סוד תקיעת שופר אל"ב שמע והקשב עניינו של ר"ה ואחר תדבר דע שהקב"ה מנהיג את בריותיו ע"י מדותיו הן לדין הן לרחמים הוא שנאמר הרועה בשושנים והשושנים הם ו' עליון הרומזים בו' קצוות וכשהוא מרחם על הבריות מרחם בדרך אחד מדרכי הרחמים והוא החסד, ובשעת הכעס אחד מדרכי הדין הוא הפחד, וזהו תקיעת שופר אשר ממנו יוצא הדין והרחמים, תרועה ושברים דין, תקיעה רחמים, ואנו מעוררין מדותיו של הקב"ה להליץ בעדנו טובה כי בהיות כנ"י אשר אליה המקטרגים באים כי משם נאחזים והיא בין המכריעין והם התקיעות לפנים ולאחריה לא ימצאו המקטריגים מקום לבא אליה, כי בהיותה כלולה ברחמים והיא התרועה בין ב' התקיעות אז יתגלגלו רחמיו עלינו בשובינו מעונותינו ונהפך מה"ד ברחמים, זהו שהרמיז אשרי העם יודעי תרועה שהכוונה מקרבי התרועה שהיא כנ"י אל הרחמים שהוא הת"ת, כענין וידע אדם את חוה אשתו שפירושו קרבה אל הדעת, ובי"כ תקעו שופר בציון לרמוז ברחמים כי ציון היא משך הו' והריעו בהר קדשו הוא ירושלים הרומז בדין, וע"כ שופר של מקדש שהיו תוקעין בר"ה מצופה זהב כי עומד בירושלים וביהמ"ק ותוקע והזהב רומז בדין, ושל תענית פיו מצופה כסף כי כסף מורה רחמים והתענית הם מורים רחמים. ודע בני כי הקול היוצא מהשופר כלול בסוד מים ורוח ואש והרוח הוא הבינה מים ואש הם הזרועות הוא שאמר ר"ש בן יוחאי רוח היוצא מהשופר כלול באש ומים ונעשה קול אחד בלי פירוד, וכשאנו תוקעין למטה מתעלה זה הקול הכולל דין ורחמים הם הד"ו פרצופים דוגמת ב' הזרועות למעלה ומתיחד באחדותו היא הבינה ודוחה כל המקטרגים, ובהיות דחוי במקטרגים הפתח פתוח והתפלה נכנסת והמלך שהוא הבינה קם מכסא הדין ומרחם על כנ"י, כי הקול למטה פועל למעלה בלי ספק כי הקב"ה המציא מציאות מלמעלה למטה וכשהתעוררות רוצה לעלות מציאותו עולה, והוא כענין רוח האדם המכניס ומוציא הבל וכניסתו הוא סבת יציאתו כי תחלה נכנס ואחר יוצא, כן י"ת ויתעלה אין סוד התעוררות המציאות יוצא מלמעלה עד שיעלה מלמטה לשוב למקום תולדתו ואז התעוררות מלמעלה יוצא כבתחלה, וכיוצא בזה אמר ר"ש בן יוחאי אם תבין איך מתפשט היונה או תור כשמקריבין אותה לכמה סטרין וחיילין שאין להם שיעור או כשמקריבין בהמה אחת כן בתקיעה שופר מתפשטין כמה חיילין וכמה סטרין לאין מספר, ובא וראה מנר אחד מתמלא כל העולם נרות דולקין כמה אלף אלפים שמדליקין ממנו, הוא שאמר ר' יהודא בר נחמן משום ר' לוי כשמעלים הדין הוא כנ"י הבינה יושבת על כסא דין, וכשתוקעין בשופר מיד הופך מדת הדין למדת הרחמים וכשמריעין עולה בדין וכשתוקעין עולה ברחמים, וזה סדר הדין, כשהבינה יושבת על כסא דין העולם עומד בדין מדת הדין עומדת בשמאלו ומדת הרחמים בימינו ומריבות זו עם זו לפני הבינה, מדה"ד אומרת שפוט את העולם בדין כי לא יצאתי לפועל לבטלה ואם תשפוט ברחמים יש בו עול שחטאו ואינו נפרע אלא שלם להם כפעלם. ומדת הרחמים אומרת אם עונות תשמור יה אדני מי יעמוד ר"ל לכן שיתף הקב"ה דין ברחמים לדונם ברחמים שאם ידינם בדין מ"י יעמוד עם בניה כולם יבטלו, מדה"ד אומרת רשע בעונו ימות לא יתחייבו כל העולם כליה כי יש קיום בעולם ע"י הצדיקים והרשעים ימותו, ומדת הרחמים אומר כי לא אחפוץ במות המת ר"ל הרשע כי אף הוא ישוב ומקבל שבים ה' ואם ימות א"כ מה יהיה בדרך התשובה. ומדה"ד אומרת בפשע יעקב כל זאת ר"ל שלא יהיה רשע גמור אבל בגמור ימות, ומדת הרחמים אומר לא עתה יבוש יעקב שאינו בזה הכת, ומדה"ד אומרת נהי שהיא זוטר בעון ולא יבוש מ"מ פוקד עון אבות על בנים ר"ל יחליפו ויקבלו עונם, ומדת הרחמים אומר לא ימותו אבות על בנים ר"ל יתחלפו אבות לחזור לבנים, מדה"ד אומרת אף אני אעשה זאת לכם ר"ל שהאף וגם המדה הנקראת אני היא הנקראת זאת לכם יהיה לקחת הדין, מדת הרחמים אומר למעני למעני אעשה ר"ל אדון עמהם ברחמים למען שמך שהוא עמהם בטובתם ובגלותם. וכוונת הענין כי הבינה סדרה ותקנה כל הדברים על דרך אמת ומשפט ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, ואע"פ שהבינה יודעת באמת לא ידין בלתי תובע ונתבע ובעדים, והוא בדוגמא זה הבינה מינתה תובע שהוא השטן לתבוע הדין מבני העולם ועדים עיני ה' הרואים ומשגיחים במעשה בני אדם בסתר ובגלוי, וזהו מה שארז"ל שאם אדם עובר עבירה בסתר קורות ביתו מעידים עליו והם עיני הש"י קורות העטרה וחיזוקא. והבינה דנה דין אמת והתובע אינו תובע רק אמת ומשפט ועושה פקודתו אשר נפקד עליו משנברא העולם, וזה מה שארז"ל והנה טוב מאוד זה המלאך המות ואמאי קרי ליה טוב בעבור שתובע דרך אמת ואינו אומר שקר, והבינה הואיל והפקידו אינו מוציאו ריקם מלפניו כי כל הנענשים וכל בני מיתה בידו נתנו, והנה עתה אסדר הסדר הבינה מתיחד במה"ד של מטה ודנה את העולם באותו דין של מטה היא כנ"י ועל שהבינה דנה את העולם בר"ה בדין ובי"כ ברחמים שר"ה הוא יום דין ברחמים וי"כ הוא יום רחמים בדין ע"כ לא הזכיר בר"ה לא תקיעה ולא שופר, משא"כ בי"כ הלא תראה בעבור שהוא דין אנו אומרים המלך המשפט ר"ל הבינה הנוהגת את העולם במדה"ד ואנו עומדין בתפלה ומבקשין רחמים שלא ידין אותנו במה"ד אלא במדה"ר. וא"כ בני במדבר מקום התוהו שם נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים מוכרחים לתקוע ב' תקיעות ולהכניס הקשה והרפה ביניהם לבל יכה שרב ושמש, כי התרועות במקום א' עולות והם של כסף לרמוז בהם עמה ברחמים, אבל בר"ה צריכין לעמוד בדין ולהזכיר כל עונותיהן ואם לא יעשו בפועל ג' תרועות בזה ובזה לכוללן ברחמים והם פחד והוד ועטרה א"כ לא יניחו התפילות לעלות, וע"כ תוקעין בשופר שהשופר רומז בבינה שהאציל הזרועות דין ורחמים דוגמת הקול היוצא מהשופר דין ורחמים והם תקיעה ותרועה, והנשים יש להוציאן מהקול זה לגמרי ואין מניחין אותן לתקוע כי היא תרועה ולא תקיעה, ובעבור כי הבינה מעלה את כנ"י הנקראת שביעי ע"כ המצוה בחודש השביעי ואמר באחד לחודש להרמיז בת"ת המחדשה להיות כוונתינו בחבורם, וע"כ קראוהו שביעי יום תרועה ואפ"ה אין ללמוד מברייתו של עולם שהוא לילה ויום אלא שביעי שביעי מי"כ שאם יתקע בלילה אם תרועה לבד אזי וי לעלמא ואם תרועה בין התקיעות הו"ל חסימה בדין וצריכה לפעול בלילה בלי ספק כי הוא דין ברחמים, גם בי"כ אין לדמותו עמה וביום השבת שני כבשים ולא תבערו אש כיום השבת ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קדש כי ביה"כ משפט ביום ולא בלילה כי הדין בכל יום ולא בלילה לבינה, אך פעולת הדין בלילה פועל לעולם ואין לסגרו אבל ביום השבת וכן בראשון ובז' משפטן גם בלילה שכן נקראים קדש וכלה שנכנסת לחופה שמחה גם בלילה ואין לעשות מלאכה בשמחתה וכל יום ויום כמשפטו ואין לדמות אחד עם חבירו אלא בדומה לו, א"ל א"ה נילף יום יום מיום אשר עמדת דהא יום ויום דומה מה שם יום אף ר"ה יום ולא נילף יום מביום א"ל אפ"ה דין מדין ובחודש אחד שניהם עדיף למילף, וגם בר"ה אע"פ שאמר יום א' על יום ארוך קאמר כי המדה פועלת עם שני דיינים הם קשה ורפה ואמרה תורה להשלימם בתקיעות פשוטות והם ב' ימים וקראם יום אחד ואף בזמן בית המקדש היו עושים שני ימים, שאין שם ספק ואם חכם אתה תבין שר' גמליאל עשה י"כ ור' יהושע עשה י"כ ואין חשבונם שוה, וא"כ האוכל ביום הכפורים של ר' יהושע עבר כרת דלמא אמר אמת וכן אם יעשה כר"י ויאכל בי"כ של ר"ג עבר כרת דלמא אומר אמת אבל דע לך באמת בני שאם יסכימו כולם לעשות י"כ בתשיעי בסברם שהוא יום העשירי המלך יושב לדין בלי ספק כדי שלא יכשלו בניו שהם קיום העולם ולמחר הוא חול צא ולמד ממי שהוא במדבר ואינו יודע יום השבת מונה ו' ימים וז' יום שבת והקב"ה מקבל שבתו כשבת בזמנו ואינו מזיק לו, כן הדבר הזה והקשית המצה לא בא אלא לחייב הנשים באכילת מצה בלילה להכניס הדין ברחמים בהכרח כדי שיהו ישראל נשמרים, דא"כ שאינם חייבות דאף בבית יכנס המשחית למה יצוה אותם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, ומה שהקשית בו' וז' ימים לומר לך כשחייבת באכילת מצה אז ו' וז' הם הד"ו פרצופים מוקשין והוי ליל שמורים וע"כ לא חששו מהיקשא דבכל התורה לתפילין במקום שהדין נותן להיותן חייבות כי רומז לך בהיקשא אחרת לבטל אותו היקש של תפילין מזה הדין, וא"כ חז"ל ידעו סברות אלהיות ומעמידין כל ענין וענין ברצון הש"י וזהו לא תסור אבל הבאים אחריהם נעלמו מהם סברות אלהיות ונושאין ונותנין בשקר אין לו רגלים נופל וקם ואין בו דרך אמת כי סדרו ידוע. אל"ר א"כ למה לא תקנו קשר"ק וכאן נסתפקו, אל"ב אודיעך ענין גדול דע שאמו של סיסרא היא לילית הרשעה וסיסרא הוא נאחז בסמאל ותנין עור העומד בין סמאל ולילית נותן כח לאותו השם של סיסרא, מה עשה ברק עשה תקיעה וג' שברים הוא הפחד אשר יורד בעטרה בדרך שברים שחונה בהוד וממנו בעטרה שהם פחד הוד והעטרה שלשה שברים ואח"כ מיללת העטרה אוי ואוי בעולם וע"כ אין יללה קודם גניחה, ושם שלשתן באמצע, ולקח גם היללה היא מדה"ד הרפה ששבה משבר יללה ועשה אז תקיעה והוא תשר"ת ומיד נפסק כח סמא"ל ותני"ן עור ולילית שנכנסו עמהם כוחות חיצונים לעזור לסיסרא לאין תכלית ומספר וכולם יבושו, וסר צל סיסרא מעליו ונמסר ביד ברק כי קירב כל העשר ויחדם והמתיק הדין ובשמו כן עשה (בר"ק קר"ב) ומ"מ יש למתק הדין מכל צד בין ב' תקיעות כי דלמא ירדה דין דרך שברים ויללה, ויש לעשות תש"ת דלמא ירד הדין דרך גניחה ונמצא שזה הדרך לא הומתק, ויש לעשות תר"ת דלמא ירד הדין דרך יללה ולא הומתק, ע"כ יש לעשות כ"א ג' פעמים כנגד פחד הוד ועטרה, ובתפלה שהוא המוסף תוספות ברכה יש ליזהר לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כי ענין מלכיות זכרונות ושופרות דומה לפונה לכל צד למתק הדין, ובאמת נראה שלא לשנות אלו התקיעות כי ר' אבהו הרבה היה ירא מהי"ד היא מדה"ד הנה יד ה' הויה ע"כ הואיל ושמו בגימ' י"ד היה נזהר שלא יפסיק בתיקונים ואז יד ליד לא ינקה, ור' יוחנן נפש זכותיה וסבר שכל העולם כמוהו ומה שתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין זהו תפלת מוסף רומז ביסוד, אם לא נתקע מיושב הרומז בכנ"י הוא השער האיך נכנס למלך לכן גם בתקיעות צריכין אנו להכנס בזא"ת שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש פנימה ובעבור שתקיעה דמיושב היא פתיחת השער והשטן נאחז משם ע"כ מרתת ולא מרתת וכאשר נתחבר השוער עם המלך אין לו תקנה ודאי כי רואה מדתו לפסוק הכח ממנו וטריד בשלו ואינו לומד קטגוריא, וע"כ אל יטעה לומר יש כאן תוספות כי הכל צריך בשלמא כי התוספות בציצית הנדבק והנקשר מצוה לך המלך ליחד את הבנים עם האם והיא כלולה ברוחניות חכמה וכתר ואם תתן יותר עברת במצות המלך, וראה בני כל מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות אין מניחין אותן לעשות שכן גזירות המלך, כי עשייתה מזקת למעלה והנה יראה כל זכורך שאותה הראייה הוא ראיית פני המלך עם המלכה והסתלקות הדין משם פטרה הכתוב ואם תעלה ותראה מזקת כי עלה דין, וכן בשופר אין דין מפייס דין וכן במילה מילתה פסולה כר' יוחנן (ועיין לעיל בסוף דיני מילה וסודיה) אל"ר א"כ יזהיר את הנשים באזהרת עונש שלא לעשות כענין אל יהרסו לעלות. אל"ב א"כ הוה ליה דחייה באשה במעשה אלא פטרה ודחייה במעשה לא עשה לה מ"מ בעשותה מזקת וטוב שלא לעשות, ור' יוסי ורבי ור' שמעון אע"פ שרבי יוסי הוא דיין ור' שמעון הוא שוטר אין שומעין דבריהם במקום שדבר המלך הוא ר' יהודה כי ידעת שהמשנה היא כנ"י וסתמה כר' יהודה הוא מלך, ומי יוכל לבטל דבריו כי אין מניחין אותו, ואל תאמר נהי שפטרן מקום ועשה מכל מקום יהיו הנשים כמי שאינו מצווה ועושה כי לא דמי, והנה הסומא אע"פ שנפטר מחלק מהם זכיותיו עמו ומצווה היה אלא בעבור שנתמעט מהדוגמא נתמעט ממנו שכר המצווה ועושה מ"מ הואיל והיה מצווה מקודם גם שאינו מצווה עתה יש לו שכר מ"מ לא כמצווה, אלא האשה מעולם לא עשתה במ"ע מצווה כי ממעי אמה פטורה וא"כ אין לה להתקרב וזר לא יקרב והאוהב את אשתו מתוך אהבתו אותה עושה לה נחת רוח, (ומניחה לעשות) והנה מניח הדין ונוטה אל העול יותר יש לו לאהוב את הבורא (ומכ"ש שחלילה לה לברך על המצוה כי איך תוכל לומר וצונו) כי נהי שסומא אפי' את"ל שהוא פטור פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן ואומר וצונו שפיר על לאו דלא תסור, אלא האשה אף מדרבנן אין לה חלק האיך תברך לומר וצונו והיא לא נצטוותה ועברה על עשה של חיוב מדבר שקר תרחק. ועתה שמע בני במה יתקע מצוה מן המובחר בשופר של איל כי שופר רומז בבינה איל הוא הפחד, ואתה מזכיר בתקיעה במשך הקול בכוונתך הוא קול ראשון מי' קולות שנתנה התורה בענין היחוד שאתה צריך לכוון בהוי"ה בקריאה וכתיבה ואתה מושך זה הקול להורידו מפחד ועד העטרה, ומלת מזכיר מלשון השפעה מ"מ גם שאר שופרות כשרים חוץ משל פרה, ולא תאמר משל יעל שהיא כשבה נקבה ככל השופרות כי דינה כדין הפרה אשה היא אך זכרים כפופים שכן נתחברו שני אחים והעידו והן ר' יהודא ור' לוי וכמה היה ר' לוי חכם גדול שנתפרש משמעון ונתחבר עם יהודא כדי שישמעו דבריו אשרי האם שיולדתו, ואם היה עצם מבלי חלל אף כי חללו פסול כי בעינן דרך חלילה מעיקרא לעבור הקול שכן מעשה בראשית הוא הבינה שנאצלה מחכמ"ה והשופר בעינן שיאחזנו בידו ויראנו לכאן ולכאן, כי השופר רומז בבינה ויראה מקום הצר התקועה בראש ויונק מהמוח שהוא היו"ד חכמה עילאה גם מקום הרחב המשפיע לכל ההיקף, וע"כ צריך הראייה מכאן ומכאן להורות באלו, וע"כ צריך טפח שוחק כענין הפרשיות שבתורה שאינם דבוקים, וע"כ ארז"ל ארוך וקצרו כשר וה"ה אם העמידו על גלדו אבל הפכו ועשה הצר רחב והרחב צר זהו שהפך עצמו לצד הרע ופסול, כי בדרך הבריאה בעינן מעשה בראשית שאמרתי והנה הוא הפך הפנימי חיצון והחיצון פנימי פסול דומה להופך חלוקו ומקלקל עצמו, וכן אם צפהו זהב במקום הנחת פה פסול, כי הוא יונק מחכמה עילאה אף כמוח אשר הוא ביו"ד עגול אלא שקוץ היו"ד הוא כח המוח והוא רחמים כרחם אב על בנים, ואם אתה משים זהב למעלה במקום הנחת פה אתה מורה הפך היניקה אבל זה בחוץ שאינו בכח קול השופר כי השופר עצמו קו ירוק, אבל אם נותן כח בקול הרי הוא כשופר הפרה כי שניהם דין הקול יוצא ממקום הרחמים היא המקום הצר היונק מחכמה, וכן נסדק לארכו פסול, ולאו דוקא נסדק כולו ולא נשתייר אלא למעלה ולמטה בלא סדק אלא אפילו לא נסדק כולו אלא שהוא לארכו פסול ולאו דוקא שלא דבקו אלא אפי' דבקו והכוונה שהסדק מורה תוספות שינוי בשופר ממה שנעשה במעשה בראשית ואילו לרחבו אינו מורה כי האי גוונא שנוי והוי כארוך וקצרו אם נשתייר כשיעור ה"נ אם נשתייר שיעור כשר, ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר כי כשניקב ונשתנה הקול מחמת הנקב היה כשר שכל הקולות כשרים בשופר אבל עתה שסתמן ועיכב הסתימה קול הנקב והו"ל קול מהסתימה ושופר אחד הוא כשר ולא שנים כי אין להוסיף על מה שרומז השופר היא אם הבנים, ולא דמי בנותן שופר בתוך שופר דהתם אין להם השוואה במקום הנחת פה אלא אחד ארוך מחבירו וממנו הקול נשמע, א"כ אם ניקב וסתמו צריך שיהא במינו ושלא יעכב הסתימה את הקול ושנשתייר רובו שלם, ואם דבק שברי שופרות והשברים הם שלמים בעיגול אלא שאין לשום אחד מהם שיעור ודבקן ועשאן שופר א' פסול משום דהו"ל שופרות הרבה הוסיף עליו כל שהוא אף במינו פסול ואצ"ל שלא במינו ולאו דוקא שאין בו שיעור אלא אע"פ שארוך אמה הואיל והוסיף עליו הו"ל תוספות והמוסיף גורע שאין חסרון במה שרומז השופר ואתה מורה חסרון, דע בני שכל קרן הכשר לשופר יקרא מינו לענין מינו ושלא במינו שארז"ל, ודע בני כי אמר התנא הכל חייבין בשופר כהנים לוים וישראלים ופריך אי הני לא מחייבי מי מחייבי ומשני כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל והכהנים תוקעין במקדש בחצוצרות לפטרו קמ"ל. אל"ר ואימא הכי נמי פטורים א"ל לא שהתנא חייב למטה כחיוב למעלה שחסד ופחד ות"ת שהם כהנים לוים וישראלים כולם באים בשופר הוא הבינה, וראה בני כמה מדקדקים התנאים בלשונם להרמיז הסוד שהרי אמרו הכל מה שלא צריך כדי להרמיז בה' אחרונה שבשם בן ד' וביסוד הנקרא כ"ל והנצח אין צריך להרמיז כי הוא נכלל בחסד, והוד בפחד, אבל יסוד ועטרה צריך להרמיזם בעלייתם, וגם ארז"ל ר"ה שחל בשבת אין תוקעין אלא בב"ד המקדשין החודש שכן השופר בבית דין המקדשין החודש ר"ל היא עם החסד ות"ת ויסוד המקדשים העטרה, אבל במקום אחר לא שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר או יוציאנו מרשות לרשות, אל"ר מאי האי תקיעת שופר עשה ושבת לא תעשה ועשה וכרת ודוחהו בתקיעה במקום ב"ד ואין מזהירין. א"ל חכמה היא ואינה מלאכה. א"ל מילה נמי נימא לא ימול בשבת גזירה דלמא יוציא הולד או דבר אחר מצרכי המילה מרשות לרשות. א"ל הא כתיב וביום השמיני ימול אפילו בשבת. א"ל הא נמי כתיב באחד לחודש יום תרועה ואפי' בשבת ודחינן משום גזירה. א"ל התם במילה חותך וקורע דהוי חבלה ומוצץ ואמרה תורה לדחות עשה ולאו וכרת הוא השבת אבל שופר לא אמרה תורה רק לתקוע שהיא חכמה ואינה מלאכה וליכא דחיית שבת בתקיעה שאינו עושה עבירה, וא"כ יש לחוש לשמא יוציא ושמא יעביר והכוונה תקיעת שופר בשבת אינו מתקן בתקיעה מה שמקלקל בהוצאה מרשות לרשות אבל המילה מתקנת אפילו חילול שבת שהרי מוציא ערלה בחוץ: