דינים יקרים בדיני שמים נאים וטובים אל"ב אפתח פי ואדבר בדיני שמים דינים יקרים נאים וטובים אין בהם עול וחמס כי ירשו מהשמים, ועתה ראה גם ראה שהדבר למעלה עולה ומדה אחת יש לו לשם ורעה שמה ממנה השטן נאחז וידבר גם השטן בתוכם והוא היורד ומשטין משוט בארץ ומהתהלך בה וכל דיניו בלי עול, הראית בני יסורי איוב בכולם נתחייב ומגירי אברהם היה תם וישר התהלך לפני והיה תמים ועוונו גרם ויצא ממחיצתו כי נתהפך חסיד ישראל בחסיד גוי, ובאמת בני שב בכל לבבו ובכל נפשו יהי שם השם מבורך ושילם לו קב"ה כל נזקיו כי ממנו הרשות להזיק הם בידיך. ודע בני שכל הנזקים בכנ"י באים ותקע כף ירך יעקב ויאכל מן העץ וישכר ויתגל בתוך אהלה ונעשה לנו שם כי הבנים החוטאים והאב מייסר האם שלח תשלח את האם כי השם נתן רשות למחבלים וכאשר ישובו בתשובה ישובו הנזקים לבעלים כסף ישיב לבעליו דודי ירד לגני דודי צח ואדום דודי לי ואני לו. וראה והבן כי הש"י השובר הכלי ר"ל כנ"י, השכוי הוא היסוד המקבל מהבינה והוא הנותן לשכוי בינה והוא המחזיק הכלי מכח הבעל העליון וששה חיות רעות וטמאות הארי והדוב הזאב כולם מועדים הם מעצמם כי ראה אצילותם מלילי"ת הרשעה מפחד בלילות כל עסקם וכוונתם להזיק במקום הקדושה קשיא דפירודא וכן דרכם למטה, וכאשר האם מיושרת עם בניה והאם רובצת על הבנים כל נזק שעשו קב"ה פורע מיטב שדהו וכרמו לכן המועד פורע ממקום אחר ולא מגופו, ולא ראית בני משסה נחש בחבירו ומת פטור המשסה לדברי חכמים ולדברי ר"י חייב כי אמר ר' יודא ארס נחש בין שיניו עומד ולכן מכיש בסייף וחכ"א ארס נחש מגופו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור, ואינך זוכר שסמא"ל הכיש הנחש בחוה והקיא הארס בחוה היא הזוהמא והוריד הנחש במקום נמוך תחת אשר היה במקום גבוה והוא הסקילה שהנופל ממקום גבוה סקילה קרינן ביה וא"כ האיך נוכל לשנות הדין ור"י קבל מרבו דסמא"ל נהרג ר"ל הכוונה נתמעט הכח ממנו, ואינך יודע בני הכלב והעז לעולם דרכם להזיק כענין מיד כלב יחידתי ושעירים ירקדו שם וקב"ה מגרש אותם ונותן תחת נזקם כסף ישקול כמוהר הבתולות, ואינך יודע בזמן שהכלב והשור בביתו של אדם אז מלאך המות בביתו ששניהם רומזים בפח"ד ולא היה להם לפועלים ליכנוס לשם רק בתר שאלה אם יש לשם רעה ואין. דוגמא לזה היוצא יחידי בלילה דמו בראשו כי דין בלילה פועל, ואם תשים דעתך כי נפל מן הגג ונתקע באשה הנחש נתקע בחוה והטיל זרע במעיה ולא קנאה בהדיה אף כי היה אחיזתם ממקום אחיזתו, והנה קלל קב"ה אותה בד' אותיות ארורה, וגדול מזה אמרו האשה שנכנסה לטחון חיטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן חייבת ובאמת בני הכוונה טחינת מן לצדיקים בכנ"י האיך, והנה ברייתא אומרת הנותן סם המות לפני בהמות חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואין הסברא סובלת דאי הוא לא נתן הסם לא היתה הבהמה מתה אלא בעבור שהבהמה מרגשת ויודעת במאכל הממיתה ע"כ פטור כי אין ספק שזו הבהמה בת מות היא בזו המיתה ואל אמונה ואין עול ועל שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב ע"כ חייב הנותן בידי שמים, דומה לזה שם גחלת על לבו ונשרף פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שזה אפשר לו להסיר הגחלת מלבו אלא שנתחייב שריפה ודין ארבע מיתות לא בטל, כן הדבר כשהשליכו לנהר ולא עלה נתחייב חנק שטביעה במקוה חנק, ואל תאמר כשאינו יכול לעלות למה יהא חייב המשליכו בעבור שהוא רוצח ואין לומר אם לא היה חייב לא היה משליכו כי דע לך לא נתחייב בעדים והתראה וכל שלא נתחייב בעדים והתראה מניחין אותו בידי שמים, ועתה בני אודיעך ענין השוורים איך מכירים והורגים הוא שאמר התנא שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על אדם נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפל והרג בן קיימא נתכוון להרוג את זה והרג לזה פטור מ"ט א"ר שמעון דא"ק השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמתכוון ליה כך השור עד דמתכוון ליה, ובעלים גופייהו מנא לן דא"ק וארב לו עד שמתכוון ליה ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמר ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אי לימא דאיכא ט' גוים וא' ישראל ותיפוק ליה מיהא דרובא גוים נינהו א"נ פלגא ופלגא הוו ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא ט' ישראלים וחד גוי ביניהם אע"ג דרובא ישראלים נינהו כיון דאיכא האי חד מינייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל. א"ל ר' קודם שתפרש נראה דבריהם ודע דר"ש דייק ולא דייק דכי אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת מאי וגם ומה ריבה ותו אימא אדם במתכוון שור אפילו שלא במתכוון ואי אמרת שניהם שוין במה יפה כח האדם מכח הבהמה, ותו מדאיצטרך גבי אדם וארב לו במתכוון ש"מ בהמה אפי' שלא במתכוון דאי ס"ד אפי' בהמה בעי כוונה לכתביה גבי בהמה ואני אומר בהמה שאין לה דעת בעי כוונה אדם שיש לו דעת לא כ"ש דבעי כוונה, ותו מה ראה ר"ש ובעי כוונה לשניהם אדרבא יאמר שניהם בלא כוונה ומאי וארב לו לגו כרבנן, ותו רבנן דאמרי וארב לו פרט לזורק אבן לגו וכגון דאיכא ט' ישראלים וגוי אחד אע"ג דרובא ישראל כיון דאית חד גוי ביניהם ה"ל קבוע וכל קבוע כמעמ"ד וספק נפשות להקל, שומו שמים על זאת וכי כיוון להרוג את הגוי והרג את ישראל מי לא מחייב הלא הם אמרו נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וסתם קתני ומאי וארב לו להקיש כר' שמעון, ותו האי זורק אבן לגו ה"ד אי דלא ידעינן דאיכא שם גוי אי לא א"כ אין כאן כל קבוע כמע"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה עמ"ד אלא כשידע ממקום הקבוע של דבר, והא ראייה דאין חיטין של עולם מותרין אלא שאינן יודעין מקום קבוע של נחל איתן דאי ידעי ה"ל קבוע וכמחצה ע"מ דמי והכל אסור, ואי דידעי שיש שם גוי זיל בתר רובא מי לא תנן סנהדרין כחצי גורן עגולה והמחייבים רבים וקבועים והפוטרין מועטין וקבועין והני קבועין והני קבועין אזלינן בתר רובא ולא אמרינן כל קבוע וכו', וכ"ת וארב לו מאי איצטריך כר"ש במתכוון. אל"ב ממך שמעתי דלא אמרינן כל קבוע וכו' אלא היכא שברור מקום האיסור ומקום ההיתר כגון ט' חניות בשר שחוטה וחנות א' בשר נבילה ואינו יודע מאיזה מהם לקח אזלינן לחומרא ואמרינן כל קבוע וכו' וכן ט' גוים ואחד ישראל שנפל גל עליהם בשבת אע"פ דרובה גוים נינהו אמרינן דלמא ישראל מציל וכל קבוע וכו', וכן בזורק אבן לגו שהיו ט' ישראל וא' גוי וידע עמידת הגוי ועמידת הישראל אלא שלא ידע היכי נפל אמרינן כל קבוע וכו', וכן ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקיל א' וידע מקום עמידת החמץ ועמידת המצה ולא ידע אי חמץ שקיל אי מצה שקיל אזלינן לחומרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל סנהדרין אע"פ שהם קבועין אנו יודעין שאלו מחייבים ואלו פוטרים ואין שם ספק ידיעה לומר כל קבוע וכו' ואם כן ואי לאו וארב לו ה"א זיל בתר רובא קמ"ל כל קבוע וכו' וספק נפשות להקל, א"ל ר' לעולם אימא לו כר"ש איצטריך וט' גוים וא' ישראל סברא הוא להקל דאם כיוון להרוג גוי והרג ישראל פטור ממיתה שאם תמיתהו תהיה רוצח ואם כיוון להרוג את ישראל זה והרג זה אע"פ שאתה חייב להורגו אם לא תהרגהו לא תתחייב מיתה כי דין ארבע מיתות לא בטלו, וא"כ בט' ישראל וא' גוי סברא הוא להקל וכל קבוע כמחצה עמ"ד סברא הוא דכל ספק איסורא לחומרא ולעולם חיישינן למיעוטא וארב לו כר' שמעון וקשיא לרבנן דאמרי אף בלא מתכוון חייב, א"ל ב' ולמה לא אמרינן במקום כל קבוע חיישינן למעוטא וידעת סוד הענין דאינה מחצה וקורהו מחצה וכן כל דפריש מרובא פריש ולא ניחוש למיעוטא למה. סוד גדול בגלגול ובקבוע ושמע בני עניני המחלוקות דע דמה שאמר וגם בעליו יומת אתא גם לומר שאם יסקל השור והבעל יברח אמר הקב"ה יתגלגל בשור ויגח וימות בב"ד כי התרוהו לבעל השור ואם השור קבל דינו בב"ד יחזור באדם וימות בהכרח כי סוף אדם למות, ודע כי נפש האדם והבהמה לוחות ושברי לוחות וכו', ודע שאם הבהמה ההרוגה היה בעל תורה ועתה הרגו בהמה זו חייב, אבל אם כיוון להרוג את הבהמה וניצלה ונזדמן אדם ונהרג הואיל ולא כיוונה הבהמה להורגו וה' זימנו א"כ ודאי זה ההרוג ממשפחת זאת הבהמה והוא גואל הדם וזימנו הש"י והרגו לכן פטור, ולמה לא תשים דעתך לדעת דכל קבוע כמחצה הלא ידעת דתפארת מכריע קבוע תוך העשרה מאמרות ומניח בראשו ארבע פרשיות של תפילין והנה הוא מחצה התוכל לדון בענין אחר, והנה כל דבריהם ט' וא' ט' חנויות וא', ט' צבורין של מצה וא', ט' ישראל ואחד גוי הכל להרמיז הענין, ואי כנ"י קבוע בביתה כבודה בת מלך פנימה הנה חלקה ד' פרשיות חצי חלק עם עצמה וא' נדה ממקומה אע"פ שהיתה קבוע תוך הדין והרחמים הכל ידעי דמרובא פרשה וניידה הם הרחמים הגוברים על הדין ולכן אינה החוטאת הגורמת גלותה התוכל לשנות הדוגמא, וא"כ בהיות דבר מועט והוא איסור ודבר הרבה היתר וקבעי הרוב והמיעוט צריכים אנחנו לעשות המועט כמחצה כדין הדוגמא והבן. פרה רבוצה בדרך ובעטה רבוצה במהלכת חייבת בעטה המהלכת ברבוצה פטורה כי כן הדין באמת בהיות הרבוצה אורבת ומקלקלת היא לילי"ת המצרנית בכנ"י ואין הדין הזה במהלכת היא כנ"י והתהלכתי בתוככם כי יש בידה להכות שובי אל גבירתך והתעני תתת ידיה ויש לך לדעת שכל המכוון להזיק ממקום הנזק נאחז וכל עניניו בקלקול הוא שאמרו ז"ל המצניע קוץ וזכוכית בתוך כותל רעוע של חבירו דידע דנופל והצניע לכן חייב. ושמע בני המשנה האומרת שור האצטדין אינו חייב מיתה דכתיב כי יגח ולא שיגחוהו, אבעיא להו מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר שמואל אם נאמר נוגח למה נאמר רובע ואם נאמר רובע למה נאמר נוגח מפני שיש בנוגח מה שאין ברובע ויש ברובע מה שאין בנוגח רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ומפני שיש בנוגח מה שאין ברובע ויש ברובע מה שאין בנוגח הוצרך לכתוב שניהם, קתני מיהא רובע נעשה בו אונס כרצון למאי הלכתא לאו לקרבן וקשיא לשמואל דאמר פסול ומשיב לא לקטלא, אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ה"ד אי לימא דרבעה ולא קטלה הא אינו משלם משום דלא קטלה ואמר רבא דרבעה וקטלה ומאי קשיא לך מה לי קטלה בקרניה מה לי ברבעה קרן כוונתה להזיק רבעה כוונתו להנאת גופו. א"ל ר' ראה עתה דבריהם רובע ונרבע ונוגח כולם עשו עבירה בגופו ומה צורך לריבוייהו ק"ו הוא ומה אתנן זונה ומחיר כלב דלית עבירה בגופייהו פסלי הני לא כ"ש, ותו רובע ונרבע אתו מדינא ומה בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול רובע ונרבע שנעבדו בהו עבירה לא כ"ש, א"ל חורש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר לגבי מזבח אף אני אביא רובע ונרבע, א"ל ר' אדין כשמואל ומה בעל מום שאין העדת ב' עדים פוסלתו מאכילה עד אחד פוסלו מהקרבה וכו' א"ל כבר אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא הוא מה לבעל מום שכן מום בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין פסולה בגלוי ת"ל מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע, (א"ל ר' ומן הצאן להוציא הנוגח א"ל ר' סוף סוף חורש בשור וחמור עביד עבירה ורובע ונרבע עביד עבירה ומ"ש זה נקרב ואלו אין נקרבין, א"ל ב' האי מותר באכילה להדיוט ואלו אינן מותרין באכילה להדיוט, א"ל ומנא לך דהמותר באכילה להדיוט נקרב א"ל משום שנאמר ממשקה ישראל מהמותר לישראל, א"ל השתא דאתית להכי הלא אפי' נאכל לישראל אינו נקרב דהא בעל מום שקדם מומו להקדשו נאכל לישראל ואינו נקרב א"כ חורש בשור וחמור אע"פ שנאכל יהא פסול להקרבה. א"ל ב' חורש בשור וחמור אינו ניכר פסולו מום ניכר פסולו, א"ל ר' לעולם נילף ממום ולא יכתוב ברובע ונרבע ואמינא ומה שאין בו עבירה פסול להקרבה רובע ונרבע דאית בהו לא כ"ש מה תאמר חורש בשור וחמור יוכיח מה לשור וחמור שכן מותרים להדיוט תאמר ברובע ונרבע דאסורים להדיוט, ותו מה לשור וחמור שאינן אלא בלאו תאמר ברובע ונרבע דהוין במיתה, ותו מה לשור וחמור שכן אין בעבירה תוך תוכן, אלא ארישא תאמר ברובע ונרבע שכן העבירה תוך תוכן וא"כ תיתי רובע ונרבע מק"ו דבעל מום, מה תאמר מה למום שכן מומו נראה תאמר באלו שאין פסולן נראה, א"כ אבליע הפרכא בק"ו ואומר ומה מום אע"פ שנראה הואיל ואין עבירה בגופו והיה מן הדין ליקרב אפי' הכי אינו נקרב רובע ונרבע אע"פ שאין פסולן נראה הואיל ויש עבירה בגופן ותוך תוכן ובמיתה אינו דין שפסולים להקרבה א"כ קרא למה לי. על כל אלה האותיות אינם מורים וחז"ל בלא עדותן הסברות מחרבות והורסות והתורה מתמעטת והולכת והפועלים עצלים ואינם מרבים פעולתם חורשים ואינם זורעים אז תרעש כל הארץ מפני רעבון הידיעה אוי לכם העצלים עד מתי עצל תרעב. אל"ב אלו היו משימים לב לרדוף ולדעת שורש דבריהם היו בונים חיזוק בבנינים, והבן בני דבעל מום אתי מסטרא דמסאבא שתום העין ושלח אותו לעזאזל המדברה ביד איש עתי בעל מום מצא מין את מינו וניעור, ואין כן הנוגח ורובע ונרבע חייבי מיתות במראיתם לא יעלו לרצון על מזבח ואין הדין הזה בתם שאין בו מום ולא עביד מזו עתה במראיתם כי הראוי לעלות ע"ג המזבח להתכפר עונו אשר עשה תמול שלשום אתנן זונה. דע בני כי כנגד המאמרות האציל הקב"ה תמורות תמורת כת"ר חכמ"ה הם עינים רמות כי כשם שהחכמה היא כלל העולם גולם המקבל כל צורה כענין ה' בחכמה יסד ארץ כן התכלת שבעין כוללת כל הצבעים והוא דם החלזון שהוא תכלת אלא שיש תכלת חיצוני וקלא אילן שמו ופסול אע"פ שהוא הדוגמא פסול כי הוא מכח החיצון, תמורת הבינ"ה והתפאר"ת הנקראים לשון אמת הוא לשון שקר סמא"ל שרו של עשו הנאחז מהשקר לכן שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ובעוונות הרבים אין המעלה הזאת בישראל אם תנחם בגלות, ותמורת החסד תניני עור הנאחז מסמא"ל. שהחסד ימין פשוטה לקבל שבים. ותניני עור יד סמא"ל הידים ידי עשו שופכות דם נקי, וכן לכולם תמורות וכנגד תמונת החיצונים מין במינו זרים אכזרים אדם בליעל איש און זרה זונה הומיה לץ רשע כסיל ופתי חסר לב והכל בזונה שוכנים וממה שבא מכח הכלב ואין למילף אחד מחבירו, באמת כי אינם קלים וחמורים ולא ממקום אחד באים, ודע שכל הנזקים האלו וכיוצא בהם כולם בסדר הפרשה יתפרשו בעזה"י מ"מ דע לך שכל מי שנתחייב נזק צריך לתתו ולהעביר עוונו מעליו ואם יצרו תקפו ופניו בעזות משים ואינו שומע לחכמים ירחיקוהו וינדוהו עד שישלם, ואם מת בנדויו סוקלין ארונו ומרחיקין אותו הרחקה אחר הרחקה להיותו מאוס ונבזה ומרוחק מדה כנגד מדה, והוא שלא שב בשעת המיתה אלא עמד במרדו, אבל אם פתאום מת ולא נסוהו בתשובה פורעין מממונו חוב הנזקין ומתכפר. סוד דיני תרומה וגם אמרו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו בתרומה פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו בתרומה ע"כ מתניתין, וגמרא תניא ר"א אומר מנין לערל שלא יאכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח הערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה הערל אסור בו. ר"ע אומר הרי הוא אומר איש איש מזרע אהרן לרבות הערל, אמר מר ר"א אומר נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר וכו' מופנה דאי לא מופנה איכא למפרך מה לפסח שכן חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא תאמר בתרומה וכו' לאיי אפנויי מופנה הי מופנה אי דתרומה מצריך צריך דתניא תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים ויאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש אלו נאמר כן ה"א תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולימד על תושב וכו', אלא דפסח מופנה תושב ושכיר דכתיב גבי פסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ישראל וכי מפני שהוא תושב ושכיר אפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה גופיה אלא מופנה ואכתי מופנה מצד אחד ושמעינן לר"א דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין וא"כ איכא למפרך, ומתרץ כיון דלא תושב צריך ולא שכיר צריך שדי חד אלמד וחד אמלמד והוי מופנה מב' צדדין ואין משיבין, פירוש שדי תושב של פסח אתרומה וכאלו נאמר בתרומה תושב תושב ושכיר והוי ליה חד תושב לקנין שנים, וחד תושב לקנין עולם נשאר שכיר בפסח ושכיר בתרומה ולמדין ואין משיבין כי שניהם מופנה ע"כ בגמרא, ראה עתה שאתה שומע ושותק כי אבן מקיר תזעק אף כי הוא דומם שר"א דן ג"ש שלא קבלה מרבו שאם היה הדבר כמו שהוא אומר היה נכתב בתרומה תושב תושב ושכיר אלא מדלא נכתב שם ש"מ דלגופא איצטריך ולא לתושב ושכיר גוי נאמר אלא לתושב ושכיר ישראל נאמר, ואפי' שהוא ישראל אינו אוכל מטעם שנמצא משועבד בזמן אכילת פסח אע"פ שאין גופו קנוי דקנסיה רחמנא על שהפסח רחמים והוא הורה היפך המצוה מי לא תנן בע"ע בעבור שקנה אדון לעצמו ירצע באוזנו ה"נ הואיל וקב"ה שיחררו מעבדות מצרים והיו כולם עבדים שם ואמר להם אכלו את הפסח והלך זה וקנה אדון לעצמו אף כי הוא אדון לזמן אל יאכל הפסח, הלא תראה שכן הוא שהרי נכתב כאן ולא בתרומה ואין להשיב דא"כ יכתוב תושב ולא יאמר שכיר כי משפטו כמשפט תושב ושכיר של תרומה ולעולם כל אחד איצטריך לגופיה ואין לדמות תושב ושכיר של תרומה לתושב ושכיר של פסח ולעולם ערל אוכל בתרומה ולמה יהיה ר' אליעזר וותרן גדול בממון של אחרים ולומר אחד אלמד וא' אמלמד שאלו היה רוצה הקב"ה בזה הדעת לא היה כותבו לשם, ועוד אונן אינו אוכל פסח ומדכתב רחמנא בתרומה וכל זר לא יאכל קדש ואמר זרות אמרתי לך ולא אנינות (ידענו דאונן בתרומה מותר אבל אי לא כתיב וזר לא יאכל קודש לא ידענו זה) אבל היה לומד תרומה מפסח להיות אונן אסור בתרומה שומו שמים על זאת מהיכן לו לומר כן שאונן אסור בתרומה עד דאיצטריך קרא זר וכל זר להתירו והלא אין לך ג"ש ללמוד מפסח שהרי לא מופנה הוא ואדרבה אונן וערל אוכלים בתרומה, מה יש לך לומר א"כ זר מה איצטריך לגופיה וכל זר לרבות ארוסה בת ישראל שאינה אוכלת בתרומה ומפני שהיה לו ק"ו לומר שארוסה אוכלת ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילה בתרומה כספה מאכילה ארוסה שביאתה מאכילה אינו דין שכספה מאכילה בתרומה א"ק וכל זר לרבות הארוסה שאף היא זרה, וגזירה שעשו שמא ימזגו לה כוס ותשקה לאחיה ולאחיותיה היא נתינת הטעם לגזירות התורה והכי אמרו למה אמרה תורה וכל לרבות הארוסה שמא ימזגו לה כוס וכו' כיוצא בו אמר רבא למה אמרה תורה זכרון תרועה בשבת שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר, ועתה אקח המשפט ואדון כי המשפט לאלהים הוא ונותן לבעלי האמת ואומר נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל ואונן אסור אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל ואונן אסור בה, מה יש לך לומר זר וכל זר למה לי איצטריך לגופיה ולארוסה והשתא יוכלל כל דבריהם ואומר הואיל ואית ליה ג"ש ואין ג"ש למחצה נותנין כל דין פסח בתרומה ואומר מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל ואונן ומילת זכרים ועבדים מעכבים אותו שנאמר ומלת אותו אז יאכל בו אף תרומה ערל ואונן ומילת זכרים ועבדים מעכבין אותו מלאכול בתרומה, ואע"פ שתוכל להשיב אותי ולומר מדכתיב רחמנא ומלת אותו אז יאכל בו ש"מ מילת זכרים ועבדים מעכבין בפסח ואין מילת זכרים ועבדים מעכבין בתרומה תשובתך בצידך דכל ערל לא יאכל בו יוכיח דכתב רחמנא בו ואפ"ה ילפינן ג"ש תושב ושכיר תושב ושכיר דערל אסור בתרומה אף זה אע"ג דכתוב בו ניליף מג"ש ויהיה מילת זכרים ועבדים מעכבים מלאכול בתרומה, מה יש לך לומר בפסוק בו למה לי כשתשיב לי בכל ערל לא יאכל בו כן אותו אז יאכל בו ואפי' אם ת"ל ארוסה אוכלת בתרומה וכדי שלא נלמד ג"ש מפסח שיהיה אונן אסור בתרומה לכן איצטריך זר וכל זר. לעולם ישתוק מוכל זר ולא תוכל ללמוד מפסח כי פסח מהיכן יליף להיות אונן אסור בו ממעשר א"כ הוה ליה למד מלמד ואין למד מלמד מלמד בקדשים מה יש לך לומר מדאיצטריך וכל זר בא לומר שמלמדין א"כ יקשה למ"ד אין מלמדין למד מלמד בקדשים מדאיצטריך כאשר יורם מזבח השלמים. סוף סוף ג"ש שאינה מופנה כל עיקר ורב אחא בריה דרבא משמיה דרבא אמר ג"ש שאינה מופנה למדין ומשיבים, דתנא המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים אם זכר תשב על זכר אם נקבה תשב על נקבה ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי ר"מ וחכ"א כ"ז שאין בו מצורת אדם אינו ולד ע"כ משנה. גמרא א"ר יודא אמר שמואל מ"ט דר' מאיר הואיל ונאמר יצירה כבאדם, ומקשה אלא מעתה המפלת כמין תנין תהא אמו טמאה טומאת לידה הואיל ונאמר בו בריאה דכתיב ויברא אלהים את התנינים א"ל דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה, ומקשה מנ"מ הא תנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה, ועוד נגמור בריאה מבריאה דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו ומשני ויברא לגופו וייצר לאפנוי ודנין יצירה מיצירה, אדרבא וייצר לגופיה ויברא לאפנוי ודנין בריאה מבריאה אלא וייצר מופנה מב' צדדין מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה ויברא גבי אדם מופנה גבי בהמה מאי מופנה וכו' ונושא ונותן ואומר מאי נ"מ בין מופנה מצד אחד למופנה מב' צדדים ומשיב נ"מ דאמר רב יודא אמד שמואל משום ר' ישמעאל כל ג"ש שאינה מופנה כלל אין למדין הימנה מופנה מצד אחד א"ד למדין ואין משיבין לדברי חכמים למדין ומשיבין, ומופנה מב' צדדים למדין ואין משיבין לכ"ע, בשלמא לרבנן בעבור זה אין למדין בריאה מבריאה משום דמופנה מצד אחד ואיכא למפרך מה לאדם שכן מטמא בחייו ובמותו, אלא ר' ישמעאל מכדי מצד אחד לא פרכינן ומופנה מב' צדדין נמי לא פרכינן א"כ נילף בהמה דמופנה מב' צדדים וניליף נמי תנין דמופנה מצד אחד דבהאי ובהאי ס"ל לר' ישמעאל למדין ואין משיבין, אלא לר' ישמעאל להכי מפני רחמנא בבהמה מב' צדדין ובתנין מצד אחד כדי שנניח מצד אחד ונילוף מב' צדדים ולר"י מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה מב' צדדין לבהמה כי היכא דלא נגמור מתנין שמופנה מצד אחד. א"ר רב אחי בריה דרבא מתני לה משמיה דר"א לקולא כל ג"ש שאינה מופנה כל עיקר למדין ומשיבין, ומופנה מצד אחד לר"י למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין, מופנה מב' צדדים לד''ה למדין ואין משיבין, ומקשה לרבנן מאי איכא בין מופנה מצד אחד לשאינו מופנה כל עיקר ומתרץ נ"מ היכא דאיכא מופנה מצד אחד ושאינו מופנה כל עיקר ולא להאי אית ליה פרכא ולא להאי אית ליה פרכא שבקינן שאינו מופנה כל עיקר וגמרינן ממופנה מצד א' ע"כ: