ואחזה אנכי אשית לבי כי העתים המזומנים האלה יעידון יגידון בחכמה ובתבונה ובדעת מראשית התולדות על מאורעות האדם בעולם הזה בסדור נפלא וקשר אמיץ בקדימת הקליפה להפרי הנה כי כן יפה להם לצדיקים שתחלתן יסורים וסופן שלוה כי אחריה לאיש שלום ואולם בעבור זאת פתח דבריו יזהיר יבין פתאים כי סוף המעשה ליצירת האדם מתחלת המחשבה לא היה ולא נברא אלא להרבות את הדמות ההולך ארחת יושר ידמה לעליון בכשרון מעשיו והיא מצוה ראשונה לאדם וחוה שנברכו בה ביום הבראם לפיכך אמר עת ללדת מלתא דרמיא על ההורים שניהם אף על גב דאיהי לא מפקדא ונמצא הפועל הזה הקל בכל אחד מהם וארפכשד ילד. ותלד שרה ודומיהם. ועת למות השומע סבור שהוא על מות לבן ואינו כן אלא על היולדת שירכותיה מצטננות כאבנים וכאלו היא מתה מחציה ולמטה כנודע אלמא מתה היא באותה שעה וסופה לחיות. ואינו רחוק לפרש עם זה עת ללדת על האב ועת למות על האם כדאמרן הואיל והאשה הביאה מיתה לעולם. ולפי שרצה בסוף העתים לסיים בשבח הנולדים בני קיימא והשגת תכליתם שלא תהו נבראו לשבת נצרו בישיבת שני עולמות התחיל בגנות הנפלים שכן ראשית מציאתם עת לטעת ולא אמר לנטוע כמעט שהיא נטיעה בטעות בנפל טמון לא יראה אור ושייך ביה לשון נטיעה כי האדם עץ השדה הוא. ועת לעקור נטוע בסופם ופירש בהם נושא הפעולה לכלול כל שלא שהה שלשים יום בהאדם אף על פי שיצא לאויר העולם וגמרו שעריו וצפורניו. ועוד נטוע קרייה קרא בשעת עקירתו כלומר כי אין העקירה לאפס תקוה כי נטוע הוא מששת ימי בראשית אשר פריו יתן בעתו הידוע לחפץ חסד ודרך חיים אליו תוכחת מוסר. ועל הילודים למות על ידי מלאך המות בחרבו הקשה כדרך כל הארץ ובכלל כל מיתת אונסין אמר עת להרוג ועל תחיית המתים אמר ועת לרפוא השוה מדותם י ישעומדים כולם במומן ומתרפאין בשמש צדקה כי לא על החיגר והסומא חסרי אבר ודומיהם בלבד הדברים אמורים וכל יתר מומין נסתרים ונגלים אלא יש בכללם מום קבוע גלוי וידוע צריך רפואה רבה והוא שפשטם כתנות אור ולבשם כתנות עור חליפתם כי תתעכל זוהמתם בעפר ואף על פי כן יחיו מתינו ושם עור עליהם ושבו ושיחרו אל לעיני שמש צדקה ונעתר להם ורפאם: