ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה: קנא קנאתי לה' אלהי צבאות ולשם קדשו, כי איך יחל, כי שערוריה נעשתה בקרב הארץ, להנתן טהור לטמא וקודש וצבא מרמס, להשליך אמת ארצה, ונכוחה לא תוכל לבא, להפוך דבר אלהים חיים ללענה וראש, ולהשחית קודש קדשים: אחד היה לישראל לאב, אחד קדוש מדבר, לשים מחשך לפנינו לאור, ולתת לצהרים נשף - רשב"י קדוש ישראל, אשר ניתן כתר מלכות בראשו, בין כל ראשי עם קדש העומדים בסוד ה', והמשכילים על דבר אשר כיסהו עתיק יומין, זה שמו לעלם. כל סתום לא עממוהו, ועל אל אלהים ידבר נפלאות, כי מן השמים ענוהו. איש אשר בו בחר ה' לתקן עולם במאור קדשו. כי לאחרים שאר כל חכמי ישראל נמסר בלחישה, ועל כן אתם היה סגור בקרב לבם. ולו ניתנה רשות לגלות לטוב לדורותיו, ולהניח ברכה אחריו עד עולם כיום הזה: ועתה בנפול מדבריו ביד פועלי און, שועלים הלכו בו במרמה, לקחו אותם וגם שמו בכליהם, כלי חמס מכרותיהם, להעמיד בהם חזון שוא ותפל, ועשאום יסוד לבנינם הרע. כי כרצונם סרה דברו עליהם, ויחפאו על ספרו דברי הבל ותעתועים, עד הבאיש את ריחו בעיני צאן קדשים. ומרבים כבר נגמר דינו להיות טעון גניזה וקבורה, אם לא שריפה. הן לזאת יסרוני כליותי לאזור חלצי בגבורה, וברב כח אקום לדבר דבר באזני עם קודש, ויעה כברד מכסה כזב, ופנה דרך ה' סקלו מאבן, לכלה פשע ולהתם חטאת, ונצדק קדש. קנאת ה' צבאות תעשה זאת: סמל הקנאה - העגל הזה יצא ראשונה, לקחת משל לנמשל, ולדון תוכו כברו. והרשות הנתונה לנביאים לדמות צורה ליוצרה - היתה להם למוקש, לעוות אמרי יושר, ולסלף דברי צדיקים. כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו. העמיקו שחתו לחשוב עליו מחשבות, לאמר התירו פרושים את הדבר אשר צוה ה' אלהינו אותנו - לא תעשה לך פסל וכל תמונה; כי נתן נתנו גוף ומקרי גוף אל יוצר האדם. חלילה לנוו הרי מזון והרי מים לגדל נטע רעה, קוץ ודרדר, ומקום למינים לרדות. סמוכות למרגיזי אל, אשר הקניאוהו בזרים לא אלוה, בתועבות יכעיסוהו. כי לכל זומן אות ומופת, כמעט נראה לעינים מדבריו זלה"ה, ומדברי המקובלים היוצאים בעקבותיו ושותים את מי בארו. הלא כבר קראו להם "מאמיני העשיריות", ולכל שאר כזב ותועה כבר מצאו בדבריהם משען ומשענה: וזאת שנית עשו תרבות אנשים חטאים, אנשי דמים ומרמה, בוגדים בגדו למען ספות הרוה את הצמאה. המה לדמים יארובו, ולנפשות חסרי לב, הן אלה שרי צבאות ס"מ השטן הגדול, אשר בתחבולות נלחום נלחם בנו דבר יום ביומו, ויקח רומח בידו - דברי הרשב"י זללה"ה - גם הוא להמית איש שוגה ופתי אשר לא ידע להזהר, והוא לא נשמר מן החרב אשר הכין לו. המה אנשי הרס הצבי, אשר י"ג פרצות פרצו באמונתינו, ויטעו בכרם ה' צבאות בית ישראל - סורי הגפן נכריה. ותהי לחכמת האמת למוקש, להעלות חימה ולנקום נקם קשה כשאול קנאה: זו קשה מן הראשונה, כי השקר המפורסם - נקל להמלט ממנה, והכל יודעים כי אחד אלהינו ואין עוד אחר, וצדיק באמונתו יחיה, להסיר ממנו תבנית כל גוף וכל מקריו. וכאשר לא ירע דברו אשר בפי נביאיו הזכיר, ואת שמו במקרה הגוף האלה, כי ידענום אשר המה למשל ולמליצה - כן לא ירעו ולא ישחיתו חכמת איש ישר אם מצאנום בפי חכמיו. אך אלה רשעים העמיקו שאולה, העמיקו לסתיר עצה. והיה במחשך מעשיהם ולקצווי הרים ירדו, אל מוסדות חכמת האמת. ובהקדמות נאמנות לפנים, אשר נראות מיוסדות על אדני האמת והצדק, ואינם אלא דברי און ומרמה, הדח הדיחו שלמים וכן רבים בשלום שאול. והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, כי עבירה גוררת עבירה, ותחת כי עזבנו מקור חיים את ה', ביום דבר ה' אלהינו בפי נביאיו יום השכם ושלוח, ותתך עלינו הרעה הזאת, לשמוע בקול נביאי השקר להתעותינו מדרכיו. הלא היא כתובה בספר התורה - ועבדת שם אלהים אחרים וכו', כי אין לך עבודה זרה מזו. קינה היא וקוננוה. קנאה היא ותהי לקנאה: רקב עצמות קנאה, כעש לישראל וכרקב לבית יהודה, נגע הצרעת, צרעת ממארת הזה. וזרע השקר, דנבט נבט, ויוצא פרח ויצץ ציץ, ויגמול רעה תחת טובה, כעל כל אשר יגמלנו ה'. כי הוא רצה וגילה לנו מסתורין שלו ברחמים גדולים, כח מעשיו הגיד. לעמו ובריתו להודיעם. ומדויל ידיה משתלם לשלוח הזמורה אל אפם, ולמרות עיני כבודו. מי ישמע ולא ידמע! כי לולי בעם הארץ וכסילים לא יבינו כן היתה הרעה הזאת, אמרנו - אין חפץ בכסילים. אך אשר יד השרים והסגנים מאצילי בני ישראל, והמה חכמים מחוכמים, כבר היתה במעל בראשונה. ומי יודע אם לעת כזאת כל חכמי ישראל כבר נמלטו נסעו מזה אם לא: אמת הדבר, כי חשכת הגלות החשיכה עיניהם של ישראל. אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם. והדברים, דברי הרשב"י זללה"ה וחביריו, סתומים וחתומים, ומראיהם כמו זר נחשבו, ויהי לאשר היה להכשל בם. אך כבר הקדמתנו התורה הקדושה (דברים יג, ב), "כי יקום בקרבך נביא" וכו'. אשר על כן לא יפול לב האדם אל אשר לא נכון, לעבור אפילו על דקדוק קל של סופרים. כי אפילו אם יראה לעיניך שמדברי הרשב"י נראה כן - תדע ודאי שאין הדבר כן. ועל אשר לא שמעת - תאמר לא שמעתי, ואל בינתך אל תישען, כי חתומים הדברים עד עת קץ. כי למה יתגאה האדם להבל דמה, לדעת כל מעשי האלהים אשר עשה, אלא עד אשר תשיג ידו, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו ז"ל: אמנם אחי קורא נעים, למען גם זאת לא תהיה עוד לפוקה ולמכשול עון לבית ישראל, ורב מהיות קולות אלהים וחרון אף על עמו, והיה לנו סוד ה' לאור ולא לחשך, לישועה ולא לאנחה, כי בזכות רזי התורה יושיע השם את ישראל, בחרתי היום לתת כבוד לדברי אלהים חיים, ולפועלינו אתן צדק, אשר שלח לפנינו איש כלבבו הרשב"י ז"ל, להאיר עינינו ולא נישן המות. ובקנאתי לה' אשא דעי למרחוק, אגידה ואדברה נגד מלכים ולא אבוש. ולאור אשים אמת, לסיר מדברי קדוש עקשות פה, ולזות שפתים ארחיק ממנו, כי יסכר פי דוברי שקר. זאת תורת הקנאות: קנאת סופרים תרבה חימה, לקום נגד כל איש צר ואויב, אשר בלשון מרמה יעיז פניו, לרמוס חצרות ה' ולבקר בהיכלו אך להרע, אשר יהרוס להתהלך באורחות חיים דברי הקדוש הרשב"י זללה"ה, ושותה מימיו למען כחש. וידעו כל עמי הארץ כי כל דבריו קודש קדשים, ומוצלים הם מכל און ומרמה. תורת ה' תורתו אמת וצדק, ליושבים לפני ה' סחרה, ואתננה לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק: שתים הנה איפוא בס"ד פעולתי את אלהי בספרי הלזה, האחת - לבאר דברי מאמר הרשב"י זללה"ה, אותם אשר פושעים נכשלו בם, בקחתם אותם כצורתם ומראיהם; כי יטום אחרי ההבל, בהראותם נמשכים לגשמיות ח"ו, או לכל הקרוב אליו. ואלה באר אבאר באר היטב, להיותם מפורשים לפני כל עדת ה' באמת ואמונה. ונקה כל איש ישראל מעון, וידעו את שם ה': והשנית - למי העבות העגלה חטאה בחבלי שוא משכוהו, לגלות פנים שלא כהלכה בדברי רשב"י זללה"ה, ללכת אחר עצת החטאים מחזיקי הצבי - את משוגתו אודיענו. למען סור משאול מטה, ושבו ובקשו את ה' באמת ובצדקה: ואתה קורא נעים, דע לך כי סודות נוראים ועצומים מאד מאד צריך אני להודיעך בחלק השני הזה, דברים העומדים ברומו של עולם, אשר עליהם נאמר (משלי כז, כו), "כבשים ללבושיך", ו"כבוד אלהים הסתר דבר". (משלי כה, ב), אך דע לך - כי לכל זמן ועת לכל חפץ, כי עת לעשות לה' הפרו תורתיך. וכאשר היה מצוה עלינו לבלום פינו מדבר דבר קטן או גדול בדברים הרמים האלה, כך מצוה רבה היא וחובה מוטלת - להציל נפשות רבות וגדולות מני שחת כיום הזה. ויש סם אשר ימית איש בריא, ואת החולה ירפא, כי עת לחשות ועת לדבר. וכאשר מקום מכשול הפתאים הבוערים האלה הוא בשרשי החכמה הקדושה, כן את השרשים האלה צריך אני לגלות על מתכונתם, ולהעמידם על בוריים, ולהוציאם ממחשך בדיהם אשר לא כן. ואשמיעך חכמה גדולה, נפלאות תמים דעים, אשר חנן אלהים את עמו ישראל באהבה. ופעולותיו - מה פעולות גדולות וחזקות! מחדש הוא בכל יום תמיד להכין לנו ריוח והצלה לאחרית הימים, אשר בעבודתינו לא עזבנו, ונפלאותיו ומחשבותיו אלינו. עצות מרחוק אמונת אומן ליום נקם בלבו. כאיש מלחמות יעיר קנאה, כי השם קנא שמו, אל קנא הוא: ונקרא שם הספר הזה "קנאת ה' צבאות", כי באש קנאתי לה' דברתי היום, למען ישמעו ולמען ילמדו תועי רוח בינה. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. וסוד קדושים נאמן דברי אלהים אמת לא יהיה עוד למשיסה ביד אישים פועלי און, אשר ניאצו את קדוש ישראל, יקניאוהו בזרים: ואתה שים לבך לכל הדברים, והבן מאד לדעת את ה' אלהיך, לאהבה אותו ולדבקה בו בדרך תמים, לטוב לך כל הימים. עד יערה עלינו רוח ממרום, ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. כדבר שנאמר (זכריה ח, ב), "קנאתי לציון קנאה גדולה" וכו'. ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ב"ב אמן: זה היום תחלת מעשי אתך, קורא נעים, לישר לפניך דרך ה' מסלה העולה בית אל, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. כי כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. כי כל הדבר הקשה אקל מעליך, וכל זרות לא יבהלך. אז תלך לבטח דרכך, ורגלך לא תגוף, וחפץ ה' בידיך יצלח: אויבי חכמי האמת, קראו מאז למאמינים בה - מאמיני העשיריות, וחשבו אותם למתעתעים ונותנים תפלה לאלהים, בשום בו רבוי מציאויות חלילה, ובקרבם אותו אל הגשמיות הלוך וקרב מאד. אמור יאמרו, למה לנו לשים אמצעים בינו ובין ברואיו, הלא אב אחד הוא לכלנו, אל אחד בראנו. והוא באחד מנהג עולמו, ואין עוד אחר, וכן כתיב "לא יהי' לך אלהים אחרים על פני". וכל המאמין אלהות זולתו - אינו אלא כופר באלהי ישראל: וכי נשיב אליהם לאמור, אין הספירות נבדלים מן המאציל, כי הם כשלהבת הקשורה בגחלת, והכל אחד, יחוד שאין בו פירוד. אז יבנו דיק ישפכו סוללה, כי קשים האחרונות מן הראשונות להבהיל לבות האנשים בדברים זרים ורחוקי האמנה. כי איככה יתקשרו דברים אלה - נבראים ודבוקים במאציל; הם ברואים והם אחד עם בוראם. אין אלה אלא דברי תימא להשגות עור בדרך. וכי נבוא לעבודה ותפלה אז יפתחו פיהם ולא נאלמו עוד, באמרם איככה תברכו או תתפללו לאלהים חדשים, פעם לספירה אחת ופעם לאחרת, לא זה הדרך אמונת בני ישראל, אשר יחוד אלהיהם בפיהם תמיד, "ה' אלהינו ה' אחד". ולמה תפרעו את העם מהשקט אמונתם, להעיר בלבבם אלף אלפי ספיקות, להדיחם ח"ו מנחלת ה' ברוך שמו, שאין צורך בכל זה כלל? כי הקב"ה ברא עולמו ומנהיג אותו, אליו נעבוד ואליו נתפלל. "מי לי בשמים", אמר דהמע"ה "ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים כג, כה). עד הנה דברי איש ריבי החולק על חכמת האמת, וחושב עליה להעבירה מן העולם, תחת אשר המכשלה הזאת תחת ידה, ולכל איש ישראל אין שוה להניחה ולהאמינה כלל וכלל: ומה אשיב אני על תוכחתו, כי הדין עמו, ודבריו טובים ונכוחים על חכמה אשר כזאת המנחת הקדמות כהנה, ומבהלת לב ישרי הדרך בדברים זרים וקשים מאד. אך לא זאת היא חכמת הקבלה, חכמת האמת והצדק. כי לא כאשר חשבוה, ולא כאשר שערוה מדברים עליה עתק. כי קדש היא רב טוב הצפון לצדיקים. וכסילים לא יבינו משפט ה' אלהי ישראל, ואת סודו לא ישכילו. סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו: שתים המה בדברי חכמת האמת התחלות קשות לאדם יראה לעינים, אשר לא הגיע אל עומק הידיעה הזאת האמתית. אחת - ענין הספירות עצמם ופעולות המאציל בהם כפועל בכלי אומנתו. ואחת - ענין השמות הניתנים להם. ובפרט מדברי רשב"י זללה"ה ע"ה באומרו, אבא, אמא, ברא, ברתא; הלא המה פתח פתוח לכל תועי רוח, להשחית כרמים ולקצץ בנטיעות, כאילו גשמיות יש למעלה ח"ו, או כי ינתנו מקרי גוף אל הבורא הפשוט ית"ש באיזה אופן שיהיה: אחת היא שמבערת כל שגגה וכל מכשול טעויות האלה ברוח משפט וברוח בער. הלא היא הדעת ענין חכמת האמת בכלל מה היא, אך בבירור אל נכון: