לאלה התלת רישין דרך הקודש יקרא להם הראשון רישא דלאו רישא או רישא דלא ידע ולא אתידע לא בחכמה ולא בסכלתנו והשני רישא דאין והשלישי רישא דאריך והנה הראש העליון נעלה מאד וג' ראשונות שלו לא נתפשטו כלל אלא כלא רישא חדא והז' אחרונות שבתקוני ההוא רישא מתלבשים בראשים הקרובים אליו כמו שיבא לפיכך נקראים עתיק יומין כי הם ימים ראשונים באמת ולפעמים יאמר עליהם שנעשו עתיקא למוחא סתימא כי הם תקפו וגבורתו בהתלבשם תחילה ברישא דאין שהוא כתרא עלאה כדלקמן ומוחא סתימא חכמה דתקפא דידהו א"ס כי הוא זה הראש העליון נבארהו בסמוך וכולם בעלי קומה שלימה אלא שהן מכוסות ונעלמות זו בזו ואין לדרוש כלום רק במלא קומתו של אריך בלבד ופירשו באידרא זוטא דף רפ"ח ע"ב כי אלה הראשים העליונים זימנין אינון תלת פירוש נדרשים כל א' לעצמו על הדרך שאנו עכשיו בבאורו אמנם זימנין אתכלילו בתרין כי שני התחתונים יבחנו כאחד כמו שהמוח נכלל בגלגלת וזימנין אתכלילו בחד סימנים אי"ן ונקרא שלשתם יחד בשם עתיקא קדישא ולפי הדרך הראשון מצינו לפעמים אשר יאמר לראש התחתון מוחא סתימא ולאמצע כתרא עלאה וגם הוא עתיקא ולההוא מוחא בסוד סבה קרובה ולעליון א"ס כדאמרן והוא שם בדף שזכרנו ע"א וכל זה יצדק מאד בבחינת התלבש כמעט כל רישא דאין ברישא דאריך עד שיבחנו שניהם כא' והמוח הפנימי עיקר בהם שהוא בסוד חכמה נקודה (בהיכלו') [בהיכלי'] ומה שנשאר מגולה מרישא דאין הוא כתר תורה ודאי ועליו ההוא רישא דלאו רישא שהוא אצלם בסוד א"ס לרוב העלמו על הדרך שבארנו בזה בתחלת המאמר וכאן יקראוהו באמת רישא דלא ידע ולא אתידע כי הוא אינו יודע שרש עצמותו מאתר עלאה יתיר כשם שאין האדם יודע מהות נשמתו והוא אינו מתודע לזולתו כלל עוד כתר של נקודה בהתאריך רום קומתו מלא כל החלל שהיה מקום לי' נקודות כמו שבארנו בפ' כ"ז הוא עלמא דדכורא ואין מלכות נכרת בו אלא בסוד עטרה נכללת ביסוד ופרצוף זה נתקן מז' אחרונות של מלכות זו על הדרך שנפרש לקמן בפרק ל"ג לפיכך נקרא רישא דלאו רישא אלא מקום שרשו ויניקתו הוא ברגלי הקומה העליונה כטעם ומקום רגלי אכבד ולא אתידע לא בחכמה פי' אע"פ שנתלבש ברישא דאין ולא בסוכלתנו אע"פ שנתלבש ברישא דאריך דהיינו בינה ואכתי מבעיא לן למידק בלשון האדרא זוטא דקאמר התם רישא דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא הא דלא אתברר לא בחכמה ולא בסוכלתנו וע"ד אקרי ברח לך אל מקומך והחיות רצוא ושוב ע"כ שהרי מאי דקאמר לא אתידע מה דהוי ברישא דא משמע שהכוונה על העצם המתלבש בו ואחרי שאמר ולא ידע שפירש בהכרח הוא אינו יודע מהות נשמתו כמו שבארנו בסמוך פשיטא שזה המהות אינו נודע לאחרי' כי עד עכשיו אמרנו שאפי' הכלי שלו בלתי מושג וזה איננו צודק באמרו לא אתידע מאי דהוי ברישא דא אלא איצטריך למימר ולא אתידע ללמדנו שאין הדבר כן לחסרון ההוא רישא ח"ו מקוצר המשיג אלא לשבח העצם הפשוט ועומק המושג שא"א שיהיה נודע לזולתו כלל ויש מי שפי' לא אתידע כלל לאחרים ואיהו גופיה אינו עומד על בוריו של דבר לפיכך אמר לא ידע כיון שבהכרח אף הוא משייר מקצת וסוכלתנו משמע שעל חכמה ובינה דאצילות למטה במקומן מיירי לא על תרין רישין דאתכלילו בעתיקא קדישא בהדי ההוא רישא אלא על אבא ואימא קאמר שעם היותם יונקים ומושפעים מלמעלה ע"י המזל ואבא גופיה אתכליל גם הוא בא"ס כמבואר במקומו מ"מ לא אתדבק פירוש איננו מושג כלל אלא שפעו נמשך עליהם ע"י תקוני הראש דאינון כתלג חיור כעמר נקי כי עם היות השערות חלולים והאור מגיע אליהם בתכלית הפשיטות לא אתדבק ממש אלא ע"י צנורות דקים מאד ואין זה מקום באורן ועל דא אקרי ברח לך אל מקומך פסוק זה אמרו בלק לבלעם אמנם כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ולמדנו מה רב גובריה של בלעם הרשע בכתרין תתאין מסאבין שהיה סוכן אתונו כלעומת זעיר ונוקבא של קליפה הוא טעם פתיחת פי האתון שנברא בערב שבת בין השמשות כדי שיקטרגו זה על זה בסוד פזור לרשעים והוצרך להכותה שלש רגלים כנגד ג' הכאות בקדושה א' בצור ברשות וב' בסלע שלא ברשות אך שם בשתיקה בסוד אני אסבול ואמלט לפיכך תבע הקב"ה עלבונו בכאן בקנטורי' להפריד ביניהן כי ההוא סבא דמשפטים שאמר עליהם שארי בחבורא וסיים בפרודא כי מתה האתון והוא לבדו נשאר בבושה וכלימה נקטינן כי הרשע ההוא בריח התיכון של קליפות היה משיג בשרש הנעלם אשר להן במקומן דכל חרשי עלמא לא יכלין לאתדבק ליה לפי' ר"ת הפסוק הזה הם אותיות בלעם בחלוף עין באל"ף כי שבעין כתרין מסאבין נכללו אצלו בשרש אחד הוא שאמר על עצמו שומע אמרי אל דאתמר ביה כי לא תשתחוה לאל אחר ויודע דעת עליון הוא המקור המתעלה על אותו אל שלו אבל בקדושה אין כל נביא וחוזה יודע דעת עליון כי נשגב שמו לבדו והחיות קטנות שבמרכבה עם גדולות שבאצילות כלן אצל השרש הזה הן ברצוא ושוב אף אנו נדרש הר"ת בלשון בל בסוד הנתיבות א"ס על אימא עלאה שידיעת ההוא רישא נשגבה לא יוכלו לה ומספר ד' אותיות יחד בגימ' חכמה והרמז א' וכן ס"ת בגימ' ג' הויות אשר בההוא רישא חיורא כמבואר במקומו והאותיות האמצעיות בגימ' רצו"ן שהוא הכתר בכל מקום: