אל תשכ"ח כי הזכירה היא מהפנים והשכחה היא מהאחורים. והנה ג"פ רג"ל שהוא זכו"ר גימ' תשכ"ח א"כ כשמתקן חלק א' מהפנים יכוין להעלות ולתקן עמו ג' חלקים מהאחורים נמצא כי בי' תעניות ראשונים מתקן יו"ד ראשונה דע"ב כנ"ל ומתקן ל' חלקים דאחוריים שהם יו"ד י' מן יו"ד ב' של אחוריים כי הפנים רג"ל א' והאוריים ג' רגלים וביום התענית האחרון מרג"ל תעניות יכוין לכלול הכל ביחד ולהעלות כל הפנים שהם הרג"ל וכל האחוריים שהם תשכ"ח בבת אחת ולהעלותן במקום של או"א: ונחזור לענין מ"ס שי בינה כנ"ל כנ"ל כי משה זכה לבינה בהיותה בסוד ס' לפי שהוא יסוד (סוד) אבא מלגאו אך יעקב שהוא מלבר לא זכה לבינה רק בהיותה בסוד מ' שהיא כד רביעא על בנין. וז"ס שארז"ל מ"ס שבלוחות בס היו עומדין. פי' כי הלא ב' בחי' יש בבינה ותבונה כנ"ל כי בהיותה פב"פ עם אבא נקרא ס' שהיא כנגד ו"ס שבה שהם כח"ב דח"ג. ונקרא מ' בהיותה בלי זווג בערך ד' תחתונות שלה שנכנסת בז"א. וז"א ג"כ באלו ב' בחי' נק' ו' ד' כנ"ל וה ו' מדות עליונות שבו שהם כחב"ד ח"ג שנכנסין נה"י דאמא עד שליש ת"ת שלו עד החזה. וד' הם חנה"י שבו שאין בהם יסוד בינה. גם דע כי ו"ס עליונות שהוא הו'. הוא פרצוף א' וד' תחתונים שהם סוד הד' הוא פרצוף ב'. ולמעלה ג"כ סוד מ"ס של הבינה שהם ב' פרצופים. והנה ז"א (נ"א אמא) פרצוף א' שהם ו' עליונים שבו נקרא בינה. פי' בן י"ה. ופרצוף ב' שהוא ד' תחתונים שבו נקרא תבונה בן ובת. וז"ס מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין כי הלוחות הם נ"ה של מ' שהיא של תבונה תחתונה ונעשה ממנה פרצוף שלם מי"ס וכן ס' למעלה שהם ו' בחי' נעשה פרצוף גמור די"ס באמא ודאי שע"ד נס הוא: או נאמר באופן אחר כי כמו שבינה הוא מ"ס כנ"ל גם בתבונה יש בו מ"ס כי ו' העליונות שבה הם ס'. וד' תחתונים הם מ'. וג"כ נקרא ו"ד כנ"ל בבינה. כי ו' הם ו' עליונים וד' הם ד' תחתונים. והנה מ' נקרא תבונה כי הם ד' תחתונות שלה שהם תנה"י שלה לבד והם נכנסין בז"א. והנה נמצא שכל פרצוף התבונה בכל בחי' שהם מ"ס ו"ד הנ"ל לא נעשה אלא מד' תחתוניות תנה"י דבינה ונקרא בינה מ' וכנגד מ' זו של בינה נקרא ג"כ תבונה מ' כי משם נלקחה. ומה שנכנס מן התבונה בז"א אינו רק חציו לבד שהם מ' שלה ד"ס תחתונות שבה אשר היא חצי מ' של הבינה עלאה כי כל התבונה היא מ' ארונה של הבינה עלאה. נמצא כי חצי מ' לבד נכנס בז"א. וז"ס מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין כי הלוחות הם נ"ה דז"א ומ"ס שבלוחות הוא כללות ז"א שהוא ס' למעלה ו' ראשונות שבו מ' למטה ד"ת שבו וכל כללות מ"ס אלו לא נתהוו רק מן חצי מ' של בינה עלאה שהיא חצי של התבונה הנקרא מ' של בינה עלאה. ובחצי מ' ההיא מתקיימים כל בחי' מ"ס שבלוחות שהוא הז"א ונס גדול הוא זה: או יאמר באופן אחר כי דע שמן הפה של אמא יוצא הבל המקיף לז"א כולו ואין הבל זה יוצא ומקיף לז"א רק בעת שרביע' על בניה כדי לתת לו קיום וחיות לז"א. וכאשר מסתלקת מעל בנין גם אותה הארה מסתלקת מז"א. כפי זה לא היה אפשר להיות לו קיום לז"א לולי ע"י נס וזהו בנס היו עומדין. וסוד הנס הזה המעמידן ומקיימים לזו"ן באותה שעה שאמא מסתלקת מעליהן כדי להזדווג עם אבא ונס זה הוא הנותן קיום להם והעמדה והוא שם מ"ה דאלפין מקיים ומעמיד לז"א. ושם אדנ"י גימ' ה"ס מעמיד לנוק' וב' שמות אלו מ"ה וה"ס גימ' נ"ס. כי מ"ס שבלוחות שהם ז"א הנק' מ"ס הם עומדין בנס שהם כמנין ב' שמות הנ"ל: פרק יב פרצוף לאה וסוד תפילין.: ודע כי הלא חצי ת"ת תחתון ונה"י דאמא נכנס הכל תוך ז"א והבחי' הראשונה שנכנסה היא מל' דתבונה בתחלה כי התחתון נכנס בראשון כנודע ומקומה בדעת ז"א ושם כנגדה מהאחוריים דדעת ז"א מכח הארה זו דמל' יצאה לאה מאחוריים. וז"ס הראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין. ולפי שאין לה כ"כ הארה מהמוחין דז"א עצמן רק מן המ' לבד לכך היא בחי' עור לבד שהוא קשר של תפילין, אך התפילין עצמן הם הבתים של עור ובתוכם ד' פרשיות שהם הארת המוחין עצמן הבולטים במצחא דז"א. והענין כי הא"א יש לו שערות ונימין וקוצין והנה הנימין של א"א נמשכין על ראש ז"א וכשיורדין נימין אלו יש בתוכם אור גדול ומכה ברישא דז"א מאחוריו ואז מהארת ד' המוחין דז"א בכח ההכאה הנ"ל יוצאין ארבעה בתים בחי' התפילין. ואח"כ חוזר האור של מל' דאמא אשר שם וחוזרת עד אחוריו דז"א ומוציא קשר של תפילין וזה נקרא לאה ונעשה בה ד' מוחין שבה שהם חב"ד שהם ד' מוחין כנודע וז"ס ד' אלפין של ד' שמות אהי"ה אשר כתבנו בסוד היחוד של בשכמל"ו: ועתה נבאר פרצוף לאה ואח"כ סוד התפילין. והנה לאה מגעת עד חזה דז"א ומשם מתחלת רחל וז"ס אין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא כי עד שתכלה מלכות עלאה לאה ממש אז משם מתחלת מלכות תתאה רחל. וזהו עקב ענוה יראת ה' שארז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסנדלה עשתה יראה עטרה לראשה כי ענוה היא בחי' לאה. ולפי שמשה השיגה כי עלה עד ן' שערי בינה לכן נקרא עניו מאד כי השיג עד מקום לאה ובמקום שנשלם עקב ענוה שהיא לאה שם מתחלת העטרה של רחל ובחינה שלה נקרא אשת חיל יראת ה'. פי' כי היא נקרא יראת היוצאת מז"א שהוא הוי"ה וזהו יראת ה'. ודע כי מהחסד דז"א שהוא זרוע ימין נעשה כל קו ימין כולה דלאה שהוא חח"ן. ומזרוע שמאל שהוא גבורה מג"פ משם נעשה קו שמאל דלאה בג"ה. ומקו אמצעי דז"א עד החזה נעשה כל קו אמצעי דלאה. ודע כי בלילה הוא זווג ז""א עם לאה. וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה וזווג יעקב ורחל אינו אלא ביום בעת תפלת השחר לכן בתפלת שחרית [הז"א] הוא כעין חסד שמעורר אהבה ובתפלת מנחה הוא שמאלו תחת לראשי וע"י ב' התפלות שחרית ומנחה נתונה לאה בין ב' דרועין דמלכא וכבר הזווג מוכן לכן תפלת ערבית רשות כי כבר מוכן הזווג ובק"ש של ערבית (ס"א שחרית) נעשה הזווג. והנה לאחר הגלות והחרבן עשאוהו לתפלת ערבית חובה והטעם כי הדינין אז מתדבקים בז"א וגם לאה כולה דינין כנודע כי רחל אע"פ שיש בה ה"ג עכ"ז היא עומדת נגד נה"י דז"א שבהם החסדים מגולין לכן הה"ג שבה ממותקות קצת כי ז"ס דינין דנוקבא נייחין ברישא. אך לאה היא עומדת עד החזה ששם כל החסדים סתומים וצריך הז"א להזדווג עמה למתק הדינין שבה כנזכר באדרא שהזווג הם החסדים היוצאים מדכורא לבסם ה"ג דנוקבא. לכן אחר החורבן עשאוה חובה כי יש בה דינין רבים וצריכין לנו לזווגה עם ז"א למתקה. ומה שביארנו הוא סוד מ"ש רשב"י לההיא גברא דאתא למתבע סוד תפלת ערבית דאיהי בין דרועי דמלכא ע"ש. וא"ת והרי לאה בחצי לילה הראשונה היא כנגד חזה ויסוד דז"א הוא למטה ואי מזדווגים ז"א עם לאה. אך הענין הוא מש"ל כי כשמתגדל ז"א עלה שליש עליון דיסוד ז"א וממנו נעשה ת"ת ז"א ועל ידו הוא זווג דערבית ומחצי לילה ואילך מתפשטת לאה עד סיום דז"א והזווג הזה הוא בבקר כשמשחיר השחר ואמנם רחל אחר חצות לילה היא בסוד נקוד' ויורד' לבריא' וז"ס ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה שהם העולמות כי יורדת לבריאה לתת טרף לביתה שהם העולמות. ודע כי מן האור הגדול של לאה ע"י אותו התפשטות שמתפשטת למטה אחר חצות משם לוקחת רחל מוחין דבריאה. ובזה תבין למה אנו מניחין תפלה של יד קודם והטעם כי אלו הם מסוד הארה שלוקחת רחל מלאה בחצות לילה אמנם המוחין דז"א ע"י תורה שאנו קורין בחצות לילה אחרונה מקבל ז"א הארת המוחין ואחר כך על ידי תפילין שאנו מניחין ביום אז בטש הא"א קוצי דשערי ברישא דז"א ומאיר בסוד אור מקיף וז"ס הקב"ה מניח תפילין כי הקב"ה הוא ז"א והתפילין הוא הכאת אורות ואח"כ כשאנו קורין ק"ש כבר יש תפילין לז"א והיחוד הוא לתת התעוררות לזווג זו"ן דבריאה. וכבר ביארנו כי הד' מוחין דז"א כשיוצאין מבינה הם ד' והם מ' דצלם. אח"כ נכנסין בנה"י דתבונה ונעשית ג' והם סוד ל' דצלם וז"ס מגדל הפורח באויר הוא סוד רמז בחי' לאה אשר שם שהוא סוד מל' דתבונה מקבלת הארה שהוא סמוך ליסוד וקוצי דשערי דעתיקא בטש שם ונעשה שם תפילין בכח אותו צלם כמ"ש בזוהר כי בעבור צלם בו"ד יש לו צלם רוחניות וז"ס אך בצלם יתהלך איש וזה שאותו צלם הוא מגדל הפורח באויר כעוף הפורח באויר [ס"א ועובר] והנה כמו שלמטה בסוד צ' דצלם שנכנסין המוחין ברישא דז"א אז יוצאין תפילין. כן כאן בסוד ל' דצלם שכבר יש שם מלכות דתבונה משא"כ בסוד ם' דצלם שלא נתלבשו מוחין עדיין אך בל של צלם בטש שם קוצי דא"א ויצאו תפילין בכח ובדקות יותר משל מעלה ואז נעשית ג"כ לאה בסוד או"פ ואלו הם סוד התפילין של שבת שהם למעלה מהראש בסוד ל' דצלם וכשבא שבת בא פנים חדשות שהם אלו המוחין דסוד ל' דצלם שהיו למעלה מראשו בסוד התפילין ועתה בשבת נכנסו הראשונים בראשו ונעשו לו מוחין חדשים והם הראשונים נעשו פנימית עתה לכן אין אנו מניחין תפילין בשבת כי התפילין נעשו ממוחין פנימים ובתחלה היו מקיפין לז"א והיו בבחי' או"פ ללאה. והנה נחזור לענין כי אחר בחי' ל' של הצלם שהם תפילין לז"א ואו"פ ללאה אחר כך נכנסין המוחין בז"א והוא בחי' צ' דצלם כנ"ל ואז בטש קוצי דשערי דא"א ברישא דז"א ויוצאין התפילין וחוזרת ההכאה לאחור ויצאה קשר של תפילין שהיא לאה ואז נעשה אור מקיף ללאה ופנימית לז"א: פרק יג סוד הגמירה: ודע כי מ"ש הפסוק ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן הענין כי המוחין הבאים לז"א מסתלקין ממנו ונכנסין בנוקבא שהם נה"י דיש"ס ותבונה עם המוחין שבהם והם מסתלקין מז"א ונכנסין בה שלא ע"י ז"א כבתחלה. וז"ס ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ממש ואז לאה נכללת ברחל לפי שלאה יצאת אחורי רישא דז"א כנודע ועתה שהמוחין יוצאין מז"א ונכנסין ברחל העולה עד למעלה ברישא דז"א ואז נכללת בה לאה. וא"ת א"כ כיון שהמוחין נסתלקו מז"א וניתנו לנוקבא א"כ האיך יכול עתה להזדווג עמה. והענין הוא כי ע"י הדורמיטה מקבל ז"א מוחין חדשים יותר מעולים מאו"א והזווג הוא אז יותר עליון בהיות שיש לו מוחין מלמעלה וזש"ה ויקח אחת מצלעותיו פי' שנסרו ומ"ש ויביאה אל האדם הוא ז"א שתחלה בהיותה אחורי ז"א היא יונקת ממנו ואז נעשין הכלים שלה כולם ע"י האור של ז"א היוצא לאחור ועתה ה' אלהים שהוא או"א לקחו הכלים שלה שהיו מאחור ועשאוהו פרצוף שלם כמו הז"א ואח"כ ויביאה אל האדם פב"פ וכשחטא אדה"ר חזרה לאחורי ז"א. גם עתה אחר החרבן היא באחור ז"א כל ימי החול חוץ משבת שאז עולה פב"פ אך על ידי תפלתינו אנו מחזירין אותה פב"פ מהחזה ולמטה ואפי' בחול בסוד מלך עוזר ומושיע ומגן כמבואר ואחר התפלה חוזרת לאחור כבתחלה לכן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה ואחר התפלה ושעה בתפלה כדי לעכב הארת פב"פ אחר התפלה ולא תחזור תכף אחר התפלה לאחור ז"א. ודע כי כמו שלאה נכללת ברחל כנ"ל כך למעלה בזווג חו"ב נכלל התבונה עם הבינה וטעם שנכללו אלו הבחי' עם היותם כל אחד פרצוף בפ"ע הטעם הוא מפני שבינה ורחל הם ב' ספירות עצמיות של י"ס דאצילות אך תבונה ולאה אינם רק הארות הנמשכות מבינה לבד ולכן יכולות להכלל עם הנקודה עצמית של י"ס. ודע כי כמו שנכנס צלם דאמא תוך הז"א כך נכנס צלם דאבא בז"א וכמו שמן המלכות דתבונה נעשית לאה כנ"ל כך ממלכות דאבא נעשית בחי' הנקרא צפורה אשת משה שהיא יסוד דאבא וזה מצד צלם דמוחין דגדלות. והנה גם כן יש צלם דמוחין דקטנות דאבא וצלם דקטנות אמא וממל' דאמא דקטנות יצאה ממנה תמנע פלגש אליפז וממל' דאבא יצאה כושית אשת משה כמבואר בד"ה של משה שמשה הלך ומלך על כוש מ' שנה ונשא אשת המלך הכושי ונעץ חרב בינו לבינה ולא נגע בה וכן תמנע באתה לחלות ליעקב שישאנה ולא רצה גם יוסף לקח אסנת בת פוטיפרע ולא רצה לשכב עם אשת פוטיפרע הנקרא פוטיפר שם הטבחים והטעם שכ"א מאלו הנ"ל דחו את הדינין. והענין כי יש ג' מוחין דקטנות מצד אבא והם ג' אלהים וג' מוחין מצד אמא ונקרא בני האלהים כי יש באלהים פשוט ומילוי ומילוי דמילוי ב"ן אותיות וז"ס ויבואו בני האלהים וג' אלהים אלו יורדין לגרון והם גימ' גרון וגם הם גימט' נח"ר וזהו נח"ר גרוני הנמשך מן הדינין אלו אשר שם וזהו וילך חרנה חרן ה' וז"ס ה' זו כי הלא ש"ך דינין הם והם סוד ל"ב נתיבות חכמה כ"א כלול מי' גימטריא ש"ך ועוד ה' הם שכ"ה דינין כי מן ה' אלו משם באו כל [נ"א מיתוק לכל] אלו הדינין וכוונת ה' זו הם ה' אלפי"ן של אדני וז"ס נער נערה ש"ך שכ"ה וע"ה גימטריא כו"ש. וז"ס הכושית שדחה אותה משה כי היא דינין ויעקב דחה תמנע כי כל הדינין וגבורות דקטנות היו בה כי ב' פעמים מנצפ"ך גימ' תמנע וגם יוסף דחה פוטיפרע שהוא דנין פוטיפרע גימטריא תנ"ה שהם סוד אחורים כולם דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (נלעד"ח שהם גימ' ג' אהיה מלאים והם דינין) אמנם אני הכותב מצאתי נ"א וכתוב בה גם כן עסמ''ב אחוריים שלהם ועוד כתב תסיר שרש של השמות. ונלע"ד שהוא כך כי אחורי ע"ב הוא דפ"ק תסיר ע"ב שהוא שורש להשם נשאר קי"ב וכן ק"ל דמ"ה תסיר מ"ה נשאר פ"ה וכן אחור דב"ן קד"ם תסיר ב"ן נשאר צ"ב וכן אחור ס"ג קס"ו תסיר ס"ג נשאר ק"ג הרי לכולם לא עשינו אלא יה"ו לבד באחוריים אבל הארון שהוא יו"ד ה"י וי"ו ה"י חסרנו אותו שהוא שורש א"כ ד' אחורי יה"ו בד' מלואים גימ' שצ"ב חסר לנ"ה ס"ג והם אלו ד' אחוריים יהיו במלוי הם ס"ג אותיות ודוק ותשכח הרי תנ"ה באחוריים ד' שמות שהם דינין אך לקח את אסנת בתו שהיא אחור לאה פי' התפשטות למטה נקרא אסנת ודחה אשת פוטיפרע שהיתה אחור תמנע דינין קשין עכ"מ סליק: מ"כ מכת"י מורי זלה"ה בעצמו וז"ל לשון הזהב: הנה הזווג נמצא בד' ספירות לבד חו"ב תו"מ ונמצא לרשב"י הפרש גדול בין זווג לזווג כי חו"ב לא מתפררשין לעלמין משא"כ תו"מ. וצריך לדעת מפני מה זווג חו"ב תדיר ואינו כן בזווג תו"מ ועוד לעני מה הוא זווג חו"ב ומה היא מתחדשת ממנו כי בשלמא בזווג תו"מ נותן נשמה לישראל כדכתיב ונשמות אני עשיתי אבל זווג חו"ב מה יתן ומה יוסיף שמא תאמר להעמיד הויות שהם הספיררות על יחודם וכדי שיעטרו תו" באותם העטרות המשובחים ויתיחדו כמ"ש מורינו ורבינו נר"ו בש' מהות ההנהגה פי"ג ליתא שא"כ לא היה ראוי להיות זווגם אם לא בשעת זווג תו" כדי לעטרם באותן עטרות כי כן נראה מדברי הזוהר בפי' שעטרות אלו לצורך זווג תו"מ שהרי אמרו שם בשעתא דמלכא עילאה בתפנוקי דמלכא יתיב בעטרוהי כדין כתיב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו דא יסוד דאפיק ברכאין להזדווג מלכא קדישא במטרוניתא בהאי דרגא. הרי בפי' שעטרות אלו הם לצורך זווג תו"מ א"כ מהראוי היה להם שלא יהא זווגם אלא בשעת זווג תו"מ לא שיהיה לעולם וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל ובהיות יחודם תמיד יהיה עטרת אל הבנים לעת הצורך ואין זה התירוץ כלום. והנראה אלינו כי ב' מיני זווגים אלו צריכין להיות למלאכים ורוחין קדישין ולהיות נשמות לעליונים ותחתונים וע"י זווג חו"ב מתהוין מלאכין ורוחין קדישין ומתהוים נשמות [מלאכים] עליונים ואין כוונתינו נשמות ממש אלא חיותם והוא אור השופע בהם להחיותן כמ"ש ואתה מחיה את כולם מחיה לכולם וזהו תמידי כמ"ש בזהר בלק ת"ח כל אינון מלאכין קדישין לא קיימין ולא יכלין למיקם בר בנהורא עלאה דנהיר ולפיכך לא מתפרשין לעלמין כי הם צריכין לתת מזון ומחיה לעליונים לעולם ועד ולהיות מלאכים חדשים לבקרים. אמנם זווג תו"מ להיות נשמה לתחתונים. וזהו לפרקים ולעתים מזומנים ובזה הרווחנו שאין פי' שלא מתפרשין לעלמין בשעת שלום לבד כמ"ש רבינו נר"ו כי זה דוחק מאד שבפי' נראה באד"ז שגם בעת הגלות לא מתפרשין וזה לשונו בספרא דר"ה סבא אמר שלמה מלכא כו' אלא לעולם ועד אין זווגם זה חסר אפי' רגע ח' כי הוא חיי המלאכין ואין להם חיות אלא ע"י זווג זה. ודע כי אין כוונתינו באמרם שאין זווג חו"ב אלא לצורך המלאכין לשלול בו שאין בו צורך לתחתונים כי מבואר בזוהר כי מזווג חו"ב נעשה עטרות לבנים ועי"ז מזדווגים תו"מ אבל כוונתינו לומר שהזווג חו"ב צריך לעליונים ותחתונים משא"כ בתו"מ שאינו כי אם לנשמות תחתונים ומזה יעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתיקונים נשבע הקב"ה שלא יכנס כו' ובכמה מקומות נזכר דאתתרכת אימא עלאה וכיוצא בדברים אלו. והענין זה כי כדי להנחיל עטרות לבנים לייחדם ושיתייחדו זה חסר בעו"ה בזמן הגלות. וז"ש אימא עילאה כי בערך שהיה אמא להנחיל עטרה לבנים אתתרכת כי אינה מזדווגת להניל עטרות לבנים ליחדם. וזהו ענין קרבן עולה ויורד כי אינה מזדווגת י' בה' עד שיתחבר ו' בה' כי י"ה מורה שהזווג לצורך בנים כי יו"ד במלואו ו"ד שהם ד"ו פרצופים וה' צורתה ד"ו נמצינו למדין שזווג חו"ב לא יחסר תמיד אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלים ר"ל לצורך בנים ואינו כ"כ משובח כדי שיגיע ממנו עטרה לבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתחבר אבל יש זווג לצורך עליונים להחיותן וזה לא יפסוק ובזה יובן מ"ש בזוהר אחרי מות כתיב ונהר יוצא מעדן וגו' ע"כ מצאתי סליק: