ספר יונת אלם-פרק ט-
הא למדנו מכללות הדרוש וממה שהקדים הכתוב בכל לבבך והדר ובכל נפשך כמו שבארנו למעלה בפ"ז חכמה ומוסר לכל הבא למסור נפשו בתפלתו אם בק"ש או בנפילת אפים או בכל כוונת הלב כיוצא בהן שלא יעשה כן בשום פנים עד שידע בעצמו היות באותה שעה לבבו שלם ונאמן אפי' הרע שבו כמו שהעיד הכתוב על אאע"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך דאי בלאו הכי בדברים לא יוסר עבד והרי הוא מקריב בעל מום ח"ו ויש לנו כוונה גדולה נקיה וקלה לכל זה בפסוק אליך ה' נפשי אשא. כי הנה נפשי בגימ' מ"ת הוא סוד האמתי לנפילת אפים למסור עצמו למיתה ובהנשא נפשו למעלה הרי הגוף מת לרצונו ולא די זה אלא סמוך למיתה תשובה. לפיכך אשא בגי' ש"ב הרי נפשי אשא בגי' מת שב והם ב' תנאים משלימי המכוון. וכי תימא מה זו תשובה מאוחרת למיתה עליך אמר קרא תשב אנוש עד דכא הרי תשובה מוקדמת כי מן הפעולות ידעו הכחות ומן המסירה הגמורה יודע שכבר שב אל ה' בכל לבבו עד דכדוכה של נפש החוטאת ובזה הוקבעה לו דירה נאה לשכינה בקרב לבו בסוד אלקי בקרבי כלים נאים באבריו שיהיו מסולקים מכל דבר פשע אשה נאה בנשמתו המשכלת הוי עד דכא נוטריקון אליהם והדר ותאמר שובו בני אדם להתחזק בה תמיד יום יום שלא יהא יצרו מקטרגו והוא מובטח במאמר עליון לבטל המבטל ולהחזירו למוטב וכבר בארנו במקום אחר סוד מה שאמרו האחרונים שלא יפול האדם על פניו אלא במקום ס"ת ואמרנו כי מחשבת האדם היודע ומכוין כהוגן שפיר משויא ליה היכא דאיתיה מקום ס"ת אך במקום רואים שאין שם ס"ת ויש לחוש שמא ממנו ילמדו שלא להקפיד בדבר אע"פ שאינם מלומדים בכוונה הצריכה ואפשר ג"כ לומר כי המחשבה הראויה לאדם מבין יודע הכוונה המעולה באמרו פסוק זה פוטרת מפעולת הנפילה על פניו ובלבד שיכוין כאלו הפיל עצמו בפועל מושלם מאיגרא רם לבירא עמיקא על דבר כבוד שמים ואולם ההמסר במעשה כשיבא לידו ויקיימנו מקרא מלא דבר הכתוב ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך ואין לך לבב שלם גדול מזה. ובלבד כר"ע וכאאע"ה באור כשדים אע"פ שזה נצול וזה לא נצול לאפוקי מהרן אחי אברהם שהיה מוסר לכולם כי הושלך לכבשן האש בעת רצון ואברהם יוכיח אבל הרן גלי בהתתיה דאותבוהו בנורא ואיהו בדק נפשיה לא כן ר"ע כי הוא לא היה בשעת הנס לפיכך אל תתמה על החפץ ודע כי ג' מיני מיין נוקבין אנו מעלים במסירת נפשנו על קדושת שמו ית' ואלו הן הא' בק"ש ובה אנחנו נמסרים על קיום העשין ובניין אב לכלם יחוד ה' ואהבתו, השני הוא בנפילת אפים ובה אנו מצדיקים המיתה על עצמנו בשביל בטול כל המצות והאזהרות שעברנו עליהן והכונה לכפר על הקדש העליון יום יום, והשלישי בשעת המיתה ממש לקיים באותה שעה בפועל גמור וכונה שלימה מצות עשה כוללות כל המצות ותקון כל הלאוין שבתורה שכלן הן נתקים לעשה זה שעל הצדקות המיתה בשעתה על עצמנו כטעם ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה שהיא המיתה החצונית שיהא אדם חפץ ושמח בה להעביר מחשבת היצה"ר אשר חשב להדיח נשמותינו מעבודת הקדש והאדם המקבל דין שמים בזה בעונתיה בשמחה אין חקר למתן שכרו וצדקתו עומדת לעד: