אז ראה ויספרה הכינה חקרה ויאמר כתוב הדר הוא אצלינו במקום אחר שהרמז במלות הנכבדות האלה לסבות הקודמות בטבע וסגולה לכל ההויות נעלמות ונגלות אחת מהנה לא נעדרה וכאן לפי יקר תפארת גדולת הנושא נדקדק במלת אז תחלה וכמו שזכרנו אצלה קדימת המרומם לבדו מאז והנה הרמז הקרוב המפורסם למשכילים במלת אז בהנהגת התחתונות אחר תקון המתקלא הוא חבור שמנה אותיות של הויה ואהי"ה או הוי"ה ואלף דל"ת. אמנם למעלה בגובהי מרומים אין ליחס שם זולתי הויה פשוטה ובקושי התירו לדרוש דרך רמז ארבעה מילואיה הראשונים אצלה מינה ובה לא זולת אך לשבר את האוזן יש ללמוד ממלת אז ברום חביון לזכר בעלמא העלוי נפלא אשר לא ישוער ולא ידומה ולא יצוייר כמה וכמה לימודו של עולם המרומם על כל ברכה ותהלה כי נשגב שמו לבדו למעלה משבעה דברים שהורשינו להניח מציאותם בפשיטות עם היות כאן אצל חביון עוזו ההתבוננות בהם סתום וחתום אפי' ברצוא ושוב. והם הא' כללות העלול שקדמו אל גמר מעשיהו שש סבות והוא לאחריהון נמנה עמהן הרי ז'. ואלה הסבות לפעמים נכללות בשתים הא' סבה רחוקה כוללת האדרכילית בבחינה משתוה למעלה והחומרית היא המהות בעצמותה והפועלת בבחינה משפעת והשנית סבה קרובה כוללת התכליתית הצוריית והכליית על אותו הסדר ממש. והנה התכליתית מצטרפת לאדרכילית והצורית לחומרית והכליית לפועלת וזה ברור. וכבר זכרנו אל היחיד בהחלט קדימה גמורה על הכל שאין כמוהו מהלא' לבחינת אז. אמנם היא משותפת לו עם הכלולים הנעלמים הנכללים בשמו ואי קשיא לך עלוי החומר על הצורה כפי מה שהנחנו בסדורן של שש סבות אלה מן המפורסם נהפכו אצל חכמי המחקר עד שמקצתם אמרו היות החמר משתוקק ונכסף תמיד להחליף הצורה של אותה שעה בצורה אחרת כאשה אהובת רע ומנאפת צא ואמור להם כי לא יבינו אל פעולות ה' שהרי נתחלפה להם הצורה בנפש מאין להם חלק בנפש העליונה. כמבואר במקומו אשר אין חליפות לה ולא תמורה כלל. ולא מיבעיא בגובהי מרומים כי הכא שהנושא מאד נעלה עד אין שיעור והוא המהות הנעלם שהצורה והיא הנשוא נגלית ממנו אלא אפילו במוחשות הטבעיות אין ספק כי בין הפשט הצורה הראשונה להלבשת הצורה השניה יש בחיוב בין מסרח לגביל מציאות דק נכבד מאד בלתי מושג ההוא יקרא עפר במסכת תמורה כטעם הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר דאתמר התם גבי אפרוח של ביצת טריפה שהוא מותר באכילה ולא אמרינן ביה היוצא מן הטמא טמא. מ"מ כמה דלא מסרח לא גביל ובעדנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא וזה המציאות דביני ביני הוא הנושא האמתי אל הצורה השניה בהעדר הפרטי הקודם להויתה אשר אין בו סרחון בשום פנים ולא צורה אחרת כלל ועיקר והוא תהלתו והוא הטעם הדין הפשוט בגמ' אין מי מלין ע"ג מי מלין ועוד הדבר ידוע כי לובן שמזריע האב לשעה קלה הוא עיקר בנינו ויסוד חומרו של עובר ומן האודם שמזרעת האם ממנו נתקן לבוש עור ובשר ע"ג עצמות וגידים הנעשים מלובן אלו ואלו מצטיירים ברחם האם כל ימי הירחים שאין בהם שנה אלמא עיקר החומר הוא מזרע האב וכל עצמה של צורה לרקום האיברים והגידים כלם הן מכח האם ודי בזה להוכיח במשור שיש הקדש עילוי אל החומר על הצורה אפי' בנבראים הגשמיים כי הוא הנושא הקיים מעמד בשעתן הצורות המשתנות חולפות ובאות שיש לכולם בטול ותמורה חוץ ממנו והוא זוכה לכל השלחנות ההעדרים לא יבטלוהו והפועלים לא יצמצמוהו כי ככחו אז כחו עתה לקבל הצורות זו אחר זו שכלם אובדות והוא יעמוד ועלויו על כלנה הצורות הוא הגורם כי כל ישען וכל (חפץ) [חפצן] להחקק בו שהרי בהסתלקן ישאר הרושם קיים אצלו בסוד שימני כחותם על לבך והוא משתוקק לחלוק מכבודו ונצחיותו אליהן והכל מיניה וביה אשר הוא לו שלימות נפלא לא ישוער זהו האמת בעצמו בלי ספק ומכאן יובן סוד הלוז אצל תחיית המתים וסוד נצחיות הימי' דאינון קריבן קמי מלכא עילאה לצדיקים ואפי' החומר השפל שבמציאות והוא הדומם אשר אין שום רושם נשאר בו מהתחלף הצורות יום יום אמרינן בפ' הגוזל נסכא ועבדי זוזי לא קני מ"ט דאי הדר ועביד ליה נסכא קרי ליה שינוי החוזר לברייתו. זוזי ועבדינהו נסכא קני דאי הדר ועבדי זוזי אחרינא נינהו הא למדנו יתרון הנסכא שהוא החומר על הצורות המשתנות דאינון זוזי שזה גומר את הקנין והצורה לא כן והוא מבואר: