הואיל ואין תבואה פירות ומים אלא לאדם אף אנו נשאל ונאמר שמא הכל נגזר בראש השנה ונחתם ביום הכפורים כמו שאמרנו בדינו של אדם וכדעת רבי מאיר לכל מילי ולמאי הלכתא קתני האי סתמא פסח ועצרת וחג. והשיב הר"ן, שדברים אלו נדונים בזמנים לכל העולם, ובראש השנה מתחלקים לגברים ונכון הוא. ואפשר עוד דכל מאי דאתמר בדינו של אדם הוא על עצמו בכלל לבני חיי ומזוני דכלהו במזלא תלו אלא שבראש השנה נגזר עליהם אם האדם ראוי להיות משלימין לו או פוחתין לו כדלקמן בפרק כ"ח ומי שזוכה לשתי שלחנות ומשלימין לו בהרוחה מיקרי נכתב לחיים מדי שנה בשנה ואפילו באחרונה כמו שיבא שהרי מלאו ימיו ושנותיו אמנם לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אלו נגזר כל ארבעים שנה שהיו אבותינו במדבר שדפון לתבואה ורקב לפירות וחורב למים הרי בלי ספק בכל ראשי אותן השנים נכתב ונחתם על ישראל לאכול לשבעה דגן שמים ולשתות מבארה של מרים ולעומת זה סופר מימי רבי יוחנן שפעם אחת היו ד' סאין בסלע ונפישי נפיחי כפן מדלית איסר הרי ידיעת ההפכים שכבר היו מלפנינו מחייבת לנו כי דין האדם לחוד, ודין התבואה לחוד. ואף מים ופירות כיוצא בה צא ולמד מחרוב ועין המים שנזדמנו במערה לרבי שמעון ולרבי אלעזר בנו בפרק במה מדליקין ובכגון דא ודאי למדין ממעשה נסים שאינם אלא מסגולות ההשגחה העליונה על כל דרכי בני אדם מגדול העצה ורב העלילה. רק אין דבר שתתחלף בו התבואה ממים ופירות אלא דמיתדנא תרי דינין בפסח שלפני הזרע נידונית על הזריעה ועל הצמיחה ובפסח שלפני הקציר נידונית על הבשול והאספה הביתה לשלום מיהו עיקר דינה על התבואה שבשדות שהיא בקמותיה אם תתברך לאכילה ולזריעה והוי דומיא דכל הנך אלא שסוף סוף ממילא היא נידונית תרי זמני ואיכא למימר בטעמא דמלתא דשאני תבואה הואיל ועיקר חיותא היא ואתיא נמי כמאן דאמר פרי שחטא בו אדם הראשון חטה היה ונקרא עץ לחוזק נטיעתו אשר פריו יתן בעתו כמו שיתבאר בסמוך ואז נאמר לו ארורה האדמה בעבורך כמה דאת אמר ויאכלו מעבור הארץ דן את המזון הטמון באדמה עוד נאמר לו בזעת אפך תאכל לחם דן אותו גם אחרי צמיחתו לכמה יגיעות: