בדרך הלימוד. צריך שתשתתפנה אל הלומד היראה והשמחה יחד כדכתיב וגילו ברעדה, ותשתתף אל שתי מדות אלה הענוה. אמנם טעם אל שלש מדות אלה יחד הוא, כי היראה צריכה אליו פן יטעה ויחטא, ועוד שהוא עוסק במקום להבת שלהבת. השמחה דשמעתא בעיא צלותא, ועוד בחדוה תליא אורייתא ודאי. והענוה עולה על הכל, לומר מי אני מה חיי לעסוק ברזי התורה האלהית כבשים ללבושך, שהעלים הקב"ה מבשר ודם, ומי ידבר במדות המלך והמלך שומע ולא יתבייש. וקרוב בעיני שצריך גם להצטרף אל שלש אלה הדאגה מזמן הנעורים הפגום, וגם החרטה מהפעולות החולפות שהם מסך קצת מבדיל. ובפירוש אמרו בספר התקונים כי העבירה קליפה אל השכל מהשכיל בנעלם, וכאשר תתעלם מן המשכיל ההלכה יעסוק במצות שהן מימין ואז ישיג הסוד, עד כאן כונתם במלות שונות. ומה שהורגלנו ולמדנו שם, כי בזמן שיקיים האדם מצוה או כיוצא לעסוק בנסתר אז מתגלה המסופק. עוד יתמיד האדם בלב נשבר להתודות על העון ובודאי מועיל נגד הקליפה: ואל קצת הדברים מצאנו מבואר בפרשת נשא בריש האדרא זו לשונו, "תניא, אמר רבי שמעון לחברייא עד מתי ניתיב בקיימא דסמכא חד דכתיב עת לעשות לה', יומין זעירין אינון ומארי דחובא דחוק כרוזא כל יומא קארי ומחצדי חקלא זעירין אינון ואינון בשולי כרמא לא אשגחן ולא ידעין לאן הוא אתר כמה דיאות. אתכנשו חברייא לבי אדרא מלבשין שריין ורמחין, אזדרזו בתקוניכון בעיטא בחכמתא בסוכלתנו בדיעותא בחיזו בידין ברגלין. אמליכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא למגזר מילין דקשוט, מילין דקדישי עליונים צייתין להו וחדאן למשמע להו ולמנדע להו: יתיב רבי שמעון ובכה ואמר, ווי אי גלינא ווי אי לא גלינא, חברייא דהוו תמן אשתיקו, קם רבי אבא ואמר, אי ניחא קמיה דמר הא כתיב סוד ה' ליראיו, והא חברייא אלין דחילין דקוב"ה, וכבר עאלו באדרא דבי משכנא מנהון עאלו מנהון נפקו: תנא אתמנון חברייא קמי דרבי שמעון, ואשתכחו רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי בר יעקב, ורבי יצחק, ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא, ורבי יוסי, ורבי ייסא, ידין יהבו לרבי שמעון ואצבעין זקפו, עאלו בחקלא ביני אילני ויתבו: קם רבי שמעון וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו, אמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפי, שוו ידייהו ונסיב לון. פתח ואמר, (דברים כ"ז) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה". פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים קי"ט) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", מאי עת לעשות לה', משום דהפרו תורתך תורה דלעילא דאיהי מתבטלא, אי לא אתעביד בתיקונא דא ולעתיק יומין אתמר (דברים ל"ג) "אשריך ישראל מי כמוך", וכתיב (שמות ט"ו) "מי כמכה באלים ה'": קרא לרבי אלעזר בריה אותביה קמיה, ולרבי אבא מסטרא אחרא, ואמר, אנן כללא דכלא, עד כאן (נ"א עד השתא) אתתקנו קיימין. אשתיקו שמעו חד קלא וארכובן נקשן דא לדא, מאי קלא קלא דכנופי עלאה דמתכנפי: חדי רבי שמעון ואמר, (חבקוק ג') "ה' שמעתי שמעך יראתי", אמר, התם יאות הוא למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא דכתיב (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך, וכתיב (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה'", עכ"ל: והנה מתוך המאמר הזה מבואר כי צריך יראה גדולה אל החכמה הזאת, ומה גם בהיותו עוסק בשעור קומה, וגם צריך אהבה. ושמעתי כי הקדמונים היו נוהגים לישב על גבי קרקע כשהיו מלמדים חכמה זו לתלמידים כדי להכניעם ולאיימם, והכי מוכח בסודות הזקן ושעריו: וגם בזהר מצאתי קצת סמך לזה בפרשת אחרי מות דקאמר רבי שמעון וחברייא אזלו לגבי רבי פנחס, וזו לשונו, "אזלו עד דמטו לבי רבי פנחס, נפק רבי פנחס ונשקיה אמר, זכינא לנשקא שכינתא זכאה חולקי, אתקין ליה תקלו דערסיה קפטורי דקילטא, אמר רבי שמעון אורייתא לא בעיא הכי, אעבר לון ויתבו" עכ"ל, ומתוכו קרוב אל הנאמר: