עוד מצאתי בזהר פרשת אמור (זהר ח"ג צא.) זו לשונו, "רבי חייא פתח (שופטים ה') ה' "בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו" וכו'. תא חזי זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב"ה אתרעי בהו ואנון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם ה', וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל לה' כמה דאוקימנא, דהא ישראל מתמניא יומין אתדבקן ביה בשמיה ואינון דיליה רשימין בשמיה לתתא, כמא דאת אמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחרנין לא מתדבקן ביה ולא אזלי בנמוסוי, ורשימא קדישא אעדיו מינייהו עד דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא: ותא חזי בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו, אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתי, בההוא שעתא אתרגישת ארעא קדישא ובעאת לעאלא לנוקבא דתהומא רבא, אמרה קמיה רבון עלמא פסטירה דחדוה תרין אלפין שנין עד לא אברי עלמא קלטינה קמי דלא רשימין בקיימך, אמר לה קב"ה כורסייא כורסייא, קיימא דאורייתא קדישא לא אזדמן קמייהו. הדא הוא דכתיב ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה, ודאי בגין דאורייתא דאיהו קיימא קדישא לא אתיהיבת אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא, ומאן דיהיב אורייתא קדישא למאן דלא עאל בקיימא קדישא משקר בתרי קיימי, משקר בקיימא דאורייתא, משקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל, דאורייתא להאי אתר אתייהיב ולא לאחרא: רבי אבא אמר, משקר בתלת דוכתי עלאי, משקר בתורה, משקר בנביאים, משקר בכתובים. בתורה, דכתיב (דברים ד'), "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". משקר בנביאים דכתיב (ישעיה נ"ד), "וכל בניך לימודי ה'" ולא אחרא, וכתיב (ישעיה ח'), "חתום תורה בלמודי" אנון ולא אחרא. משקר בכתובים, דכתיב (תהלים ע"ח), "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", וכתיב (תהלים ק"מ), "אך צדיקים יודו לשמך", מאן צדיקים דא צדיק וכנסת ישראל, דמאן דלא עאל בקיימא דלהון לא ידו לשמיה קדישא דאיהו אורייתא. אמר רבי חייא כיון דאתגלי קוב"ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא, הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ו), ארץ יראה ושקטה" עכ"ל: ומה שיש לנו לדקדק בו הוא: א', אמרו, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו וכו' אריכות לשון זה למה: ב', אמרו, דהא ישראל מתמניא יומין וכו' האיך בראיה זו הכריח כל הנדרש לעילא: ג', וכי ראיות צריך להוכיח למנות סדר הבדלות: ד', ותא חזי האיך נקשר ענין זה עם הקודם. וכן אמרו, אתרגישת ארעא קדישא מה ענין ארעא קדישא בנתינת התורה, בשלמא כל העולם ניחא שכל העולם אינו מתקיים אלא בזכות התורה, אלא ארעא קדישא בפרטות למה: ה', אמרו, ובעאת לאעלא לנוקבא וכו' מאי קאמר, אם הכונה להיותה תחת מימי התהום אמאי נקיט האי לישנא, לימא ובעאת לאחזרא לתהו ובהו. ו', אמרו, אמר לה קב"ה כורסיא כורסייא, ארעא ארעא הוה ליה למימר דהא ארעא קדישא הוה, ומה ענין כורסייא הכא. ז', אמרו, משקר בתרי קיימי ואחרי כן מנה שלש, ת"ת, ויסוד, ומלכות, ועוד, הני קיימי האיך משקר בהו. ח', דברי רבי אבא מה כונתו בהם, וראייתו מן הכתובים: ועתה נבא בביאורו בס"ד, והענין, כי רבי חייא אמר, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, ירצה, שיש להם חלק בעולם הזה שהוא מלכות, ובעולם הבא שהוא בינה. ולהורות על מעלתם עד הבינה ומה שבין בינה והמלכות גם כן אמר דקב"ה אתרעי בהו, נתן סבה קודמת אל קרבתם אל הקדושה ואמר דקב"ה אתרעי בהו, דהיינו אמרנו בחר בנו מכל עם, כי קודם היו ישראל שוין אל שאר האומות אלא שהקדוש ברוך אתרעי בהו ורצה בהם וחלקם משאר אומות, ובזה אינון מתדבקין, ירצה אל דבקות ישראל באלוה, והכונה כענין אני לדודי ודודי לי, שהקב"ה אוהב לישראל וישראל אוהבים אותו. ואחר שרצון האלוה בהם ורצונם ודבקותם בו, הם להם מדרגה ראשונה בקדושה, ואחרי כן בזה מסתלקין אל התפארת, כי כן הדרך מצד בחירתו בהם הם דבקים בשכינה, שהיא הבוחרת לצרכה ולזווגה עם בעלה, כאמרו והייתם לי סגולה וכו', ואחרי כן בהיותם מתדבקים בה הם דבקים בתפארת, כאמרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם שהם תפארת ועטרת, וזהו שאמר, ואקרון קדישין דהיינו עם קדוש בתפארת עם ה' כדפירשנו. וכן הן מסתלקין על ידי עסק המצות והדבקות עד עלותם אל החכמה שהוא מקום הקדש, וזהו שאמר, וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל לה', כמה דאוקימנא בזהר פרשת משפטים (זהר חלק ב' קח,) יעוין שם: דהא ישראל וכו', קשיא ליה, במה נכנסו ישראל במלכות ויסוד כדי שעל ידי הדבקות הם נגשים אל הת"ת כדפירשנו. ותירץ, דהא ישראל מתמניא יומין וכו', והנה סוד מצוה זו הוא סוד כניסתם במלכות והיסוד כנודע בסוד מילה ופריעה. וזהו שאמר, מתדבקין ביה בשמיה, פירוש, ביה - ביסוד, בשמיה - במלכות, בסוד שד"י אדנ"י. והנה אחר שיש להם אחיזה זו בשמות אלה שהם שד"י אדנ"י אחר כך הם אוחזים על ידי מעשה התורה בשם יהו"ה, ומי שאין לו דבקות שני שמות אלו אף אם יעסוק במעשה התורה לא ישיג אל שם יהו"ה כלל אחר שאין לו ההתחלה והכניסה, ואף אם יחזיק במעשה התורה אינו דבק בזה למעלה אלא אדרבה פוגם: ואמר, לא מתדבקן ביה ולא אזלין בנימוסוי, ירצה אל הנהגת היושר וטוב המזג, כמדת הרחמנות, ומדת הנדיבות, ומדת השתיקה, אשר ייחסו רבותינו ז"ל בכמה מקומות, ואלו הם מדותיו ית' ונמוסוי בזולת ענין התורה כאמרו, (סוטה יד.) והלכת בדרכיו מה הוא חנון וכו', ובזה יורה על טוב הכנתם שהכין להם הבורא ובחר בהם, ובזה הם דבקים במלכות, ואחרי כן ברשימה קדישא דבקים גם ביסוד: וכל זה הקדמה וטעם למה נתרעמה הארץ, כלום ישראל קדושים אלא על ידי התורה, אם כן כל מי שיקבל התורה יקדש עצמו. לזה אמר כי לא כן הדבר, כי בזולת מעשה התורה יש להם חלק בקדושה ובמדות ובברית מילה. וזהו שאמר, תא חזי, הרי ראיה אל הקדושה זו ממה שנתרעמה הארץ, דאם לא כן מאי תרעומת דילה אלא כדפרשנו. זמין לבני עשו, כבר נתבאר זה במדרש מילתא בטעמא, ויתבאר במקומו בס"ד: בהיא שעתא אתרגישת ארעא קדישא, נודע כי ארץ ישראל לה קורבה ויחס עם התורה כיחס החיות עם הלב, כי חיים אל העולם היא התורה כאמרו, וחיי עולם נטע בתוכנו, ומשכן החיות והנשמה בלב ושם עיקר הוראותיה ומשם מתפשטת אל שאר הגוף, וכן ענין התורה עיקרה בארץ ישראל ורב מצות תלויות בה. ואין ספק כי יתרון למצות הנוהגות בארץ למצות הנוהגות גם בחוצה לארץ, עד שאין אותה הוראה יוצאת ממשכן הלב חוצה כענין הקרבנות. ולכן בהודע הקדמה זו לארץ ישראל, לחושבה שתנתן התורה לבני עשו, ארץ רעשה ואמרה ימשך מזה שתנתן ארץ ישראל למקיימי תורה שהיא כסא מכוונת נגד ארץ עליונה, והיא נתנה תוך הקליפות אל החצונים, וזהו שאמר, בעאת לאעלא לנוקבא דתהומא רבא, כלומר חשבה היותה יוצאת מתוך קדושתה אל משכן החצונים שהוא בנוקבא דתהומא, וזה כדי שלא יכנסו טמאים ויטמאו את הקדש, ולכן בהכרח הוא שהיא תצא ממקומה חוצה: ולזה הושבה כורסייא כו', באמרו אל תחשבי להיותך כסא אל החצונים ח"ו, את כורסייא מקום כסא הכבוד, ולא ישלטו בה אויבים וחצונים כדכתיב אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ומה שאת רואה שאני הולך בתורה לשעיר ולפארן וכיוצא, ויראה לך שאני מוכרח בנתינת התורה להם כדי שלא יחרב העולם אם ישראל לא ירצו לקבל את התורה, לא כן אלא יאבדון אלף עלמין ותורתי לא תנתן בידם ח"ו, שיש בזה חלול מקום התורה שהוא הת"ת כנודע וכו': משקר בתרי קיימי, כבר נתבאר ענין זה במאמר הקודם, כי פגם היסוד והמלכות אחד, ופגם הת"ת אחד, ולכן אמר משקר בתרי קיימי. והנה הפגם הראשון שבת"ת נותן אותו במקום עריין דאורייתא שפירשנו בפרק הקודם. והשני, שאלו השתי מדות יסוד ומלכות ריקנין בלי שפע, וזהו שאמר משקר באורייתא כדפירשנו, שאין ראויה התורה לחול אלא במקום שיש יסוד ומלכות, ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל דאורייתא להאי אתר אתיהיבת, דהיינו במקום יסוד ומלכות, ולא לאחרא דהיינו במקום בני שפחה וערלה כדפירשנו. והיינו להאי אתר חיוב, ולא לאחרא שלילת החצונים. והנה הנותן אותו חוצה גורם שמסתלק ממקומו הראוי ונותן אותו בחצונים: רבי אבא אמר, משקר בתורה שהוא הת"ת, ומשקר בנביאים שהם נצח הוד, ומשקר בכתובים שהם יסוד ומלכות. ואמר מלות אלו לראיה, שכשם שהתורה מתחלקת אל שלשה חלקים אלו, שהם, תורה, נביאים, כתובים, כן המשפיע התורה בחצונים פוגם בשלשה מקומות אלו: ואחר כך הכריח פגם שלשה מקומות אלה בנתינת התורה אל החצונים, ואמר, וזאת התורה אשר שם משה דהיינו ת"ת, והיכן נתינתה לפני בני ישראל דהיינו נצח והוד. ואם תנתן אל החצונים הרי פוגם אל התורה שאינה נתונה במקום הקדש, משקר בנביאים דכתיב וכל בניך לימודי ה' אינון לימודי ה' ולא אחרא, ירצה, גם נצח והוד יקראו לימודי ה', ואמר, וכל בניך שהם בני ישראל מרכבה אל הת"ת הם לימודי ה' ולא זולתם, והמסלקם ומכניס זולתם במקומם פוגם ודאי, וכתיב חתום תורה בלימודי, ירצה, כי אין ראוי אל משכן התורה שהיא התפארת אלא הלמודים, והמכניס זולתם פוגם אותם. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב וכו', ואין ספק היות הכונה יעקב המלכות, כי יש חלוק בין ישראל ליעקב כדפירשנו בספר פרדס. ולפי שאמר ויקם עדות ביעקב כי אין ראוי לקימת העדות אלא במה שהוא יעקב, אם כן המכניס זולתם פוגם, דהיינו המלמד בני לילית שפחה בישא. ומפני שאין מכאן ראיה אלא אל המלכות הכריח היות היסוד גם בכלל זה, באמרו אך צדיקים שהם צדיק וצדק וזה ירצה אל יחודם יחד, הם יורו דהיינו מאן דגזיר ופריע כדפירשנו. והנה מתוך המאמר הזה מתבאר, חיוב התרחק האדם מלמוד התורה למי שאינו הגון, ומה גם הסודות כדפירשנו בפרק הקודם: