התורה והמצוה וכל מידי דמלאכת שמים יש מכוונים בהן להנצל מן הפגעים או לאהבת התועלת או הערבות שישיג האדם מן החכמה וכשרון המעשה או לאהבת הטוב בהחלט אשר המה יראי ה' וחושבי שמו וכבר הוכיח אליפז לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך. גנהו על היותו ירא יראת העונשים שעליה אמר כסלתך רצה בזה שאין לו חלק ביראה רק מה שהיה זוחל ודואג שמא כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו כמו שהעיד בעצמו ואשר יגורתי יבא לי. וכבר היה מצר יעקב על מה שהוכרח לירא את עשו כדכתיב ויירא יעקב מאד על זה ויצר לו ומיד השתדל בהצלה ונעזר בתפלה כי אמנם יראת הפגעים היא רצועה בישא, תחת אלהים קדושים שהרחיקוה מעליהם יעקב ויוסף כמו שהעידה תורה משמו של כל אחד מהם התחת אלהים אני רצו בזה לא תהא יראתנו אלא את האלהים את כבודו ואת גדלו דעליה כתיב שבטך ומשענתך המה ינחמוני כי השבט עצמו היא המשענת כטעם ואני יסרתי חזקתי זרועתם וכתיב היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה. כי הדמעה אשר היא בטבעה כליון עינים ודאבון נפש, היתה לי לחם לבב אנוש יסעד באמרם אלי כל היום דע כי איה שהוא מקור הרחמים כידוע בשפת אמת הוא אלקיך שופטך והיינו דאסמכינהו קרא ירא אלקים וסר מרע ירצה סר מן היראה החצוניות הגורמת רעה לעצמו. ויצדק זה וזה באיוב עם הספק שנכנס בלבו בהשגחה כי תחלה היה סר מרע אמנם כשהתחיל לדאג על משפט מעוקל נלכד ברשת זו מהודאת פיו ולסוף היה בועט ביסורים ומתלוצץ עליהם באמרו הים אני אם תנין כי תשית עלי משמר וידוע כי הוא היה מחציו ולמטה מתפלש בתוך האפר ליבש את השחין הלח וזה כעין חול גבול לים ומחציו ולמעלה מתגרד בחרש מן השחין היבש והוא כעין תנין זה הנחש שנדון להפשיט עורו אחד לשבעה שנים. אמר שלא חטא בגופו שיצטרך להגביל שבתו באפר ולא בנפשו שיחויב להפשיט מלבושי תאוותיה ואין לך כסילות גדולה מזו להיות ירא וחרד מן היסורים ואחר כך בועט בהם. ואמר תקותך כי היתה יראתו גם כן בסבת התקוה והתוחלת לשכר מוגבל ומקווה בשכל אנושי והיא אהבת המועיל לא קווי לה כמו שנזכיר, ותום דרכיך הוא הערבות שישיג האדם מתמימות המדות האנושיות יעבדוהו עמים וישתחוו לו לאמים ונתישב עם זה פשטיה דקרא שאינו מסורס כדעת המפרשים אלא מכוון הטיב בסדורו עם סדר ברכות השחר לנכרי עבד אשה יבא באורו במאמר הנפש וכמוהו כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי אין זה מקרא מסורס אלא ללמדנו שהכרת הוא בבית דין של ימים ראשונים בלבד אבל ג' מדות ראשונות מה כתיב בהו אי"ן בי"ת אש"ר תארים עצמיים אלהים כנודע בשפת אמת אין שם מת וכן ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' איננו מסורס אלא עד שלא שקע נרו של עלי ושמואל שוכב פירוש מתלמד בהפשט ההרגשות בהיכל ה' הידוע לאספקלריא שאינה מאירה אילנא דמותא שהיה מכין עצמו לנבואה ודומיהם. רבים נבוכו בהם המפרשים דרוש וקבל שכר. אמנם לא יחשב שהגיע השלם להשגת היראה האמתית שהיא שער התורה והחכמה אלא בהיות השגתה ותכליתה להשתלם בדרכי המקום לפי שהוא רצונו לא זולת כי זו היא תחילת התורה במחשבה והפורש ממנה פורש מן החיים כשאלת הנביא על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי כי לזאת יקרא תורת ה' תמימה וזו היא גם כן כוונתה העצמית בהמשך מצותיה ואזהרותיה כמו שיבא על כן אמר ולא שמעו בקולי והיא התוחלת שאין למעלה ממנה ששכר מצוה מצוה והם לא הלכו בה כי היא ההתהלכות את האלקים מעלוי לעלוי לקיים מעושר מה שקיים מעוני ואין עשיר אלא השמח בחלקו ואין שמחה לישראל אלא בעושיו כי חלק ה' עמו ומן הנגלות באותיות השם שהרביעית עניה מן הנקוד צופיה הליכותיו של כלל השם באותיות הראשונות בלכתן תלך ובעמדן תעמוד והרמז ובהגיע תר אסתר לא בקשה דבר. ואז היתה נושאת חן מעצמה בלי השתדלות ואף כשלבשה מלכות העיד עליה הכתוב נשאה חן שלא כיוונה לו אבל מציאת החן יאמר על הדבר המתבקש בכוונה ולא אמרה אסתר אם מצאתי חן בעיני המלך אלא כלפי מלכו של עולם ונדבר בו במאמר אם כל חי חלק א' יעוין שם. ואולם המקיים את התורה מעוני באותה דוגמא מבלי שום פניה אחרת רק ללכת בדרכי המקום סופו לקיימה מעושר שכן עתידים צדיקים שיקראו בד' אותיות ואם התורה שהיא בנין אב לכל המצות השקולות כמותה לא תכפר על חלול השם ואפילו עם התשובה אלא בהיותה לשמה באמת על דרך שבארנוהו קל וחומר לשאר מצות שזכרנו בפרק הקודם ופשוט הוא. ובפרק הנזקין מוכח שלא היה לעולם תורה וגדולה במקום אחד אלא במשה ורבי ורב אשי שמהם תורה שלמה יוצאה לכל ישראל וכל זמן ממשלתם לא נודע גדול מהם בחכמה ושלשתן ענותנין היו שהוא האות והמופת אל העוסקים בה לשמה. ואולם הפורש מן התורה קרא עליו רבי שמעון בר יוחאי המקרא הזה במשנה דחגיגה [דף ט] מעוות לא יוכל לתקן ורבי שמעון בן מנסיא מוקי לה התם על המוליד ממזר ונראה דלא פליגי אלא בר יוחאי דריש מעוות ובן מנסיא דריש לא יוכל לתקן מתרוייהו תסתיים ומה שגזם שלמה בספר קהלת פירש בספר משלי פרשת בני לחכמתי הקשיבה ושם באר דרכי התקון בכל צדדי האפשר כי מאמר קהלת לפי מקומו ושעתו. והיודע המסופר בענשו של קרח שחלק על רבו ופירש מן התורה ישום ויצדיק עליו את הדין: