ספר הקנה-ד''ה ענין יראת המקום-
אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני:
ענין יראת המקום תחילת המצוה שבמצות הוא, צריך האדם להאמין שה' אלקינו הוא ד"ו פרצופים תורה שבכתב ותורה שבע"פ אשר על ידם יצאנו ממצרים בגזירת הגוזר, ומהם קיבל משה התורה והם השכר והעונש ואנחנו חייבים ללכת בדרכיו ולשמוע בקולו, ומה שאמר אנכי ה' אלקיך העטרת מכרזת ההיקף וסדרו כאשר סדר להם ביחוד, והוא שאמר שמע בחסד, ישראל בפחד, יהו"ה בתפארת, אלקינו נצח הוד, יהו"ה יסוד, אחד הוא מלכות, וצריך להאריך בד' של אחד עד עלות דרך אשר ירד על הארץ, והנה האזהרה שכל ההיקף וכל הפרדס אין בהם חילוק רשויות רק הכל רשות אחד, אך עילת העילות משם הכח והממשלה לא שייך שם לא חשבון ולא מאמר ולא זמן שאין לך אות בתורה או קוץ או תג או נקודה או טעם להרמיז אליו, והש"י הזהיר את ישראל לעבדו בג' ענינים בלב ובנפש ובממון, ועל שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו הזהיר בממון, ויש שגופו חביב עליו מממונו לפיכך הזהיר עליו בגוף, שנאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ומעשה בר' עקיבא שבא לידו מצוה זו, שעל זה נאמר את ה' אלקיך תירא שהם הד"ו פרצופים למען ייטב לך והארכת ימים, וא"ר עקיבא כל ימי הייתי מצטער על דבר זה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ועכשיו שבא לידי ואקיימנו.
אל"ר כתיב לי הכסף ולי הזהב, וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים וא"כ הנפש והממון פקדון אצלו מהש"י ולקח פקדונו למה יהיה לו שכר בזה, אמת הדבר אם היה שלו ומסרם ביד האויבים לכבוד קונו יתן לו שכר אבל עתה הש"י לקח את שלו.
א"ל בני אל תדבר גבוהה, כי היה באפשר לו עתה להחליף כענין ועמי המיר כבודו בלא יועיל ולהיות לו נפשו וממונו ולא עשה כן א"כ שכרו הרבה, האמת עבודתו מאהבה נדבק במדה הנקרא אהבה אהבת עולם אהבתיך, והעובד מיראה נדבק במדה הנקראת יראה מה יהו"ה שואל מעמך כי אם ליראה א"ת יהו"ה כלומר למדה הנקרא א"ת של יהו"ה שהיא אלקיך, כי העובד מיראה ירא מאדונו שמא יזיקהו בעוה"ז ואחר מותו ידינהו בגיהנם ואחר שירא ממנה נדבקה, אך העובד מאהבה שמחשבתו לידבק שם שכן אהבתו ורצונו שהרי אינו ירא מהש"י אף על פי כן ידבק שם.
וזהו שאמרו גדול העובד מאהבה מעובד מיראה כי העובד מיראה מחשבתו לתועלתו להנצל מצרה וצוקה וגם לקבל שכר בעה"ז אינה עבודה שעיקר לעולם שכולו ארוך ששכרו שמור לו כי אינו מקפח שכר כל בריה.
ועתה בני ראה עצמך וזכור הטובות שעשה עמך בוראך והנה האדם המוסרח עבר פעמיים במקום המוסרח ויכוננהו בחכמה מטיפה סרוחה, וראה בני שכל איבריו ונקביו כולן צריכין לו עשה לו עינים להביט בהן וכן כל האיברים לצורך אין כאן מקומו.
ואחר שאמר לאהוב שב וגם אמר ליראה טוב הוא, וזהו שנאמר את ה' אלקיך תירא הם הד"ו פרצופים.
אל"ר מאחר שמלת את רומז בעטרה הוא אלקיך א"כ למה אמר את כי כבר כתיב ה' אלקיך.
א"ל בני כבר נתעוררו רז"ל לומר את לרבות ת"ח.
א"ל אימא לרבות מלאכים וגלגלים ז' כוכבי לכת י"ב מזלות כי כולם מעשי אלקים.
א"ל בני הקב"ה הזהירנו בזה, הוא שנאמר ופן תשא עינך השמימה ואם ירא אדם מהם הרי שלקחה לו אלוה.
א"ל ואימא לרבות אבי אביו אם אמו ודודו אף כי הם עמי הארץ, א"ל בני ת"ח נושאים ונותנים במלחמתה של תורה והם אדוקים ונאחזים בתורה שבעל פה הנקראת יראה, והוא שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דמרתחא ליה וכן אמרו אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת אל תיקרי אבניה אלא בוניה וכן אמרו ת"ח מזיקים במבטיהם מצד אחוזתם וא"כ יש לירא מהם, ג"כ א"ל א"כ יכתוב בפירוש יהו"ה אלקיך ות"ח תירא, א"ל אומרם ברמז מפני מעלת ה' אלקיך.
וגם אמר את ה' אלקיך תירא שלא להוציא שם שמים לבטלה, ואם הוציא השומע ממנו צריך לנדותו ואל יתיר לו אם לא יחזור בתשובה ואין הדין ומתיר לו מיד אלא מיד שיחזור בתשובה.
א"ל ר' למה דוקא נדוי יהיה קנס מרדות או דין אחר.
א"ל בני כל פעולותיו של הקב"ה כולם לצורך ואין שם לבטלה, וכן למטה צריך להיות לצורך והוא הוציאו שלא לצורך, והנה כביכול הזיק בפועל העליון אשר כל מעשהו באמונה וזה ריחק מעשהו מן האמונה על כן מרחיקין אותו מבני אמונים עד שיחזור.
מדה כנגד מדה לא בטלה, וגם אמרו ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב, והנה ר' חנינא בן תרדיון שלא הגה השם דרך חול רק דרך כבוד כדי ללמוד ולהבין דרכיו אעפ"כ נענש, א"ל ר' למה הוא במנין שאין לו חלק לעה"ב ינדוהו גם לזה.
א"ל בני שמש ידוד אדנ"י, ואם זה קרא בהוויתו הנה הוציא שמשו מלפניו, ואין הדורות שבזו השמטה ראוים להשתמש בזה השם מעלתו (גדולה מאוד) וגריעות עולם הרבה מאוד, וע"כ קוראים יהו"ה בשם אדנ"י וזה הרחיק הקראתו ע"כ מרחיקין אותו מעולמו הוא עוה"ב, א"ל ר' ומה תאמר בכהן גדול (שהוציא השם מפיו ככתבו) א"כ הוא חוטא ואיך יכפר החוטא, א"ל דוקא בכהן גדול שהוא כנגד אדנ"י ששניהם אחד כאילו קרא אותו בשם אדנ"י, ואפילו הכי מבליעו שלא ישמעו וילמדו.
וגם אמרו הרוקק על המכה אין לו חלק לעוה"ב דלא אפשר שאינו מזכיר שם שמים ואין מזכירין ש"ש על הרקיקה.
אל"ר ומה טיבו של רוק, א"ל בני הוא לחלוחית הבא ממקום מאוס.
אל"ר תינח בלשון הקודש בלשון אחר משבעים לשונות מאי.
(א"ל שרי), א"ל תינח ברוקק תחילה בסוף מאי, א"ל על זה נאמר ויראת מאלקיך דבר המסור ללב מ"מ לבסוף אינו נענש אלא שיש לגזור דלמא אתי לאחלופי.
ענין קידוש השם שוב אמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ונתעוררו חז"ל לומר אחר שאמר ולא תחללו את שם קדשי א"כ מה ת"ל ונקדשתי, אלא ה"ק ואפילו בא ליטול את נפשך מסור עצמך לו ויטלנה וזהו ונקדשתי, והנה הכוונה אחר שאתם קדושים ואני קדוש (ראוי לכם לקדש אותי) בכל כחכם וצלכם לפי שאין נפש טהורה ונקייה שאין לה צל וכח כנגדה למעלה, ואמר הקב"ה דע לך שאע"פ שהורג אותך נשמתך בא אלי ואין בידו לעשות לנפשך כלום, וע"כ מסור עצמך כדי שתבא להתחבר עם צלך ולהיות בקדושתך בלי חסרון, אבל אם תמיר בי ראה מה עשית כי הבאת חסרון בקדושתי ואתה תלך בחוץ ושמחתך שם שמחת שעה וסוף סוף תמות כי חוב הוא לך ולא אקבל אותך אבל אמסרך ביד דומה לסבבך לסובבים של טומאה כי טמאת נפשך, ואני צועק לא תטמאו את נפשותיכם וזו שהעלו רז"ל במס' סנהדרין בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ודוקא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד בכל יהרג ואל יעבור ובשלא בשעת השמד לא אמרו בכל יעבור ואל יהרג אלא בצנעה אבל בפרהסיא שיש שם י' ישראלים אפילו אמר לו לשנות רצועות מנעלו לעשותו כמנהג הגוים ולסלקו ממנהג ישראל יהרג ואל יעבור.
אל"ר מ"ש ע"ז ג"ע וש"ד אפילו בצנעה.
א"ל בני כל אחד מאלו הג' כולל ג' וזהו תחת שלש רגזה הארץ, ואיך שאם עבד ע"ז הנה שחתך האבר שהוא כנ"י מן הגוף שהוא האילן ועשה אלוה וא"כ עשה רציחה בחיתוך האבר, וג"ע ג"כ שזה האבר נקרא אשה והיא בעולת בעל ואתה לקחת אותה א"כ עשית עריות, וכן כל אחד ואחד כולל שלשה ורגזה הארץ ומחרבת את העולם וע"כ יהרג ואל יעבור ויחזור בקדושתו ומכנ"י לא יתמעט כלל מקדושתו ולא יאמר בה באו גוים בנחלתך, גם שאר עבירות כאשר יכוין להעביר מן הדת בדבר מה יזיק אותה עבירה שעושה וע"כ ונקדשתי וגם את עמי בקדושתך.
אל"ר ולמה תפשו רצועות מנעל.
א"ל בני הדבר נראה לרבותא כאמרם אפילו, אבל הם הרמיזו דבר גדול שכנ"י נקרא מנעל שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, והרצועות שעל המנעל הוא צינורות היורדין רחמים מן הווי"ן עליה ואלו מכוונים לשנות הדוגמא ולקלקל הצינורות וע"כ יהרג ואל יעבור ויקדש נפשו, ותפשו רצועה ומנעל לומר לך כשם שאלו מורים הפך הדוגמא ונראה דבר קל ואינו קל שדבר שמכוין להעבירו מן הדת עושה פגם ויהרג ואל יעבור, ואל תאמר אמסר וקב"ה יצילני ויעשה לי נס, כי הסומך על הנס אין עושין לו נס כי הקב"ה רוצה שתקבל עונשך ותטהר טהרה שלימה ותדבק למעלה במעלתה, שאפילו עברת אלף עבירות ונתחרטת ונתמסרת על קדושת השם כולם נמחלים, ועשרה הרוגי מלוכה קבלו דינם באהבה וחיבה כי ידעו מעלת עולמם אשר הוכן להם.
א"ל חנניה מישאל ועזריה וכי לא ידעו סוד העבירה הזאת אבל היו צריכין לישא ק"ו והלא (שני) אנשים כמותם יהרג ואל יעבור אבל הולידו ריעותא מק"ו שנשאו כי עתה יאמרו הבריות טעמא דאית להו ק"ו הא לאו הכי לא היו נשרפין ועתה יחזרו ויאמרו ק"ו של שטות הוא כי מה לצפרדעים שאין להם דעת ולא בחינה ואין מכירין בין טוב לרע ע"כ היו נופלים בכבשן אש שאלו היו יודעים שישרפו מאן לימא לן שהיו נכנסין בכבשן האש הלא תראה גם עתה הצפרדעים אינן נזהרין מן האש שאינו מכיר ואינו יודע וא"כ יחזרו העולם ויאמרו כי חנניה מישאל ועזריה ידעו שיהרג ואל יעבור אלא שהיו מבקשין להם כתב ראיה ומנין ומצאו הק"ו ויאמרו העולם בק"ו אינו דבר ונשאר יהרג ואל יעבור בלא ראיה ואינו כלום וישובו לעבור ואל יהרג והם הגורמים כי להם ליכנס מיד לכבשן האש ומה להם עם חברת הצפרדעים שאלו אנשים ואלו צפרדעים.
ואל תשיבני בזה לומר שלא היה ע"ז רק צורה בעלמא ומצד הק"ו קדשו הש"י אבל אם היה ע"ז לא היו צריכין לשום ק"ו כי האומר צורה בעלמא היה טועה מהטעם שאם היה צורה בעלמא ובהשתחויה לאותה הצורה לא היו מטילין מום בקדשים א"כ למה ישאו ק"ו ליפול בכבשן האש שהסומך על הנס אין עושין לו נס ושמא ישרפו בחנם כי אינם פוגמים למעלה (ואם תאמר) אם ישתחוו לצורה אף כי אינה ע"ז יזיקו בעליונים חזר הדין למה להם לישא ק"ו והלא אמרו אפילו לשנות רצועה של מנעל יהרג ואל יעבור אלא ע"כ ע"ז ממש היה ואם כן הדרא קושיא לדוכתי הוציאו חורבה לעולם ושמא תאמר שלא היה מכווין להעבירם מהדת אדרבא זה היה כוונתו להעבירם מהדת, (א"ל בני) לא היו צריכין לשום ק"ו חלילה חלילה כי היו יודעין עד היכן העונש מגיע ואע"פ שנראה לעצמם עשאוה (שנשאו הק"ו) אין הדבר כן רק החזיקו לב אחרים מהצפרדעים אם יקרה להם המקרה הזה (ילמדו מהצפרדעים, ומה שאמרת שהצפרדעים אינן בני דעת ואין ראיה משם כך אני מקובל שאותם הצפרדעים בני דעת היו והיו נכנסים בתנורים חמים גבים גבים ולא היו נזהרים והיו (המצרים) משכירים תנוריהם לישראל והצפרדעים נזהרים מהשרפה והנזק, ש"מ שאותם הצפרדעים חכמים היו.
לשמוע לנביא וגם אמר לשמוע לכל נביא שבכל דור הוא שנאמר נביא מקרבך וכו' אליו תשמעון, ובלבד שלא יהא מגרע או מוסיף, ומי שעובר על דברי נביא מוחזק או אפילו אינו מוחזק ונתן אות וכן נביא שאינו מגיד נבואתו או עובר על מה שאמר מיתתו בידי שמים, והטעם שגורם רעה בעולם כדוגמת יונה בן אמתי שהיו מתים כמה אנשים אם לא היה מגיד בנינוה והקב"ה אוהב בשוב רשע, וגם זה שאינו שומע בדברי הנביא מורד בהש"י, ובנביא מוחזק אומר אליו תשמעון אפילו אמר לעבור על כל התורה אפילו בקום ועשה אליו תשמעון, ובלבד שיהא צורך שעה כמו אליהו בהר הכרמל שצוה לשחוט קדשים בחוץ, כי יש זמן שהקלקול עושה תיקון גדול כי בהיות הקלקול לשעה וזולתו היה קילקול אחר לדורות יותר טוב להיות הקילקול לשעה וע"י זה יתקן וע"כ אליו תשמעון, כי אינו דומה הריסה שיבנה להריסה שלא יבנה שזה פוגם לשעה וזהו לעולם והנביא מכח אדנ"י ע"כ תזהרו.
ללכת בדרכי הש"י וגם אמר והלכת בדרכיו אחר ה' אלקיכם תלכו וארז"ל תלך אחר מדותיו, א"ל מהו מדותיו, א"ל בני הקב"ה מלביש ערומים שנאמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה כן כי תראה ערום וכסיתו.
אל"ר וכי לא היה לו להקב"ה בגד מלת ובגד צמר או בגד פשתן דקים ויפים טובים למראית העין אבל עשה להם כתנות עור ואם היו עורת נמיה (או שאר עורות הדקין החרשתי) אבל ירא אני שמא היו עורות דוב או זאב.
א"ל בני הלבישם עור לרמז כי עור הוא דבר אחד שאינו מחובר חבורים חבורים כענין חוטין אלא כולו הוא משך אחד ולמדם שכנ"י עור המחובר עם ההיקף והזהרו שלא תפרידו לעצמיכם, והראיה כאשר ראו שחטאו והרגישו וידעו כי ערומים הם ר"ל ערומים ממה שצוה אותם מיד ויתפרו עלי תאנה ממה שהופשטו הלבישו, כן גם אתם כאשר תראו אדם שהוא מטה מדרך הטוב תמשיכנו להטותו לדרך הטוב והוא המלבוש שלו, שכן עשה הקב"ה גם תראה ערום וכסיתו כי הקב"ה בעל צדקה ומבקר חולים שנאמר וירא אליו ה' ולא אמר לו ולא מידי ומאי (וירא אלא) לבקרו בא, אל"ר הבא לבקר חולה מדבר על לבו דברי נחומים והקב"ה לא אמר לו ולא מידי מה ביקור חולים הוא זה, ועוד ארז"ל שהמבקר חולה נוטל אחד מששים חלקים של החולה והקב"ה בא לבקר את אברהם ולא אפשר (שלא) נכנסו עמו ששים כענין ששים גבורים סביב לה וא"כ יסתלק החולי והכאב מאברהם ולא יצטרך הקב"ה לשלוח את רפאל לרפאותו, א"ל בני הקשב מהו ביקור חולים דע לך בני שסוף גופו של אדם הוא המעור והערלה דבוקה במעור, ובינה שהוא מלך על ההיקף אמר לחסד לפנות הערלה מן המעור ולגלות העטרה כי החסד הוא המטהר את הבית שנאמר וטיהר הכהן את הבית, ואברהם נאחז מן החסד וע"כ צוה המילה באברהם לעשות התעוררות כי אברהם איש החסד, ולכן לא בא מצות מילה בחנוך או בנח או להנתן בסיני כשאר המצות כי הוא צריך להתחיל בנקיות הבית, וכאשר נימול אברהם ונסתלקו הטומאות אז ירדה הבינה שהיא שכינה עילאה בעטרה שנתגלית כי היתה אטומה וכסויה בערלה, וכאשר נתמלאת העטרה מרחמים עליונים הלכה על המעורר הוא אברהם לברכו מברכתו, שנאמר וירא אליו ה' היה לו לומר וירא אל אברהם ה' ולמה אמר אליו כי בהיותו בצער גדול בחולי אין להזכיר שמו הרומז בחסד ואדרבא הוא בצער וע"כ אמר אליו, ומה שאמרו שנוטל אחד מס' חלקים של החולי האמת הוא כי בדברו אליו ומחזיק לבו לאמר לו אל תירא כאלו נוטל אחד מס' מחליו, ובהסתלק המבקר יחזיר החולי אל מקומו, ומה שאמר ס' לא פחות ולא יותר בעבור שכל אדם הוא בשש צורות וכל צורה כלולה בעשר הרי כאן ששים ע"כ חלק החולי לס' חלקים, כמו שאמר איוב בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רעה.
אל תקרי צרות אלא צורות ויהיה השש צורות הנכללים בששים כענין ששים גבורים סביב לה.
א"ל ר' א"כ שאמרו חז"ל המפסיע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם למה לא חלקו המאור לששים חלקים, ועוד מה התימא הגדול הזה כ"א יפסע אדם אלף פסיעות לא יחסר מאור עיניו כלום אפילו כחוט השערה שבסוף האלף פסיעות יוכל להעביר חוט בחור המחט כבתחלת פסיעותיו, וגם ממוצאי שבת עד ערב שבת עושה אדם כל כך פסיעות שהיה הדין להמצא סומא ואנו מעולם לא ראינו סומא מזה, א"כ ע"כ צריך לומר אחד מב' דברים או חסרון ידיעה יש כאן או הם לא אמרו האמת ח"ו, אל"ב הקשב המדה הנקראת אור תפארת אשר עליה נאמר וירא אלקים את האור כי טוב פותחת ת"ק שערי אור במדה שלמטה ממנה ואותם השערים נקראים פסיעות והם קרובים ואם ירחיק האדם פסיעותיו א"כ מעורר הרחקה בפסיעות של מעלה ופוגם וע"כ הזהירו ובעבור זה אמר ת"ק יען שמאותו אור ועד האור האחרון הם ה' אורות וכל אור מקבל ק' אורות מהאור הנקרא טוב הוא התפארת מ"מ (נ"א ע"כ) יראה האדם מה דרכו וילך גם הוא באותן הדרכים, כי כמו שהוא רחום וחנון ועושה חסד משפט וצדקה בארץ ואינו מניחה יבשה כדי להתקיים העולם כן עשה גם אתה בעולם הגשמי.
והנה אמר ירמיה אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה' וכן אמר אכל ושתה ועשה משפט אז טוב לוי דן דין עני ואביון אז טוב היא הדעת אותי נאום ה'.
לילך בדרכי השם דביקות בהש"י וגם אמר ולדבקה בו ונתעוררו חז"ל וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם ובזוגיהם (נ"א ובסוגיהם) ובמשאם ובמתנם, הוא שאמרו חז"ל הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותם בצמא את דבריהם.
א"ל ר' כאשר אמר הקב"ה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל יאמר לדבק בחכמים בפירוש אבל עתה שאמר כן אני אומר בו ממש וקרא אחר מסייעני ואתם הדבקים בה' וכו', ודקאמרת וכי אפשר לדבק בו ודאי אפשר התורה אין שקר יוצא מפיה אלא שיש כאן חסרון ידיעה ולא ידענו באיזה אופן ידבק, א"ל בני מלת בו רומז בד"ו פרצופים תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וחז"ל היו דבקים שם קודם בואם לעולם השפל ובבואם לעולם השפל זכרו הדיבוק הראשון ונדבקים עוד בתורתו ובקיום מצותיו כענין ה' שלחני ורוחו, וכיון שמלת בו רומז לתורה שבכתב ושבע"פ וחז"ל נדבקים שם א"כ ראוי לכל אדם להדבק בהם שיוכל להשיג השגת ב"ו כי הב' רומז בעטרה תורה שבע"פ והו' תורה שבכתב שהוא תפארת.
ואהבת לרעך כמוך וגם אמר ואהבת לרעך כמוך ונתעוררו חז"ל לומר זאת מאי דשאני לך לחברך לא תעביד וגם בנדרים אמרו הרי שהכה בסכין את ידו היוכל הכותו היד שהכהו הלא שניהם שלו ודוקא רעיך בתורה ובמצות אבל גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי ומצוה לשנאותו ואין כאן משום לא תשנא.
אל"ר תינח זאת דשנא לך וכו' אלא הכה בסכין את ידו מה ראיה היא זו כי לעשות רעה לחבירו אפשר אבל לעשות רעה לידו לא אפשר, א"ל בני האדם כשם שהוא כן צריך האדם לכבדו, והנה נברא האדם בצלם אלקים שראשו כלול ג' מדות רוחניות כתר חכמה בינה זרעותיו חסד ופחד לבו תפארת שוקיו נצח והוד מעור יסוד עטרה מלכות וכיון שכן הוא ידע באמת שכל קנטור והכאה וקללה שעושה באדם הוא נוגע למעלה, א"כ אפילו לרוק לפניו אין הדין נותן, וזה אמר כשם שהכה יד את חברתה בסכין אין יכול להכות האחרת כן אם הכהו חבירו או קללו אל יחזיר אליו לשלם לו כי אין השילום רק למעלה ובאמת בני עולם החיצון והפנימי והגשמי כולם אחוזים זה בזה כענפים ושלשלת וכולם יש להם מלך הגוזר ע"כ בני השמר לך מצורת אדם ואל תקל בו.
אהבת הגר וגם אמר לאהוב את הגר שנאמר ואהבתם את הגר, אל"ר אמת הדבר כי אחר שבא לחסות תחת כנפי השכינה מצוה לאהבו ולקרבו, אך זה שנאמר ואהבת לו כמוך למה כל כך, ועוד אמרו במדרש גדולים הגרים שבזמן הזה מישראל בעמדן בהר סיני לקבל התורה, וזהו דבר זר שכל ימיו עע"ז ועתה ששב יהודי יהיה גדול מישראל שזכה והשיג בקול מתן תורה ולא אפשר להיות המדרש רק בלא סיבה.
א"ל הואיל ויצא מטומאתו ובא לקדושת ישראל א"כ שב צלמו בצלם אלקים והרי הוא כמוך, ומה שאמר ואהבתם את הגר לקבל שכר שני עשה, ראה והבן שזה הגר פשט עור טומאתו מעליו ולבש עור טהרה והנה קבל דינו ועונשו ובלבד שלא יחזור לסורו, אך ישראל שהיו במעמד סיני שבו ועשו עגל מסיכה ופשטו עור התורה ולבשו עור טומאה נמצא בזה הגר מתקרב אל הש"י יתעלה ומזה הישראל מתרחק הוא שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם.
הוכח תוכיח וגם אמר הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו חז"ל ברואה חבירו שהולך בדרך רע או חטא ועון צריך להוכיחו, ומיתורא דתוכיח אפילו תלמיד לרבו, וי"א דתוכיח אפילו מאה פעמים והוא כשלא קיבל, ואמת התוכחה יהיה בינו ובינו אפילו בדברים שבינו למקום, וכל דבריו רכים כדי שלא יביאהו לכעס רק לקבל מהם ואם לא קיבל מוכיחו עד שיקבל ואם לא רצה לקבל הולך ומוכיח עד שיכנו המוכח, וחכם אחד אמר עד שיקללנו ואחד אומר עד שיעשה לו נזיפה, א"ל רבי אמת הדבר דתלמיד מוכיח לרבו מיתורא דתוכיח אלא מאה פעמים אמאי, אימא עשרים או מאתים או אלף וגם תלמיד לרבו אמאי והא כתיב וכשלו איש באחיו וארז"ל בעון אחיו שהוא כמוהו אבל התלמיד לא יכשל בעון הרב וגם ארז"ל אם ברור לך שלא יקבל ממך אם הם שוגגים הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, ואם הם מזידים הוכח תוכיח ותוסיף בענשו הלעיטהו לרשע וימות, רבו השוגגים יוכיחם ואם כי שמא לא יחזרו כי לא נביא הוא לדעת דעתם.
א"ל בני ראה שהחוטא פוגם עד מאמר הראשון והוא כתר, ומנע מאה ברכות מלרדת דרך הצינורות כי הצינורות נסגרו מצד החוטא, ואלו היה ניזוק דוקא הגורם לא היה ההכרח להוכיחו כי איהו דאפסיד אנפשיה אבל הוא מאבד עצמו וכל ישראל, ומפני חומר העבירה אמר אפילו מאה פעמים אפילו תלמיד לרב.
ואם אמר הוכח תוכח בלא יו"ד אז לא היה משתמע אלא תלמיד לרב אבל ק' פעמים לא ידענו קמ"ל תוכיח ביו"ד לומר אפילו ק' פעמים כי י' בריבועו מאה, והסיבה כי ביו"ד חטא שכל אחד כלול בעשר ע"כ מוכיחו ק' פעמים, וכיון שחטא בק' צדקו דברי האומר מוכיחו עד שיכנו כי אז מוסיף על חטאתו פשע בהכאה שהכה בצלם אלקים ימהרו דינו למעלה בלי ספק, וגם השוגג אחרי שאינו חושש להעלות חטאו אינו מכשיל כ"כ וע"כ אם תכירהו שלא ישוב תניחהו פן תהיה אתה הגורם להיותו מזיד, כי אחר שהודעת לו ועושה הרי הוא מזיד, וזהו הנח להם לישראל מוטב וכו' אבל מזיד בכל פעם שאתה מוכיחו אתה מוסיף לו עונש ומצוה מן המובחר לנו הוא כי רשע הוא הלעיטהו וימות, ואין השתיקה יפה רק בשוגגין וכשברור לך שלא ישמעו.
מצות תלמוד תורה וגם אמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ואחז"ל מצות עשה ללמד את בנו תורה ונשים ועבדים פטורים מת"ת וגם ארז"ל האשה פטורה מללמד את בנה תורה שהחייב ללמוד חייב ללמד, וכל תלמיד המבקש ללמוד חייב ללמדו וצריך להמשיכו בדברים נאים לבא ללמוד שגם התלמידים נקראו בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים, ומה שהזהיר על בנו ובן בנו כדי להקדים בנו לבן בנו ובן בנו מחבירו, וגם ארז"ל בן חבירו יזהר מליקח ממנו שכר, ולבנו ישכור מלמד, וקטן שיודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה מורשה ושמע פסוק ראשון וללמדו מקרא ותורה עד שיהא בן ו', ומי שלא למדו אביו הוא חייב א"ע ללמוד, הוא שנאמר ולמדתם אתם ושמרתם לעשות שאם לא ילמוד לא ידע לעשות מעשה שהלימוד מביא לידי מעשה א"כ התלמוד קודם, וארז"ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.
ועוד ארז"ל חנוך לנער על פי דרכו ח"א מי"ב עד י"ב שנה וח"א מי"ח עד כ"ד שנה, והוא להדריכו בתורה ובמוסר כדי שידע להדריך א"ע כל ימיו בתורה ובמוסר, ובמקום אחר אמר במקום שנהגו ליטול שכר בתלמוד תורה שבכתב יקח, ולא שכר לימוד אלא שכר שימור הנערים הלומדים תורה שבכתב שהם קטנים אבל בתורה שבע"פ אסור ליקח שכר כלל שנאמר ראה למדתי אתכם בחנם, ואף כל הדורות תלמדו בחנם ואם לא ימצא מי שילמדנו ישכור מלמד והוא אל יאמר כן, הוא שנאמר אמת קנה ואל תמכור.
ועוד חוקים ומשפטים בחנם, מקרא ותרגום בשכר, כי הוא הנקרא שכר בטלה ולא שכר הלימוד, וע"כ מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
וגם אמר בין עני בין עשיר צריך לקבוע זמן ללימודו ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, וכל שאינו עוסק בתורה מביא חרב לעולם ואמרו רז"ל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות.
ודוקא תורה שבע"פ.
אבל תורה שבכתב לכתחילה לא אבל דיעבד אין כאן תיפלות.
וגם ארז"ל אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן וע"כ מותר להושיב מלמד אצל מלמד אחר.
והאדם אינו נידון תחילה אלא על דברי תורה ואח"כ על שאר מעשיו.
וי"א בודקו תחילה במשא ומתן אם נשא ונתן באמונה וצדקו דברי האומר בתורה.
ולפיכך אמר לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבא לשמה.
וגם אמרו רז"ל גדול ת"ת שמבטל יצה"ר שכן אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וגם אמרו כל המשמיע קולו בתלמודו תלמודו מתקיים בידו.
ועוד ארז"ל כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר, וגם אמר ר' יוחנן אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש.
וגם ארז"ל כל המשתמש בכתר של תורה נעקר מן העולם.
וגם ארז"ל ודאשתמש בתגא חלף ואמר חכם אחד זה המשתמש במי ששונה הלכות.
וגם ארז"ל המשתמש בכלי של תורה ראוי להריגה.
וי"א המשתמש בשם המפורש.
וגם ארז"ל שרי ליה לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ביה, ומקשה והלא ר' טרפון היה מצטער על שהודיע עצמו לאדם שהעליל עליו ממון, ומתרץ ר' טרפון עשיר גדול היה ואיבעי ליה לפייסיה בדמים, וגם אמר רבא שרי ליה לאינש תלמיד חכם לומר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כסף גולגלתא הוא מס המלך, אמר ר' יוחנן בני עירו מצווין לעשות מלאכתו לתלמיד חכם שנאמר ועשו ארון עצי שטים ולא כתיב ועשית.
אל"ר שמעתי דינין ומשפטים בת"ת הרבה מאוד ועתה שאלה אחד שאילנא מכם או אבי ואתה שניכם כאחת תהרסו ואני אבנהו או אני אהרוס ואתם תבנו.
וברוך ה' אשר נתן לנו שכל שאינו סובל דבריהם.
א"ל בני אם יש לך לאמור אמור.
א"ל השומע דבריהם עד אלקים ילך קולו ושאלינא להקב"ה למה ברא האשה הענייה הזאת שאין לה לא שכר ולא עונש אחר שפטורה ממקצת מצות כגון שהז"ג, ובאלו המצות שהן פטורין אין שכר בעשייתן ולא עונש בביטולן כענין גדול המצווה וקב"ה חייבה בתלמוד תורה השקול כנגד כל המצות.
וחז"ל פטרוה בעבור שמצאו מלת בניכם בתלמוד תורה ולא אמרו שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות, ולא די להם זה אלא שהקישו תפילין לתלמוד תורה ופטרוה מתפילין, ואחר כך עשו תפילין בניין אב לכל מצות עשה שהזמן גרמא ואמרו דפטורות ובלאו הכי היו חייבות, ואמאי פטורות מתלמוד תורה והכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך וכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ואמרו כל מקום שתלו השכר באריכת ימים נשים חייבות משום דנשים בעלי חיים נינהו כגברי, מה תאמר משום דכתיב בניכם מזה תוכיח שעליה אמר הכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וחייבת האשה משום גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ומבניכם לא חשו הכא נמי לא שנא, ואם כן אדרבא נקיש תפילין לת"ת מה תלמוד תורה נשים חייבות אף תפילין נשים חייבות ונחזור ונעשה תפילין בנין אב מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות.
ועוד למה נקיש תפילין לתלמוד תורה נקיש תלמוד תורה לתפילין מה תפילין נשים פטורות אף תלמוד תורה נשים פטורות וישתוק מבניכם שנאמר בתלמוד תורה, וכי תימא תפילין גופייהו מנא לן נילף ממילה במה מצינו מה מצינו מילה שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות אף תפילין וכו', ועוד מאי הוא דקאמר ונקיש תפילין למזוזה ומשיב תפילין למזוזה בפרשה ראשונה איתקש בפרשה שנייה לא איתקש כי אין הדין נותן להקיש תפילין לא לתלמוד תורה ולא למזוזה משום דאלו אין הזמן גרמא והאי הזמן גרמא.
ועוד כשאומר ונקיש מזוזה לתפילין ורוצה לפטור הנשים ממזוזה ומשיב גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי וכי למען ירבו ימיכם אמזוזה לבד קאי אכולהו קאי, והכי קאמר וקשרתם ולמדתם וכתבתם למען ירבו ימיכם.
ועוד כאן דייק ואמר בניכם ולא בנותיכם ובמזוזה בנותיכם בכלל בניכם שהרי נשים חייבות במזוזה ולא דייק מבניכם לפטור.
ועוד לגבי בת כהן כתיב וזרע אין לה ודייק כי איצטריך קרא לזרע פסול לגבי יבם כתיב ובן אין לו ולא דייק מניה בן ולא בת אבל אמר לא שנא בן ולא שנא בת פוטרת מיבום ומחליצה.
ואם כן דהכי הוא בני דכתיב בציצית וממנו פריך להיקשא ופוטר הנשים מה ראה דדייק בנים ולא בנות, ורואה אני כי כל אלו בונים כרצונם ואם כן אבנה גם אני כרצוני מה מצינו בן שנאמר גבי יבום הבת בכלל אף כל מקום שנאמר בן או בני כי בן ובני חד הוא ובנותיכם בכלל בניכם.
והקשה שבכולן לא די לה לענייה שהשפילה עד לארץ אחר שפטרוה ממצות המלך אלא שהקשוה לעבד שאמרו כל מצוה שהאשה חייבת עבד נמי חייב, ולמען השם אמור לי ר' מה טיבו של העבד עם האשה שהאשה בת חורין זרע ישראל והעבד כנעני זרע גוי פסול.
אמר לו שמור פיך ודע כי אין תלמוד תורה כשאר מצות שלא הזמן גרמא, ששאר מצות שלא הזמן גרמא רומזים בבינה, וכל מצוה שהוא למעלה מן ההיקף נקרא שלא הזמן גרמא שאין שם זמן נתפש, ותלמוד תורה רומז בתפארת, וכל המצות עשה שהזמן גרמא הרומז בהיקף נשים פטורות, אלא שיש לך לשאול שתלמוד תורה רומז בהיקף וההיקף נקרא הזמן גרמא אם כן תלמוד תורה למה הוא מצוה תדירא שלא הזמן גרמא יעשה לה זמן כמשפט ויהיו הנשים פטורות, ובזה דע בני מצד חכמה עילאה הנקרא תורה רשומה שממנה נרשמה, והדין היה נותן להיות האישה חייבת מצד מעלות חכמה עילאה, אלא התלמוד תורה הוא המצוה והוא הנותן רשות, ועל כן הבעל פוטר את האשה כי הוא מברך הבית ואין האשה צריכה מאומה מצד עצמה, ואי לאו בניכם הייתי טועה מצד מעלתה שהאשה חייבת קא משמע לן דפטורה, ואין הדבר כן במזוזה כי שני המזוזות הם חכמה ובינה והמשקוף הוא הכתר, ואף על פי שכל המאמרות בדרך מזוזות ומשקוף מכל מקום מזוזות הדלת עולה עד למעלה, ועל כן קרינן בה שלא הזמן גרמא וגם הנשים חייבות.
ובניכם דכתיב גבי מזוזה לא לפטור הנשים בא אלא בשורת השכר הוא בבנים שאדם אוהב בהם אבל הבנות בכלל ימיכם מכל מקום בשורה על הבנים בפני עצמו, ומה שתפילין למדין מתלמוד תורה כי תפארת הוא האדם המניח תפילין כגון שמע בחכמה והיה כי יביאך בבינה שמע בחסד והיה אם שמוע בפחד וכולם בתפארת ואף על פי כן תלמוד תורה ותפילין שניהם רומזים בתפארת וע"כ שוים בדינם.
ותלמוד תורה שרשה בחכמה וע"כ גדולה מתפילין, ואין הדין נותן ללמוד תלמוד תורה מתפילין וגם תפילין אין ללמוד ממילה מב' טעמים, האחד שאין הפטור מגופה דלא נמצא מילה באשה.
ועוד שהמילה ביסוד והתפילין בתפארת.
אמר לו תפילין של יד למה נקרא קדושה קלה בעבור שרומז באשה אם כן תהיה האשה חייבת בקדושה קלה רצה לומר בתפילין של יד ולא מעכבו תפילין של ראש.
אמר לו בני אחר שהאיש ממשיך כל הד' פרשיות בביתו אם כן מה צריך לאשה ואין הדין נותן.
והעבד כל זמן שלא טבל הרי הוא גוי ואין גופו קנוי לרבו, נכנס במים יצא מגויותו ונמסר ביד רבו ואם כן יד רבו עליו כמו באשתו, ועל כן חייב במצוה שהאשה חייבת ואינו כדאי לקרות ישראל בטבילה לבד אם לא ששחררו רבו וזהו והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה שהוא במקום אשה ועל כן קראו אחוזה.
אל"ר האשה אינה חייבת ללמד את בנה ואמאי והלא הגורם כעושה לענין השכר.
אמר לו הואיל והאשה ברוכה מצד בעלה גם הבן מתברך מצד הבעל והאשה לא הוזקקה לברך את בנה.
והראיה מיעקב אבינו עליו השלום הוא היה המברך את בניו ולא האמהות, ועל מה שאמר שחייב לברך גם את בן בנו כענין מנשה ואפרים וגם ללמדו תורה כי הוא המעורר הברכה, וגם את בן חבירו הדין נותן שכן אברהם אבינו בירך את יצחק בנו תחילה ומכבה אשו הגדולה ואחר מברך את יעקב ומשפיע אליו ברכה שהוא בן בנו, ואחר הנצח הנקרא בן חבירו כי נצח בגימטריא קמח.
וזהו שארז"ל אם אין קמח אין תורה רצה לומר הנצח הוא המקבל שפע החסד הנקרא תורה כענין ותורת חסד על לשונה.
ועל כן הדבק בתורת חיים עד העולם והוא שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ומלת חיים במספר קטן קמח הרומז בנצח שדרך הנצח חיים באים לעולם, וכל זה שצריך בחיוב ללמוד את בן חבירו תורה בחנם ולא כאלו החוזרים אחר שכר ומחליפין הקדשים לעשותן חול ומלאכה להתפרנס ממנה והם מאריכים את הגלות ומעלים הגזירות, ואחרי שהוא אינו נותן תורתו בחנם אם כן גם למעלה לא יתנו לו בחנם ואין לה לכנ"י לתת שכר למעלה לתת לה מתורה קדומה, והתורה צועקת ראה למדתי אתכם חוקים בחנם וכן תעשו גם אתם ולא תקלקלו הצינורות, ולכן כתבתי חרם בסוף ה' חומשי תורה שכן ראשי תיבות וסופי תיבות המשלימים ה' חומשי תורה עולה חר"ם, שהחמש ספירות אחרונות מחרימין אותם בכל יום וי ליה וי לנפשיה, הנוטל שכר שבקל הוראותיו שקר ומן השמים אין מסכימים על שום הוראותיו עליו נאמר סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תגעו.
ובא וראה בני מעלת התלמוד שהוא בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובו המקרא ונפשו קשורה בנפשו, ואי אפשר הא בלא הא ובה סודות התורה, ברוך שנתן תורה וגלה סודותיה לעמו ישראל והם לא רדפו אחר השורש לדעת היכן הדברים נוגעים, וכאשר ילמדו לקרוא ואצ"ל לישא וליתן קרוב הוא הדבר שאם היה מוצא אדם בר הכי היה מרבה לו ממון להסכימו לדבר בהמון הם כמעשה גוים, ובאמת בני אפילו למד ספרא וספרי וכולהו תלמודא עם הארץ יקרא אצל החכם כי החכם נקרא שנפשו קשורה בנפשה של תורה.
אבל תלמיד חכם שבכלל חכם לא בא כל המצוות אליו מצות אנשים מלומדה, ולוקח שכר ומביא חרב לעולם מי גרם לו כל זה, על שלמד תורה ותלמוד ולא למדו כל הצורך ונשאר עם התלמוד לבדו, וכהיום בלא ידיעת שרשו הוא כמכה במעים אשר כל הרופאים לא יכלו לרפאותה כי העלתה צמחים, רק ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, וכראות ר' יוחנן שמצד המלמדים תשכח היחוד אמר אם קרא קריאת שמע פעמיים ביום קיים לא ימוש, וכראותם החכמים שהתורה מתמעטת התירו ליטול שכר בטלה, והחזיקו להם בראייה באמרם מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ולמה לא ישימו לב למה תפשו בדבריהם שחיטה וקמיצה ששחיטה מחיה מתים למטה שעל ידי שחיטה הראויה מתים חיים.
והקמיצה מחיה עניים למעלה כשהם צמאים העניים והאביונים מבקשים מים ואין, ועל כל זה לא היו נותנין להם משלהם רק מתרומת הלשכה כדי שלא לקלקל למעלה והוי ליה מצוה הבאה בעבירה ועל כל זה קבלו שכרן כי זהו שאומרים היו נותנים להם שכרן.
ודע בני באמת הוא הוא הנדחה ממקומו ויאמרו לו זיל פרע שבעה על חד בבושת פנים כי חטא בז' קולות שבהן נתנה התורה, אבל המרביץ תורה ביתומים ובקצרי היד וגם בעשירים שלא ידקדק, דאפילו גוי והולך אחריהם ומקרבם בדברים יפים ורכים ומביאם בביתו ומושיבם בספר כענין ריב"ז לר' אליעזר בן הורקנס אפילו עבד עבודה זרה וחלל שבת מוחלין לו, קודם בואו למקומו צלו וכוחו באין אצלו ונדבקין עמו ומיד מכריזין פנו מקום לפלוני ומודיעים לו כל חומשי התורה ואומרים לו ברוך אתה לה' ולמה לו לאדם לרדוף אחר ההבל ירדוף אחרי המצוה הזו, ואל תשיבנו במה יתפרנס עליו הכתוב אומר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואם יצרו תוקפו ולקח שכר מצד שאין בטחונו שלם לפחות יעשה מלאכתו באמונה, כי תחלת דינו נשאת ונתת באמונה ואחר שנושא ונותן באמונה ולוקח שכר שואלין אותו אם עשה מלאכתו באמונה שכן כתיב וכל מעשהו באמונה רוצה לומר כל מעשהו של תפארת באמונה היא כ"י, ומה שאמרו חז"ל שהעולם מתקיים בהבל פיהם של תינוקות דע בני באמת שכל ישיבה של מטה יש כנגדה למעלה והם נפשות הצדיקים שעסקו בתורה בעולם הזה, וגם החיות בגוף ובנפש כנגדם יש להם כוחות וצל למעלה וכולם בכנ"י, וכאשר יתעסקו למטה יתעסקו גם למעלה הכוחות החיבור שכנגדם ומסיבתם הצינורות מתישרות והעולם מתקיים.
ועל כן מושיבים מלמדי תינוקות כדי לקרב הכוחות למעלה.
ועל כן יש לירא מתלמידי חכמים המעוררים חיים בעולם, ומפני שהתפארת הוא מלך בששה קצוות על כן צריך להמליך החכם עליהם להקדימו בכל דבר לפוטרו ממסים וארנונות וכן כהן נוטל חלק בראש לסוד שכהן עליון הוא חסד נוטל קודם כולם.
מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וגם אמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, והנה קימה בשיבה והידור בזקן ויש תנא שאומר שיבה וחכם בעינן, ור"י הגלילי אומר אפילו יניק וחכים, ואיסי בן יהודה אומר שיבה כתיב כל שיבה במשמע אפילו זקן אשמאי, ואיסי בן יהודה לא סבירא ליה כתנא קמא דבעי שיבה וחכם ולא סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי דאמר יניק וחכים דר' יוסי הגלילי דסבירא ליה יניק וחכים מוסיף על דברי תנא קמא ואמר לאו דוקא שיבה וחכם אלא אפילו יניק וחכים ופליג עם איסי כי לא סבירא ליה כאיסי כל שיבה במשמע דאי סובר כאיסי כל שיבה במשמע אם כן מה בא איסי להוסיף אדר' יוסי הגלילי מאחר שר' יוסי הגלילי לא פליג אכל שיבה במשמע, ועוד כי קאמר ר' מאי איכא בין ר' יוסי הגלילי לתנא קמא והשיב איכא בינייהו יניק וחכים ישיב איכא בינייהו יניק וחכים וכל שיבה במשמע, אלא מדלא השיב הכי אבל אמר איכא בינייהו יניק וחכים שמע מינה דבכל שיבה במשמע ר' יוסי הגלילי כתנא קמא סבירא ליה ולא כאיסי, והנה עתה תנא קמא אומר (שיבה וחכם) אבל יניק וחכים וכל שיבה במשמע לא, ור' יוסי הגלילי אומר יניק וחכים אין שיבה במשמע לא, ואיסי בן יהודה אומר אפילו שיבה בלא חכמה, תנא קמא פליג עם ר' יוסי הגלילי ביניק וחכים ועם איסי בן יהודה בשיבה במשמע, ואיסי פליג עם ר' יוסי ביניק וחכים וכל שיבה במשמע.
אל"ר תנא קמא דבעי שיבה וחכם מנא ליה מי כתיב מפני שיבה חכם תקום שיבה כתיב כל שיבה במשמע, ור' יוסי הגלילי מדאמר יניק וחכים אם כן סובר לעולם חכם בעינן בקימה והא שיבה כתיב ולא יניק.
וכי תימא זקן דריש ור"ל זה קנה חכמה אדרבא שיבה כל שיבה במשמע.
וזקן פירושו זה קנה אשמאי כי לא משתמע חכמה.
אמר לו בני שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון הוא כתר עליון, ומלת שיבה משמעו אין פירושו רוב זקן או אפילו זקן רק ליבון הזקן יקרא שיבה, והואיל וזיכהו השי"ת בליבון שער דוגמא עליונה אם כן דין הוא לכבדו ולעשות קימה ולא די בהידור, וכששב ואמר והדרת פני זקן אין זה ליבון גמור ועל כן עשה לו הידור ואין צריך קימה, מכל מקום סובר תנא קמא כי אין הדוגמא דוגמא רק כשמבין דוגמתו וזהו חכם אבל בלאו הכי פטור אתה, ויניק וחכים הואיל ועדיין לא הגיע לדוגמא העליונה אין לקום מפניו אף כי הוא חכם, ובא ר' יוסי הגלילי ואומר אמת הדבר כל מה שאמרת אם אינו חכם לא, מכל מקום ביניק וחכים אני חולק כי נהי שלא בא לדוגמא לגמרי מכל מקום מפני כבוד חכמה עילאה יש לקום מפניו, ויניק וחכים כשהוא חכם גמור דינו כשיבה וחכם ועשה לו קימה וכשאינו חכם גמור דינו כזקן ודי לו בהידור, ואתא איסי ואומר לא כתנא קמא שאמר שיבה בעינן ולא כר' יוסי שאומר אפילו יניק וחכים, אלא ה"ק קב"ה כל שהוא דוגמא עליונה לענין הליבון אפילו זקן אשמאי שהרי שיבה נאמר סתם, ואמר והדרת פני זקן לומר לך שיבה והוא גוי דינו כזקן בעלמא ודי לו בהידור, ואמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה כי הכיר וידע שאיסי כוחו למעלה גבוה מתנא קמא, גם אמר הלכה כר' יוסי ביניק וחכים מפני כבוד חכמה עילאה, אבל כתנא קמא שאמר שיבה וחכם דוקא אין הלכה כמותו, ודע בני כי האמת שגם הגוי נכלל בשיבה תקום שהדין נותן לעשות לו הידור ולא קימה, כי מאחר שכללם הקב"ה בשבע מצות אם כן יש בהם ממש כי לא לחנם אמרו רז"ל גוי שקדש אשה חוששין לקדושין דלמא מעשרת השבטים הוא ובא בגוי הכא נמי לא שנא, והראיה דרבה שמו ר"ז (רוצה לומר רבה בגימטריא ר"ז) וידע והזכיר והוא עביד להו הידור ולא קימה, כי שיבתו במקום זקנה דישראל דסגי בהידור, ואין להביא ראיה מאביי דהוי קאים קמיה שיבה דארמאי כי איהו מפני דרכי שלום (עביד), אל"ר ואימא מדפסק ר' יוחנן הלכה כאיסי דכל שיבה במשמע שמע מינה דאין הלכה כר' יוסי ביניק וחכים.
אמר לו בני מאן לימא לי דהלכתא בשיבה דארמאי וביניק וחכים לא והנה יניק וחכים מעלתו רבה מזה, דע לך באמת שאם היה גוי רשע פטור אתה דשאת פני רשע לא טוב.
אל"ר שמעני כדעתך ידעתי גם אני, אך זה תאמר לי כתיב בתורה להדור פני זקן ולקום מפני שיבה ואם נעשה הידור וקימה מה איכפת ליה להקב"ה או מה תועלת לו מהידור וקימה שנעשה לבשר ודם רימה ותולעה, כי בראותו שקמו מלפניו מתגאה על מעלתו וקב"ה יתגאה עליו כענין גאה גאה שמתגאה על הגיאים ומעבירם מן העולם והגורם לזה הוא הקם ומהדר אותו, ונמצא שזה העני אף על פי שמקיים מצוה הפסיד שכרה כי היא מצוה הבאה בעבירה.
אל"ב זה איני יודע מה אפסיד קב"ה ומאי מרויח, אל"ר נשאלה לאבי, אל"ב דעו לכם כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה דאמר מפני שיבה תקום אמר משה מה תועלת לקב"ה בקימה זו, אמר לו משה דע לך כי שיבה הוא כתר עליון ופני הכתר הוא חכמה ואמר מפני שיבה שהיא החכמה נאצלה תקום שהיא הבינה, אמר לו אדוננו מה מלת תקום, אל"ב בתק"ם ק"ם, ומה קם אמר לו קם לך ומה קם לך אמר לו קם בתולת ישראל רצה לומר נעלם אותיות תקם עולים קם כי כשתמלא תקם תי"ו קו"ף מ"ם עולה הנעלם קם, והכוונה כי הבינה בעלת הגאולה תקים לכנ"י והיא תאמר לכנ"י על ידי הווין הם תפארת ויסוד קום בתולת ישראל, וזהו בהיות חכמת אלקים זקן מלא וא"ו (נ"א ואז) מתעטפת הבינה בטלית לבנה ואומרת לכנסת ישראל קום בתולת ישראל, דעו באמת כי כאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה למעלה נעשה פועל של ביטול גזירות דאלולי המצות חיים בלעונו, אל"ר דע לך כי אותיות תקו"ם הם מלת מתו"ק והפך המתוק מר ובזמן שתקום ותהדר ישובו הכוחות למעלה למתוק ואם לאו ישיב המתוק למר, זכאין אתון צדיקיא דקב"ה נתן לכם תורתו וגילה לכם רזיא ווי להו לחייביא ולרשיעיא דלא עסקו בתורה אבל עוברים עבירות וממשיכין הערלות ומטמטמין הצינורות, ואית דין ואית דיין אלא דמאריך אפים, אמר לו רבי עד כמה יהיה רחוק ויתחייב לקום אמר לו ד' אמות יוכל אדם להכיר שבשבילו קם, אמר לו ואימא מלא עיניו בקימה ד' אמות בהידור, אמר לו לכתוב תקום מפני שיבה והדרת פני זקן אבל עתה שהסמיך תקום והידור מה הידור ד' אמות אף תקום ד' אמות, אמר לו ולכתוב הכי ויהיה מצות קימה בד' אמות (נראה לי שצריך לומר כמלא עינו) אמר לו קומת אדם כמה הוא ד' אמות ואלה הם ד' אמות של הלכה על כן מצות קימה הוא ד' אמות.
אמר לו מה תאמר באב"ד דאמרינן מלא עיניו וכן ברבו מובהק.
אמר לו בני כל מקום שאמרו מלא עיניו אינו ברשות הרבים כי ברשות הרבים ד' אמות בלבד, אלא בבית המדרש ובבית הכנסת אפילו הם גדולים אלף אמות (כד' אמות) דיינינין להו כי הבית כד' אמות של אדם.
אמר לו רבי אלא מעתה עוג מלך הבשן שהיה מעניק חמה בקומתו והיה ד' אמות באמת (איש שהם מאה באמת אדם דעלמא והיה ברשות הרבים והיה בעל שיבה וחכם הכי נמי נקום ברחוק קומתו.
אמר לו אין הכי נמי.
אמר לו רבי איזהו רבו שחייב לקום מפניו.
אמר לו בני אפילו למד ממנו דבר אחד.
שעל ידי זה משתעבדים כל הכוחות החיצונים תחת כנסת ישראל שהיא רב על כולם, וראה והבן שהרב צריך לכבד תלמידו שלא אפשר שלא למד מתלמידו כענין ומתלמידי יותר מכולם, וגם התלמידים זה את זה הואיל ולומדים זה מזה ותלמיד חכם דעלמא אפילו שאינו רבו חייב לכבדו כי הוא הנאחז תורה שבע"פ המבאר תורה שבכתב, ואפילו הכי תורה שבכתב עדיף שרומז בתפארת כי גבוה מעל גבוה שומר.
וגם אל תאמר ביש הרב עם תלמידו לא אחלק כבוד לתלמיד אלא חלוק לו כבוד כי גם הרב חולק לו כבוד, כי לא אפשר שעשה לו תלמידו התעוררות שאם הרב הזה אינו מכבד תלמידו לא עביד כמו רב ועושה היפך הדוגמא כי תפארת ישראל רבו של מטטרון ומכבדו ועושה רצונו אוי לכם המתפארים על תלמידיכם ומשתמשין עמהן בדרך התפארות ראוני כמה תלמידים יש לי ואינו יודע כי גחלים חותה על ראשו.
ודע בני באמת בזמן דעוסק במלאכתו אינו חייב לקום מפניו שכן כתיב תקום והדרת מה הידור דאין בו חסרון כיס דלא בטיל ממלאכתו בהידור אף קימה שאין בו חסרון כיס ואם יקום בטל ממלאכתו.
אמר לו רבי שומו שמים על זאת כי ד"ח אינן מקובלים בשכל ואינן נכנסין באוזן דאם כן סוכה אל יעשה טלית אל יתעטף תפילין אל יניח מזוזה אל יקבע מפני שיש בהם חסרון כיס אם מפני שיבה תקום היא מצות עשה יקימנה ואפילו יש בה חסרון כיס ואם אינה מצוה למה נכתב.
אמר לו בני לא דמי פועל למטה פועלים למעלה וזהו וברכך בכל מעשי ידיך ועדיף מלאכתו מקימה אף כי היא מצוה שאינה מתבטלת לגמרי שבמקום קימה יעשה הידור.
מצות קימה מפני שיבה ואין הרב רשאי לעבור כדי שיקומו מפניו מפני שנראה כמתיהר אלא מעקם דרכו הוא שנאמר זקן ויראת, שכל הדבר המסור ללב נאמר בו ויראת ממי שמכיר הלבבות, וגם התלמיד אינו רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו יותר מכבוד שמים, ועוד שם ואימא והדרת בממון ומשיב ומה קימה וגו' וגם אמר שאם היה ממזר תלמיד חכם וכהן ע"ה ממזר ת"ח קודם שנאמר יקרה היא מפנינים רצה לומר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.
אמר לו תמיה אני על דבריהם כי ממזר נפשו נפש מסואבה ואם התורה טהרתו אין לך תיקון גדול לממזר מזה לעסוק בתורה וליטהר לבא בקהל, אמר לו בני גם כהן גדול עם הארץ טמא הוא שמטמא האוכלין, מכל מקום לא דמי נפש מסואבה מעיקרא לנפש טהורה מעיקרא ואף על פי שלמד תורה נפשו לא טהורה, אלא שזה שהקדימו ממעלת התורה היא חכמת אלקים המרשמת והכהן המעיט מעלתו שהיה נאחז בחסד דכתיב ותורת חסד על לשונה.
וגם ארז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלו מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
אמר לו אם כן שסופו לקיימה מעושר אם כן קבל שכרו מצד שקיימה מעוני והלא אמרינן אין נותנין שכרן של מצות בעולם הזה.
ועוד זה שבטלה מעושר באיזה דבר זכה בעשרו שהרי מבטל התורה, ועוד למה יבטל מעוני אמת כי הקב"ה יקח ממונו מ"מ שמא יחזור בתשובה בהיותו עושר ושב עני ויפשפש במעשיו כענין יפשפש מר במעשיו.
אמר לו בני התורה רומזת בתפארת וגם בכנ"י אשר משם העושר בא לעולם כי מצפון קבלתם (נ"א קבלתה) ומצפון זהב יאתה ומשם בא אליה העושר, והיה לו לקיים התורה כדי שיתקיים עשרו והוא לא עשה כן אלא משלם רעה תחת טובה שעל ידי ביטול התורה מונעת תורה קדומה השפעתה מד"ו פרצופין, ע"כ לוקחין עשרו מדה כנגד מדה וכששב עני הקב"ה מחזיק לבו כענין ויחזק ד' את לב פרעה כי ראה בטובה ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, אך זה העני המקיימה מושך מתרומה גדולה היא חכמה עילאה הנקרא תורה קדומה כל טוב בארץ ואז טוב הארץ יאכל אשריו ואשרי יולדתו.
ודע בני באמת כי הבן חייב לקום מפני אביו אף כי אביו הוא תלמידו והאב פטור מכבוד בנו אף כי הוא רבו.
אמר לו רבי ויחייב הקב"ה להאב לכבד את בנו אפילו כשאינו רבו כל שכן כשהוא רבו דלמא בנו הוא אביו מי לא מברכינן שלא עשני גוי הכי נמי ניחוש.
אמר לו בני אפילו הכי הוא (הואיל) והן פנים שאינם נראים פטור מ"ט האב העליון חכמה עילאה למעלה מהאם היא הבינה ומבניה הוא ההיקף אין לקום האב מפני הבן כי בנו משועבד לו אף כי הוא רבו שהרי תפארת תורה שבכתב משועבד הוא לאב הוא חכמה עילאה.
וגם אמרו רז"ל הנפטר מרבו אל יראה לו אחוריו אלא ילך לאחריו ויראה לו פניו והכוונה שתפארת ישראל רב על הנצחיים ובחזרת פניהם ממנו מקבלים מהאש הגדולה.
מצוה שלא להורות הלכה בפני רבו וגם תנינן תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות, אמר לו רבי ואם הרב אוהב בהוראת תלמידו ונותן לו רשות יורה או לא.
אמר לו בני נותן לו רשות תוך ג' פרסאות לא יורה, רחוק ג' פרסאות יורה, אבל בלא רשות אפילו יותר מג' פרסאות אל יורה, ויותר מג' פרסאות ברשות יורה, והכוונה כי כאשר יורה אף כי נתן לו רשות ויש לו כח מרבו מקלקל הצינורות וי לאותו תלמיד המורה הוראה במקום רבו והם ג' פרסאות כי מחייב עצמו מיתה, ועל התלמידים האלו נאמר שועלים קטנים מחבלים כרמים הם כרמים עליונים על כן יזהר מלהורות, ודע בני כי רב אשי אמר אם היה זקן מופלג וחכם מופלג כבד החכם בישיבה אבל במסיבת סעודה כבד הזקן אפילו יש שם חכם מופלג, וראה והבן בני כמה העמיק דבריו כי למה לא יקדים חכם מופלג מזקן מופלג בכל דבר אבל כוונת הענין כי בקרבנות בחינת יעקב סבא כענין אכלתי יערי מחכמה עילאה והקרבן יקרא מסיבת סעודה אבל בישיבה ההוראה מישיבה עילאה.
וע"כ הוא קדום ואחז"ל שהקטן לא יתן שלום לגדול.
אמר לו רבי הדבר הזה קשה כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כי כשעלה משה למרום לא נתן שלום להקב"ה ואמר לו משה אין שלום בעירך וענה לו משה כלום יש עבד שנותן שלום לרבו ואמר לו הקב"ה אפ"ה היה לך לעזרני מיד אמר משה ועתה יגדל נא כח ה'.
ר"ל כח הוא תפארת ויגדל התפארת מן החסד הנקרא גדולה, והרי משה תלמיד ועבד, תלמיד שקבל תורה ממנו, ועבד כי לי בני ישראל עבדים, ואפ"ה הוכיחו הקב"ה שלא נתן לו שלום וכ"ש הקטן לגדול שצריך לתת לו שלום כדי שיהיו הקטנים במוסר אצל הגדולים, וא"כ לא בחנם אמרו שהקטן לא יתן שלום לגדול.
א"ל בני עבד לאדונו ותלמיד לרבו וקטן לגדול אין הדין נותן לתת להם שלום ומה שאתה מביא ראיה ממשה לא שנית ולא שלשת ולא פירשו לך כי כשאמר משה כלום יש עבד שנותן שלום לרבו היה לו להקב"ה להשיב יש אלא מדאמר אפילו הכי היה לך לעזרני ש"מ שהסכים לדעתו של משה אלא שבקש ממנו עזר בעלמא.
אל"ר קב"ה למה לא אמר אין עזר בעירך, א"ל בני הכי א"ל משה אין שלום בעירך לתת לי עזר על ידו וכן עשה משה הוריד עזר מלמעלה הוא חסד עולם ע"י השלום, וכן הדין נותן למה יורשה הקטן לתת שלום לגדול הלא ידעת בני שהשלום העליון הרוחני נקודה דקה נעלמת הוא כתר עליון הוא הנותן שלום לאב ולאם ולשבעה בנים הם החכמה ובינה וההיקף, זכאה להוי איהו דאמר הכי סוד ה' ליראיו ולמה יבוא זה הקטן לשנות הסדרים כי התלמיד והעבד והקטן כשנותנים שלום (נ"ל אין) מקשרים, כי אדרבא הם נותנים שלום לתלמיד ולעבד ולקטן ואין לך רשות לדבר יותר בזה כי יצדקו דברי האומר מכל צד ופינה.
מצוה לאבד ע"ז וגם אמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, אל"ר לימא תאבדון מאי אבד, א"ל בני הגוים מכוונים להפריד ענף הפחד מן האילן ולוקחים אותה לאלוה, אבל ישראל לוקחין אותה עם הכלל כי הוזהרו לא תעזוב את הלוי הוא פחד יצחק כל ימיך על אדמתך הם ימים עליונים, וע"כ אמר אבד תאבדון שאם תאבדון למטה מה שבונים בנינים ומציירים ציורים לשם המדה שלוקחין לעצמן יאבדו גם למעלה וישיבו הענף בשרשו, ואמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ונחלקו חז"ל חד אמר אבד שמם שצריך לשרש אחריה שלא להניח להם מקום לטעות וחד אמר שצריך לשנות שמם הוא שנאמר שקץ תשקצנו.
ודע בני כי לא פליגי אלא הכי קאמר במקום שכבושים אבד את שמם ובמקום שאינן כבושים שנה את שמם, דאם אפילו במקום שכבושים שנה את שמם והלא כבר עקרו אותו כענין ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם, אלא ודאי הכי.
ודע בני באמת שעיקר המצוה הזאת היא בארץ ישראל אשר שם כל המחשבות רעות פוגמות.
וע"כ צריכין נתיצה וגדיעה כדי שיתוצו ויוגדעו גם למעלה מא"י הטהורה והנקיה, ודע כי כאשר תמלא מלת אבד אל"ף בי"ת דל"ת ותקח אותיות שניות הם ליל כלומר כי כאשר נאבדו למטה יסתלק הלילה וישאר האור לבדו בארץ, אם תתחלף האותיות אב"ד בא"ת ב"ש ד"ק עולים ת"ת כי מיד בהסתלק הלילה אומר לכנ"י ראה החלותי ת"ת לפניך ואז דוד מנצח למטה, כי גם יצחק משלים עמהם ונותן להם כח, שכן א"ת ב"ש ד"ק הם שש אותיות ועולים א"ל פעמים הוי"ה הבאים מטל העליון וא' יתירה הוא מלך מלכי המלכים הנותן להם כח ומבערין הכוחות החיצונים מן הארץ הטהורה וע"כ אבד למטה תאבדון למעלה.
דין עיר הנידחת וגם אמר עיר אחת מישראל שנדחו מעבודת הש"י ועבדו ע"ז והמירו כבודם שהוא האילן בכללו ע"כ אותו העיר צוה הקב"ה לשרוף אותה וגם את כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה הוא שנאמר הכה תכה.
אל"ר ולמה בשרפה א"ל בני, היקף (נ"א תיכף) שעבדו ע"ז הוריד אש בעיר היא כנ"י כענין אפקוהו למטטרון ומחוהו שתין פולסא דנורא.
וע"כ דנין העיר בשריפה כי מדה כנגד מדה לא בטלה.
אל"ר אם הם חטאו ממונם מה חטא אם אין להם יורשין בחוץ לפחות יהיה הקדש לבדק הבית.
א"ל בני הם הורידו אש בבעל הממון אשר השפיע להם כענין והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
וע"כ ישרף גם ממונם.
אין העיר נעשה עיר הנדחת עד שיהיו מעשרה עד מאה.
אל"ר קב"ה דן דין אמת ואין בעולם עיר גדול כעדן וברא את האדם והניחוהו בגן עדן ואדם הדיחוהו ועבד ע"ז וקב"ה לא שרף לא את העיר ולא את האדם, ועוד מפני מה עונשו של מסית גדול שאין חוזרין אחר זכותו אבל מיד אומרים עליו עשה לו דינו.
א"ל בני לא נתחייב העיר הנדחת עד שיהיו הדוחין שניים וכ"ש יותר משנים הוא שנאמר ויצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וכו'.
אל"ר אי הכי באדם נמי שנים הדיחוהו האשה והנחש.
א"ל בני שנים כאחת באו ואמרו נלכה ונעבדה אבל הכי זה את זה זה אחר זה הוא שנאמר האשה אשר נתת עמדי וכו' והאשה אמרה הנחש השיאני.
אל"ר אימא לי דינא דעיר הנדחת איך הוא.
א"ל בני הדין הוא שיהיו הדוחין שנים ושיהיו המדיחין מאותו השבט ויהיו מאותה העיר ויהיו מודחים מעשרה עד מאה ושידיחו אותם המדיחים בלשון רבים נלכה ונעבדה אם היו כל אלו התנאים אז שורפים כולם ואם היה חסר אחד מכל התנאים האלה הנדחין נסקלין ולא נשרפין וממונם ליורשים וכל אלו בחקירה ובדרישה.
אל"ר אפשר העניים לא ידעו ויודיעו להם וישובו ולמה ימותו עם ה' בלא דינא.
אל"ב הכי הוא שולחין להם שני דיינין ומודיעים להם ומראים להם דרכי תשובה אם חזרו מוטב ואם לאו דמן בראשן.
אל"ר הרי שהיה עיר חזק ועם רב מה יכולים ב"ד לעשות.
א"ל הרי אמרו ז"ל מכריזין על כל ישראל ובאים עליהם וצרים אותם ועושין כרכום עד שיכבשום כבשום מביאים אחד אחד ומעמידין אותם לפניהם, ואם מצאו שני אנשים שעבדו ע"ז בעדים והתראה משימים אותם בצד אחד ומביאים אותם אחד אחד עד שיביאו כולם ומשימים העובדים מצד אחד ושלא עבדו מצד אחד אם העובדים מועטים סוקלים אותם לבדם והשאר ניצול ואם העובדים רוב אז מכין העובדים עם הנשים וטפם ובהמתם לפי חרב שנאמר הכה תכה.
אל"ר למה הצריכה התורה ב' דוחין ואימא אפילו אחד כענין כי יסיתך אחיך בן אמך וכו'.
וא"ת התם חד וחד ה"נ נימא עד שיהיה מעשרה ועד מאה.
א"ל בני ההוד והיסוד שנאמר לפניו ילך דבר והוא המפחיד את הצדיקים ועל ידם באמצעתן האש הוא שיורד בכנ"י הנקרא עיר וע"כ הדוחין ב' ויותר כי כמה מחבלים רוצים לחבל כעין סמא"ל ותנינעור ולילית הבאים מחוץ.
על כן העיר בשריפה וגם צדקו דברי האומר מעשרה עד מאה הם פרט וכלל וכל הפרדס, וגם המדיחים צריכים שיהיו מאותה העיר של עיר הנדחת וגם מאותו השבט כי רעה הבאה משבט לשבט או מעיר לעיר אין ירידת אש בעיר העליון לבדו רק אבני המקום יורדים ומבערים הנזק ההוא, וע"כ סוקלין העובדים וממונם ליורשים.
להתודות חטאים וגם אמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו ונתעוררו חז"ל לומר האדם בין שעבר על מצות עשה ובין שעבר על מצות לא תעשה בין בשוגג בין במזיד שעבר על אחת מאלה יתודה וידוי דברים והרי הוא מצות עשה עליו, וזהו הוידוי שהוא מתודה, אנא ה' חטאתי עויתי ופשעתי ועברתי על דבר פלוני ופלוני ולא אעשהו עוד.
בעלי חטאת ואשמות מביאין קרבן על זדונם או שגגתן אל יחשבו לומר שנתכפר עוונם אלא א"כ שיתוודו וידוי דברים וישובו בתשובה הוא שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וגם ארז"ל כל חייבי מלקות או מיתות לא מתכפרים לא במלקות ולא במיתה עד שיעמדו ויתוודו בפיהם, א"ל רבי מה תועלת לו להקב"ה מוידוי דברים אחרי שאינו שב לחטוא יותר אין לך תשובה גדולה מזו.
א"ל בני על מה שעשה כבר מה יהיה, א"ל רבי הקרבן יהא מכפר אל"ב הקרבן על עצמו מכפר כי מקבל דינו אבל עוונו של זה אינו מכפר הקרבן רק שיראה דין הבהמה הנשחט והנשרף וגם ההכאה שמכהו הכהן כשמשליכו לשחטו משליכו בכח כאילו נסקל, וגם איך שדוחק הכהן את הסכין מעט כאילו נחנק ואז יאמר זה לפני ה' רבונו דכולי עלמא בהמה קבלה דין ארבע מיתות בגזירתך ואני מקבל עלי שלא לעשות מה שעשיתי, אנא ה' מחול לי לעוונתי ולחטאותי כי נחמתי ובושתי ממעשי ואז מתקן מה שקלקל והקב"ה מקבלו ומוחל לו ומגעת עד התשובה העליונה הנקראת בינה בכסא הכבוד, הוא שארז"ל עד היכן התשובה מגעת עד כסא הכבוד ר"ל הבינה משפעת והשפעת הבינה יורדת בכסא הכבוד היא העטרה, והנה שתיקן מה שקלקל ושמע בני וידוי של בני הגלות מתודים ושבים ועוברים ועוד מתודים וכן עושים בכל יום ויום ומהש"י אינם מתביישים, ועתה אגיד לך מה שראיתי פעם אחת נתוועדתי עם זקן אחד בעל שיבה גדולה מהודר בפנים והטיתי עצמי (לאחת) מהצדדין ושאלתי מי הוא זה, ואמרו לי הוא אדונינו הגדול מורינו ורבינו הנעלה הנמצא בנו המדריכנו בדרכי יושר ואל תקרב בארבע אמותיו שנשיכתו נשיכת נחש ועקיצתו עקיצת עקרב, וראיתי אותו ששבו פניו פני זעם ומפשפש בזקנו ואמרתי בלבי אורייתא הוא דמרתחא ליה ושבתי אצלו ואמרתי אדוני נלך בבית מדרשך לשמוע מפיך תורה כי בזה אני חפץ והשיב לי רואה אני שבעל גאוה אתה ורוצה אתה להתראות ראוני שאני טהור וכשמעי דבריו נרתעתי ואמרתי לו אדוני אין זה הדרך עמי, אז לקחני בידו והוליכני לביתו וראיתי נשים ופלגשים גויות ושפחות בביתו חביות מלאים יין וקורות ביתו נשברים מתליית גבינות ובשר מלוח ולא ירא אלקים ואמרתי לו אדונינו ברכך אלקים בכל מעשי ידיך מ"מ לא זו הדרך לת"ח, ואז בא וישב לפני והתחיל ואמר לי בני אני מכירך שקלקלת עצמך לגמרי אשר שנא ה' אתה עושה וגם מהכרת פניך ניכר שאתה בן גדולים מ"מ לא עשו בטוב שלא הדריכוך בדרכי העולם, כי קב"ה ברא את האדם ועשה לו עינים לראות כל טוב ולחמוד אותו וליהנות ממנו והנה ידיו ופיו לעשות רצון עיניו עשה לו אבר להשביעו מכל ביאה, ועתה בני שמע לעצתי נאכל ונשתה יין ואחר נשביע ככל איברינו פן ילכו רעבים בקבר, כי לא לבטלה בראנו הש"י וכשמעי דבריו המכוערים שאלתי מהקב"ה ונפל הבית עליהם והמיתם ואת העיר החזרתי בתשובה.
תשובת אדה"ר ותשובת הקנה ועתה אגיד לך תשובת אדם הראשון, קודם שחטא אכל בשר ושתה יין ושמשיו היו מלאכי השרת, ומשחטא הקריב קרבן והתודה על עוונו בפיו ומאותו שעה עמד בתענית כל ימיו, והנה חשבון תעני"ת הוא חשבון שנותיו ולא נהנה מכל אשר בעולם רק חרובים ביום וחרובים בלילה וקיתון של מים וחשבו הקב"ה לתענית, והועילה תפילתו ותעניתו ותשובתו לשכון במלך הוא דוד המלך ע"ה וממלך אל מלך עדיף ממה שיבוא ממלך אל הדיוט.
ואומר לך הרוצה לשוב בתשובה יתייאש מן העולם ולא ישא ויתן בשום עסק של זה העולם ויחשוב בלבו כי כל שעה יביאנו המלך אצלו לקחת חשבון מעוונותיו, ולא יאכל בשר ולא שום דבר אשר נשמה בו ולא ישתה יין וישב בתענית ויעסוק בתורה יומם ולילה ויעשה מלחמה עם השינה שלא יאנוס אותו לישן כל הלילה, וימשוך כל מחשבתו אל הש"י ויתחרט על מה שעשה ואם תבא עבירה לידו ידיחנה וירחיקנה ממנו ועיקר אכילתו פת במשקל די חיותו, וירחיק עצמו מחברת העולם ומבשר ומיין ומכל בעלי חי ומדברים היוצאים מכל בעלי חי ומכל מיני ירק ועשב זה יעשה ארבעים יום, ומשם ואילך הקב"ה יעזרהו וילך עד ששה שנים ואז לא יסתפק בשום ספק שהוא בן עולם הבא אף כי יאכל וישתה אחר הששה שנים כי כבר עברו ששה שנים כנגד שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב ובלבד שיהא זהיר מעבירות הבאים לידו, דע בני שזהו תשובה האמיתית כי קב"ה אוהב את האדם להיות מוכנע ומושפל לפניו ויזכור יום המות בבואו ובצאתו בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך וזה לא אפשר באכילה ובשתיה ובמלבושים נאים שהתורה אמרה וישמן ישורון ויבעט, ודע בני שהאכילה והשתיה כולם הם חיצונים והם טובים לנאצלים מחוץ והם שבעים אומות אבל ישראל הקדושים פנימיים כל מאכלם צריך להיות בקדושה ובטהרה ובדקדוק גדול, וכן הביאות כולם כל הנגררים אחר היצר טובים הם לאומות הבאים מצד היצר.
אבל ישראל טהורים ונקיים כשיבא באשתו יהיה כוונתו למצות אלקיו ויבקש מהש"י נפש טהורה ונקייה ויקרה ומזכהו ואת כל העולם כולו, ואין הכוונה זו באה מצד אכילה ושתיה ומלבושים נאים רק מצד הכנעה גדולה.
וראה בני מה עשיתי הרהרתי בלבי לעשות תשובה לא ידעתי סדרה וישבתי בתענית ק"ן ימים בלחם צר ולא עלה בפי כל אותן הימים כ"א לחם שרוי במים מעט מן המעט ובכל יום ויום שפכתי נפשי אל ה' בתפלתי ובלימודי, ובסוף ק"ן ימים בא אליהו ז"ל ואמר לי אל תצטער בני יותר כי הקב"ה קיבל תשובתך מכל מקום המשך עצמך עד ו' שנים כי מעתה אלקי אברהם יהיה בעזרך, וכן עשיתי ולא הרגשתי כל אותן השנים איך עברו עלי ואמת כי משם ואילך לא בא לידי שום חטא ועון כי שמרני וסור מרע בינה, ודעו בני כי הרבה מועיל התענית באדם שאם לא היה מועיל לא היה מצווה הקב"ה להתענות ביו"ה, ואין התענית יפה אלא למי שאינו כועס ואינו גוזל ואינו חומס ואינו מביא מריבה ואינו חושד בחבירו אלא דן אותו לכף זכות ואינו מתלוצץ רק בתורת ה' הוגה יומם ולילה.
וגם לא יאמר האדם מה אעשה עתה עם התשובה כי עברתי עבירות גדולות והריני לפני ה' כשרץ טמא וכמצורע מוחלט ולא יקבלני הקב"ה, זה אני לוקח עלי בערבות שוודאי הקב"ה יקבל תשובתו וימחול כל עונותיו ויעלהו למעלה ממעלת הצדיקים, הוא שארז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שם ועל כן צעק הנביא כי לא אחפוץ במות הרשע כ"א בשובו, ואל יאמר אדם הריני זקן ועברו ימי בעבירה ועתה אם אחזור יאמר העולם אוי לו לאותו זקן שלא הניח ע"ז שלא עבדה ועתה שנזקן ונחלש הוא שב בתשובה ואינו מתבייש לא מהש"י ולא מהאדם אל יקשיב לדבריהם, רק ישוב בתשובה לפני הש"י ויקבל תשובתו ויכפר על כל מה שעשה, יהודה התודה ונתכפר ואנשי נינוה שבו מדרכם הרעה וישבו בתענית והתודו עוונם ונתכפר ונמחל להם כי עברו ז' מצות שנצטוו בני נח, וגם לא יאמר האדם אפיק רצון היצר ובסמוך למיתה אתוודה כענין שארז"ל מי שחלה ונטה למות אומרים לו התוודה.
כי אותו הוידוי לא נתקן אלא למי שנתחרט כל ימיו על מה שעשה ודוחה כל עבירה הבאה לידו עליו אמרו רז"ל בנוטה למות התוודה גם עתה בין השמשות שלו טוב אותו הוידוי כי הוא חתימת כל וידוי ואין השטר מתקיים אלא בחותמיו.
אבל הסומך על אותו הוידוי לבדו לא מעלה ולא מוריד.
וגם הגורם הפסד ממון לחבירו אשר נתן לו הש"י והוא גוזלו וחומסו או קובלו או מוסרו שלא כדין תורתינו הקדושה אע"פ שפייסו ושלם לו ממונו עד פרוטה אחרונה ושב חבירו אליו באהבה וחיבה אינו מספיק לו זה, ואינו מתכפר עד שיעמוד לפני הש"י ויתודה לומר כך וכך עשיתי ועתה התחרטתי ולא אעשה עוד כי זה וידוי דברים הוא עיקר הפועל וכל שלא נפעל אין בו ממש, הלא תראה שביום כפור כהן גדול היה מתודה ג' פעמים וידוי דברים השנים הם על הפר שלו שכן כתיב וכפר ושחט כלום כפרה קודם שחיטה אלא זהו וידוי דברים כי הפר היה מכפר עליו והיה מתודה פעם אחת היה מתכפר על ביתו והיה מתודה פעם שנית והיה שב והיה כולל עצמו עם מטהו וכולל שעיר המשתלח ומתודה על עונות בני ישראל.
ואם הפר היה מכפר א"כ וידוי דברים למאי היה צריך אלא הוא הפועל, וראו והבינו בני שאף בזמן הקרבנות לא היו מועילים לכפר אלא בוידוי דברים כ"ש בזמנים אלו זמן הגלות ויצר הרע לוחם עמנו בכל שעה שיש להרהר תשובה ולהתוודות עוונותינו ולא נשוב אליהם, ולא יבוא הוידוי והתשובה ע"י אכילה ושתיה ומלבושים נאים כי הם מטרפים הדעת, הוא שנתעוררו חז"ל לומר להתודות בערב יום כיפור קודם סעודה שמא תטרוף דעתו כי הוידוי פותח שער המלך להכניס לו אל המלך ואכילה דוחהו ומשליכתו כי יפול הנופל מי יקימנו ולכן אינם מתערבים עם הוידוי, ועכ"ז אל יפטר א"ע מלהתודות בכל תפילה ותפילה של יוה"כ ועבירות שהתוודה כבר אל יתייאש מלהתוודות עליהם פעם אחרת, ואשריו מי שעבר עבירה פעם אחת והתודה עליה ואח"כ באה העבירה ההוא בידו ונמנע ממנה פעם אחת ופעמיים ושלוש וקרוב הוא הדבר כאלו הקריב קרבן והתודה עליה, דעו בני כי צריך להודיע פשעיו ברבים כגון עבירות שבינו לבין חבירו יאמר חטאתי לפלוני ועשיתי דבר פלוני ואני שב ומבקש מחילה מהש"י ומפלוני, וכל המכסה פשעיו מצד גאותו אף כי יש לו תועלת מ"מ אין תשובתו גמורה וכל זה בעונות שבין אדם לחבירו, אבל בעבירות שבין אדם למקום לא יגלה עונו כי עליו נאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.
א"ל אדונינו והכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אלקי זהב, א"ל בני לא הם האומרים אלא משה שלא עשה ולא רצה להחניף ולכסות אלא לפרסם וביקש עליהם, וראו והבינו מעלה גדולה של בעלי תשובה כי על שטעמו טעם איסור ופירשו ממנו זוכים ועולים בבינה הנקרא תשובה אבל הצדיקים חונים ביסוד.
א"ל אדונינו איך הוא הדבר להיות הטמא אף כי נטהר גדול מהצדיק שלא נטמא מעולם.
א"ל קנה בני באמת גם העטרה נקרא תשובה כי כמו שישובו כל הרוחניות אל הבינה הנקרא תשובה כן ישובו כל מה שלמטה מהעטרה אל העטרה הנקרא תשובה ובעלי תשובה חונים בעטרה כי שם מקומם והצדיקים ביסוד וצדיק יסוד עולם, ואין זו הכוונה רק בדור המדבר שעלו עם משה וס' ריבוא כי היו דור דעה כולו שכל וראו מה שלא זכה שום דור לראות וכל דור הגלות המתגלגל כביצה בירידה שאין לה מנוחה עד שימצא מנוח הזוכה בתשובה היא העטרה היא תשובה תתאה.
ונחום אמר המאמר נוגע בסוד עמוק והכי הוא בעלי תשובה הם כתר וחכמה כי נקראים א"י א' בכתר י' בחכמה והבינה נאצל מהם הוא שנאמר וא"י זה מקום בינה, וא"כ הם בעלי תשובה ובמקום שהם עומדים נקודות דקות סתומות ונעלמות אין הצדיקים יכולין לעמוד שם הם יסוד ותפארת ו' ומשך הו' הנקראים צדיקים.
קבלת היסורים באהבה וגם אמר וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך והנה הדבר באמת שמצד שאוהב אותו ורוצה בטובתו מיסרו שלא יעשה אדם תשובה על מנת שיעשה לו טובה בעולם הזה, כי אדרבא כאשר יראה שנהפך הצלחתו אחר שעשה תשובה ידע ויכיר שהש"י יקבל תשובתו, ואף כי קבלו מ"מ אינו מוותר לו אלא משלם לו בעוה"ז לנקותו מכל פשע ועון ואשמה להיותו נקי ומזומן לעולם הבא ואל יאמר עשיתי תשובה והפסדתי ממוני עשיתי תשובה ובאו עלי יסורין אל יאמר כן כי הוא מפסיד מה שעשה והרעה לא תפרד ממנו, אלא יהא שמח וטוב לב כי כבר מקובל הוא לפני הש"י הוא מה שאמר וידעת עם לבבך בשני לבבות ביצר טוב וביצר הרע ר"ל כאשר לא ישוב בתשובה מצד שיצר הרע כובשו והקב"ה משפיע לו טובה ידע כי משלם שכרו לטרדו מעולם הבא, ואם יצר טוב כובשו ועשה תשובה ידע באמת כי הקב"ה מייסרו בעוה"ז כי קבל תשובתו להנחילו עולם הבא, א"כ יש שני מיני יסורים בעולם הזה לשב ובעולם הבא לשאינו שב וזהו עם לבבך ולא עם לבך.
כוונת ק"ש ובשכמל"ו גם אמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך כי צריך האדם בחיוב העשה לקרוא שמע פעמיים בכל יום הוא זמן שכיבה וקימה, ונשאו ונתנו בדבר וארז"ל בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדין ותקנו לומר אחר פסוק שמע ישראל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וצריך לאומרו בלחש שכן ארז"ל שבשעה שביקש יעקב אבינו לגלות הקץ לבניו נסתלקה ממנו השכינה, אמר להם בני שמא יש בכם פסול שלא יאמין בשלמות ביחוד, ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שמח הזקן ואמר ב' ש' כ' מ' ל' ו'.
וגם מצאנו שמשה לא אמר כן ולא ידענו מה לעשות נימריה שיעקב אבינו ע"ה אמרו א"כ מה ראה משה שלא אמרו לא נימריה כמשה רע"ה א"כ יעקב אבינו ע"ה מה ראה שאמרו, ותיקנו לאמרו בלחש.
ושבו ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה תאמר להביא יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער ר"ל לשאול ולהביא לה מכלל שהיא חסירה ולזה יפול גנאי למלך שחסר ואין לו כל ואם לא תאמר יש לה צער כי היא אוהבת שפע עליון להתברך מכל ולהתחבר מכל ואם לא יהיה לה המעלות האלו היא מצטערת.
ופירוש ב' ש' כ' מ' ל' ו' הוא כך ברוך שם ר"ל תתברך כנ"י הנקראת שם מתפארת הנקרא כבוד, ותתברך מלכותו היא הבינה שהוא מלך הכבוד ר"ל הבינה היא מלך התפארת, ואחר שעלה הכבוד שהוא התפארת אל המלך היא הבינה מוריד אותה ברכה על העולם שהיא יסוד כי גם היסוד נקרא עולם ומשם לועד שהיא כנ"י, והנה שמחברים ומיחדים אותה עם מה שאוהבת ונסתלק הצער ממנה מ"מ גנאי הוא לה על שאין לה כוונה בפני עצמה ע"כ אומרים אותה בחשאי הנקרא ועד כי היא ועד הכל.
וראה והבן שכשם שהת"ת עם הבינה כן העטרת מתייחדת עם הת"ת, הוא שנאמר ה' אחד ושמו אחד ר"ל יהו"ה שהוא הת"ת מתייחד עם הבינה ואחר יורד ומתייחד עם העטרה וכשמתייחד העטרה עם הת"ת עולה עד אין סוף באמצעותו, אל"ר חייך אל תנידני משכל ותניחני לשאול דברים הקשים לי כי המייחד ואינו יודע מה מייחד ומה מוציא מפיו למה לו חיים, אי אמרת בשלמא שהיחוד אליה ברמז כמו שתאמר מד' של אחד כדקאמרת דהוי גנאי וצער וע"כ מביאין לה בחשאי זהו ב' ש' כ' מ' ל' ו'.
אבל הוא שאמר אבי שמע בחסד ישראל בפחד ידוד בת"ת אלקינו בשוקיים ידוד ביסוד אחד בעטרה ואין כאן הריחה וא"כ הגנאי גנאי ומאי תקנתא בבשכמל"ו.
ועוד מה צריך לאמרו כלל אחר שמלת אחד רומז בעטרה, ועוד מנ"ל דיעקב אע"ה אמרו אני אומר שיעקב ומשה לא אמרו.
ועוד בשכמל"ו עולה בת"ת ויורד כמו שאמרת אם רצה הקב"ה (לאמרו) למה לא כתבו בפירוש בתורה כמו שמע ישראל, וא"ת א"כ רבותינו היכן מצאוהו אומר אני מצד עצמם מצאוהו והוסיפוהו ואין לאמרו, א"ל בני כל דבריך מתוקים אלא ה"ק אביך ידוד שהוא היסוד אחד עם כולם ומה שאמר אחד הוא כנ"י הכי אמר שבגודל הד' נכללת גם כנ"י וזהו בת מלך שהריחה ומביאים לה בחשאי, ויעקב אבינו אמרו על כך כי כשבקש לגלות הקץ לבניו ונסתלקה שכינה חשש מהם ויחדו כולם ועדיין לא שבה שכינה כי נשאר יחוד בניו בגנאי וצער, וכשאמר יעקב בשכמל"ו שש תיבות כנגד שש תיבות של יחוד ובירך השם שהוא העטרה מכבוד הת"ת שנתברך ממלכותו שהוא הבינה ואחר ירד ביסוד שהוא עולם ובירך את ועד שהיא העטרה אז שרתה עליו שכינה, כי יעקב יודע האמת תתן אמת ליעקב ומוריד השכינה אבל משה רבינו ע"ה לא הוצרך לאמרו כי מפיה כתב והשכינה בעצמה תכתוב שבחה אין לך גנאי יותר מזה, הרי ביחוד של מעלה הוזכרה השכינה רק ברמז בד' רבתי ע"כ אמר בשכמל"ו.
ועתה שים אזניך בק"ש יש רמ"ח תיבות חסר ג' ממנין איבריו של אדם ותקנו חז"ל לחזור ש"ץ אני ה' אלקיכם כדי להשים היחוד בשלימות אברים, וי ליה לפוחת מג' וי ליה למוסיף על ג' ודוקא עם הציבור אבל יחיד שאינו יכול להשלים הרי חסר ומעוות שלא יוכל לתקן.
א"ל רבי שמע גופא דעובדא איך הוי כשעלה משה רע"ה למרום מצא להקב"ה דאמר שמע ישראל אית ביה רח"מ תיבות חסר ג' ותקנו לחזור ש"ץ להשלימם במלת אני ה' אלקיכם.
א"ל רבונו דעלמא מאחר דקב"ה לא נתן להם בתשלום מנין להם רשות להחזירו.
אמר לו הקב"ה למשה דע לך כי מהשמטה הזאת היא שמטת הפחד מתעוררת הטומאה עד ששת ימים עליונים וביחוד אין לפרסם הג' רוחניות הראשונות נקודות דקות ונעלמות.
אע"פ שגם החסד בכלל ששת ימים מכל מקום אין נאחז שם הדין ועל כן אומרים אותו ברמז והיחיד מכווין בט"ו ווין של במקום ג' שמות וא"ו (היינו ט"ו פעם י"ג כמנין וא"ו במילואו) עולים אני יהו"ה אלקיכ"ם, ב' יתירים לומר שהבאים ברמז ואינם כתובים בפירוש הם רוחנים ואין הדין נותן לכתוב הרוחניים בפירוש ביחוד ההיקף אשר שם הדין נמצא, וכדי שלא יהיה האדם חסר אמת ויציב שהם שהם ט"ו פעמים [הגה"ה מהקנה על בראשית.
והיחיד מכווין ט"ו ווין ר"ל ט"ו ווין הם ג' שמות כי ה' ווין עולים ל' ול' מצטייר כ"ו כמנין יהו"ה הרי כאן יהו"ה יהו"ה יהו"ה, ובערבית יכווין בו' של ואמונה שהוא וא"ו הרי כאן ג' שמות הב' ווין עם כללם ר"ל מא' עד תקנו בחזרת אלקיכם רומז יהו"ה אלקיכם וה"ק אלקיכם לאומרו אני ה' כי אני בעטרה בת"ת בעטרה אני ה' ויש לו ו' עולה אהי"ה הרי ב' ווין אהי"ה אהי"ה וא' שבאמצע השני ווין מצטייר יוי עולה כ"ו כמניין יהו"ה הרי ג' שמות.
ע"כ הגהה].
רשות לאדם לייחד בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, ומלמטה למעלה הוא כך שמע ישראל הוא מלשון אסיפה וחיבור יהו"ה הוא תפארת עד השכינה ולא היא בכלל, אלקינו הם הזרועות.
ה' אחד כלומר יתייחדו כולם בג' רוחניות והנה העטרת הריחה ושבים לומר בשכמל"ו.
אל"ר מהו ברו"ך, א"ל הפכהו כ"ו רב דשם כ"ו הוא רב על כולם, א"ל מהו ש"ם, א"ל הפכהו מ"ש ולא מש משה מתוך האהל, א"ל מהו כבו"ד, א"ל בני חסר ו' הוא בגי' כ"ו הוא הת"ת.
מהו מלכות"ו א"ל מלאהו מ"ם למ"ד כ"ף וי"ו תי"ו וי"ו ס"ת הם גימ' בק"ם למשפט אלקים היא הבינה.
א"ל מהו לעול"ם, א"ל חסר ו' מלאהו למ"ד עי"ן למ"ד מ"ם ס"ת צ"ח דודי צ"ח ואדום הוא משך הו', מהו וע"ד, א"ל קחהו במ"ק ועולה אוי היא כנ"י המכרזת אוי בעולם, אל"ר מהו דכתיב עד ה' בכם, א"ל בני ע' של שמע רברבא ד' של אחד רברבא דא הוא עד, א"ל סלק הע' משמע והד' מאחד מה נשאר, א"ל ש"ם א"ח, א"ל מהו שם, אל"ב מלאהו שי"ן מ"ם שי"ן רומז בבינה (נ"ל מ' רומז בת"ת) והנעלם שלו מ"ם סתומה הוא מלך סתום ונעלם נקרא מלך המשפט היא הבינה, והנה הכוונה בני שמע דיתיר מן שמע הוא רומז בבינה ובת"ת והת"ת עולה בבינה ומוריד באמציעותא מחכמה עילאה ומבינה ומחס"ד ומפח"ד ומשלימין, ומוריד בא"ח של אחד אז מתחבר ש"ם א"ח ומתהפך שמח וא' מורה על כל העשרה כי א' מצטייר יו"י, יו"ד הראשון קוצו הראשון וגופו וקוץ האחרון רומז לג' רוחניים ו' רומז בו' קצוות יו"ד השני בעטרה הנה ביחוד ירידת התפילין בעטרה אז מתחברים כולם ושמחים, וזהו שמח בה וזהו מאמר התפארת פתחי לי אחותי רעייתי להתייחד האחות עם התפארת, ולכן מאריך בד' שהד' רומזת בכנ"י עד שיתקשרו ד' פרשיות של תפילין כי ד' היא קשר של תפילין.
ועתה בני הקשב בירידת התפילין איך הוא היחוד שמע שי"ן זהו אב הנקרא חכם העליון והוא ישראל והוא ה' אלקינו היא הבינה, יהו"ה גוף האילן, אחד ר"ל שרשיו וענפיו אחד ד' גדולה דא כנ"י והנה אתקשרו זה עם זה ואין פירוד ביניהם והכל אחד.
א"ל רבי מאי האי כי אתה מהפך היחוד פעם למעלה פעם למטה פעם באמצע א"כ לא ידענו מה עושה.
א"ל בני היחוד לעולם יחוד בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה בין בהיקף וכולל רוחניות בין ברוחניות וכולל ההיקף הכל ביחוד בלי פירוד ואין בכך כלום.
א"ל נחזור לעניננו לדברינו מהו ברוך, א"ל רוכב, א"ל מהו רוכב, א"ל רוכ"ב בערבות.
א"ל מהו ברוך, אמר לו רכו"ב אמר לו פעול, א"ל מהו פעול, א"ל לא ניתן רשות בזה.
א"ל מהו ברוך א"ל כרוב, א"ל מהו כרובים שכל זוג נקראים כרובים, אל"ר מהו ברוך, א"ל כבוד נעלם, א"ל ראית הקו שהוא הת"ת איך נחבא בברוך ולקח כח וירד, א"ל לא, אל"ר מלאהו בי"ת רי"ש ו"ו כ"ף וקח אותיות שניות והוא ק"ו והנה עלה בבריכה עליונה וירד בבריכה תחתונה.
אל"ר כולו ק"ש בלחש, א"ל ב' ש' כ' מ' ל' ו', א"ל מאי האי דקאמרת מדאמרינן משל לבת מלך שהריחה והוא גנאי וצער בדבר תקנו לומר בלחש כענין מביאין לה בניה בחשאי וא"כ דהכל בלחש אין ממש בדברים, ועוד ר"י הוא דקאמר השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ודוקא בשכמל"ו תקנו בלחש לענין כי לא אפשר בענין אחר, אבל ק"ש האומר אותו בלחש מפסיד היחוד ולא ידעינן מה אומר ומה מדלג ואפשר שהוא מין ואינו מאמין בהקב"ה, ועוד ממאי שיתבייש שלא יוציא אלף תועבות ביחד כי מי שומע אותו ומש"ה אינו ירא כי הקריאה אליו קריאה בלא ידיעה, ע"כ יש לייחד בקול רם לירא מהגדולים ממנו להוציא המלות כתקונן ואם יש לחוש משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לקרותם בע"פ וע"כ אומר אותו בלחש זה לא יצדק כי דברים שבכתב א"א רשאי לאומרה בע"פ בין בלחש בין בקריאה כי כשם שדברים בע"פ לא ניתנו לכתוב דא"כ אתה מפריש התורה שבע"פ שהיא כנ"י בכתיבה שאתה כותבה כן בדברים שבכתב כשאתה קורא בע"פ אתה מחליף הכוחות.
א"ל רבי ק"ש מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות מי לא יראוך מלך הקדוש א"כ נתנו להם פתח להשמד שאם לשם לא ייחדו למי ייחדו לשמש או לירח רבונו דעלמא היחוד הוא יסוד על כל מצותיך ופטרת האשה, הנה חוה בג"ע על שלא ייחדה קללת אותה ונתתה לה ירושה רעה הוא העצבון ואתה כתבת בתורתך בשכבך ובקומך ועשית אותה מ"ע שהז"ג לפטור הענייה וא"כ רצונך לאבדה לגמרי מעוה"ב, א"ל בני הלא אמרו שמביאין לה בחשאי והיא עצמה פטורה.
א"ל רבי ק"ש מעומד או מיושב, א"ל בא"י יעמדו אבל בני בבל ישבו, א"ל אמאי כאן וכאן יחוד אחד להם, א"ל בארץ ישראל לא דמו לבני ח"ל, כשאתה מקלס ומייחד למלך בתוך ביתו צריך אתה לעמוד שכן המלך עומד ומשפיע ומברך את ביתו אבל כשאתה מייחדו חוץ מביתו צריך אתה ליישב שכן אין המלך עומד בביתו, ולא כאלה הרשעים העבריינים הקמים ביחוד בב"ה ומהש"י אינם יראים להעיד עדות שקר בעצמם שהדברים הנעשים מיושב ועושים אותם מעומד ואין להם ידיעה עליהם אמר הכתוב והכסיל בחושך הולך.
א"ל זמן קריאתו אימתי א"ל הסיום עם הנץ החמה ע"כ קמים ומזמרים מפני הדרכים לעלות התפלה קודם הנץ החמה דהיינו מעלות השחר ועם הנץ החמה קורין, וכמה היו הוותיקין חכמים גדולים יראי ה' ואין הדין נותן לחלוק עליהם כי הם היו מכירים כי תיכף שהשמש זורחת כל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם על הארץ ומשתחוים לשמש והנה עושים השמש אשר הוא יונק ומתגלגל ומאיר מת"ת ישראל כי משם אחיזתו והקב"ה כועס בזה כענין ואל זועם בכל יום, ע"כ צריכין אנחנו לייחד תיכף עם זריחת השמש להורות שהוא אחד ושמו אחד.
ר"ל שהוא מתייחד עם הכתר ושמו מתייחד עמו ר"ל תפארת עם הכתר וצדקו דברי הוותיקין ואין לך כח לדבר עליהם ביודע לכוין, וקודם הנץ החמה אין הדין נותן אבל בהיות דוחק דוחקו מפני מצות בוראו אפשר לו לקרותו בדרך מצות אנשים מלומדה ומעשי אבותיו בידיו, וכשאינו יכול לכוין עם הנץ החמה וקורא אחר הנץ החמה לא הפסיד מ"מ לא מרויח כוותיקין, אל"ר אחר הנץ החמה כל היום קריאתו או לא אל"ב עד ג' שעות ולא עד בכלל כי מלכי או"ה הם המביאים זעם, האדוקים ביותר עומדים ומקוים מתי יזרח החמה ומשתחוים מיד ושאינם אדוקים קמים בב' שעות ומשתחווים ע"כ הקורא עד ג' שעות לא הפסיד מ"מ לא עד בכלל, משם ואילך הרי הוא כקורא בתורה, וראה בני כי קריאת הוותיקין מעט קודם הנץ החמה קרוב הדבר להנץ החמה ומיד בנץ החמה היו סומכין גאולה לתפלה הגוים מרחיקין ואלו סומכים, אל"ר ק"ש למלכי ישראל עד ג' שעות וא"כ גם אנו נקרא עד ג' שעות אל"ב מנ"ל שקריאת מלכי ישראל עד ג' שעות, אל"ר עיקר קימתן עד ג' שעות ואז קורין.
אל"ב בכולן אתה תמה ובקימת המלכים אינך תמה דוד המלך מלך על כולם וכתיב חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך ושיערו שלא היה שינתו של דוד יותר משיתין נישמין והם היו ישנים ע"ג מטתם ולא די להם לישן כל הלילה אלא שישנים גם ביום, ולמה לא יעבדו את ה' גם הם באמונה אלא וודאי הכי הוא כמו שאמרתי לך ושום תנא ואמורא לא כוון לתקן היחוד ולהעביר הזעם כוותיקין ואל תהרהר בדבריהם.
א"ל אימתי קריאתה בלילה, אל"ב הלכה כר"ג דאמר עד שיעלה ע"ה וחכ"א עד חצות לא פליגי עליה דר"ג, דאי פליגי אמאי אמרו הלכה כר"ג והא יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא ודאי לא פליגי, וא"ת א"כ למה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר יש לי זמן ואוכל ואשתה ואישן מעט ונמצא ישן כל הלילה, אל"ר אי לא אמר ר"א דבר אלא חכמים ור"ג שפיר, אבל עתה דאמר ר"א עד ג' שעות ואמרו חכמים עד חצות ודאי ר"א קצבה נתן לקריאה וחכמים פליגי עליה דאי ס"ד גדר והרחקה עשה מה להם לחכמים לעשות גדר חלש על גדר חזק אדרבא היה להם להחזיק דברי ר"א, ועוד דקתני שם המכריע והמוכיח והפוסק הלכה הוא ר' יהושע שנטה לדברי ר"ג ואמר הלכה כר"ג, ש"מ חכמים פליגי ואי לא פליגי מאי נ"מ דיחיד ורבים הלכה כרבים הקורא ק"ש אחר חצות לא יצא חובת ק"ש של ערבית, והיותר קשה דק"ש של יום זמנו עד ג' שעות ושל לילה כל הלילה ומ"ש.
א"ל בני בזה ראה כי בזה לא היו רשאין לחלוק עם ר"ג כי כל הלילה היא מידת הדין נוהגת ועד שיעלה ע"ה פועלת אלא שהלילה נחלק למשמרות לומר אימתי הדין רפוי ואימתי חזק ובזמן שפועלת דין טוב הוא ליחדה עם הרחמים כענין ושמו אחד, והנה זמן היחוד כל הלילה ואם כן חכמים מודים בזה אך ראו שהרחקה שעשה ר"א ואמר עד סוף האשמורה הראשונה אינה הרחקה אלא זמן וקצבה וזהו דרכו של ר"א לעולם לחלוק עם ר"ג כי קרובים הם כי כוונתו של ר' אליעזר לתת חלק לשמונה הוא יצחק שעולה שמונה פעמים יהו"ה מסוף האשמורה הראשונה ואילך לא תחסום שור מידת הדין ע"י היחוד, וע"כ באו חכמים ואמרו עד חצות לאפוקי מדר"א כי הואיל והזמן לילה דין אף ביחוד פועלת אבל לא כ"כ מ"מ זמן הדין כל הלילה, וזמן חכמים להרחיק את האדם מן העבירה אבל ביום זמן הזעם בהנץ החמה שמלכי א"ה מעוררין אותו ואז מייחדים ישראל הקדושים מכאן ואילך אין צריך.
אל"ר ולמה אמרה תורה לגבי תפילין מימים ימימה ואמרינן ימים ולא לילות כמו שאנו מייחדים בלילה נניח גם תפילין בלילה כי הלילה זמנה ופועלת, ניטול לולב בלילה, וא"ת לא אפשר א"כ אשוב לשאול ולא נברך שום ברכה בלילה רבון העולמים ולמה לא עשית מצות שיהיו נוהגת בלילה ולא ביום סוכה ביום ובלילה אכילת מצה ביום ובלילה, ואל תשיבני מפסח שאכילתו בלילה שתי תשובות בדבר חדא במצות דעלמא אמרתי בקרבנות לא אמרתי, ועוד שגם הפסח מביום מתחילין, א"ל בני אל תערב הכוחות כי היחוד עדות שהוא ענף האילן ובכלל המאמרות, אלא תפילין אתה חוסם הדין מלפעול כלל וכלל שכן אתה מביאה בבית כבודה בת מלך פנימה והבעל מברכה ברוכה את בתי לה' וע"כ אין תפילין בלילה.
וכן לולב מצות הת"ת ומה טיבו בלילה כי אינו פועל דין מה תאמר הפסח עיקרו בלילה כי בלאו הכי אינו ליל שימורים ועל הברכות שאנו מברכים בלילה בקידוש דין הוא שאין קידוש בלא ברכה.
אל"ר שאר ברכות כגון ברכת הלבנה וברכת המוציא וברכת המזון וכיוצא בהם לעושה אותם בלילה ודאי קשה כי יש לחוש משום לא תחסום.
אל"ב שמעו והקשיבו הברכות באות עד העולם ואינה שהיא נכללת ברמז במלת העולם ואין כאן חסימה, אל"ר כתיב בשכבך ובקומך בשעת השכיבה ובשעת הקימה א"כ קריאת בית הכנסת למה, א"ל בני תפלה תורה שבע"פ ק"ש תורה שבכתב ואתה צריך לבוא אל התפלה מתוך תורה שבכתב, ר"ל תורה שבע"פ היא כנ"י תורה שבכתב הוא ת"ת, א"ל אדרבא איפכא מסתברא כי התפלה היא שער המלך וק"ש הוא המלך ואם לא יבוא אל השוער איך יוצא המלך א"כ נתפלל תפלה ואח"כ נקרא ק"ש, אל"ב בתחילה פותח פיו האדם ואח"כ משים הלחם ואוכלו, כי תחילה צריך להודות מתוך דברי תורה הוא הת"ת נאצלה התפלה הוא תורה שבע"פ וא"ת עומד שם ורוצה להעלות התפלה ואמר אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך והוא השוער וכאילו אומר להעלות תפלתו והשוער אל תורה שבכתב.
וגם דע לך שצדקו דברי האומר שפסוק ראשון צריך כוונה משם ואילך לא כי הוא עיקר היחוד וע"כ יש ליזהר שלא יעשה קריאתו דרך עראי ע"י תנועותיו.
ועוד יזהר שלא יאמר שמע שמע או מודים מודים כי שמע הוא חסד ומודים הוא פחד אשר ההוד נאצל ממנו ר"ל השפעתו בהוד וע"כ אין לשקר כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו וע"כ משתקים אותו, וידקדק באותיותיו החלש חלש והחזק חזק ר"ל דגש ורפה כל אחד במקומו ויזהר להפריש בין אותיות הדבקים כגון על לבבך ולמדתם אותם וכיוצא בהם.
אל"ר למה ידביקם השם ואח"כ יזהר בהם.
א"ל בני אין לך תיבה בתורה שאינה רומזת במאמרות והם דבוקים ומפורדים לענין זה פועל דין וזה פועל רחמים ואם אתה לוקח הם' של ולמדתם ומבליע א' של אותם ומשים המ"ם במקומם שינית התיבות ונשתנו הכונות והנה חורבה, וכן לא יניח הנד ולא יניד הנח כי התנועה פועלת מעשה.
ויאריך בד' של אחד כל כך עד שיעלה במלת שמע עם הד' כי הד' כנ"י ושמע הוא חסד שהחסד הוא יורד, וזהו שארז"ל כדי להמליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, שמים וארץ הם הד"ו פרצופים, וד' רוחות העולם הם זרועות ושוקיים, וכאשר יגיע הד' אל החסד מעיין המציל מכל פגע ומכל טומאה חיצונית אז עולה עד אהי"ה כי אהי"ה באהי"ה נדבק.
ר"ל אהי"ה ראשון הוא כתר ואהי"ה אחרון הוא העטרה ואל יתאחר בא' של אחד כי א' הוא כתר עם ח' שהוא כולל ח' מאמרות והד' שהוא כנ"י נכנסת עם הח', ואם אתה מאחר בא' אתה מפריד מהח' וזה שרמזו ואמרו שנראה כאומר אי אחד כלומר איננו עם הח' והד', וגם לא יחטוף בח' כי צריך לכוון שבו נכללים ח' מאמרות ואם תחטוף תעשה מאמר אחד, וגם דע לך בני שהיום נקרא ת"ת ואמר אשר אנכי מצוך היום כלומר אני "היום" מצוך ולכן תזהר בקריאתו שלא להסמיכו עם על לבבך.
ועל החתן אמרו שפטור מק"ש משום דטריד לבעול ואם לא בעל עד ג' ימים שוב לא יקרא טרוד וחייב, ראה והבן בני כי לא רצו לומר סתם העוסק במצוה פטור מן המצוה.
אבל הזכירו בדבריהם חתן.
וקרוב לדינו המת שהחופר הכוך למת פטור מק"ש ומהתפלה ומהתפילין ומכל מצות האמורות בתורה.
ודע בני שאין הכוונה באמת משום שלא יוכל לכוון כי בעונות אע"פ שאינו חתן אינו מכווין, אלא הכוונה הוא כי בהיותה בתולה סתומה מכל טומאה וחתומה מכל אשמה וטרוד ליבנו עליה בקדושה ובטהרה ובכוונה נקיים אז הדין שלא שקט האיש שהוא הת"ת יהו"ה איש מלחמה שם על לב שהוא כנ"י והנה האיש בביתו ויחוד שלם, ואין זה הדין רק בבתולה כי מעלתה רבה וע"כ בתולה לכהן גדול איש החסד ואם קנחה בצרור ולא הוזהרה בעולה היא ופסולה לכהן גדול.
בעל ופירש ישוב בחיוב היחוד.
וכן בחופר כוך שהמת בחוץ א"כ המתאבל ושומר המת וחופר הכוך הדין שורה עליהם ואין להם מצות יחוד ופטרום הכתוב, נקבר המת נסתלק הדין מן העין וחייבים הם.
ויזהר האדם שלא יקרא כשלבו רואה את הערוה בין ערותו או ערות בניו ובנותיו כי הלב הוא כנ"י כענין ויתעצב אל לבו ובזמן שאתה מייחד תזהר לטהר הערוה מן הלב להיות היחוד שלם.
אל"ר בתפלה אמרו שצריך לחזור אחר מים ובק"ש אמרו מקנח בצרור אם הוא זמן ק"ש ולא הצריכוהו לחזור אחר מים.
ועוד בק"ש אמרו חוגר טליתו על מתניו ואינו צריך לכסות לבו ובתפלה אמרו עד שיכסה את לבו ס"ד בכל דבר מחמירים בתפלה יותר מבק"ש והלא קריאת שמע דאורייתא ותפלה אינו דאורייתא כי היא תורה שבע"פ.
א"ל בני התפלה אתה מדבר עם הקב"ה להעלות תפלתך אל מקום התפלות נקודה דקה וסתומה ונעלמת ולכן מחמרינן בה.
אבל היחוד אע"פ שהוא דאורייתא אינך מדבר לפניו רק שאתה מייחד וכולל כל העשר ואינך מבקש לעשות לך פעולה כמו בתפלה.
ומה צדקו דברי רב חסדא דאמר כשצואה דבוקה על בשרו אפילו מכוסה בבגדו אל יקרא ק"ש כי כשמו כן הוא חסדא מטהר הבית והגוף הטהור הנקי אין להניח הצואה המוסרחת נותר וחיצוניות להיות בגוף הטהור כשרוצה לייחד, ודע והבן שק"ש מבריח רוחין ושדין הנאצלים מלילית ובאין להזיק הוא שנאמר רוממת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
א"ל עבד קורא או אינו קורא א"ל והלא אמרתי לך עבד משועבד תחת יד רבו ודינו כאשה, אמר לו נחזור לענינינו מה ראה יעקב אבינו ע"ה לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולא אמר לשון אחר או שבח אחר.
א"ל בני אודיעך באמת שאם אלו האותיות (ר"ל הראשי תיבות דהיינו בשכמל"ו) משתמש יהו"ה ואיך ביהו"ה שיהו"ה כיהו"ה ליהו"ה מיהו"ה ויהו"ה, ביהו"ה אך ביהו"ה אל תמרודו, כיהו"ה מי כיהו"ה אלקינו, שיהו"ה אלקינו, מיהו"ה יצא הדבר, לה' כי ידור נדר לה', וה' שמים עשה ועם אלו יחד בניו עם ה'.
כוונת התפלה וגם אמר ועבדתם את ד' אלקיכם וכתיב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתעוררו חז"ל איזהו עבודה שהיא בלב הוי אומר זהו תפלה אמר לו רבי כפי דבריהם לא היה להם לחייב את האדם להתפלל רק במחשבת הלב לבד ולא להוציא הדבר מפיו.
ועוד מנא להם דלעבדו בא בתפלה אדרבא אימא שאין לנו חיוב תפלה כלל ומאי לעבדו בכל לבבכם בא לומר שהמצות צריכות כוונת הלב והוא עבודה שלימה, לאפוקי ממאן דאמר שהמצות אין צריכות כוונה.
ועוד שואל האדם מזונות ורפואות והצלה מגלות כענין תפלתינו כעין ברך מיני תבואה רפואה למשומדים ולמוסרים עבודות שלנו הם ומאי לעבדו, ועוד אנו משבחים אותו ומקלסים אותו כדי לעשות רצוננו כעין מגן אברהם מחיה מתים האל הקדוש למה כדי לרפאות ולגאול אותנו וכדי לעשות כל צרכינו.
והלא אפילו מבשר ודם יש לנו לקחת סדר ומוסר שהמוליך דורון למלך אינו שואל ממנו דבר בשעת הדורון שלא יראה שבשביל הדורון שואל, א"כ ה"נ או כל התפלה שבח וקילוס או כל התפלה צורך עצמנו.
אמר לו בני תבין מאמרם ז"ל ומאמר הכתוב אומר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שומע למעלה להיות הויו"ת יהו"ה כהויו"ת והי"ה, ואז כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אתכם ממקומיכם ואעשה רצונכם בכל מה שתבקשו כענין ונתתי מטר ארצכם בעתו.
ומה פירוש והיה כי היו"ד רמז לחכמה עילאה וב' ההין בבינה ומלכות והו' בתפארת, וכשתקיימו המצות ירד חכמה עילאה לעמוד בין הבינה ובין המלכות והו' למעלה מה' ראשון כענין ירכיביהו על במתי ארץ, ומי יוכל להזיזו שב ואמר אשר אנכי מצוה אתכם היום שהיום הוא המצוה אתכם לאהבה את יהו"ה שהא"ת הוא של יהו"ה והוא אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם מאהבה ובמה תעבדוהו בכל לבבכם בתפלה.
ומה מאוד מתקו דברי האומר איזהו עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפלה כי רצה לגלות וגילה טפח וכיסה טפחיים שהלב היא כנ"י אשר היא פועלת כל צורכי היום הוא תפארת.
ודע והבן בני שכנ"י היא המקבלת הנפשות הקרבנות תחילה שהעבודה בקרבנות ורואה הנפש הראויה ומקבלת אותה ושאינה ראויה דוחה אותה ועל כן עבודה שבלב הנה הקרבנות.
ודע בני שהתפלות נסדרו ונתקנו ונוסדו על הסדר הקרבנות.
והנה באמת התפלה דומה לקרבן שכן הקרבן מטהר ומקרב המסובבים באשפה הנקראים מתים ואתה מחיה אותם המסובבים.
וכן בתפלה אומרים אתה גבור לעולם אדני מחיה מתים אתה ועל תחיית המתים אומר מחייה מתים ברחמים רבים, וראה והבן שאברהם תקן תפלת שחרית להעלות אותן שלא יצאו לטומאה וזהו אל המקום אשר עמד שם, ויצחק פייס מדתו והתפלל מנחה וקירב אפילו אותן המתים הישנים תחת האשפה, כי המערב למדת הדין הרפה, וכן הקרבנות מכפרין מיני עונות וחטאים כבדים וקלים ואמר קודשא בריך הוא כשם שהקרבנות מדתי פועלת כן תעבדו גם אתם בפיכם להעלות היורדים כעין הקרבנות וזהו אלקי אברהם הוא חסד אלקי יצחק הוא פחד אלקי יעקב הוא הת"ת, ואמר ואלקי כתוספת ו' לכלול משך הו' והוא יסוד ואחר כך ייחד כל אחד בשמו ואמר האל הגדול הגבור והנורא, האל הגדול חסד הנקרא גדולה, הגבור הוא פחד הנקרא גבורה, והנורא הוא ת"ת, וכלל אותם להשלימם שכן דרך הקרבן להשלים הכל והנה כשם שהעטרה פועלת עבודת הקרבנות כן גם אתם תעבדו עבודת התפלה הדומה לקרבן וע"כ באה התפלה במ"ע.
וגדולה התפלה מכל הקרבנות שהתפלה מקרבת ומשלמת יותר מכל קרבן.
ודע בני שקרבן נקרא עבודה הוא שנאמר מה העבודה הזאת והיה קרבן פסח וכן התפלה אשר היא במקום קרבן נקראת עבודה, וראה אתה סוד שאמר יהודה לאחיו במלת בצע כשאמר מה בצ"ע כלומר לא יועילו לנו התפלות שתקנו לנו אבותינו והם "בקר" "צהרים" "ערב" להנצל מהסיבוב אם נהרוג את אחינו, והוא לא שם לבו שאף בגניבה לא ינצלו מהסבוב שכן כתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת מותא תניינא, ועוד אחז"ל נשים חייבות בתפלה שהרי מ"ע שלא הזמן גרמא הוא שהתורה לא קבעה זמן קבוע בתפלה כמו בק"ש.
אל"ר נהי שלא קבע מ"מ יהיו פטורות כמו מק"ש פטורות יהיו פטורות מתפלה ואיך מדהוי ליה למכתב בק"ש אהוב ובתפלה אהוב וכתיב בק"ש ואהבת, ולאהבה בתפלה, ש"מ לדון ג"ש כשם שפטורות מק"ש פטורות מתפלה.
א"ל תפלה במקום קרבן כנ"י פועלת והיא הבוחרת והמקבלת להעלותו למעלה כן מעלה התפלה עד הרצון וע"כ האשה חייבת.
אל"ר מה נעשה בתפלת ערבית שר"ג אומר חובה וגם אמר על תפלת ערבית העובר על דברי חכמים חייב מיתה וכל זה להחזיק דברי האומר חובה.
ור' יהושע אומר רשות וכשעמד בתוכחה שב ואמר גם הוא חובה כי אעפ"י שהיא נכללת בתפלת המנחה מ"מ היא לעצמה וע"כ חובה להתפלל תפלת ערבית.
הלא תראה שאיברי תמיד של בין הערבים מתעכלים והולכים כל הלילה ודין קרבן בלילה ודין תפלה בלילה, וכן כתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה מה בוקר וצהרים חובה אף ערב חובה, והאומר רשות סבר פן יהיה חובה במקום קבע וחכמים אומרים אל תעש תפלתך קבע ואין הדין כך, שאע"פ שהתפלה עליה מ"מ הדברים מורים שהיא עם הכלל ולמה לא חשש האומר רשות פן יבא כל אחד להשמע ולומר רשות הוא ולא יתפלל עד שתשתכח תפלת ערבית לגמרי והנה קיצוץ ופירוד והאומר רשות הוא הגורם.
לכן וי ליה למוצא טענה להקל בתפלת ערבית שלא להתפלל.
ודע בני שמצות תפלה מהם ברוחנ??ות מהם בכנ"י והם י"ח נגד ח"י עולמים הם י"ח עולמים.
והעומד להתפלל צריך תחילה לכוון רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה והכוונה שלא יהא מקום פנוי לרדת משם שום דין לערב התפלה ואחר כוון הרגלים לעשותם ככף רגל עגל היו מתפללין תפלה מנין [בגימ'] ישרה.
וכשעלה משה למרום ראה אותם וכשבא מעשה לידו עמד והתפלל מנין ישרה.
ואחר שישוה רגליו ישים יד שמאלו על לבו ויד ימין על יד השמאל שכן כתיב באברהם ויעקוד את יצחק בנו שהשמאל כבוש תחת הימין, ואח"כ נותן עיניו למטה כעין עיני ה' משוטטת בכל הארץ שבעה עינים על אבן אחת.
והנה האבן והארץ ענינם אחד ולבו למעלה שצריך לכוון במלותיו להעלות הלב העליון למעלה וכשיגיע לגאל ישראל יתחיל מיד אדני שפתי תפתח כדי להסמיך גאולה לתפלה ואדני שפתי וכו' היא כתפלה אריכתא רומז בכ"י וכן גם אדני שפתי (אלא שגם) כנ"י נקרא גואל, כי בהתחברות היסוד הנקרא א"ל ח"י גואל עם אדני אז הוא ס' סמך גאולה לתפלה והתפלה שהיא אדני מתמלאת ומתברכת משפע היסוד שהוא גאולה אז פועלת ועושה גם אדני שהוא התפלה גאולה בשליחות היסוד ומצלת וגואלת ישראל מכל רע ומשחית ואז נקראת גם הוא גואל, ומצד עצמם אינה גאולה כי היא בעצמה צריכה לגואל לגאל כענין שהיא גולה עם ישראל אלא הכא היא ששפע הגואל עליה נקראת גם היא גואל, הוא שאמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע וקראו מלאך ואיך כי המדה הנקרא אדני היתה עם יעקב תדיר כענין אם יהיה אלקים והיה מצילו מכל רע וקראו מלאך שפירושו שליח בעבור שהיא שליח של יסוד לגאול זהו המלאך הגואל, ולא לחנם תקן דוד אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך שש תיבות והנה התיבות שש ואותיותיו כ"ה כתיבות שמע ישראל והנה שש וכ"ה א"ל, ר"ל שש וכ"ה בגימ' "אל" לומר לך בזמן שאתה מסמכה עם הגואל שהוא היסוד נקראת גם היא אל חי.
ואע"פ שהיסוד נקרא גואל מ"מ הגאולה אליו מהבינה הנקרא חיים, וע"כ נקרא היסוד אל חי והאמת באמצעות החסד, ומה שמתחיל אדנ"י הוא סוד בעבור שבו גנזיו ועושרו של מלך ואליו באים כולם כענין כל הנחלים הולכים אל הים ומשם מתפשטים אל כל מה שלמטה ממנה ובעולם השפל.
אל"ר תמיה אני על דברי חז"ל שתקנו לחתום תחילה גאל ישראל ואח"כ אדני שפתי וכי הרבה שערים יש למקום והלא שער אחד יש לו וזה אתה מעיד בפיך באדנ"י הוא השער וזה המתפלל עומד בגואל ויורד בשער ומאין נכנס לגואל.
היה מן הדין להתפלל התפלה שהיא השער.
ואח"כ גאל ישראל שהוא הגואל, א"ל בני אתה מתעטף ואינך יודע איך ובטליתו נכנס בשער ואחר שנכנס מקדש השער בהנחת תפילה של יד ואחר עולה ממדריגה למדריגה וכשיבא בגואל לברכו מיד מביא השליח לפניו הוא אדני שפתי, כי הגואל אינו פועל בעצמו שאין עולם הזה ראוי להשתמש בגואל עצמו וע"כ להיות השליח מוכן זהו שארז"ל הסומך גאולה לתפלה וכשהתפלה מצויה עם היסוד הנה היסוד בעל התפלה, וע"כ גם היסוד נקרא תפלה וכשהתפלה דהגואל העליון הוא כ"ע א"כ בכוחו שניהם והוא התפלה והגואל וזה צריך המתפלל להעלות הכל בקנה אחד עם הגואל העליון בא"י גאל ישראל גא"ל בא"ת ב"ש כתר.
ועתה בני שמע סדר התפלה כשמתחיל בברוך ישוח ראשו מעט ויכוון בכ"ע אשר הוא הבריכה שאינה נחסרת לעולם, וכשאומר אתה יכוון בחכמה עילאה הוא שניה לאצילות ועדיין לא יקים ראשו למעלה להעלותה ולכלל בכתר ובחכמה למתק הדין שבה, וכל זה בעבור שהיא אלקינו הכלולה בדין וברחמים, וגם בהזכרת יהו"ה יכוון באותיותיו ובניקודו וכשאומר אלקינו יכוון בבינה שהיא כלולה בדין וברחמים הפועלים הד"ו פרצופים, ויכוון באותיות אלקינו הא' רומז לא' של אהי"ה, ול' רומז להמשכת רחמים בבינה ומשם לת"ת נקראת אל ה' ויאר לנו, בצואר הל' מושך משך חכמה עילאה ומשך הכתר חכמה היא הקנה הנקרא שירה וכן צוואר הל' במשך קנה, ה' שבמלת אלקינו הוא ה' אחרון שבשם בן ד' שכן הדין שמאחד אותה הל' לתפארת מיד ממשכת כ"ע לבינה שהיא ה' למטה מנ' הכפוף הם נ' שערי בינה כי היסוד מקבל נ' שערי בינה בכח הי' של אלקינו ומשפיעים למטה בנון הכפוף שהוא רומז בה' אחרון והו' הוא תפארת שנתייחד עם כולם.
וכשאומר ואלקי אבותינו ור"ל הבינה שהוא אלקינו הוא אלקי אבות הגשמיים בעבור שאברהם יצחק ויעקב נאחזים מחסד פחד תפארת אשר מדת הבינה נמצאת באלו הג' כתרים, והבינה הוא אלקי אברהם ר"ל אלקי החסד ברחמים, אלקי יצחק בדין, ואלקי יעקב בדין וברחמים, הוי אומר מלך על כולם, ובעבור שהבינה הוא כח החסד ופחד ותפארת ולכן אמר האל הגדול הגבור והנורא, ור"ל אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב אתה הוא אל שלהם ר"ל כח שלהם של הגדול שהוא חסד ושל הגבור שהוא הפחד ושל הנורא שהוא הת"ת ולעולם מדבר אל הבינה, ואומר אתה הוא אל עליון ומה אתה עושה גומל חסדים טובים כלומר אע"פ שאתה כלול בדין ורחמים והדין שלך יורד דרך פחד ת"ת והוד אל העטרה הפועלת הכל (בספר ישן היה כתוב יורד דרך פחד וההוא אל התפארת הפועלת הכל) ורחמיך יורדים דרך חסד ות"ת ויסוד אל העטרה אתה אינך ממשיך דרך השמאל אלא דרך ימין, וזהו גומל חסדים טובים, וזהו חסדים לשון רבים שהג' האלה חסד פחד תפארת כולם הם רחמים, וקונה הכל ר"ל עשית לך קו המדה הנקרא הכל הוא היסוד דהכל אתה ממשיך אל הזקן הזה הוא היסוד הנקרא כל וממנו אל העטרה וזהו וקונה הכל, ומהו המשכה שממשיך וזוכר חסדי אבות ר"ל זוכר ומשפיע חסדים של תפארת ומביאם אל היסוד שהוא הזקן ואח"כ מביא גואל שהוא היסוד לבני בניהם ר"ל שהיסוד נתן כח להעטרה והעטרה לכסא שלם עד שמגיע הגאולה אלינו.
אל"ר חלילה שהעטרה עושה שליח לבניה אלא הכי הוא ומביא גואל הוא היסוד ועושה גואל הזה את העטרת לגאול את ישראל הנקראים בני בנים ומינה אין לזוז, למען שמו באהבה ר"ל אע"פ שתראה ישראל אינם ראויים להגאל עושה למען שמו של חסד היא העטרה שם לחסד הנקרא אהבה, וכן הוא אומר ואעשה למען שמי, מלך רחמן יכוין בבינה שהוא רחמן ומשפיע מצד הרחמים אלקי אל חי שאתה אל חי ומוריד רחמי החסד ביסוד הנקרא גואל, עוזר בכח רחמיו ומושיע וכובש הדין שהוא הפחד ובמה כובש הדין במגן שהוא החסד, בא"י יכוון בכתר במלת ברוך ויכוון בחכמה במלת אתה וישוח מעט וכשיבא במלת יהו"ה יקים ראשו ויחתום מגן אברהם ר"ל מגן הבינה הכובש הדין הוא אברהם שהוא החסד, והנה באמת הרחמים בחסד אברהם, גם אתה צריך לרוממה ולשבחה בגבורה ולכן מיד אתה גבור ופועל בפחד הנקרא גבורה, ועל כל זה לעולם ידוד ר"ל אע"פ שאתה כלול בדין לעולם הרחמים אתה ממשיך בתפארת, וזהו לעולם יהו"ה בתפארת הנקרא עולם הוא יהו"ה שהוא הרחמים, ואחר שהעולם מלא ברחמים אתה מרחם על המתים המגולגלים בטומאה ובשקצים ורמשים ומזמינם לשוב לחיות ולחזור וזהו מחיה מתים אתה רב להושיע ר"ל אתה חכמה עילאה רב להושיע בדין שאתה כח החסד ברחמים שהבינה כובשת הדין ע"י המגן הוא חסד, ועל ידך הבינה הוא משיב הרוח כפי רצונה ומוריד הטל מכ"ע ומחיה המתים הנזכרים מכלכל חיים בחסד ר"ל הספירות אשר הם למטה מהבינה והם נקראים בני הבינה ונקראים חיים הבינה מכלכל אותם בחסד מחיה מתים ברחמים רבים הם רחמים גמורים רחמי הכתר, סומך נופלים ר"ל אתה סומך הבנים כשנופלים להתמלאות בדין ולהחריב העולם, רופא חולים ר"ל בהיות בנים שלמטה הימנה חלשים מצד הדין כענין כי חולת אהבה אני הבינה ממשיך עליהם רחמים ומתרפאים, ומתיר אסורים ר"ל בהיות הרהטים אסורים מלהוריד מים להכות אש הדין אתה מתירם, משען לאביונים ר"ל האביון היא כנ"י ושלמטה ממנה כענין אביון תאב לכל וצריכין משען לשען ולבא להם תאוותם אתה הוא המשען להם שאתה ממשיך הכל אל כל מכל בכל ר"ל הכל נצח חסד ת"ת אל כל היסוד בכל היא כנ"י הנקרא אביון, וכל זה למה לקיים אמונתו היא כנ"י להיותה בקיום הרחמים לרחם בישני עפר החיים הנקראים מתים והמתים, עתה שב לדבר עם העטרת ולומר אע"פ שאתה המלך בעולם הגלגלים ובעולם השפל אנו מאמינים שהמדה הנקראת מ"י היא הבינה היא כמוך בעולם הרוחני, כלומר אם אתה פועל בעולם השפל מכחה שהיא פועלת בעולם הרוחני וכל זה למה בעבור שהוא אדון הגבורות, ומי דומה לך ר"ל כי היא דומה שהיא מלך ממית מונע השפע ומחיה וממשיך השפע ומצמיח ישועה מכתר עליון לכבוש הדין, ונאמן אתה להחיות מתים ר"ל במלת ונאמן ובמלת אתה כולל ו' ומשך הו' והעטרה ר"ל ונאמן היא העטרה ומשך הו' אתה הוא הת"ת שנאמר ואתה תשמע השמים כלומר שעל ידי שלש אלה תהיה התחיה, וא"כ בא"י מחיה המתים בעבור שכוונת הברכה היא כך תתברך העטרת מתפארת הנקרא אתה ומתברך מחיה היא הבינה אשר היא מחיה מתים.
ומדלג הקדושה ומתחיל לדור ודור כי הש"ץ צריך להתפלל שני תפילות אחת בלחש לתפלה הרוחניות הנעלמת אשר כל התפלות באות שם וחד בקול רם לתפלה הנגלית המעלה התפלה למעלה, ווי להו לאותו צבור דלא מתפלל ש"ץ דידהו ב' תפלות חד בלחש וחד בקול רם והאומר דהוי ברכה לבטלה למה לא ישים יד לפה כי הש"י אינו מסכים להוראותיו, והנה בני אחר שהמלכת הבינה והחסד והגבורה תמליכה גם בתפארת ואומר מיד לדור ודור נגיד גדלך ר"ל הם הד"ו פרצופים ונקראים דור ודור ונמשיך עליהם גדלך הם הרחמים מהחסד הנקרא גדולה שנתברך גם אנו מהם ומלת נגיד נמשיך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ר"ל התפארת הוא הנצח על הנצחים שהם נצח הוד ונקדש הת"ת מקדושתך, ושבחך ה' אלקינו ר"ל השבחות היורדות אליך מלמעלה אותו השבח מפינו שהיא כנ"י המתרגמת התורה למשה ומשם לנו, והפה נקרא תורגמן עתה מפינו שהוא התורגמן לא ימוש השבח ההוא אלא ירד בת"ת הנקרא עולם ומעולם לועד היא העטרה שהיא ויעוד הכל, וזהו מפינו לא ימוש לעולם ועד וי ליה למאן דאמר מפינו הפ"א רפה, כי אל מלך גדול וקדוש אתה כלומר לו הגדולה והקדושה וממנו בת"ת, בא"י האל הקדוש ויהיה זה הברכה כברכה מחיה המתים ואחר שהמליך המלך בגדולה וגבורה ות"ת הצינורות ומלאת הימים העליונים והבנים נגררים אחרי האם האם נגררת אחר הבנים מעתה בקש רחמים, והם ברכות אמצעיות שהם י"ג ברכות עם ברכת המינים שהכל אחד ומאחד תשאל ר"ל תייחד הכל ותשאל, ומאחר שתשלים י"ג מיד תתחיל בעבודה ואומר רצה שזו היא מדבר בנצח שהתפלה והעבודה הכל הוא בנצח וההודאה בהוד, וכשיגיע למודים ישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כדי לעורר הרחמים לרדת להשתיק המקטרגים והם נצח ברכת רצה והוד ברכת הודאה ברכת שים שלום הוא היסוד וע"כ הוא חותם הברכות.
כוונת הקדושה והתפלה ועושה שלום ועתה בני מחזיר התפלה בקול רם לכלול כל ישראל בבקשה שאנו מבקשים מהשוער להעלות התפלה בתפלה הנעלמת, וכאשר ישלים התחיה מיד צריך לומר הקדושה מלה במלה בחול ואצ"ל בשבת.
ושמע בני סדר הקדושה אומר נקדש את שמך שהיא כנ"י הנקראת שם נקדש אותם בעולם שהוא התפארת, ומקודש ממך (נ"ל שמך) כשמקדישים אותו בשמי מרום ר"ל המלאכים המקדישים את השם ומעלים אותו בשמי מרום, ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש ויכוין בעטרה קדוש ויכוין בתפארת קדוש ויכוין בבינה ר"ל תתקדש העטרת מהתפארת ומתקדשת בבינה, וכשאומר יהו"ה יכוין בשם בן ד' ובניקודו צבאו"ת ר"ל הוא שם כולל כל צבאות, וכאשר עלית תרד ואמור מלא כל הארץ כבודו ר"ל מזה השם מלא כל הארץ כבודו כבודו הוא תפארת כל הארץ יסוד ועטרה, ועתה תחזור ותברך כנ"י ואמור תתברך כנ"י ממקומו שהוא חכמה עילאה וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו שהתפארת כבוד הבינה והעטרה כבוד התפארת ומשלים תפלתו.
אל"ר כמה כריעות עושה בתפלה.
א"ל הרי אמרתי לך בין הכל הי', בברכה ראשונה תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ובסוף התפלה כורע ואינו קם אלא עושה ג' פסיעות באותה כריעה ונותן שלום בשמאלו תחלה כדי להשלים השמאל עם השלום ואחר בימינו ומשלים הימין עם השלום כי אחר פיוס הדין הרחמים עושין רצונו.
אל"ר והלא חז"ל אמרו נותן שלום בשמאל שהוא ימינו של הקב"ה ואח"כ בימינו שהוא שמאל של הקב"ה.
א"ל בני משלים תפלתו ואומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי ר"ל השם הסכים עמי והוא סייעני והשלמתי תפלתי והוא ברחמיו יצרני ויגאלני, ואח"כ נותן שלום בשמאלו תחלה שהיא צד אחיזת המקטרגים כדי שלא יקטרגו על התפלה והנה השמאל שב לימין ר"ל לרחמים וזהו שמאלו שהוא ימינו של הקב"ה, ואח"כ לימינו לחברו בחבור השמאל שהוא עם הימין זהו ימינו שהוא שמאלו של הקב"ה כלומר בחבור השמאל ועתה כולם מחוברים והנה הכל אחד ולא יקטרגו ולא ידחו התפלה וזהו עושה שלום על ישראל.
וראה בני כמה הוא נכבד יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי שר"ת וס"ת שלו עולים שע"ה י"ד אלקי"ם ר"ל י"ד העטרה אלקי"ם ההוד ר"ל שעה אל תפלת עמך ישראל ולהעלות בא' הפך אל קין ואל מנחתו לא שעה ואח"כ מתודוה ואומר קדיש.
דע בני שהקדיש הוא סוד גדול וענין עמוק ושמע והבן סדרו וענינו.
ודע בני שכל הברכות היורדות מלמעלה בהיקף צריך להכניע ראשו ולשוח מעט שע"י שיחה והכנעת ראשו ששוחה הוא המשכה וירידת הברכה וכל ברכה שרומזת בעטרה המתברכת מלמעלה צריך להזקיף הראש ושלא לשוח.
והנה כוונת הקדיש ואומר ש"צ יתגדל ויתקדש וקודם שיתחיל יכוין ביהו"ה באותיותיו ובנקודותיו כדי שיהיה כוונתו מהתחלת הפרדס, ואחר יאמר יתגדל ויכוין בחסד להשפיע גדולתו וטיבו בת"ת, ואחר אומר ויתקדש ויכוין בפחד הנקדש קדוש והמתקדש מהיכל הקודש היא הבינה, והנה אומר גדולה וקדושה שהם חסד ופחד תנו לתפארת ממה שאתם מקבלים מבינה המקבלת מכ"ע באמצעות החכמה וזהו שמיה רבא, כי השם השם הגדול שהוא שם בר"א רומז בתפארת וע"כ כשמזכיר שמיה רבא יכוין ביהו"ה באותיותיו ובנקודותיו, בעלמא די ברא כרעותיה כלומר ולהיות התפארת גדול וקדוש בששה קצוות הנקרא עולם, וימליך מלכותיה ר"ל העטרת שהמליכה למלך בעולם השפל ימליכנה, בחייכון וביומיכון שתהיה גם היא מתגדלת ומתקדשת ממך שאתה מתגדל ומתקדש מהחסד והפחד, ובחיי דכל בית ישראל ר"ל כשתמליכנה ותתברך ממך תהיה כלולה עם חיי דכל ר"ל חיי היסוד בית ישראל ר"ל בית הת"ת, ומבקש רחמים שימליכנה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן וממליכין אותה עם חכמה עילאה ע"י מה שאמרו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא להיות כלולה בחכמה עילאה הנקרא אמן מכח הת"ת, וזהו מבורך כלומר התפארת יתן לה' עולמות הכלולות בו והם למטה ממנו ומחמשה עולמות שהם למעלה ממנו, וע"כ צריך להזכיר העולמות אחר אמן יהא שמיה רבא מברך ואלו הן לעלם ולעלמי עלמייא, כי אחר שהזכיר שמיה רבא צריך להזכיר חמשה עולמות בכללו וזהו לעלם התפארת לעלמי נצח והוד, עלמיא יסוד ועטרת, ועל שהעולם בכלל הברכה ברמז במלת עלמיא לענין עניית אמן ע"כ צריך לומר יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקב"ה לעילא וכו', יתברך חסד וישתבח פחד ויתפאר ת"ת ויתרומם נצח יתנשא הוד יתעלה יסוד אז יתהלל ויתהדר עם הרוחניות מי שמיה דקודשא בריך הוא, לעילא היא כנ"י שם הקב"ה ומי שלא שלם עניית אמן עם בריך הוא קרוב הוא לכופר, וי לכם אנשי הגלות רודפי הגזל והחמס רודפי חטא ועון ואשמה עליכם אמר הנביא זרע מרעים בנים משחיתים שאינכם לוקחים סדר ומוסר ממה שעבר אבל אתם מוסיפים חטא על חטא עון על עון היש לכם תקוה מכל יגיעכם כאשר יחנו כן יסעו כי מאתנן זונה קובצו ואם בני אברהם אתם ואין לכם ערוב שימו לב לדעת לרדוף אחר הש"י שאברהם אף כי לא נצטווה, לפחות לדעת ולהכיר אלקיכם ע"י תפלתכם ולא להיות המצוה והתפלה כמשא כבד עליכם, דעו שכל טרדתכם ישאר אחריכם ולא תקבלו שום תועלת רק זה שעל הכל יביאכם אלקים במשפט כי המשפט לאלקים הוא.
אל"ר כשעומד ש"ץ ואומר ברכו א"ת ה' המבורך במי יכוין, אל"ב כשאומר ברכו ישוח ראשו ולמה בעבור שאומר לקהל ברכו המדה הנקראת א"ת היא כנ"י שהיא של יהו"ה המבורך מג' רוחניות דרך השדרה, וע"כ כשאומר להם ברכו אומר להם כוונו ב', בעוקץ הב' הרומז בכתר וגוף הב' הרומז בחכמה ובר' הרומז בבינה ובכ' הרומז בחסד כעין אנכי וכו' הרומז בת"ת הכלול בו' קצוות, ואחר שתמשיכו הברכה כסדר הזה תזכירו את של יהו"ה שהוא מבורך ממה שלמעלה ממנה ועונים הקהל ומכוונים כמוהו, הוא שאומרים ברוך ואינם משנים דבר רק מקדימים הו' לכ' כי ברכו אותיות ברוך וממשיכים ברמז ואחר בפירוש, ואומרים הברכה שמשכנו ברמז היא משם העצם הכולל הכל שהוא מבורך ויורדים לעולם שהוא הת"ת או היסוד ואח"כ ועד שהיא העטרה והנה הברכה שלימה.
אל"ר ולמה יוציא הש"ץ עצמו מן הכלל נתחבר בכת הרשעים והיה מן הדין להעבירו משם כדין המדלג בברכת המינים, הלא תראה בברכת המזון חשו לומר נברך שאכלנו משלו כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל דא"כ דאין לחוש יאמר ברוך, ועוד מ"ש דהכא אומר את ה' ולשם אינו אומר את ה' יאמר את ה' שאכלנו משלו ועוד אחר שכולל עצמו במלת נברך למה יחזיר לומר ברוך שאכלנו, ועוד בתפלה ש"ץ כמלאך ה' צבאות היה מן הדין לומר נברך את ה' כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל, אל"ב בש"ץ שמכוון להמשיך מלמעלה אומר ברכו כי אותיות ברכו באותיותיו יהו"ה לענין הרמז ההמשכה, אבל נברך אינו נראה דבר שהנו"ן רומז בעטרה שהיא נו"ן כפוף, ואל תאמר שמוציא עצמו מהכלל שהוא מברך הו' באחרונה לכלול כל הו' קצוות והציבור מעלים כל הו' כולל שש קצוות למעלה מהכ' שהוא חסד והמשיכו הכ' ועשאוהו ך' לרדת השפעה עד ועד ובעבור שמזכירין ועד ע"כ אינם אומרים ברוך את ה' כי ועד במקום א"ת.
אבל לגבי האכילה כנ"י זנה ומפרנסת והכל שלו וע"כ אומר נברך כלומר יתברך הנ' מב' הרומז בכתר ובחכמה באמצעית הר' שהיא הבינה ע"י הך' שהוא החסד.
ועונין ברוך שאכלנו משלו כלומר ברוך הוא כמו שאמרת ומיד מתחיל ואומר ברוך אתה כלומר תתברך אתה העטרה שאתה אלקינו ומלך העולם כענין ואני נסכתי מלכי על ציון.
הזן את העולם הגשמי ומה שאמר אתה (נ"ל את) בעבור שכלל עם ה' הראשונה במלת נברך ע"כ שב האת (נ"ל עתה) אתה.
ואל יתפלל אדם במקום גבוה הוא שנאמר ממעמקים קראתיך ה'.
אל"ר מאי ראיה היא זו אילו נמצא במקום גבוה והיה קורא אל ה' היה שומע לו ואז היה אומר במקום גבוה קראתיך ה'.
א"ל בני הרי הוא אומר ממעמקים כלומר הייתי עומד בעמק המלך וקראתי המלך ואין הכוונה שלא יתפלל במקום גבוה דא"כ אם הוא בהר ירד בעומק רק הכוונה הוא כך אל יעלה במקום גבוה לכתחילה להתפלל שם כי הניח העמק שהיא כנ"י.
וגם יזהר ממחיצה ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ונתעוררו חז"ל שהתפלל מקירות לבו היא כנ"י ולא היה שם חציצה בינו ובין כנ"י ועלה בבעל החיים הוא הכתר הנקרא מזל העליון בני חיי ומזוני במזל"א ונתוספו לו ט"ו שנים.
ואע"פ שיש ארונות קבועים שמניחים בם ס"ת טוב הוא להטות עצמו שלא יהיה אחר הארון ההוא והראיה שסתם אמרו לא שנא קבוע ואינו קבוע.
ועוד ארז"ל הנכנס לבה"כ ומצא ציבור מתפללין בלחש יראה ויחשוב שאם יתפלל ויגמור תפלתו קודם שיגיע ש"ץ לקדושה יתפלל כדי שיקדש גם הוא ואם לאו ימתין ויתפלל עם הש"ץ כשמחזיר תפלתו, וכל זה הוא כדי שלא יקדשו הציבור והוא מתפלל כי הציבור מקדשין העטרה עד הבינה המתקדשת מב' רוחניות ואתה שואל צרכך ולא תצליח.
אל"ר ויפסיק תפלתו ויאמר קדושה ואח"כ יחזור למקום שפסק.
אל"ב וי ליה למאן דפסק לענות בתפלתו אמן או קדושה כי הרס, ועניית קדושתו לא יועיל כי הפוסק תפלתו פוסק הימים העליונים מלחיות התפלה וע"כ נפסקו גם ימיו של זה, הראית בני כ"כ נתמעטות הכוונות והידיעות ונתמעט שררת התורה מישראל שבאו חז"ל ואמרו עיקר הכוונה בברכה הראשונה ואם לא כוון בכולם אלה בה יצא, וכל זה למה שאם יאמרו לא יצא לא יתפלל כלל ועתה שאינו מכוון כלל מה תקנה עשו אם לחזור ולהתפלל ואני נשבע לך בני שבועה אמיתית והכי הוא שאם יחזור מאה פעמים לא יכוון אף כראשונה מטעם שהוא חסר ידיעת הכוונה לכן אני אומר לעולם יתפלל אדם תפלתו כדי שלא תשתכח תורת תפלה מישראל ובמקום שהתפלה עמנו בגלותה אל תרחיקנה בחסרון התפלה לגלגל עליו גזירות כי במקום שאין התפלה שם הגזירות.
אל"ר ועל שתתתמה בזה תתמה בנשים שהן פטורות מתלמוד תורה וחייבות בתפלה ובלא ידיעת התורה כוונת התפלה לנשים מניין.
א"ל בני מלמדין אותן עניני תפלה והנה תוכיח שממנה שורש התפלה.
אל"ר אשאלך והודיעני התפלה מקרבת הצדק אל הצדקה וצדקה מקרבת הצדק אל הצדקה וא"כ יתן פרוטה לעני ויפטר מהתפלה, א"ל בני טובים השניים מן האחד.
אל"ר תפילין בשבת וביו"ט ובמוסף אמאי לא והלא אמרינן טובים השניים מן האחד, א"ל בני התפלה מוריד והצדקה מעלה והנה עדים רחוקים ושניהם כשרים, אבל תפילין ושבת שני אחים ששבת באי כלה ותפילין כבודה בת מלך פנימה ב' אחים ופסולים לעדות.
אל"ר א"כ מה יהיה במילה דהוי להו מילה ושבת שני עדים פסולים וא"כ למה אמרה תורה שנשמור שבת מאחר דאית לן מילה.
א"ל לא, מילה ביעור הערלות אם כן הצדיק יורד בצדק כענין באתי לגני אחותי כלה.
ושבת ויו"ט ומוסף מתקרב הצדק אל הצדקה והנה שני עדים.
אל"ר א"כ יהיה בתורת חיוב לתת צדקה ולהתפלל א"ל מאי דעתך שאם אין לו לתת צדקה לא יתפלל לפחות יזכה באחת, התפלל ונתן צדקה יוצא לדרך ונתן צדקה אשריו ואשרי יולדתו, אל"ר אם אינו יודע אם התפלל או לאו מה יעשה, א"ל יחזור ויתפלל ויחדש בה דבר.
אל"ר למה ארז"ל המשכים לפתח ונתן לו שלום קודם שהתפלל כאלו עשאו במה דכתיב במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה, אל"ב דרך להיותם והקרבן עושה שלום וזה שנותן לזה שבא לפתחו עשאו במקום במה כי במה יחשב זה האדם להקדימו בשלום קודם שתקדים תפלתך בשלום אלא וודאי שאינו נחשב דבר ואתה מקדימו עשית אותו במה הלא תראה בדרך נותן לו שלום אם פוגע בו.
ואומר לך בני ושמהו כחותם על לבך כשאתה יוצא לדרך תקח שני בני אדם ואצ"ל יותר ובלבד שיהיו אוהביך, ואמור אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מאם ה' עושה שמים וארץ, והם עונים אל יתן למוט רגליך אל ינום שומרך, והוא אומר הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, והם עונים ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, הנה (בתוך המזמור) הם ה' פעמים יהו"ה נגד ה' רוחות.
אל"ר הלא מאן דהו אמר לרב יהודה אחוה דרב לסלא חסידא כשתלך לדרך אמור יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותתמכנו לשלום תחזירנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו בא"י שומע תפלה.
והנה התפלה הזאת עד תיבת בדרך לשון רבים להחזיק המלאכים המלוים אותו ומשם ואילך בלשון יחיד רואינו בלשון רבים וחותם, ואתה אמרת אשא עיני.
א"ל בני הא והא אלא דא' להו קודם, ומה מאוד צדקו דברי רב חסדא דאמר צריך לעמוד ולהתפלל תפלת הדרך כשיוצא מן העיר ויתפוש בדרך ואפילו שאינו רוצה ללכת רק ד' מילין מתפללין ופחות אין מתפללין, ורב חסדא עומד ומתפלל ובעבור שאינו יכול לכוון כי כוונתו גדולה, ושמע בני יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ר"ל הבינה שאתה אלקינו ואלקי אבותינו תוריד הוית רצון לפניך היא העטרה שיצא ממנה הוית אותו רצון להוליכנו לשלום מכח היסוד שנקרא שלום ותסמיכנו לשלום כי העטרה היא סמך עולם הגשמי מכח היסוד ותחזירנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך הנאצלים מלילית ובאים ומחזיקים לב האורבים ואומר בלשון רבים לכלול גם המלאכים ההולכים עמו כי יש מלאכים כנגדם ואח"כ אומר ותנני לחן ולחסד ולרחמים בלשון יחיד כי הוא העוסק בחסידות בעיניך היא העטרה שהיא עין עולם השפל ובעיני כל רואינו הוא היסוד הרואה העטרה והעטרה אותנו בא"י תתברך אתה כנ"י שאתה שומע תפלה ומעלה אותה למעלה.
ומה מאוד צדקו דברי רבי דאמר אם היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה שלא ירד מעל החמור אלא ילך ויתפלל רכוב, דמה לי לירד או שלא לירד לא יתפלל בכוונה אלא שהיה מן הדין להיות פטור אבל לא גרע מכל התפלות שהכל אחד ומה נפשך לבו לשמים.
אל"ר א"כ למה ארז"ל שהבא מן הדרך פטור מלהתפלל ג' ימים אמר ליה בני בדרך יתפלל הדרך עליו ולבו לשמים אבל בבאו מן הדרך אין לו ישוב הדעת.
ומה שאמרו ג' ימים כשיעברו מעליו הג' רוחניות שאינו יכול לכוין ויכנס בהיקף אז יתפלל, וא' זה סבר תפלה צריכה כוונה והאמת אתו אלא שאינו יוכל לכוון מ"מ לבו לשמים ושכר גדול יש לו, וא"כ אפילו לבא מן הדרך חייב והפוטר טעה בחשבונו, וגם דע בני שרוכב המתפלל בהשלמת תפלתו עומד ועושה ג' פסיעות עם הרכב ונותן שלום כי צריך לחלוק כבוד במקום השלמת התפלה.
אל"ר זמן ק"ש עד ג' שעות, תפלה עד מתי, אל"ב דע לך שהיום נחלק לג' משמרות משמורה ראשונה נוהגת תפלת שחרית שנייה תפלת מנחה גדולה שלישית מנחה קטנה ונמשכת עד י' שעות וג' רביעית משעה י"א וישאר רביעית משעה י"א ושעה י"ב ועתה חובת זמן תפלת שחרית עד ד' שעות דעד אז תינוק יונק משדי אמו.
אלא שנתנו זמן למי שלא התפלל בעונתו שיתפלל עד חצי היום וזה לחובת תפלה, וממתינים לעבור חצי שעה משעה שביעית ואז מתחלת שעת המנחה ומשם ואילך זמנה, אלא שנקראת מנחה גדולה עד שעה תשיעית ומשעה תשיעית עד ג' רביעית משעה אחד עשר נקראת מנחה קטנה, ודע כי בחצי היום עד חצי שעה שביעית קטב מרירי פועלת וע"כ התחלת הזמן מנחה מחצי שעה השביעית, וקודם הלילה שעה ורביעי מתחיל הדין למעט מעט כי כל זמן המנחה היא עת רצון, ודע בני שהתפלות יש להן תשלומין מטעם שאין לך זמן להיות הדין בלא רחמים ורחמים בלא הדין שכל אחד נמצא בחבירו אלא הזמנים והמשמורות לתוקף הדין והרחמים, וא"כ אם טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום שהוא ששה שעות יתפלל מנחה שתים תפלה ראשונה לחובת עצמה והשניה לתשלומי שחרית, טעה ולא התפלל מנחה עד שעבר עשרה שעות וג' רביעים משעה י"א יתפלל ערבית שתיים הראשונה לחובת עצמה והשניה לתשלומין, טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה ע"ה יתפלל שחרית שתים ראשונה לחובה והשניה לתשלומין, אבל טעה ולא החפלל שחרית ובמנחה לא השלימה אין לה תקנה והוא מעוות לא יוכל לתקן, אל"ר ואם לא התפלל שחרית ולא מנחה איזה ישלים בערבית א"ל ב' הקרוב אליו מנחה, ושחרית מעוות לא יוכל לתקן.
אל"ר יחיד המתפלל רשאי להרים קולו או אינו רשאי אלא בלחש.
א"ל בני, בני א"י הן מרימין קולם אבל בני בבל בלחש, אל"ר והא חנה בא"י היתה ואפ"ה כתיב וקולה לא ישמע, א"ל בני מאשה אין ראיה דקול באשה ערוה, אל"ר אימר דאמרת במילי דעלמא אבל בתפלה מי יימר.
א"ל בני נתיראה מעלי הכהן שלא יפסיקנה, אבל אדם דעלמא מרים קולו בתפלתו ובניגון יפה להעלות תפלתו אף כי הוא יחיד, אבל בחוץ לארץ התפלה נדודה ממקומה ולא ניתן רשות רק לש"ץ אבל ליחיד לא רק בלחש ובכוונה, ואז יוכל לבטל הגזירות רעות לא כאלה הרשעים המגביהים קולם כעין שליח ציבור בראש השנה ובי"כ ואינם שותקים להקשיב מה שאומר ש"ץ בתפלתו ובחזרתו וגם בתפלה ראשונה להתפלל כל אחד בלחש.
אל"ר אם היה לפניו תפלת מוסף ותפלת מנחה איזו יקדים.
א"ל בני יקדים מוסף משום שמוסף רומז בגואל הוא היסו"ד ומוסף לשון תוספות ברכה ודרכו להאמר תמיד קודם מנחה.
אל"ר הרי שטעה ושכח שהוא שבת והתפלל של חול עולה או לא, א"ל בני לא, שהרי לא קדש קדושין גמורים אלא שאל מזונות בשבת ואין ירידת מן בשבת, וי ליה לאותו גברא שבעונתיו אפי' משום תפלת חול לא יצא שהרי עשה הקודש חול.
אמר ליה רבי ואם נזכר בתוך התפלה שהיא שבת מה יעשה אמר ליה בני פוסק ואינו משלים הברכה חוץ מאתה חונן שהוא משלים ואח"כ מתפלל של שבת.
אל"ר ומ"ש אתה חונן משאר ברכות.
א"ל בני לא עביד מידי בשבת כי אינו מצרכי אדם.
אל"ר הרי אמרו רז"ל אל יתפלל אדם במקום הטינופת לא ידע והתפלל מה יעשה, א"ל בני אי לאו דהוא גברא רבא לא הוה מהפך שמו לברא אדם רבא הוא דקאמר חוזר ומתפלל כי תפלה במקום מטונף מה מעלה מטונפת הוא והוא לא עיין וטינף עצמו ויחזור ויתפלל במקום טהור.
אל"ר הרי שהיה מתפלל ועבר הטינוף או חזיר ושהה באמצע התפלה צריך לחזור לראש או לא.
א"ל בני התפלה אינו נשמעת אלא עם כוונת עצמה (נ"ל כוונה עצומה) ע"כ חוזר לראש, וארז"ל מצואה מוסרחת צריך להרחיק ואפי' מצואת חמור הבא מן הדרך ומצואת תרנגולין המוסרחת.
אל"ר עד כמה יוכל האדם לעצור נקביו שלא יקרא צריך לנקביו ויוכל להתפלל א"ל בני עד ד' מילין, ואימא עד ב' פרסאות בעינן שיהא מוחזק בטהרה, וידעת בני שהרוק הוא דבר יותר חיצוני ואם נזדמן לו רוק בתפלתו לא יגלהו אלא מבליע בכסותו או זורקו לאחוריו בדרך שלא יהא נראה, ובמקומו יתבאר בעזה"י ולא כאלה הגסים והעבים בעלי גאוה אויבי ה' שאינם נזהרין אבל תיכף שמשלים תפלתו הוא רק לפניו וגם בתוך התפלה ואינו מתבייש מהש"י, אוי לו שאינו יודע שכל דבר חיצוני מזיק למעלה במדה הנקראת תפלה, וכן הרשעים הבאים להתפלל אינם באים לשם שמים ולכן כשבא לכרוע אינם כורעים רק באמצעות גופם וראשם נזקף למעלה מצד גאוותו, ובאמת צריך לכוף ראשו כאגמון וגם לא ישחה יותר מדאי כי מוליד ביטול כוחות להשפיע יותר מדאי, וראה והבן בני שר' חייא בר אבא גער באדם אחד ששחה יותר מדאי כי רדף אחרי שמו והחיה השוחה ע"י הגערה שב ותיקן מה שקלקל, מ"מ צדקו דברי ר"ח שהעבירו והוציאו מהכלל הציבור העליון ונתמעט כוחו למעלה ושפעו וכאשר עשה כן יעשה לו, וראה והבן בני איך נקרא קדוש הנזיר מן היין אשר הוא יוצא מהפחד לאומת עכו"ם ע"כ לא (נ"ל והנה) ינוחו ממנו, אך ישראל הקדושים בחוצה לארץ מן הדין להתרחק ממנו לגמרי כי קללה הוא שנאמר ישתו יין נסיכם.
והראיה שהרחיקוהו חז"ל מן התפלה כי אין בידם לגזור עליו לגמרי רק בתפלה ככהן בעבודה והוא אמרם שתוי אל יתפלל והעמידו איזהו שתוי כל שיוכל לדבר לפני מלך, וע"כ נראה שדבריהם ישרים הן דאל"כ יכהו המלך, וא"כ דהכי הוא למה לא יתפלל אלא שאין לערב היין בתפלה או בעבודה והדין נותן שלא יעשה תפלתו כלל אבל שלא יפטור כל אדם עצמו ויאמר שתוי אני, ע"כ ארז"ל אם התפלל יצא, אבל באמת אסור לו לטעום יין כלל קודם תפלה אפי' טעימה בעלמא, ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט והוא כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אין לו תקנה בעולם כי שם חרפתו על ראשו ומראהו בעולם וחרפה בפניו.
אל"ר אם בא אדם לשאול צרכיו בג' ראשונות או ג' אחרונות שרי או לא א"ל בני לא אפי' צרכי רבים.
אל"ר א"כ למה תקנו זכרנו לחיים בברכת מגן אברהם.
א"ל בני אם אתה סובר באמת שהם צרכי רבים לא פירשו לך יפה, ואם הדבר אמת כן מן הדין היה שלא ימות אדם מן העולם כי בין צדיקים ובין רשעים ובין בינונים כולם שופכין נפשם אל ה' במלת זכרנו וכולם שבים בתשובה ונכתבין לאלתר לחיים ולמה ימותו, ועוד שהצדיקים נכתבים לאלתר לחיים והרשעים לאלתר למיתה והבינונים תלוים ועומדים לדין א"כ מה צורך בזכרנו לחיים בין כך ובין כך הקב"ה פועל הדין הצדיק אפי' לא יאמר זכרנו לא ימיתהו כי צדיק הוא, והרשע אפי' יאמר זכרנו ימיתהו הקב"ה כי רשע הוא, והבינונים בין כך ובין כך יעמודו לדין אלא זכרנו צורך גבוה הוא ובעז"ה במקומו יתבאר.
וגם דע לך בני שהפוסק בתפלתו מחלק כח לדין ולרחמים ומצרף כוונות אסורות עד שמשיב הכל לדין, ואמרו אוי להם לרשעים שמהפכין מדה"ר למה"ד ולכן המתפלל ושמע קדיש וקדושה או ברכו אל יפסיק אפי' לשמע שאין פוסקין אלא מפני הסכנה, והכוונה הואיל ויש סכנה ודאי דין בתפלתו ויפסיק, ומי שתורתו אומנתו בזמן התפלה אינו פוסק כי הוא מחבר התפלה למעלה בת"ת ולכן אינה דוחה לימודו, ולא אמרו ז"ל זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד אלא למי שאין תורתו אומנתו ומערב כוחות חיצונים בלימודו כי לא אפשר בלאו הכי הואיל ואין תורתו אומנתו ועל כן פוסק גם להתפלל.
ולא בחנם אמרה תורה ודברת בם ולא בדברים בטלים מכאן ארז"ל המוציא מפיו דיבור לבטלה עובר בעשה כי לאו הבא מכלל עשה עשה, וגם לא לחנם אמר חכם אחד אם הייתי בהר סיני הייתי שואל שתי פיות חד לתורה וחד למילי דעלמא, ותפשוט מכאן שתורתו אומנותו דוקא בעינן אבל בלא"ה אז הוא פוסק, וצרכי צבור כתורתו אומנתו דמי ואינו פוסק, וכן ארז"ל לא יאחז אדם תפילין בידו או ס"ת בזרועו או סכין או ככר או קערה או מעות ויתפלל מחמת שאין דעתו מיושבת עליו, מכלל שדברים אחרים זולת אלו שרי לאחוז בשעת תפילה חלילה והא צריך לשום שמאלו על לבו וימינו על שמאלו ואיך יתפוש שום דבר אלא כל דבר אסור לתפשו, ולמה נקט אלו אלא כשתופס התפילין ואינו מניחן בראשו או בזרועו הוא היפוך כוונת תפילתו, וסכין לאו דוקא בידו אלא אפילו באיזורו הוא תלוי שזה מקצר וזה מאריך ואין הדין נותן לחברם, והא דנקט ידו לגבי סכין לאו דוקא אלא ה"ה דאפילו באיזורו אלא משום ככר וקערה או מעות דינם כדין סכין ובכל מקום שהם בגופו אין להתפלל עמהן מתרי טעמי חדא דבני הגלות אדוקים בע"ז הם המעות שצורת דת חיצוניות עליהם ועוד מתוך שהן אדוקים דעתייהו עלייהו וקערות וככר ותינוק משיבין דעתו מתפלתו, וא"כ על כל דבר אמרו חז"ל וי לכם עמי הארץ דלא עסקיתו באורייתא לדעת סודותיה ואתם מתפארים להכנס בבהכ"נ בקומה זקופה ולקשקש באיזוריהן הסכינים היפים עם הכיסים מלאים דמים ידיהם דמים מלאים ומשום הכי אינם יראים להכנס באימה ויראה ובלא שום ענוה עמו, ולא די להם שתפלתם בלא כוונה אלא שמוסיפים לערב מקצר ימים עם המאריך והוא הוא המקצר ימיהם כי מה לעשותם בא"י והעני הסומא שנדחה עיקר צורתו ממנו ואינו רואה היכן יעמוד להתפלל יכוון לבו לשמים, ואל תאמר מאחר שלא ידרים לא יחכים ומאחר שלא יצפין לא יעשיר כי צפון רומז בפחד ודרום רומז בחסד וא"כ שלא יכוון אלא בצפון אין לך ע"ז גדול מזה ואם לדרום ה"ה, אלא הכוונה הוא כך לכוין בצפון עם הכלל כענין לא תעזוב את הלוי יתעשר ואם יכוין בחסד עם הכלל יחכים ושניהם בשמים משפיעים, וא"כ כאשר יכוין לבו לשמים גם הוא יקבל חכמה ועושר אלא שאינו דומה במכוין בהם.
אל"ר א"כ דהכי הוא למה אמרו יצפין שיעמוד בצד צפון והלא בכל מקום שהוא עומד ומכוין פעולתו נעשות.
אל"ב הרי כל התפלות במזרח ומאי יצפין יכוין וכדי לעשות מעשה אצדודי מצדד לצד צפון וה"ה לדרום, אל"ר עד עתה דברת שנשמע מאבותינו כי מאה ברכות הן, אל"ב מי סברת שאין הכל מפי אבינו אין מלבי אפילו דבר אחד.
א"ל אפילו הכי, א"ל בני, במאה ברכות אין לך כח כי הדברים עמוקים, א"ל אדוני תראה הכח היכן נמצא כי בן ה' אני ובן ד' וחצי הייתי כשלמדתי כל ענין וכל חיבור של סוד וחקוקים בלבי ולא אשכח דברי ונבא אל הנסיון כי כל דיבור ודיבור ממתיבתא דרקיע בא ואין לפרסם עליו.
אל"ב אל תתפאר כי ק' ברכות הר גבוה על ראשך לא תוכל בו מ"מ אמור אתה ואדבר אני במקום רבך ונראה התפארותך, א"ל כתיב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה ונתעורר ר' מאיר להאיר מזה הפסוק ק' ברכות ואשאל ואשיב כי יש לאל ידי, כתיב ה' אלקיך שואל מעמך ליראה וללכת בכל דרכיו ולעבוד אותו בכל לבבך ובכל נפשך, ועוד למה כתיב ביראה ובעבודה ה' אלקיך ובאהבה כתיב אותו, ועוד השואל ישאל הוא משואל ויאמר לו אנא הוא שחסר ממך, ועוד למה נחסר אות אחת להשלים ק' אותיות, אלא הקשיבו וראו עם מי הכח מתחלה מדבר הבינה למדה הנקראת פאת קדמה מזרחה היא העטרה שהיא בת ישראל מדת הת"ת הנקראת מזרח ומודיע לה במלת ועתה ישראל, שכן ועת"ה גימ' פא"ת ה' אלקיך שהוא אלקיך הנקרא מה כי השם במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה, ואומר שאל מעמך בחסרון הו' כי מפאת קדמה שואלו מה עם אשר עמה הם ו' ימי בראשית לכן אמר מעמך, שוב אמר כי אם ליראה קרי ביה אם כי היראה באם והוא את ה' אלקיך תירא כענין איש אמו ואביו תיראו, וגם הבינה נקראת אם כי שם הבת כשם האם ומה היא היראה ללכת בכל דרכיו כלומר להיותך מזמין לקבל שפע דרכיו הם ימים עליונים, ולאהבה אותו שהוא חסד הנקרא אהבה כענין ורבקה אוהבת את יעקב מצד הרחמים שהיראה בנין אב ברחמים ואין שם אלקים נתפס ברחמים, וע"כ אמר אותו ומה צריכה את לעבוד את ה' אלקיך היא האם בכל לבבך ובכל נפשך והיא לא תפעל רק ע"י נטילת רשות, והדבר הזה תשאל לבניך לעשותו כדי להעשות למעלה ואמר כנ"י לישראל ה' אלקיך הם הד"ו פרצופין של יהו"ה אלקיך והיא עמכם כי את אמו ואביו תיראו ללכת בכל דרכיו הם מצותיו, ולאהבה אותו ר"ל לעבדו מאהבה לעבוד את ה' אלקיך בתפלה בכל לבבך, ובכל נפשך ר"ל לשפוך נפשך בתפלתך ולדבקה בו וכל זה לטובתך תאהוב המדה הנקראת מ"ה הוא הוי"ה במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א בו גנוזים מאה ברכות לתת לך ובלבד שתברך אותם המאה ברכות כדי שיבאו עליך, כי מה בא"ת ב"ש י"צ שהן ק' אלא שצריך אתה לסייע בברכותיך להוריד הק' ברכות לאמך והאם תברך הבנים, והלא תראה שמלת מ"ה וחילופו י"צ עולים הק"ם ר"ל הקם אותה למטה והיא תקים אותך למעלה, וזהו עמך תקום וזולתך לא תקום, ומרע"ה מדבר עם ישראל מפי השכינה וע"כ הציווי נסתר, והנה אותיות כל הפסוק הזה צ"ט כי כן הדין שהעלים בעל הברכות א' בתיבת מ"ה להודיעך שכלל הברכות בשם כ"ו, א"ל אדוני איך י"ד כ"ו במלת מה שנתחברת וממתנת לקבל הק' ברכות לברך את בניה, אל"ב ציור מ"ה הוא י"ד כ"ו שהוא י"ד הוי"ה (ר"ל מ' פתוחה הוא כ"ו ה' ד"י ע"כ) אלא זה תאמר לי אם ראית כשמקבלת ק' ברכות היא נעשית נר להאיר אל העולם א"ל אדוני והנר היכן הוא, א"ל במלת מ"ה א"ל אדוני ציור מ"ה היא י"ד כ"ו תחליפהו בא"ת ב"ש הוא נד, אלא אם ראית כשהיא דבוקה במלת מ"ה הוא אחד, א"ל אדוני ציור מ"ה י"ד כ"ו העלהו במ"ק והוא אחד, א"ל אדוני בזמן שישראל אינן מברכין ק' ברכות בשלימות אלא מחלקים אותם לב' ימים אז מתהפך מלת מ"ה שהוא ק' ברכות לרע"ב א"ל הכי הוא שחולקים מ"ה והוא כ"ב וחצי וכ"ב וחצי עולה רע"ב הפך ברכה, אל"ב ראית איך מלת מה נעשה עץ ומחיה העולם שמברכין ק' ברכות, א"ל אדוני הכי הוא עץ החיים הם ק' ברכות ומחזיקים בה הלא תראה כי המ' נתחבר עם כללו והה' עם כללו ונעשים עץ.
אלא אימא לי אם ראית העטרה הכתר בראשה כשמברכין אותם ק' ברכות די לה אלא שרוצה להדבק באהי"ה.
אל"ב נעלם המ' פתוחה מ' סתומה עולה ת"ר, ונעלמי הה' הי"א, והמ' הנגלה וה' הנגלה הרי כת"ר א"ם, ר"ל כתר הבינה על ראשה שגם הבינה נקרא כתר והוא כרת כי כשכורתים הברכות נכרתו בגזירות האם כרתי בכרת (בכרת ברכת), א"ל בני על כל אלה אשאלך מנ"ל דכנ"י מקבלת הק' ברכות ממ"ה שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, א"ל אדוני לקח המ' פניו ואחוריו הם ל"נ, לקח הה' פניו ואחוריו הם ד"ו ויעלו הק"ל, והוא שאמר הקל קול יעקב וזהו שאמרו משה קבל תורה מסיני וזהו והנה סל"ם מוצב ארצה כי ק"ל סינ"י סלם חשבון אחד להם וכולם רומזין בכנ"י, לכן אתם בני הגלות תנו לב לדעת את אלקיכם ולברכו בכל יום מאה ברכות כדי שתתברכו מהם כי ע"י הברכות הללו אנו קיימים וחיים בגלות לכן שמעו אלי ואל תקלו בם ומה טוב ומה נעים לומר החזן הברכות הקצרות בבה"כ שירגילו בהם אף אותם שאינם יודעים, ואלו הן ק' ברבות ברכת השחר י"ח וברוך שאמר וישתבח ב' ז' של ק"ש בבוקר ובערב ג' תפלות י"ח נ"ד ונטילה והמוציא וד' דברהמ"ז והיין ב' אחת מלפניה ואחת לאחריה הרי ק' ועוד ברכות אחרות ציצית ותפילין ב' ולקטנים ולגדולים ואכילת פירות תחילה וסוף חוץ משבת שחסרו ל"ג ברכות מהמנין שמנינו, שבג' תפלת של שבת הן כ"א והמכוין להשלימם במיני מגדים מה טוב ומה נעים מ"מ אם אינו יכול אין בכך כלום כי שבת עצמו משלימן.
הליכה לבהכנ"ס וגם הנכנס לבהכ"נ יתאחר שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל, והכוונה שלא יתחיל להתפלל עד שישים לבו וכוונתו לחכמה עילאה ובבינה לקשרם בכ"ע שהוא המשקוף והם המזוזות הפתחים, ובהשלמת התפלה מתרחק ב' פסיעות ובג' עומד בדרך שבא כן יצא, וגם יש לו לאדם לרוץ לבהכ"נ כדי לדעת את ה' שנאמר ונדעה ונרדפה לדעת את ה'.
לענין הפסיעות שהיא גסה אין לחוש כי מכוין לדעת את ה' ר"ל לקרב את עם ה' ר"ל העטרה עם הת"ת, באמת ביציאתו מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה כי רחק מה שקרב וי ליה למאן דפסע פסיעה גסה ביציאה מבהכ"נ כי הפסיעה אז עושה חורבה יותר מפסיעות כל היום, אדוני מה עושה לאלו שמחזיקים עצמם רבנים ואין תורתם אומנתם והם חסירים מכל ולא באים לבהכ"נ להתפלל עם הציבור שאז הוא שעת רצון אבל סומכים על למודם וחסרונם ומתפללים בביתם.
ברכות ק"ש ושלא לאכול סמוך למנחה וכל מי שלא בירך ק"ש וישב ללמוד אפילו תלמוד צריך לברך ברכת התורה, אבל אחר ברכת ק"ש אין צריך שכבר נפטר באהבה רבה, וא"ל אדוני איזהו עיקר אהבה רבה או אהבת עולם, א"ל בני תדע דעד ד' שעות של יום הרחמים הגדולים רחמי החסד יורדים כענין מלת רבה מלשון גדול ע"כ ביום אהבה רבה, ובלילה שהת"ת בא להמתיק הדין שלא להחריב העולם אהבת עולם שהת"ת נקרא עולם.
א"ל אדוני הלא גם החסד נקרא עולם דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה.
א"ל בני עיין במלת הלילה אהבת עולם שכ"י היא נקראת אהבת עולם היא אהבתנו, אהבה רבה הוא החסד אהבתנו, ראית בני מה מנהג רע עושין בני הגלות לא די להם שאוכלין כארי ומשמנין כדוב והאיך לא מתבייש שגורמים לנו נדנוד במעשיהם הרעים ומביאין להקב"ה לייסרם, שהרי האם המייסרת הבנים והם הם שהכעיסו ולא אחרים שאלו אחרים חטאו ואלו יקבלו חטאם ועונם היש עול כמוהו אלא הם עצמם החוטאים, הוא שנאמר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה והיה להם להתבייש מהש"י ולזכור עוונם ולהכניע עצמם בתענית כל ימיהם אלא שאינם נזהרים מלשבת בסעודה בסוף ו' שעות שהוא חצי שעה קודם מנחה אלא שיושבין אף בחצי שעה שביעית ואוכלין ושותין ומשתכרין וסמוך לערב קמים ומתפללין כה יזכו וכה יחיו וכה יאריכו ימים כמו שנחשב להם תפלתם כמחללי שבת ומחלליה מות יומת, ולכן יש להם ליזהר שלא לשבת בזה הזמן לסעודה ואפילו סעודת אירוסין וחופה בישיבת הקידושין שעשו לחופה והחופה היא כפירוד מיתה והקילו בתפלת מנחה ושלוח לעשות מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו, וגם דייני חוצה לארץ השונין ומתנין בתלמוד וסוברים שעולין במעלת סנהדרין יושבין דין לדין כלומר להורות ראו מעלתינו וחריפותינו שאנחנו דייני ישראל, ולא די להם קלונם שהם רקים ופוחזים אלא שהן יושבין בתחלת שעה רביעית ומקלקלין המנחה עבירה גוררת עבירה ואצ"ל שאסור ליכנס למרחץ ולהסתפר בזה הזמן.
א"ל אם התחילו מה יעשו א"ל יפסיקו להתפלל בזמן המנחה.
וגם ארז"ל אסור לישב תוך ד' אמות של מתפלל, ודע מי שמתפלל הביננו והיא הנקראת תפילה קצרה אינו רואה סימן ברכה כי לא התירו אלא בדרך ובמקום דוחק גדול ובימות החמה אבל בימי הגשמים ובמוצאי שבת לא דאית שאילת מטר והבדלה בחונן הדעת.
ועוד בני, אדם שבא בבהכ"נ להתפלל והקדים אחד וחבירו עדיין עומד ומתפלל אל יניחנו יחיד ל"ש במקום ישוב או שלא במקום ישוב ל"ש ביום ול"ש בלילה ואם הניחו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו.
והכוונה כי כל בתי כנסיות מלאים מיני מלאכים הבאים מהן להעלות התפלה ומהם לדחות כפי המקבלים (המכוונים) ואם זה העני אין בידו זכות ינזק ע"כ המתן עד שישלים תפלתו ואם הנחתו ויצאת הקב"ה רואה לבו שאינו פוסק תפלתו לצאת עמך ומחזקו ומשמרו ומצילו ותפלתך נטרפת כי לא חסת בצלם אלקים.
אל"ר למה אמרו הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו ואויביו נופלים לפניו מה מעלה בקביעת מקום.
א"ל בני מה לי קובע מה לי אינו קובע אלא הכוונה כשמתפלל יקבע המקום בתפלתו ר"ל יוריד הרחמים בעטרה שכן מקום הוא יהו"ה כולו מלא רחמים ומורידן וקובעם בתפלה שהיא העטרה הלא תראה שכן הוא י' פעמים י' הפ"ה ופ"ו הפ"ה עולה מקום.
א"ל הרי שהתפללו ויצאו מהן מה יעשו.
א"ל בני האי דומה למי שהניח חבירו ויצא אלא שענשו חמור כי הוא סתם חלק אחד מהצינורות וגם הוא יסתם ויכלה וש"ץ משלים תפלתו שאין לו להפסיק תפלתו.
הנהגת קדושה בבהכנ"ס וגם ארז"ל שלא ילך לבהכ"נ בבגדים מטונפים לעמוד לפני בוראו להתפלל הוא שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל ואם ראית אדוני מה אמר ר' לוי כל היוצא מבהכ"נ והולך בבהמ"ד זוכה ומקבל פני השכינה, אבל בנו ר' יהושע הנאחז מבהכ"נ ומבהמ"ד ושם במקומו משך חברה אחריו והוא אמרם ז"ל ר' יהושע בן לוי אמר בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ותלמידיהן, ראה בני אב ובנו כמה דברו ביופי כי בהכ"נ רומז בעטרה שהיא בית וועד לששת ימי בראשית וכן בית המדרש שכל הישיבות למעלה כנגדה והיא תורה שבע"פ, והרמז שחכמים ותלמידהון זוכים למתיבתא דרקיע ללמוד בפני שכינה וזהר השכינה וזהו מקבלים פני השכינה, ובא הדיוק בלשונו לומר האמת והוא אמרו לחכמים ותלמידיהם ולא אמר לחכמים שלא הגיע לחכמים, והנה מיעט בפירוש לבעלי המשא ומתן בדברי התנאים והאמוראים אשר היו גדולים ממלאכי עליון והקב"ה מבטל גזירותיו לאהבתן ונושאים ונותנים בדבריהן ואין משיגים מהם אפילו דבר אחד שכל דבריהם סוד והמשא ומתן שנראה פשוט הוא כמו כסוי הקדירה שלא ידעו רבים מה שבתוכה, מי יאמין ששרה מחטטת בראשו של אברהם וישנים ופניהם אדומים טלית ותפילין עמהם וטיול ממקומן והיהודי לא ידע אלא הכל הוא סוד, ולכן א"ר יהושע לחכמים ויודעים וקב"ה עמם בדיניהם אבל הנושאים ונותנים בדבריהם ועיקר דבריהם לא הכירו בה לא יתבוננו וקב"ה אינם מסכים בדיניהם, וע"כ ביוקר גדול נמצאים בעלי ענוה כי כולם בעלי גאוה ועזות שמרבין בגיטין ובחליצות ונפש ישרה לא יבוא בנפרדים והונים אלו לאלו ומתחלפים מאכסניא לאכסניא והנה רבו הפריצים מאוד מאוד ע"כ אסור להקל בבתי כנסיות ובתי מדרשות כי הם דוגמות.
ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואין עושין בהם אפילו סעודות מצוה אפילו הנכנס לקרא חבירו ישב מעט שלא יראה שנכנס שלא לשם מצוה אלא ישב שישיבה בהם מצוה וגדול מכולם יזהר האדם שלא ירוק בבהכ"נ כלל שר' יהושע הוא המטהר מקומו ואומר הרק בבהכ"נ כרק בבת עינו ולמה נקט בת עינו אלא היא בעלת עולם השפל ונקראת בת עין.
ראה והבן בני מה רעה עושה לעצמו ובעבור שההמון אינם יכולין לסבול לפחות ידרסנה ברגליו או יבלענו בכסותו אשריו למטהר, ולכן אין לשבור בהכ"נ ואין להשכיר בהכ"נ ולא למשכנו כי נהנה מקדושה בדרך חול וקדשים אין נעשין חולין בדרך חילוף זהו שמחליפין בהכ"נ, הלא תראה שארז"ל הקדשים מתחלפין בפרוטה שהקדשים יוצאין לחוץ לע' אומות הנקראים חולין והפרוטה היא יהו"ה המתחלף בא"ת ב"ש מצפ"ץ העולה בגימ' פרוטה, וכל זה לרמוז שהקדשים יוצאים והבא תחתיהן מתקדש וצריך לומר בפירוש תחת זה חילוף זה ולכן כל זמן שלא נתחלפו בקדושתן עומדין אפילו חרבו, ועצים ולבנים של בהכ"נ נחלפים ונמכרים ואין מתלוים במלוה.
ברכת כהנים וגם אמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם והנה מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל.
א"ל אדוני כל ימי אני מצטער יברכם בפה ולמה בהרמת ידים ואם הרמת ידים תועלת עושה א"כ בכל ברכה שאנו מברכין נשא גם אנחנו כפינו ומ"ש כהנים לבד.
א"ל בני שימו לבבכם לשמוע ולדעת גדולת הש"י דעו לכם שכל איבריו של אדם יש כנגדם רוחניות, ועשר אצבעות שיש באדם הם כנגד עשר מאמרות והם חמש כנגד חמש עולים עד הכתר הנקרא יד של שם והיא מהת"ת עד העטרה והם תחתונים, והכהן הוא נאחז מחס"ד וע"כ הוא המברך ונושא את כפיו למעלה ומדביק נפשו למעלה ומייחד השם בלבו ובפיו, וכשנושא את כפיו הם עשר אצבעות אז מייחד ומחבר ומודה כי בעשר ספירות נבראו עליונים ותחתונים ומברך את ישראל והקב"ה מברכן באותן הברכות, שהכהן עושה התעוררת והקב"ה פועל והנה ברכותיו מלמעלה למטה שכן הדין הוא נותן, ואומר יברכך ה' וישמרך ר"ל הת"ת יברך העטרה במה יברך אותה לשמרה מכחות הטומאה שלא יכנסו בה, ומה הוא הברכה שב ואומר יאר ה' פניו אליך ויחנך ר"ל הברכה הוא שיאר הת"ת פנים שאינם מאירים להאר, ומה הם פניו כנסת ישראל, ומלת ויחנך ר"ל אחר שיאר בך תשא חן בעיניו כענין תשואת חן חן לה, אז מה יהיה לכן שב הכהן ואמר ישא הת"ת אליך ר"ל אל הבינה ואז הבינה שהיא אם יחברנה עם השלום הוא היסוד, ודעו בני שג' שמות הזכיר בג' פסוקים הללו וע"ב שמות של ג' פסוקים ויסע ויבא ויט נחלקים לג' חלקים על שנמצאים בג' פסוקים ויבא כל חלק כ"ד ויהיו הג' יהו"ה שבברכת כהנים כל אחד שר לחלק הרי ג' שרים לג' חלקים.
והנה פסוק ראשון ברכה ושמירה, בשני אורה וחנינה, בשלישי נשיאת פנים ושלום, וכן הה' שולט בו' וכן הה' האחרון וא"כ כל אות מאריך את שלו ועולה כ"ד כי ד' פעמים ו' הם כ"ד והרי כ"א גם יהו"ה ג' פעמים כ"ד הרי ע"ב נראה שיהו"ה אחד הוא שר לחלק אחד מהע"ב שמות הנחלקים לכ"ד כל אחד, וראו והבינו שאלו הג' יהו"ה הם י"ב אותיות הנקראים שם של י"ב, וכשהיה הכהן מברך במקדש בכל ברכה היה מזכיר שם של כ"ד ג' פעמים כי הוא שם בן י"ב וניקוד פעל יפעל יפעול אלא שהיה מבליעו בנעימות אחיו הכהנים.
וגם דעו שכ"ב אותיות יוצאים מב' תיבות ראשונות של כל פסוק ופסוק והם יברכ"ך יהו"ה הם ט' אותיות, יאר יהו"ה הם ז' אותיות, ישא יהו"ה הם עוד ז' אותיות הרי כ"ב וא' יותר לומר מלך על כולם, והבינו בני ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך ל"ו ה' מלך הוא הבינ"ה ה' מלך חס"ד ה' ימלך ת"ת, והנה ירד מלמעלה למטה בכהן המברך חזר עוד והעלם מלמטה למעלה והוא שאמר ה' מלך עולם ועד ה' מלך ת"ת עולם חס"ד וע"ד בינ"ה אשר שם יתועדו הכל ושבתם איש אל אחוזתו.
א"ל אדוני למה יסדו הפסוקים הללו בס' אותיות.
אל"ב היא הברכה שששים גבורים סביב לה מפחד הדין וזהו ששים המה מלכות, וגם הם ט"ו תיבות והם אותיות מורכבין בט' כוחות עולים כולם יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א בהם ק' ברכות והם כח הכוחות וזהו מה יהו"ה, ועוד התחיל בי' וסיים במ' לכוון במדה הנקראת "מי" הוא הבינה ונקראה מי הרומז בנ' שערי בינה, ועוד יכוין בר"ת של פסוק ראשון והם יי"ו בגימ' שם העצם וגם יי"ו ציור א', ור"ת של פסוק שני עולה אהי"ה אלקים להוריד טל של ברכה משם אהי"ה באלקי"ם, ור"ת של פסוק שלישי גימ' תז"ל כענין תזל כטל אמרתי.
אל"ר אומר להם הש"ץ או לא, א"ל בני א"כ לא קראת הפרשה אמור להם כתיב מכאן שאין הכהן עובר בעשה עד שיאמר להם, א"ל ומ"ש דלא אמור אמור להם אלא אמר להם א"ל הקב"ה אמר תברכו את בני הם נצח והוד ויסוד ואומר להם לברך המדה הנקראת כה, אמור להם מהבינה לכן גם אתם אמור לכהנים לברך את ישראל ואני אברכם כי שמי אני.
אל"ר בעמידה ובלשון הקודש למה, א"ל בני ר' נתן הוא שאמר כתיב לעמוד לשרת ולברך בשמו מקיש מברך למשרת מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה.
אל"ר הכי קאמינא למה בעמידה, א"ל שם המפורש מזכיר וישב, א"ל רבי באדני קורהו ואפילו הכי דצריך עמידה וא"כ כ"מ דאית לן שם וקריאתו באדני יעמוד, א"ל בני לא דמי דהתם קא מזכיר ג' יהו"ה כעין מלכות שמים בקיומה ג"פ הוי"ה, א"ל אי הכי במזמורים דצפרא דקאמינא ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך ה"נ יעמוד א"ל התם ט' יהו"ה בכל ברכה דיש ט' הוי"ה והוא רומז לט' ספירות ודוד בתוכה הרי כאן יו"ד והכל באברהם הוא חס"ד שכולם חס"ד וע"כ מעומד ר"ל אברהם בגי' ט' יהו"ה ודו"ד.
אל"ר ונקיש מברך למשרת מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא וכי תימא אין ה"נ א"כ אמאי אמרו כהן סומא באחת מעיניו ודש בעירו מברך, ועוד התם כהן והכא כהן ומאי שנא, א"ל התם עבודה ומעלה נפש לפני המלך, אלא הכא כהן מעורר וה' מברך וכהן מה שהוא סגי אבל בעליית נפש אם יהיה מצד הנפש בעל מום הוא צד שמאל צד הלוי וע"כ בעל מום לא.
אל"ר ומנלן דהאי לברך בשמו שם המפורש הוא.
אל"ב חלוק י"ה פעמים י"ה ו"ה פעמים ו"ה עולה שמ"ו הוא שאומר יהו"ה שמו.
א"ל ושיכור למה לא ישא את כפיו לא יגרע מבעל מום היינו הך מצד דאתי האי אתי האי ונהי דשכור לא מטעם דבעי ישוב הדעת וליכא שתה יין מעט מ"ט לא, נפסל מקרא מסייעני כי מה משרת כלל כלל לא אף מברך כלל לא הוא שנאמר במשרת יין ושכר אל תשת בין רב למעט, וכדי שלא תאמר מה משרת מותר בחרצן אף מברך כן נסמך מברך לנזיר מה נזיר אסור בחרצן אף מברך כן, א"ל בני בעל מום מותר ושיכור למה אסור שאתה אומר מ"ט מסברא מצד דאתי האי אתא האי אפילו שיכור נושא כפיו, אלא גזרו חז"ל משום דאיכא זלזול וטעמא כי הוא מעורר וקב"ה מברך ויהיה מי שיהיה, א"ל אי הכי הרג בשוגג מ"ט לא, א"ל בני הרג לא דמי דידיו פורשת להוריד ברכה והם מלאים דם מסטרא דעשו ועל חרבך תחיה א"כ דינא הכי הוא מברך ועומד ממשרת מהקישא ואפילו בעל מום ונזיר אסמכתא הוא אבל אפילו שכור שרי אלא דאית זילזול, וריב"ל הוא דאמר כה תברכו צווי מכאן כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, א"ל ולמה חייבתו התורה ג' עשה אל"ב ג' ברכות הן יברכך יאר ישא ועובר בכל א'.
אל"ר כהן אחד מאי חייב לברך והכתיב תברכו ושמו אמור להם ומיעוט רבים שנים ואינם חייבים עד שיהיו שנים, א"ל והכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, א"ל אהרן כ"ג חשוב ושקול הוא לפחות כשנים מי לא כתיב אל משה ואל כל ישראל וארז"ל שקול משה כנגד כל ישראל וכתיב הם המדברים אל פרעה מלך מצרים הוא אהרן ומשה מלמד ששקולים היו ונהי שאינו שקול כנגד כל ישראל מ"מ יהא שקול כשנים אבל כהנים הדיוטים לא יחייבו אלא בשנים.
אל"ב כלום המשרת אינו אחד א"כ המברך ג"כ אחד.
א"ל א"כ מאי אמור להם, א"ל בשם אביי הוא דאמר לשניים קורא לאחד אינו קורא, א"ל א"כ מה בכה תברכו ובושמו, א"ל המברכים את כה רבים הם, אל"ר כתיב כה וכתיב את א"ל הרי כאן כה תברכו את בינה הגוזרת את ישראל אמור להם אתה הת"ת ולכן הא' נפתח שדרך שם הרחמים באים, אל"ר סדר הברכה איך הוא, א"ל בני שמענה הכהנים טובלים מבערב ומטהרים עצמן ובאים ומתפללים בכוונה, וקודם שיגיע ש"ץ לעבודה ומתחיל רצה כל הכהנים הכשרים לברך יוצאים ממקומן ועולין לדוכן ומחזרין פניהם כלפי מעלה ומתחילין עד שיגיע ש"ץ לולך נאה להודות, ובשעה שמתחילין עד שיקראם הש"ץ אומרים יהי רצון מלפניך ה' או"א שתהיה ברכה זאת שצוית לברך את עמך ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועון מעתה ועד עולם.
ואחר שישלים ממתינין עד שיקרא הש"ץ ואומר ולך נאה להודות אם הם שנים קורא אותם מיד כהנים, ואינם מחזירים פניהם כלפי העם אלא מתחילין ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, ומחזירין פניהם כלפי הציבור ומקרא להם הש"ץ מלה במלה, ואין מתחיל הכהן המלה עד שיכלה מפי הקורא ואין הציבור עונין אמן עד שיכלה המלה והברכה מפי כהן ואין הכהן מתחיל בברכה אחרת עד שתכלה אמן מפי הצבור, ואחר שמשלים הברכות אומר רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו בתורתיך השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל.
וכל החזרות שמחזרין הכהנים בין בתחלה בין בסוף כולם יהיו דרך ימין.
אל"ר טבילה למאי, אל"ב המים רומזים בחסד בריכה טהרה ונקיה והכהן איש החס"ד וע"כ הברכה שמכוון להוריד לישראל צריכן להיות בהכנה היא ביאת מים.
א"ל ורחיצת ידיהם ורגליהם בעבודת הברכה למה, א"ל האצבעות רומזים למעלה וע"כ צריך להעביר כל הזוהמא בשעת הברכה ע"כ רוחצין כי המכוון בעשר על העשר כענין בקידוש ידים ורגלים בעבודה ולמה מן הלוים להשלימו ע"י השירות הזה שהוא כפוף ומשועבד תחת הכהנים ויעקוד את יצחק בנו כהן ולוי.
אל"ר אמרת כהנים הכשרים והלא שתוי וסומא באחת מעיניו ומשומד כולם כשרים ומה הנחת, א"ל בני שנים מעכבים ואם נתמלא זקנו ראוי לישא ואם לאו לא, אל"ר מאי האי והלא ארז"ל קטן לא ישא מכלל דבן י"ג כשר א"ל בני כל שלא נתמלא זקנו קורא אותו קטן בעבור שהוא כקטן אצל נשיאת כפים משום שלא נתמלא זקנו.
אל"ר בכל המצות כולן בני י"ג שנה וכאן זקן וא"כ סריס דלית ליה זקן כלל לא ישא א"ל אין ה"נ, והכוונה כי שערות הזקן מורים בצינורות העליונים כענין שמן היורד בזקן אהרן על פי מדותיו ממש ואין הדין נותן לברך ואפילו הוא בן ק' הואיל והוא חסר כי אין להם מקום הדוגמא לברך.
אל"ר א"כ לא יצטרפו עם כהנים אחרים א"ל יצטרפו ונקראים סועדי הכהנים, וגם אם היה טמא ידים אינו נושא כפיו עד שיטבול, וכמה היה רב אשי חכם גדול שלא היה מניח לקורא עייני"ן אלפי"ן ואלפי"ן עייני"ן לישא כפיהם מפני שמחליפין כוחות עליונים כח בכח שאין לך כח שאין לו אות רומז אליו, ומי ששתה רביעית יין והוא אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכולם באגודל לא ישא כפיו מדרבנן.
היו מומין בידיו או ברגליו או בפניו לא ישא כפיו מפני ההסתכלות ההמון ויבואו להסיח דעת ויבטלו הכוונה לענות אמן על מה שאמר הכהן, ומשומד לע"ז ואצ"ל שאר עבירות שעבר ועשה תשובה ישא כפיו כי אחר התשובה אם נשא כפיו מתקן מה שקלקל הוא שאמר הקב"ה שובו אלי ואשובה אליכם.
אל"ר אמרת עד שיקראם ש"ץ וכי רשאי להפסיק בג' אחרונות במלת כהנים והלא חומר הפסק התפלה גדול.
א"ל בני אחר קורא כהנים כי אין להפסיק וש"ץ מקרא כי הברכות הללו מעין שים שלום והאומר קריאת כהנים מעין התפלה דוחק הוא ואין לנטות אל הדוחק.
אל"ר אמרת לי לב' קורא ולא לאחד א"כ מה יעשה א"ל בני יחזור פניו מעצמו אל הציבור בלא קריאה.
אל"ר ולמה מנע קב"ה קריאה מאחד א"ל משום שאם יקרא לאחד שב הקריאה למעלה לברך את כנ"י ואין הדין נותן כי צריכה להתברך מהו' וממשך הו' ואז משלימים כולם וזהו אמור להם והאומר אפילו לאחד קורא רצה להשליך דבריו להבל.
אל"ר אמרת לי עד שיכלה אמן מפי הציבור אמן זה מה טיבו.
א"ל בני הכהן מברך העטרה מהת"ת כפי רצונה ומוריד עליה בברכתו ועונין אמן אחריו ומורידין חכמה עילאה הנקרא אמן בחכמה תתאה הנקראת אמן כי היא נובלת החכמה עילאה.
אל"ר וכ"ע היכן המנוחה, א"ל במלת אמן יכוין בחכמה ובחכמה באותיות יכוין בציור הא' הוא יו"י יוד קוצו העליון ותחתון וגופו רומזין בג' רוחניות והו' בו' קצוות והי' השני בעטרה עם כל כחה ואח"כ יכוין במ' ון' פשוטה של אמן שהת"ת הוא מלך פשוט וע"כ ממתינים אלו לאלו להשלים כל אחד כוונתו.
ועוד דע בני שההדיוטים מברכין וברכתן אינה קלה כי עוזרים למעלה לכנ"י כענין היה לך לעזרני ואח"כ מברכן כנ"י וזהו ואני אברכם כשנתחברתי עם הו', ולכן לא אמר אני וכל אותם שאינם מטים פניהם נגד המברך אינם מתברכין כי אין בקשר של תפילין הנקרא אחור הברכה אלא בפרשיות העומדות בפנים, ודע בני כל כהן שאינו מברך אינו מתברך ואם יש לו זמן לברך בב' או בג' ציבורים מברך כי מעורר הוא, ובזמן שעולין לדוכן הכשרים יטמינו עצמם כי מראים שאינם מסכימים באותה המשכה ותהפוך עליהם לקללה שעובר על ג' עשה שאמרנו, ויהיו ידיהם מגולין נגד כתפיהם אבל במקדש למעלה מראשיהם וכ"ג למטה מן הציץ ויזהר שלא יהיה שום כסוי ברגליהם רק יחפים ובידם מגולים.
ויזהר הכהן שלא יחזור פניו מהציבור עד שיתחיל ש"ץ שים שלום ושלא לכוף ולקבוץ את קשרי אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הציבור, ועיר שכולה כהנים כ"ש דעדיף טפי לברך את ישראל שהם במקומות אחרים או מקצתן מברכין ומקצתן עונין אמן, וישראל המתפלל אומר הברכות הללו אע"פ שיש שם כהן הכהן אינו עובר ואינו עומד לדוכן עד שיאמר להם ש"ץ כמו שכתוב אמור להם טוב הברכה גם מפי ישראל כי מעורר אלא עליית הדוכן לכהנים ניתן כי הם המכפרין הם המברכים.
סוד מצות תפילין וכוונותיהם ענין סוד התפילין וכוונותיהם וגם אמר וקשרתם לאות על ידיך שב ואמר והיו לטוטפות בין עיניך ב' מצות עשה מ"מ צריכין אנחנו לדעת מה טיבן של התפילין ומה תועלתן לו להשם בהנחת תפילין.
אל"ר ארז"ל הקב"ה מניח תפילין והביאו ראיה מפסוק שאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו ואמרו מימינו זה תורה דכתיב מימינו אש דת למו וזרוע עוזו זו תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכי אפשר הוא זה וקרוב הוא זה לומר שהקב"ה מניח תפילין.
ועוד ר' הטיול שמטיילין אותנו לומר אין עוז אלא תפילין וכי לא יש לו לומר ה' טוטפת לעמו יתן כמו שאמרה התורה והיו לטוטפות.
א"ל בני נראה שנתעב שכלך ועיניך עוורון נתמלאו מהו עוז"ו ט"פ, מלא טי"ת פ"ה הרי טוטפת, ועוד דוד המלך ע"ה אמר עוזו ובתורה כתב טוטפ"ת עולין במ"ק יהו"ה ל"ו, הוא שנאמר זה יהו"ה קוינו לו, ומהו עוזו זה ת"ת המניח תפילין ומה הן התפילין הד' פרשיות קדש לי חכמה עילאה בכר חסר ו' הנוטל פי שנים כמשפטו כי בכר ב' פעמים אי"ק והנה קדש לי במקום ב', וע"כ מתחיל מקדש הכולל ב' פעמים אי"ק חד לכתר וחד לחכמה האדוקה בכתר כי ממנו נאצלה.
וראה והבן שמשם התורה הוא ת"ת תורה שבכתב הוא שנאמר אש דת למו שמקדש הדת שכן קדש בגימטריא דת וכן במ"ק ע"פ שני עדים.
והנה קדש בחכמה עילאה לא ידע אנוש ערכה.
ואחר זו הפרשה והיה כי יביאך הוא בינה כי היא נקראת היובל הגדול ששם ישובו הכל והנה נחלק שם העצם לי"ה ו"ה חכמה ובינה.
ובזמן שיצאו ישראל ממצרים אז שם י"ה חכמה עילאה המורה רחמים פתח חמשים שערי בינה לשמע נאקת בני ישראל, ונאקתם היא כנ"י ולקבלם בתשובה ולהוציא נאקתם וישראל ממצרים בתורה, וכשהוציאה ממצרים הפכה והיה יהו"ה שם הת"ת וכנ"י כלול עמו, אחר זו הפרשה שמע הוא החסד הוא אב ההיקף אהבה רבה מנהיג העולם ברחמים זהו "אברהם אהוב" שמע במ"ק, וגם ואהבת את ה' אלקיך לשמור דרכיו ומצותיו, ואחר זו הפרשה והיה אם שמוע היא הגבורה וזהו שמתחיל במלת והיה לומר אם אהוב שמע ותשמע אליו לשמור משמרתו שלא להביא כח מכחות הטומאה, ואז ו"ה עם י"ה ר"ל חכמה עם בינה וגם אני אוריד גשמים וה' חכמה עילאה בגבורה היא כנ"י, וזהו ונתתי גשמיכם בעתם ואם לאו וחרה אף שיתחבר ציור הא' שרומז בהויה (כי ציור הא' יו"י) בפ' שרומז בפח"ד לכלות ולהחריב ואבדתם מהרה.
אוי לכם עמי הארצות שאינכם אוהבים התורה לדעת דרכי הש"י ושלא להביא דרך אחרים רשעים שמהפכים מדת הרחמים למה"ד, והנה כי ד' פרשיות אלו חכמה בינה חסד פחד ר"ת כ"ו במ"ק כולם באים בת"ת זה השם שמניח תפילין והם תכשיטי המלך הם נקרא טוטפת לשון תכשיט ומהת"ת בנצח הוד יסוד, וראה והבן ת"ת נקרא בכר בני בכורי ישראל והיה כי יביאך הוא הנצח המנצח והוא מטה משה שמו אשר בו, ואהבת הוא היסוד וישראל אהב את יוסף, והיה אם שמוע הוא ההוד שבו הלוי נאחז וכולם באים בעטרת ונעשים בית אחד, והנה הת"ת קבל ד' וחולק ד' ועל כן ד' בתים בראש ובעבור שיוצאים בד' ע"כ הן ארבע בתים בתפילין הראש כי הת"ת הוא הראש המניח תפילין.
ועל שבאים בעטרה כל הד' ע"כ התפילה של יד בבית אחד והוא הנקרא יד שמאל, וראה בני נגד תפילין שבראש נאמר תפלה למשה איש האלקים ר"ל משם הת"ת שהוא איש הבינה ועל שממנו נתנבא באספקלריא המאירה נקרא תפילה למשה ונגד תפילה של יד נאמר תפלה לעני כי יעטוף ונקרא עני כי הוא עני הנצרך לכל.
אל"ר והלא מדת משה נצח.
א"ל בני משניהן הוא כלול, וגם אהרן מדתו הוד כי לוי הוא ונתכהן ושב להיות ראש המכפר ונארז בחסד ונצח ימין והוד שמאל.
אל"ר שמעני עניין התפילין, דע לך כי קדש לי רומז בחכמה עילאה ומנא לן דהכי הוא דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם ר"ל המשכה ויחוד במדתם כולם בחכמה כי הוא ראשית חכמה בראשית ברא אלקים ויו"ד דהוי"ה רומז בה ובה נכלל כתר עליון בקוצו בקוצו של יו"ד, והנה ע"י ד' פרשיות האלו מתאחד הת"ת בכ"ע זהו קדש לי כל בכר ר"ל הת"ת שהוא בכור וכ"ל שהוא משך הו' קדשהו לי ומי קידשהו החכמה שהוא פטר רחם.
פרשה השנייה והיה כי יביאך הרומז בבינה בעבור שמצרים שר המצריים הוא בכור כי הוא נאחז בחסד אברהם בכור ההיקף, ע"כ הבינה היא הגואלת שאין אחר יכול כן שלא היה נגאלין מיד מצרים אילמלא הבינה שנפתחו נ' שערי בינה וזהו וחמשים עלו בני ישראל אלו החמשים שערי בינה.
וע"כ כתיב כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים בבינה הוא חוזק הפחד הנקרא יד כי עד הפחד הנקרא יד ה' ספירות, והפחד שואב מהבינה וגזר הכתר ונפתחו נ' שערי בינה ונשלחו כולם ויצאו ישראל ממצרים.
פרשה שלישי שמע רומז בחסד, שחסד עולה ע"ב ונתן כח הע"ב שמות הם ע"ב גשרים ואז נחלש כח מצרים.
פרשה ד' והיה הוא הפחד מה"ד הקשה ונתחבר עם הג' פרשיות ויראו כולם בת"ת ויצאו ת"ת עם בת זוגו ועשה מלחמה עם מצרים והפילו זהו ה' איש מלחמה, וע"כ בהיות התפילין בראשינו ובזרועינו ד' פרשיות מונחים בראש הת"ת וע"י זה אנחנו קיימים בתוך האומות ויען שאלו ד' פרשיות כולם מתחלפין לת"ת ולנצח ולהוד וליסוד ע"כ ד' פרשיות בבית אחד הוא העטרה כי שם ביתם, ואלו הם כתנות עור שהלביש הקב"ה לאדם ולאשתו הם ת"ת ועטרה וע"כ נקרא תפילין של ראש קדושה חמורה ושל יד קדושה קלה, ומ"מ מד' פרשיות ומתכסים גם שניהם שתי לבושים, וי ליה וי לנפשיה למאן דלא נזהר בשיחה באמצע כי קצץ השם ועבד פירוד, והנה היחוד השלם בהנחת שתיהן אף כי אינן מעכבות זו את זו כי אם מכווין באחד באיזו שיהיה גם בחבירו לכן לא מעכבין דנזהר שלא תפריד בין אחים כי רבקה אוהבת את יעקב.
הלא תראה יהו"ה עם רבקה ויהו"ה עם יעקב עולים ישראל זה לא יקרא עוד שמך יעקב בחסרון הרחמים רק ישראל עם יהו"ה ועם רבקה.
אל"ב אמור לי אם נקרע ונראין התפילין של יד חייב לכסותו.
א"ל רב אשי דאמר ליה אמימר למה נראין התפילין שלך והיה לאות לך כתיב לך ולא לאחרים, א"ל במקום לך לאות אתמר דהיינו בקיבורת ששם מכוסין אבל אם נקרעו אין בכך כלום.
א"ל בני ולדבריו למה לא אמר והיה במקום לך לאות אלא מדלא כתיב במקום ש"מ לך לאות ולא לאחרים לאות, ועדיין אני אומר נקרע הבית יד ונראין התפילין צריך לכסות.
א"ל ואמימר למה לא הסכים לדעתו, וא"ל אמימר ויתר ואני מבקש זכותי, א"ל מכסה אותן בעור דרך כבוד אבל אם נקרע בית יד ונראין מה איכפת לן ונעיד שקר שאינם לאחרים לאות והלא גם לאחרים לאות הם שאלמלא השפעת לאחרים הן הע' שרים אין להם קיום וע"כ אמימר קצר לשונו.
קלף נבילה וטריפה מחיה טהורה או בהמה טהורה כותבין עליהם תפילין או לא.
אל"ב כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, א"ל מאי האי אימא תהיה תורת ה' בפיך כענין לא ימושו מפיך וא"כ קלף חזיר מה לכתוב עליו תפילין.
א"ל מה לטמא עם טהור כל כוונתינו להרחיק הטמאים הערלים ולהיות המשכן אחד וע"כ על כרחך מהמותר בפיך.
אל"ר א"כ נבלה אע"פ שהם טהורין הואיל והם רחוקים מהאכילה יהיו רחוקים ג"כ לכתוב עליהן מצוה, א"ל בני נבילה וטריפה קבלו דיניהם וכתיבת מצוה בעורן זכות הוא להם שכן בהמה טריפה נזדמנה ביד ישראל לזכותה זכות מעט בברכה של רחמנים ונמצאת נבילה וטריפה כי עדיין צריכה דין ואם אין מתקרבים כלל לא נברך על השחיטה דלמא נמצא נבילה וטריפה אלא הכי הוא מהמותר בפיך אף כי הוא נבילה וטריפה, אל"ר אם מצא קלף בעלמא וכתב תפילין מהו א"ל עיבוד לשמו בעינן שאם לא יכוון רק בהזדמן לו קלף לאו כלום הוא כי אם תבין כ"י מקבלת כל כתיבות ומבארת אותם כי היא ביאור התורה ולא בהזדמן רק בכוונה ומעשה וע"כ צריך עיבוד לשמו, ויאמר כתיבה זו לתפילין לשל ראש וזו לתפילין של יד ויוציא הדברים מפיו ויחשוב המשכן ושכינתיה בתוכה ואם לא יעשה כך אינו מועיל כי המחשבה הוא דברים שבלב ואינו כלום.
ודע בני באמת שהתפילין אינם נכתבין רק לצד הבשר יען שצד הבשר הוא נסתר וד' פרשיות הללו נעלמים ונסתרים ע"כ נסתר בנסתר, ואין רשאי הסופר לכתוב אם לא שיקרא בפיו שאע"פ שקורא לו אחר אל יסמוך בקריאתו כי אין הדין נותן להכניס ולהפסיק בין הכותב והקלף.
וזה מעשה הסופר יחתוך ד' חתיכות קלף והד' פרשיות יכתוב על הד' חתיכות ויעשה ד' בתים והן תפילין של ראש כי ת"ת שהוא ראש המניח תפילין מכתר הד' כתרים ומחלקן לעצמו ולנצח ולהוד וליסוד והם מכתירים העטרה וע"כ התפילין של יד כותב כולם בקלף אחד כל הפרשה עמוד אחד, ואח"כ יתנם בעור ויעשם בית אחד ואם יש לו תפילין של ראש שהם ד' בתים יתן עליהם עור ויכסם ויניחם ביד ובלבד שלא נתקדשו לשל ראש.
והנה הכוונה שגם הד' פרשיות של יד ד' בתים נחשבים אלא בבואם בעטרה נעשים אחד ומתכסים.
וע"כ כסוי בעור שפיר דמי, ודע בני באמת שאות שיש בו חלל ונפל דיו בחללו או שנעשה הרי"ש דל"ת בעקום הרגל מעט או הדל"ת נעשה רי"ש אינו יכול לחזור ולמחוק הדיו שנפל לחזור האות כמשפטו אלא נפסל וצריך גניזה.
א"ל ואמאי לא מה מעכב אחר ששב האות כמשפטו, א"ל בני אין קטיגור נעשה סניגור הואיל והיה היפוך כוונתו אין לו תקנה וכ"ש שקלקל צורתו.
וראה והבן בני עדים שהעידו בפני ב"ד היכולין לחזור כן זה נתקלקל קריאתו ויזהר מאוד שלא יכתוב בשמאל כי אם בימין שאין דין נותן לברך בשמאל במקום שאין לו ברכה כי אין ברכה בפחד, אל"ר ואיטר יד ימינו מה יעשה.
אל"ב מה יעשה היא ימינו ואינו יודע לכתוב בימינו כותב בימינו שהיא שמאל כל אדם כי והיה אם שמוע הוא שמאל ונכתב עם הפרשיות וע"כ מותר אבל בלאו הכי אסור לכתוב עם השמאל כלל וכלל.
א"ל הרי שיגעו האותיות יכול להפרידן כי הנגיעה מורה שבמה שרומז זה רומז זה ואינו כן באמת.
ודע בני שהשיטין רומזין לצינורות וע"כ יזהר שלא יאריך אחת ויקצר אחת ואם יש נקב בחלל האות אין לחוש רק שיהיה האות מוקף גויל מכל צד שלא יהיה לו שום חסרון מצד הנקב, ויען שכריכתו בשער בהמה טהורה וביותר בשל שור ותפירתן בגידין הן הם דברים שאין השכל מורה בהן אמרו הלכה למשה מסיני, ובאמת כל היכי שהסוד עמוק ולא רצו לגלותו ארז"ל הלכה למשה מסיני, ובאמת צריך לכרוך הפרשיות הללו בשער עגל ולהיות השער נראית ממנו מעט בחוץ שע"י זה שלום וריעות למדה"ד כי עשינו לו חלק בקדושת התפילין, ומה שצריך שיראה בחוץ הדין נותן פעולת הדין גלויות והכל בדין ובצדק יוצאות כן אנו פועלים לה כבוד בקדושתינו בענין מפורסם הוא השער היוצאות והנראה בחוץ ובעטרה שמדתה פחד עתה הוא שמטתה ויש לה ממשלה ותובעת דין מהבינה לדון את העולם כפעלם וכל החיצונים המקטרגים ממנה נאחזים ובאים ופועלים קטרוג.
ואחר זה עולין ומלשינים וסופרים לדין והדין שהוא הפחד תובע דין מהבינה ע"כ צריכין אנו לשמור עצמנו מהקטרוג שלא יקטרג בד' פרשיות הללו כי ילך אל הדין והדין שהוא הפחד יגרום בבקשה דין שלא ישפיע, וע"כ נותנין אנו חלק בתפילין הללו לקבל גם הדין חלק מעט מן המעט בקדושה ויותר לא יקטרג בקדושתינו שהרי הוא עם הקדושה מבחוץ בקלף וממנו משך ממשלת הדין שהוא הפחד ונותן למקטרג.
א"ל ומי יאמין לך בדברים הללו לערב בקדושת תפילין צינור הפחד והוא כח חיצוני לערבו בקדושת תפילין, ובאמת כי פרשה והיה אם שמוע הרומז בפחד הואיל וממשלה אית ליה כי הוא בעל השמטה דין הוא להיות עם הכולל כענין פן תעזוב את הלוי אלא שער הוא דבר מסואב אמאי יבוא תוך הקדושה.
א"ל בני הכי הוא כמו שאמרת אלא שער הזה אינו מתחבר בקדושה רק כאשר תכפלהו ותקבצהו ויעשה כשעורה ואז דין טומאה על השער ואסור להעלות שם.
אבל שער פחות מכשעורה אין דין טומאה עליו וכורך עמה תפילין להמצא שם באותו קדושה ובלאו הכי יורד ומסטין ולוחם עם האדם ומטהו לצד הרע ועושה רע ואח"כ עולה ומקטרג וקובל לפחד יצחק כי ממנו בא אליו הכח, והמניח תפילין או שכך וכך עושה בזו השעה ומיד מעלין מעשיו אל הדין ויענש עליהם, ומי גרם לו כל זה שלא נתן חלק למקטרג בתוך הקדושה הוא השער הרומז למקטרג וע"כ צריכין להראותו בחוץ לראות המניח ולשום דעתו בחלק המקטרג שלא יקטרגהו.
והנה ביו"כ צוה ה' לישראל לשלוח לו חלק הוא העז השולחים ע"י איש עתי כדי שלא יקטרג ונתעוררו חז"ל לומר שלא הגיע העז ההוא אפילו בחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, ויש כאן שתי סיבות שהרוחות מחלקים אותו, האחד הוא העז ששולחים ע"י איש עתי כדי שלא יקטרג ואם יקטרג מ"מ אפילו שנותנין לו חלק אז מראין לו שבתקיעת שופר גדול יעשה כמוה ובלע המות לנצח ולא עביד קטגוריא כי מרתת וכן ארז"ל האי מאן דמרתת אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה אי איכא אינשי ליזל אצליהו ואי לא יקרא קריאת שמע ואי איכא טינופת לינשוף מדוכתיה ד' אמות ואי לא לימא עיזא דבי טבחא שמינא מנאי, ומאי תקנתא עביד ליה בהאי מימרא וכי עיזא דידיה הוא אלא כוונתו שחלקך לצד שמאל הוא העז ואין הכוונה שהוא יותר שמן ממני אלא שמה שהוא שמן הוא ממני כי אני ימין והוא שמאל ולית לך רשות להזיק לי הואיל ואית לך חלק וכיון ששומע דמסכים בחלקיה מיד מניחו והולך לו, משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו ב' בנים אחד רשע ואחד צדיק אם יניח כל אשר לו לצדיק הרשע בוכה ונאנח על חלקו ומבקש להרוג הצדיק ואם הרבה לזה ומיעט לזה הרי הוא מפוייס, וכן הדבר הזה מניח שער שור בדוכתייהו ור"ל שכורך כל פרשה ופרשה בשער שור, ומשער להיות פחות מכשעורה פן יבא ערל טמא אל הקודש וגם להיראות בחוץ לכווין בהנתן לו חלק מהקדושה שלא יקטרג, ומה טוב ומה נעים להדר אחר בהמה הראוי ליקרב כי המום פוסל בקדשים ואף כי הוא נבלה וטרפה לפחות משום תהיה (תורת ה' בפיך ולא יהיו הפרשיות) חסירה.
אל"ר בתורה נכתב קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכן סדר האצילות וכן צריך לכותבם כי הכתיבה בענין האצילות כמוציא הדברים מכח אל הפועל ואם שינה כתיבתן קלקל באצילות ואין תקנה, אלא כשסודר אותם בבתים איך יסדרם, א"ל בני אודיעך סוד גדול דע בני שאחר האצילות אין מוקדם ומאוחר בתורה להודיעך שכולם היו בכח כשלהבת בגחלת וגם ידעת שעיקר יניקת והיה אם שמוע הוא הפחד מוהיה כי יביאך הוא הבינה ואם לאו שהם באמצע יחריב העולם, לכן קדש שהוא החכמה הנקרא אב כרחם אב על בנים בראשונה שמע שהוא החסד אב ההיקף בסוף והיה כי יביאך והיה אם שמוע באמצע וזהו שמירה מעליא ויחוד שלם, ואע"פ שהפחד למעלה מהחסד אין מוקדם ומאוחר ואם יניחם כסדר הכתוב בתורה ויהיה והיה אם שמוע באחרונה אין שמירה, לכן ירא הש"י יכתבם כסדר הכתוב קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע להעיד סדר האצילות, והנחתן בבתים קדש לי, והיה כי, והיה אם שמוע, שמע, והנה הקו הירוק הוא הבינה והאש הגדולה הוא הפחד מעוטפים ברחמים החכמה והחסד והת"ת מתברכין בלי עיכוב ואין לשנות בין של ראש בין של יד.
אל"ר תינח בשל ראש שהוא בד' חתיכות קלף אפשר הא והא ביד שהוא קלף אחד לא אפשר הא והא, א"ל הא דרדקי דבי רב ידעו כותב קדש והיה כי יביאך ומניח חלק שיעור לכתוב והיה אם שמוע ולמטה מן החלק כותב שמע ואח"כ כותב בהחלק שהניח והיה אם שמוע והנה הכתיבה כסדר וההנחה כמשפט שהדינים באמצע והרחמים בקצוות.
ויזהר כל אדם בתפילין כשרים ואל יאמר אוכל להעלים מעשי כי בזה לא יביאני אלקים במשפט כי החייבין בין מעט בין רב במשפט באין, אוי לה לנפש שבאה טהורה ושבה טמאה וי לכם עמי הארצות דלא עסקיתו בתורה ונתתם נפשכם לשקצים ואקוץ בם, וגם דע לך שהחכמה נקודה דקה ונעלמה ואע"פ שהוא בכור לדין יותר הוא ברחמים מהחסד וע"כ בהנחתם בראש יבא קדש חכמה לצד ימין וחסד שהוא שמע לצד שמאל, ודע בני שכל הכתיבות הללו כולם ברומים באויר העליון הוא כתר הנקרא אויר שאינו נתפש ולכן צריכים כולם לראות האויר שלא יכסה אחד לאחד ושלא לשום קדש ושמע באמצע או שלא לשום קדש לצד שמאל ושמע לצד ימין כי כל אלה מורים הריסה ופסולים הם ולא יעלו בראש.
אל"ר ולמה אמרו תפלה עגולה פסולה, א"ל בני כסוי הסוד הוא שאמרו תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני, וידעת בני באמת שהוי"ה ד' אותיות וד' פרשיות בבתים וקיום העולם בד' מזרח מערב צפון דרום הם הזרועות וד"ו פרצופים והנה העטרה מערבבת אותיות מרב"ע שהכל מתערבין ואין הוראה בעיגול ר"ל כאשר יעשה עיגולים מורים שאינה ד' שהמרובע בד' מורה.
אל"ר עור עוף מהו למעבד ביה תפילין, א"ל כשר א"ל והלא בשר הוא א"ל אפ"ה כי מעלת העוף גדול שרוחות קדושות נמצאו שם הלא תראה צוותה התורה לכסות דמו וע"כ אע"פ שעורו בשרו הוא הואיל ומקבל כתיבה שפיר דמי, ולא תימא עוף טמא כי טמא בטמא שוכן, ומה טוב ומה נעים להיותו כתובים בעורות עוברים שלא ראו אויר העולם הם הם הטהורים.
א"ל והלא ארז"ל מהמותר בפיך ואפילו נבילות וטריפות.
א"ל הכי הוא אלא למצוה מן המובחר אמרתי שאין לך בריה שראה אויר העולם שאינן מקבל דין מפני שהעולם הזה עולם הדין.
אל"ר ורצועות שחורות למה, א"ל בני גם באלו כיסו הסוד שארז"ל רצועות שחורות הלכה למשה מסיני.
ודע בני שת"ת ישראל נקרא קודש והוא שיר השירים ר"ל קדש על הו' קצוות שהם קדשים שהכל צריכים בו ומורידים הד' פרשיות בכנ"י שם שניהם נלבשו בכתנות עור והרצועות הם המשכת השפע הקדושה מד' פרשיות, וע"כ נמשכין עד סוף באדם עד הלב לחבר את האוהל להיות אחד וע"כ שחורות דבר שאינו מקבל טומאה, וגם השפע של ד' פרשיות בחשך ושחור מבלי מושג הוא שנאמר וחשך על פני תהום.
אל"ר ולמה יעשה ב' שיני"ן בצד אחד ג' יודי"ן ובצד אחד ד' יודי"ן וזה השי"ן לא ניתן למרע"ה הלא לא תראה שי"ן של ד' יודי"ן בתורה ואמאי תקנו התוספת על מה שכתוב בתורה והלא כתיב אל תוסף.
א"ל בני וכתיב לא תסור ואין זה תוספת רק הוראות החיבור ואביי הוא דידע זה הסוד והעלימו ואמר הלכה למשה מסיני.
ודע בני באמת כי שמטה שעברה הוא שמטת החסד הוא השי"ן של ד' יודי"ן ואז העטרה בכח ת"ת ואין שטן ואין פגע רע.
ובזו השמטה שהיא שמטת הפחד וחסר י' אחת משי"ן והעטרה במקומו וע"כ השי"ן הא' שבתפילין הוא של ד' יודי"ן לרמוז על זה, ועל הנחתן בבתים אשמיעכם דברים גדולים ונוראים, א"ל אדונינו והלא כל מה שאמרנו כולם ממך קבלנו, א"ל בני אמת כי כולם אינם מבוארים בענינם ועתה אף כי כולם אמיתיים ודברי אלקים חיים ואפ"ה שימו יד לפה והקשיבו כי כל דברי מפי מלאך עליון יצאו ועליהם אין להרהר כי אין בהם ספק, ואשאל והודיעני למה באברהם הקוראו אברם עובר בעשה מה שאין כן ביעקב קראו ישראל ושב וקראו יעקב ואם ידעתם מה באו ג' ההי"ן בשם אחד מע"ב שמות זהו הה"ה מה ענינו ומה טיבו.
א"ל נחום אדונינו עד מתי תבעיתנו בדבריך כי הה"ה מצטייר י"ד י"ד י"ד הוא שם בן מ"ב אותיות מבראשית עד ב' ובוהו ושם הה"ה עולה י"ה חצי שם יהו"ה ובמלואו כזה יו"ד ה"א כולל כל השם, והנה מורה בשם העצם שם מלא הוא שם יהו"ה ובו נשלם העולם, האמת ציורה מורה ג"כ י"ד י"ד ה' ה"א גימטריא (חיה י"ו) הוא חיה אשר לה י"ו פנים וע"ז עולה ציורו יהו"ה י"ו פנים, א"ל בני הלא אמרתי לכם הקשיבו דעו לכם כי הה"ה רומז בג' ההי"ן אשר כולם שמאליים וה' א' הרומז בבינה קו ירוק המקיף מהחכמה לבינה, וה' הב' בגבורה וה' הג' בעטרה, הה' של בינה רומז שחלק הה' לב' ציורים י"ד והם אור גדול ואור קטן הם לצורך השמיטה זו ובזה החכמה בא לבינה זה התיקון לתקן סדר השמטות כל שמטה לפי מדתה וטבעה ודרכה לבריאת עולמה, והה' השני בגבורה ובציורה של ה' רפואת הקושי שבה האמת, הה' הראשון מורה שהיא תחלת קטרוג באור הקטן וה' שני מורה בגבורה ומשם חרון הבינה פעמים וכל גלות ישראל, ודע שכל דין קשה היוצא ממנו כולו הרג וחרב ודבר הוא שנאמר על חרבך תחיה שהוא חרבה הקשה בשמים ובארץ ולהיות דברים קשים ודינים חזקים בשמים ובארץ והכל מצד הה' של צידה היא ה' הפחד והיא נקראת ה' יתירה, וכנגד הה' הקשה דברו ה' דכרים מפסידים את השחיטה כדי לבטל קושי המדה מנשמות של ישראל שע"י ה' דברים הללו תצא הנשמה נקייה וטהורה הוא שנאמר ואהבת לרעך כמוך רעיך ממש כי נשמת אדם בו, ודעו כי יעקב לפני עשו קטן הוא כי יעקב רומז באות העטרה ההוא הה' הנקרא אור גדול ואור קטן.
א"ל אדוני יצחק היה אדם גדול ונכבד ובן אברהם למה נאחז מזו המדה אשר בה דברים קשים וחיצונים.
אל"ב צריכין להיות דוגמת עליונים וקב"ה עשאו עולה כליל זך ונקי מכל כוחות רעות של מדה זו כי לא השיגו שום מום, ואחר שהוא חסר מכל מום נתחזק ונאחז מהמדה והמדה כרצונו ולא כרצונה וזהו צדיק מושל ביראת אלקים, האמת יעקב קטן מעשו השמטה גורמת שהוא בן שמטה ואעפ"כ יעקב גדול בבכורה ממש כי כן נקרא בני בכורי ישראל, האמת דינים קשים ושפיכות דמים כולם נתנו לעשו לכן עשו שהכל הורג מדין קשה הבא מכח המדה ולכן יצחק כיון לברכו כדי לחזקו בדברים קשים כדי שיהיה כל הדברים הקשים בעשו ובזרעו החיצונים השמאליים הבאים מצד השמטה.
והש"י אשר לו נתכנו עלילות ידע סתרי הדרכים מה יודע יצחק על ענין העתיד והשתרר כי כיון להחזיק קושי המדה הזאת באומות העולם כדי שתרחק מישראל ולא כן רצון הש"י רק כשישראל עושים רצונו של הקב"ה קושי המדה פועלת באומות ואם לאו ח"ו פועלת בשונאיהם של ישראל, וכל פעולת הדין של ה' הב' ע"י ה' הג' והנה כאשר פועלת גלות ישראל גם ה' הג' היא השכינה הולכת עמהם בגלותם והיא תמיד בתוכם ואע"פ שאינן טהורים הוא שנאמר השוכן אתם בתוך טומאתם.
ובאומות העולם אע"פ שהם טהורים אינה בתוכם כלל הוא שנאמר כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ואקוץ בם לומר לך אינה נמצאת בהם, ודעו בני שהמדה הקשה נמצא ממנה מקטרגים ואותן המקטרגים יש להם שר על כולם והוא המקטרג הגדול שבכולם ויורד ומשטין ועולה וקובל ואוהב להיות לו חלק בקדשים, ובזמן שישראל פועלים מעשה לענין קדשים אז מקטרג לפני המדה ומדבר קטגוריא והמדה ההיא היא שנייה משם הה"ה תובעת הדין מן ה' ראשון ואז שוקלים מעשיו של אדם אם זכאי מה טוב ואם חייב מוסרים אותו לה' הג' ופועל גזירות המדה הקשה, וכאשר גזר הקב"ה לפייס המקטרג ביה"כ הוא בנין אב לכולם לפייסו לעולם, ולכן ד' בתים בתפילין קושר בלב ובו נראות ד' שערות כי מד' פרשיות חפץ חלק ובד' נותנין לו חלק בהנחתן בבתים כתיבתן כבתורה קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע ולמה תשים הדינין באמצע.
ועל שתחושו בזה חושו בק"ש שהיחוד נקרא תחלה שמע ואח"כ והיה אלא הההי"ן של שם הה"ה יהיו מפוזרים ולא קרובים איש אל אחיו וא"כ קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע ומזה לא תזוזו ועליו לא תהרהרו, והש' של ד' רגלים היה לעולם שכבר בא הוא שמטת החסד זוהר הרחמים וה' האחרון בשמטת החסד היה בקיומו עם כל אשר בו מנשמות וחיילות עם כל הכוחות של החסד כולם היו בקיומם.
ואחר שנשלמה שמטת החסד נתחלף הכח בשמטה זו ונחסר הרגל הא' שבש' מצד הפחד והפליט לחוצה קליפות ז"א במקומה והיא בשם ישראל וכל זה בקושי המדה.
ועל שאברהם לא נתחלף מדתו גם שמו אברהם עמד ולא נחלף אבל שם ישראל ביעקב נקים כי הוא ימין ושמאל בדיבוק וביחוד.
ואז יודע לכל אלקי חוצות ולכל אלקי מצרים שהכח והממשלה ניתן לה' אחרון שבשם הה"ה והוא המושל עליהם וזהו ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים אני לכן שי"ן של ד' רגלים לצד שמאל לרמוז שהשכינה במקום הרגל שנחסר כי השמטה החליפו ותזהרו בני שלא לשנות מכתיבתן ומהנחתן כאשר כתובים בתורה.
אל"ר תפירתן בגידין למה, א"ל בני גידין כשרים בעינן שהגידים אע"פ שהם קשים פנימים הם אבל הפשתן הוא שנאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה והעור הנתפר למטה אשר הפרשיות נתונים עליו ונקרא תיתורא היא דוגמת עליונים שהת"ת נצח הוד יסוד מושכן בעור היא כנ"י המכוסה בכתנות עור, אבל החור הנעשה מהעור אשר נקרא כסא ותיתורא הרצועה עוברת דרך צינורות הבא ממנה השפע לת"ת ומשם לעטרה ומשם לעולם השפל ונקרא מעברתא.
ויזהר לתפור תפירת מרובע בין של יד בין של ראש.
ודע בני באמת שיהו"ה מתגלגל לי"ב הויות ורבוע ד' פעמים ג' הם י"ב תפירות שבתפילין ודוגמת הי"ב הויות הם שבטי י"ב ונקראים שבטי יה חצי השם כל השם ומרובע לד' חלקים לכל דגל ג' חלקים י"ב שבטים ד' דגלים, ופחות מי' פסולים אבל עשרה שהוא יו"ד אשר לבדו מורה בי"ב הויות ובשם העצם בהיותם מתרבע ק"ק הוא שם יהו"ה כשרים, וגם ביד אין להקפיד יד הכולל חמש וחמש עליונים ותחתונים ויותר מהיד אצבע יתירא אין להעלותם, ותזהרו בני שאם נפסק מהגיד הסופר קשרו עד ב' פעמים קשר הד"ו פרצופים, בג' יחזור ויתפור תפירה אחרת מעיקרא, גם יעביר חוט התפירה ג' חוטין ויעביר אל עבר של ג' חריצים שבד' פרשיות כי הוא תיקון והבדל בצינורות, האמת אם נקרע הרצועה תופרו בגידין וש"ד, אבל במקום הכריכה הראשונה של יד והוא מקום שהתפילין תלוים בו וכן מקום רצועות הראש והוא העגול הנכנס בראש אין מועיל שם תפירה, בהתחלת השפע מעכב שם התפירה אבל משם ואילך אין מעכב, ולכן יזהר שלא יתפור בתפירה גסה ומה טוב ומה נעים שלא יתפרם כל עיקר.
אל"ר נתהפכו הרצועות מהתפילין במה יכפר, אל"ב מה עשה מיעט השפע בהיפוכן ימעט חלבו ממנו בתענית כי האדם כשמניח תפילין צריך ליזהר להפוך הרצועות כי גוייהו לבר בעינן.
א"ל בני מה זה שארז"ל הראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין והנה הרצועות מצד ימין ומצד שמאל מהודקין בראש ואור הבהיר בא דרך שם ובא בקשר היא העטרה ואז האור הטוב נארז שם וממנו בעולם השפל שלמטה ממנה.
אל"ר אלא הכי הוא קשר של תפילין הקושר פרשיות הוא התפארת ואחר שקושר אותם שם ומשפיע אותם בעשרה מאמרות שלמטה ממנה והם ת"ת הוא עצמו ונצח והוד ויסוד והם בעטרה העטרה קושרת אותם ומשם ואילך כפי המקבלים, וא"כ יש כאן קשר עליון וקשר תחתון ע"כ הוא דא"כ שקשר הראש רומז בעטרה משם לא היה מן הדין להיות הרצועות יוצאין עד הברית ועד הלב כי משם ואילך לא כריתות לב וכדי ליחדה ביחוד הד' פרשיות והרוחניות בקשר הת"ת שהוא קשר הראש צריך לעשות הקשר ההוא בצורת ד' מבחוץ.
וגם בקשר היד בקצה הרצועה בצורת יו"ד ושלא ירחיק היו"ד מהבית שבתפילין כי היו"ד רומז ביסוד והבית בעטרה ואם תרחיק הי' מהבית אין איש שם על לב, כי כל כוונתינו לתת הצדיק מאורו לעטרה והמרחיק האיש מביתו ואבד הצדיק יאבד גם הוא ויתרחק מביתו.
אל"ר הנחתן איך הוא, א"ל קרא צועק וקשרתם לאות על ידיך מניח של יד ומברך אקב"ו להניח תפילין ואח"כ של ראש ומברך על מצות תפילין שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך, אל"ר מאי האי דקא עבדי רבנן מעותין הדרכים במכשולין רבים התורה אמרה וקשרתם והם מברכין להניח, ואי פירש וקשרתם להניח הוא יכתוב והנחתם מה תאמר וקשרתם בקשירת התפילין קאי א"כ גם המצוה בקשירה יתיר ויקשור בכל יום, ועוד מה ראו להדק בראש מי כתיב לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך והיו כתיב משמע קשירה ביד זה על גב זה והוא קשר של קיימא והנחה בראש שנאמר והיו, ועוד מה זו שארז"ל קדש והיה שמע והיה וכי לא ידעה התורה לכתוב בפירוש אלו הד' פרשיות אבל אמרה סתם וקשרתם והכל מהקישור.
ועוד בפירוש אמרה תורה לכתוב מא' ועד תי"ו ולתלותם בין עיניכם שנאמר והיו אלו הכ"ז אותיות התורה.
ועוד מהו זה הטיול שארז"ל טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים זהו טטפת א"כ לשון של אפריקי וכתפי בא התורה ללמדינו ומי יאמין בזה, א"ל כתיב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם מה תקשור פרשת שמע על לב דאל"כ יכתוב וקשרתם על ידיך למה כתיב לאות על ידיך, ע"כ הוא קשירה בתפילין ובהנחה על יד ובראש ומה תאמר יתיר ויקשור בכל יום א"כ ציצית דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ונתנו יעשו ויתנו בכל יום.
א"ל קושיא אחר קושיא אינו תירוץ אומר אני ה"נ, א"ל דע לך כי כוונתו כך הוא וקשרתם הד' פרשיות הללו רומזים לד' מאמרות למדה הנקרא אות והיה לאות ברית ואם תתירם נראה למפרע שאתה דוחה אותם, ע"כ כאשר קשר אותם אין להתירם יותר אם לא לצורך תיקון, שב ואמר על ידך ר"ל אחר שקשרתם הפרשיות באות על כלומר על ידך שהוא העטרה ונעשית ידיך ר"ל בשתי ידים כי נתחזקה ברחמים, וע"כ כוונת היד היד הוא עד הג' מפרקי הגדול להורות על הענין כי מעשה למטה עושה למעלה וע"כ מברך להניח הוא ענין להניח ברכה אל ביתך.
ודע כי טטפת הוא תכשיט ולא ניתן התכשיט רק לת"ת הוא שנאמר בין עיניך מי הוא העומד בין עינים הם חסד ופחד הוי אומר זה ת"ת ותכשיט הת"ת הוא שפע הד' פרשיות הללו וטטפת אסמכתא הוא לפייס ההמון, הלא תראה דכתיב ולזכרון בין עיניך שמלת זכרון רומז לת"ת ומה שאומר והיו לטוטפות פירוש והיו כלומר יהיו התכשיטין הללו לל' הוא ת"ת ועל שהם דברי רוחניות לא כתיב בפירוש רק ברמז, אמר הקב"ה להניח של ראש אחר של יד ולחלוץ של יד אחר של ראש שכן הדין נותן שאם יניח של ראש תחלה אין האשה בביתה והיינו הברכה.
וגם אם יחלוץ של יד תחילה הוא חסרון גדול להיות האיש עומד בביתו והאשה חסירה משם, וע"כ כל זמן שבין עיניך יהיו שתים וכן צריך להיות תפלת היד על הראש אף כי הוא קדושה קלה כענין וירכיביהו על במתי ארץ כי גם היא הפרה יוצאת להניק, ויזהר שלא ישיח שאם שח ישוב לתקן עורכי המלחמה ר"ל ברכת העטרה הנקרא מלחמה כי היא הלוחמת מלחמתן של ישראל להיות ברכתם סמוכה עם ת"ת ישראל, וזה אוהבת ואוכל מכל ואתה שחת חזור בברכותיה וברך להניח גם על של ראש שכן הוא מניח ג"כ שכן כתיב להניח ברכה אל ביתך, ועל מצות תפילין הוא על של ראש, ותשמור בני בזו הברכה לברך לעולם שלא תסמוך בברכת היד.
ודע בני שצריך למשמש בהם כשאתה אומר וקשרתם והיו לטוטפות, ואם ידעת בני למה הג' פרשיות פתוחות ופרשה והיה אם שמוע סתומה.
אל"ר סתמו הדין, א"ל פרשה והיה כי יביאך שורש הדין למה היא פתוחה, א"ל אם לא תתן מי יתן וגם הוא בין רחמי החכמה והחסד אבל והיה אם שמוע שהוא אחרון צריך להיות סתום לכן פתח הסתום וסתם הפתוח פסולים, ודעו בני שצריך לשמור קדושתן הרבה כגון בית הכסא ומרחץ וכיוצא בהן כי קדושתן חמורה, וכן במלא וחסר באותיות שלא יחליף.
המניח תפילין מאריכים ימיו ושנותיו שכן תפילין במ"ק אורך ימים, וגם יזהר שלא ישמש מטתו בהם שכח ושמש מטתו יטול ידיו תחילה ואח"כ ימשמש בהן לחלצן.
סוד ומצות מזוזה וכתיבתה ומקום קביעתה וגם אמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך והם שמע והיה אם שמוע כי הם מזוזות ההיקף הגואל העליון הוא הבינה משקוף עליהם, אל"ר בפרשה ראשונה יכתוב וכתב דהיינו שמע ובפרשה שנייה יכתוב וכתב דהיינו והיה אם שמוע אבל עתה שאמר וכתבתם שני פעמים הרי כאן ד' פרשיות ולעולם מזוזה כתפילין נקיש מזוזה לתפילין מה תפילין ד' פרשיות אף מזוזה ד' פרשיות.
ועוד למה תולה שכר מזוזה באריכות ימים ולא תפילין וכי עדיף מזוזה מתפילין והלא תפילין ד' פרשיות ומזוזה ב' פרשיות.
א"ל בני אשיבך דרך פשט כי אמר וכתבתם דעתו אפילו צוואות דאי כתב וכתב הייתי אומר נילף וכתב וכתב מסוטה כתיב הכא וכתב וכתיב התם וכתב הכהן מה התם צוואות לא דכתיב האלות אף כאן צוואות לא תלמוד לומר וכתבתם אפילו צוואות.
ועוד אומר מזוזות חסד ופחד שמע והיה אם שמוע, וגם דע לך בני כי רגלי המזוזה הם נצח והוד הם באסקופה הוא כנ"י אסקופה לששת ימי בראשית והמזוזות בה קבועים, ועל שהיא דוגמת המזוזות הרוחניות הם חכמה ובינה וכתר המשקוף והמשקוף לא ישבות מהם ע"כ מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולכן אורך ימים שכרה כי אורך ימים בימינה הוא נצח ועושר וכבוד בשמאלה הוא הוד ועטרת עליה יומם ולילה ע"כ אורך ימים שכרו, ואע"פ שהיא אסקופה שמוה לראש לעולם הגלגלים ולעולם הגשמי הוא שנאמר היתה לראש פינה, ועל שהמזוזות הם הנצח וההוד ע"כ המבטל מצות המזוזה עבר בב' עשה, ודע בני שתפילין צריכין שירטוט בד' פינות הקלף למעלה ולמטה ובצד התחלת הקולמוס ובסוף השיטות משם ואילך אין צריך כי הד' שרשוטין הללו הם במקום חומות והבדל הפרדס מכוחות הטומאה, האמת המזוזות צריכין שרטוט כל השיטות ושרטוט הזה מורה בצינורות היורדות למטה עד העטרה וע"כ צריך לעשות מעשה להעשות למעלה ואין כן שירטוט התפילין כי הד' פרשיות עולמות הן וצינורותיהן וזה הכלל כל דבר הרומז למעלה מהיקף אין צריך שרטוט.
וע"כ בני השולחים כתבים מעיר לעיר והרב לתלמיד ותלמיד לרב מדקדק לכתוב פסוקים והם רומזים בהיקף וכותבים בלא שרטוט לא עושין בטוב ומה להם להכניס בזו הקללה כי אפשר יקללוהו משם שכל מי שצריך ואין נותנים לו מקולל, וראה והבן שס"ת רומז בת"ת וצריך שרטוט והמזוזה נקראת אמיתה של תורה שהיא המאמתת והמבארת ד"ת שבכתב כי היא תורה שבע"פ הולך רכיל ומגלה סוד.
ע"כ שמע והיה אם שמוע נצח והוד בה קבועים להיותה מיוחדת עם כללם ולכן בתורה ובמזוזה שירטוט מועיל, מה טוב ונעים בני לעשות קלף למזוזה לשמה שלא יצא השפע הפועל חיים בעולם רק על ידה.
אל"ר ראיתי מזוזות שיש בהם חותמות וכתיבות של מלאכים וקב"ה לא צוה זה וכי לא יותר טוב לשמור אותנו קב"ה בעצמו כענין שנאמר ה' ישמרך מכל רע ממה שנסמוך במלאכים.
א"ל בני ולמה לא לקחת אותם לגונזם כי לא צוה ה' בזה ואדרבא עובר בלאו לא תוסיף אפילו אות אחת והנה יצא שכרם בהפסידם, אל"ר מה פירוש מזוזות א"ל זז מות, אל"ר כתיב מזוזות וכתיב מזזות למה שינה.
א"ל בני שמע הוא חסד הו' עם החסד, והיה אם שמוע הוא פחד הו' ומשך הו' הוא עמו כי הוא יונק מכאן ומכאן וע"כ נקרא שלום ונקרא דבר לפניו ילך דבר.
א"ל מאי מזזות א"ל מלאם מ"ם זיי"ן זיי"ן וי"ו תיו א"ל בני מה ראית בנעלם שלו, אל"ר התבשר כי יעקב הוא טמון במזוזות להעמידם בארץ, א"ל בני אני ראיתי ז' פעמים יהו"ה טמונים במזוזות ויורדים בארץ, אל"ר נעלם מזוזות עולה יעקב ויעקב ז' פעמים יהו"ה ר"ל בהיות מזוזה כתובה ומונחת בפתח אז ת"ת ישראל מברכת את הארץ בז' יהו"ה, א"ל בני לא ראית מה עשה יעקב היה שמו תם ויעקב איש תם ונתיירא מהיפוך ת"ם ושם זוזו באמצע זהו שם הוי"ה להחזיקו זהו תתן אמת ליעקב שא' של אמת מצטייר יו"י הוא יהו"ה.
אל"ר ולמה י"א אותיות בב' מזוזות מזזות, א"ל א"י, א"ל מאי א"י, א"ל א"ת י"ם בא"ת ב"ש, א"י בא"ת ב"ש הוא תם.
א"ל מאי מחזיקו, א"ל עשר שמות הנזכרות בפרשת מזוזה, אל"ר הישר בעיני ה' לכתוב שדי מבחוץ א"ל אין ה"נ שהרי כתיב יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, וראה בני באמת שעשרה צווין צוה הקב"ה בפרשה של מזוזה ואלו הן א' ואהבת את ה' אלקיך ב' בכל לבבך ובכל נפשך ג' ובכל מאודך ד' והיו הדברים האלה על לבבך ה' ושננתם לבניך ו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ז' ובשכבך ובקומך ח' וקשרתם לאות על ידיך ט' והיו לטטפות בין עיניך י' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.
והנה הצווים האלה עשר כנגד עשר מכות במצרים הריקים מכל אלו, זכאין אתם ישראל שאתם משלימים בכל יום פעמיים שם הקודש אוי לכם עמי הארצות שאין מתייחד השם בפיכם בכוונה כל ימיכם מי גרם לכם חסרון ידיעתכם, אל"ר כשקובעה מאי מברך, א"ל קודם קביעתו בפתח מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקבוע מזוזה.
א"ל ולמה לא יברך בכתיבתן מי לא תנן העושה סוכה מברך על עשייתם וכשנכנס לישב בה מברך לישב בסוכה הכא נמי הכותב מזוזה יברך לכתוב קבעה יברך לקבוע מזוזה, ועוד יכתוב וכתבתם במזוזות אבל עתה דכתיב על מזוזות שומע אני שצריך לכתוב על מזוזות עצמן ואם כתבן בקלף פסולה, ועוד מאי הוא העושה אונאה במזוזה שניה [שבדלת] שאינו מניח לקבוע בזה המזוזה רק המזוזה אחת [שבדלת] ובפירוש אמרה תורה על מזוזות מלא בו' ומיעוט מזוזות שנים, ועוד שומע אני פרשת שמע בב' מזוזות דכתיב מזוזות מלא בו' ופרשת והיה אם שמוע באחת דכתיב מזזות חסר ו', ועוד אי הכי יכתוב בפירוש וכתבתם על מזוזות.
אל"ב השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך אי הכי דלכתוב במזוזה יכתוב וכתבתם במזוזות מאי וכתבתם על הוא כתר עליון המצוה להעלות המזוזות הן השוקיים בזרועות הם שמע והיה אם שמוע ולסוכה לא דמי דאם עשה סוכה עשה מצוה בעשייה לרמוז כי דפנות וסכך לענין רמז הם אבל הכא בכתיבת הפרשיות מה עשה ומה עדות חידוש על ענין הרמז הלא כל דרדקי דבי רב אית להו שמע והיה אם שמוע אלא עיקר כתיבתו לקבעו במזוזה להעלות על כן בקביעה מברך, וצריכה להיות בבואו לביתו דרך ימין כי הכוונה להשלים הנצח וההוד בעטרה ואם תקבענה בבואך בבית לשמאל נמצא שתשוב הרחמים לדין, ואין לכתוב על מזוזה דא"כ אתה מכחיש, וגם אין לחלוק הפרשיות כי אדרבא שניהם בקלף אחד בעינן, ודע בני שהעטרת נקרא בית ונקרא מערב כי שם המרובע מזרח מערב צפון דרום ע"כ בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה.
אל"ר הר הבית הלשכות והעזרות חייבין או לא.
א"ל לא, בחול אתה צריך לבער משם כל מיני משחית ע"י מזוזה אבל קדשים בקדושתן עומדים ומה צריך הוה ליה כתפילין בשבת, א"ל א"כ בית התפלה ובית המרחץ ובית הבורסקי יתחייב בו, א"ל בני לכן נכתב ביתך היא העטרה בית מכובד ואלו לאו בתים מכובדים.
א"ל א"כ בית העצים והתבן והבקר יהיו חייבין.
א"ל בני כל מצות כולן דוגמא לבית העליון צורת הת"ת הנקרא אדם שדר אדם שם וא"כ כל אלו פטורין אין צריך לומר בית בלא תקרה ומשקוף דפטור כי מה למזוזות בלא משקוף.
וא"ת בתי שמן ובתי יין ושערי חצירות ושערי עיירות בחו"ל דקי"ל דחייבין במזוזה כי העטרה בית שמן הרחמים היורדים מהחכמה עלאה, שחסד היא בית יין האש היורד מפחד היא שער מדינות, ששבעה שמטות נקרא שבעה מדינות וכולם בעטרה, שער החצר היא שער כל הספירות קשים (דפירא) ר"ל אחיזת הפחד, בית העיירות הוא שאמרו המרגלים ערים גדולות ובצורות בשמים וכולם על הארץ, ודע בני ששער הרוחניות גבוה עשרה ע"כ בהיות השער פחות מעשרה טפחים פטור.
א"ל בתי כנסיות ובתי מדרשות מאי, א"ל בני מקודשין ועומדין ופטורין כהר הבית, אל"ר אם חקק במזוזה שיעור טפח ונתן שם הפרשה כ"ש דכשר א"ל לא פסולה, כי לעולם תוך ג' אצבעות צריכות הפרשיות להיות בשוקיים הן המזוזות להיות חיבור בעטרה כי עמוק עמוק מי ימצאנה, הלא תראה בני האיך אמר ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ר"ל הדם הוא הדין וניתנין לחברו עם המזוזות להעתיק ולהכניע כל הפגעים הרעים אליה מצד השמטה, וגם ראה בני שתי ידות לקרש אחד לשני אדנים לחבר את האוהל להיות אחד.
אל"ר מ"ש הכא דקרא למזוזה אחד מזוזות והתם ברציעת עבד קראו מזוזה שנאמר או אל המזוזה, א"ל מה איצטריך בפסח לכתוב ונתנו על שתי המזוזות ונתנו על המזוזות מבעי ליה אלא מזוזות חד משמע, א"ל אימא הכי מדאיצטריך לכתוב ברציעה מזוזה כל מקום שנאמר מזוזת צריך ב' דאי ס"ד מזוזת חד משמע לכתוב מזוזה כברציעה וא"ת א"כ שתיים יראה לי חסרון ידיעה יש כאן.
אל"ב כל דבריך מתוקים ושמעני כי כל מה שאומר לך לא תוכל לפרכס, דע כי לגבי מצות מזוזה יש לומר מזוזות ואעפ"כ חד הוא ואיך כי שמע והיה חסד ופחד ונותנים אותו בנצח שוק הימין להיות גם ההוד לשם עם הנצח וע"כ הוא להיות המזוזות חד, אבל כתיב והגישו אדוניו אל האלקים הוא הדין ע"כ אמר מזוזה, ע"כ הוא כ"מ שצריך להיות ב' צריך לומר בפירוש שתי המזוזות כי אין לך ב' מזוזות שלא יהיה חד ימין וחד שמאל פעמים שאתה צריך לימין פעמים שאתה צריך לשמאל לבדו לעשות דין פעמים שאתה צריך שתיהן בענין שאתה מעלה אותה ברחמים לרחם על ישראל וזהו אל שתי המזוזות.
אל"ר מאי האי דארז"ל כל עיר שיש בו חזירים פטור מן המזוזה ואימא עיר שיש בו חמורים וכלבים וסוסים פטורים מהמזוזה מק"ו ומה חזיר דאית ביה חד סימן טהרה פטורין אלו שאין להם כלל לא כ"ש, וא"ת אין ה"נ א"כ לבטלה נכתבה מצוה זו בישראל שאין לך עיר שאין בה חמורים וכלבים ויעקב אבינו ע"ה ששים רבוא כלבים היה לו א"כ נפטר מן המזוזה, א"ל לאו אלו כאלו חזיר אצילתו ואונו מלילית ודרכו לקלקל ולחטט בארץ וכל מה שמוציא הוא מזיק במכוון ודוגמת המזיק בהיותו בעיר פטור מן המזוזה, אבל שאר בהמות אף כי הם טמאים אין דרכם להזיק ולא לחטט בארץ תדיר וע"כ חייבים במזוזה, ומקום הקביעות מודד מהתקרה עד סוף המזוזה ויחלקו לג' חלקים ולשלישו העליון קובע ולעיל משליש העליון ולא יותר למטה.
והשתא אפילו לחזירים לית לן בה.
א"ל דרך הנחתה לא ידעתי אם לשכב או לעמוד, א"ל בני צא ולמד מיעקב מה כתיב וילן שם, או לא שכב, א"ת לא שכב הא כתיב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כלום יעקב יורד בביתו ולא ישכב אוכל ושותה שם ולא ישכב, החתן אצל הכלה מה בעי לאו להאיר בבית, ע"כ בני האמת מזוזה עומדת כשאין ישיבה ושכיבה בבית, שאם הם יושבים איך לא יבושו בני הבית לשבת התורה שבכתב עומדת התוכל לישב, וע"כ תזהר שלא להורות מעומד שכל זמן שהמזוזה מעומד אינך רשאי לישב ואם ישבת הוא היפך הכבוד העליון, וע"כ מזוזה מיושב ומעומד, ובית שאין בו רק נשים אל תאמר הואיל וחסר זכר משם א"כ אין כאן דוגמא ופטור כי כל כוונתינו להשפיע זכר בנוקבא וא"כ חייבין, השוכר בית מגוי חייב לתת בה מזוזה כי שב הבית דירת ישראל והנה ישראל בבית וכשיוציא לוקחה עמו כי הקדושה לישראל הוא שנאמר קדושים תהיו ואסור לקחת אותה מישראל ל"ש השאילו ל"ש השכירו הואיל והבית לישראל חייב הדר לקבוע בה מזוזה וכשיצא אינה זזה ממקומה שלא להפריד קדושה מישראל שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני, א"ל מאי האי דכתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, אל"ב זה המניח תפילין והקובע מזוזה והמתעטף בטלית כנ"י שומרו מכל רע, אל"ר אני ראיתי אנשים רבים וצדיקים גמורים ועוסקים בתורה ובמצות ביום ולילה ומזוזה ותפילין וציצית מקיימים ואפ"ה לא נשאר להם שריד ופליט היש לנו גדול כר' יוחנן ואמר דין גרמא דעשירא ביר וא"כ זו היא שמירה ששומר אותו מלאך הש"י, א"ל בני מי סברת שהשמירה היא שלא ימות ושלא יחלה אדרבה מיתה ויסורין זכות הוא לו הוא שהיה ר"א ברשב"י אומר בואו אחי והיה קורא ביסורין ולזכותו אלא שכרו בעהו"ב והמלאך רואה שמקיים ג' מצות תפילין וטלית ומזוזה ושומרו מלחטוא, אל"ר ימין ביאה ושמאל היציאה אמאי, א"ל בני ביאת הבית ימין בעינן יציאה מהבית לפרנס לע' אומות דרך שמאל, אל"ר שיטות כמה א"ל אמיתת התורה נקראת שיטות כ"ב עושה כמנין כ"ב אותיות.
סוד ומצות ס"ת וכתיבתה וקדושת ס"ת בהיכל וגם אמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ונתעוררו חז"ל שכל או"א מישראל חייב לכתוב ס"ת לעצמו.
אל"ר תמיה אני על זה התורה אמרה כתבו לכם השירה הזאת ולמה מבראשית עד לעיני כל ישראל מה תאמר התורה לא ניתנה פרשיות פרשיות כמו שארז"ל, בזה אני שואל אמאי התורה לא התירה שהרי לא אמר כתבו לכם את התורה והשירה בכלל התורה אלא אמר השירה דוקא אלמא כותבין פרשיות.
וא"כ אני אומר הכותב ס"ת לעצמו במצות עשה מפסיד מעותיו שהתורה לא אמרה רק השירה, א"ל בני הידעת מה פירוש השירה ומה כולל השירה א"ל "שירה" בגימטריא "ואתחנן" "תפלה" "ישרה" מ"מ זאת השירה דוקא כתוב, א"ל א"כ מה תורה אל"ר אמת אמרת, שירה בתוך תורה ועדיין יש לתורה צ"ו יתירים שהתורה מעלה אלא השירה אין בו תורה א"כ אי הוי כתוב כתבו לכם התורה שירה בכלל אבל עתה שכתב שירה אין תורה בכלל דהא תרי"א והא תקט"ו, א"ל בני ה"ק למה אני מחייב לכתוב התורה להיות השירה בכלל התורה, א"ל והיכן חייב לכתוב התורה, א"ל השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך אם היה אומר כתבו תורה אע"פ שהשירה בכלל לא היה נראה שכוונתו לכלול השירה, אבל עתה שאומר כתבו לכם את השירה לא תוכל לומר דוקא כי תורה הוא תורה שבכתב ת"ת, ושירה הוא תורה שבע"פ כ"י, הנה מלך ומלכה התוכל לרמוז במלכה בלא מלך ע"כ הוא כשאומר שירה להיות התורה והיא עמו כי זה רצון המצוה, מ"מ בני דע לך שכל אחד מישראל חייב לעשות ס"ת לעצמו לחבר האהל במעשה, וראה והבן שמלת התורה רומז לנו שנכנס שיר בין ב' ההי"ן ר"ל שיר הוא הת"ת והוא בין ה' ראשון לה' אחרון.
אל"ר הראית איך האם נטמנת בתוך השירה וכל השתדלותה בבתה.
א"ל לא, א"ל מלא השירה ה"י שי"ן יו"ד רי"ש ה"ה קח אותיות שניות ייוי"ה ועולה אם.
אל"ר מאי האי דמשה אמר אז ישיר משה את השירה ושלמה אמר שיה"ש, א"ל בני שלמה משבח למעלה ואחר יורד למטה במלכות.
ומשה משבח למטה ועולה למעלה כי למעלה מקומו, אל"ר א"כ יכתוב כתבו לכם השירה מאי את ומאי הזאת, א"ל בני ה"ק כתבו לכם התורה והשירה שתהא כלולה עם התורה כ"כ עד שתהא נראית לפנים כאדם המדבר עם בת זוגו וקורא את וכאדם המראה באצבעותיו ואמר הזאת, אל"ר למה לא אמר כתב לך את השירה אבל עתה יש למטעי ולומר שני ס"ת אבל הכי הוא ועתה עתה הוא תורה שבכתב, ו' הוא משך הו', כתבו לכם השירה כענין כתוב זאת זכרון בספר ר"ל תחברנה עם הת"ת וכל אחד ואחד כדי לעשות התעוררות בזה, אל"ר הניח לו אביו ס"ת צריך לעשות אחרת א"ל אין הכי נמי אביו זכה לעצמו וגם זה יזכה לעצמו, א"ל הרי שלא היה מגיהו והניחו לו אביו ירושה ועשה זה ההגהה צריך לקנות אחרת.
א"ל לא אלא אביו לא זכה וזה זכה עשאה ס"ת.
וזה דין ס"ת שאם לא עשה העור לשמה פסולה, וזה הכלל כל מה שעושה בס"ת ובתפילין ובמזוזה ובציצית הכל צריך להיות לשמן שכוונה למעט החולין מן המצות, והקדשים שחולין כולם חיצונים, ודע בני שגם בשעה שמתחיל לכתוב יאמר בפה הכל לש"י וכ"ש האזכרות לקדשם בפה ולומר לשם קדושת.
המחשבה היא בכח ולא די בכח אלא גם בפועל שכל הרוחניות כולם היו בכח ויצאו לפועל בגזירות הגוזר, ויזהר שלא ישרטט התורה ותפילין ומזוזות בדבר המשחיר כי בשרטוט מורה שהאותיות פועלת דרך הצינורות ע"כ יזהר שלא ישחירם, ודע בני שס"ת מוחקין ואין תולין כי תלייה יוצא האות או התיבה ממקומה ומסדרה, יהו"ה דלא אפשר למחקו תולין בכל מקום שהוא הוא, ויזהר בני מאוד שלא לתלות מהשם חציו או מקצתו, ואספר לך בני פעם אחת הייתי מהלך בדרך אפרתה ופגע בי מלאך אחד והכרתיו כי הייתי מביט מרחוק ופתאום בא אלי וכמעט פרחה נשמתי וקראתי בשלומו ואמר לי היכן אתה הולך אמרתי לו אדוני למה תשאלני ואמר לי הגידה נא לי כי בעדך באתי ומה תורה לשאל, אמרתי לו אדוני כתיב וזאת התורה ו' עם זאת ה' עם תורה, א"ל הכי הוא אלא תורה תמימה בעינן גרר לא תמימה תלה לא תמימה מחק לא תמימה היא, א"ל אדוני מאי תקנתיה, א"ל יגנוז היריעה ויביא אחר במקומו ויכתוב, והניחני והלך לו, משם ואילך אי לא שחזרתי על הס"ת וראיתי מתחלה ועד סוף לא קראתי בה בתורה ובמצות, ואגיד לך בני כי השירה הוא רומז בשם אדני והתורה בשם הוי"ה ואמרה תורה להיות ספר אחד וחיבור אחד, ולמה כי שניהם בקול אחד פי' עד יהו"ה ואיך שניהם קל כי כאשר תצרף יהו"ה פנים ואחור כעין י' י"ה יה"ו יהו"ה ואחור ה' ה"ו הו"ה הוה"י עולים ק"ל, וכן תצרף אדני א' א"ד אד"נ אדנ"י עם אותיותיו עולה ק"ל, וכן אדנ"י והיפוך ינד"א עולה ק"ל, וזהו קול ה' בכח וקול הוא ע"ד יהו"ה, ר"ל מלא קו"ף למ"ד עולים ע"ד יהו"ה שהוי"ה מתרבע קו"ף, וראה בני כחו של הוי"ה שאין בו שיתוף עם שם אחר כי כולו מורה הוי"ה מניה וביה יהו"ה איך נקרא אותיותיו עשר"ה חמש"ה שש"ה חמש"ה, עולים אלף תתפ"ו ונקראים אתתפ"ו שהא' במקום אלף ועולה א' תתפ"ו אין משותף, וכיון דאמרה תורה לכתוב התורה כדי להיות השירה הזאת בתוך התורה א"כ בני חומר כתיבת ס"ת גדול מאוד וצריך לדקדק הרבה שלא יפסלהו ויחזור ויכשרהו והוא אינו כשר.
אל"ב אם ידעת מי הוא הצורר הגדול והמשטין בישראל והמקטרג בהן.
אל"ר הוא שט"ן ע"ז ומנו הוא סמא"ל הוא מלאך המות, ע"כ באותיותיו ז' הם שעטנ"ז ג"ץ כותבין תגין כי שט"ן ע"ז צורר גדול, א"ל מה טיבן של תגין הללו, אל"ב עושה תגין הללו שהן הנקראין זיונין ועושה אותם בצד שמאל, והזיון רומז בנצח המנצח כל המקטרגים ויבלע מטה אהרן כי הוא נצח את מטותם, והג' זיונין מתישין כח סמאל אשר משם המקטרגים, והג' זיונין הללו הם חכמה חסד ת"ת הפועל וע"כ מצד השמאל להתיש כח הסמאל, ובאמת בני בזמן שאדם עוסק בתורה פותח רחמי אהיה ראשון ובאין דרך חכמה חסד תפארת הנצח המנצח כל המקטרגים, וזהו אם פגע בך מנוול וכו' ולכן ג' זיינין גימטריא אהי"ה אותיות ג' פעמים ז' הוא אהי"ה.
וגם דע בני שהח' רומז בהוד אשר שם מעבר הפחד ע"כ עשה לו גבהות באמצע כזה והוא מתיש העובר עליו מכח רומו של עולם, וה' רומז בגבורה ובעטרה וגם בבינה וה' הזה יש לו ב' פתחים למעלה ולמטה למעלה לעלות בה הבעלי תשובה ולמטה לשלם החייבים בגיהנם זהו הבא לטהר מסייעין לו לדבק בתשובה, וע"כ יתלה רגל ה' לעשות שני פתחים, ק' רומז בבינה והרגל שלו ן' פשוט הרומז בת"ת וע"כ צריך להיות תלוי ופתח באמצע, הי' צריך להקפיד לעשות לה ב' קצוות אחד למעלה ואחד למטה כזה י " האחד להטות למאצילים והשני להשפיע לצדיקים ר"ל הי' רומז בחכמה ומאצילו הכתר והצדיקים הם הווי"ן, ואל יקטין אותיות גדולות כגון ב' בראשית וגם אל יגדיל הקטנות כגון א' זעירא של ויקרא וכיוצא באלו כי ב' בראשית יגדל להרמיז בחכמה עילאה וא' של ויקרא להקטין להרמיז שהקריאה למשה מעטרה כי האל"ף גדול רומז בכתר ונקרא עין וא' קטן לרמוז בעטרה הנקרא אנ"י אותיות אין.
וגם אין מוכרין ס"ת אלא לישא אשה וללמוד תורה רק שלא יהא דבר אחר למכור, וידעת בני ביאת אדם באשתו בכוונה טובה ובמצות בוראו כס"ת ששירה בו, וראה והבן בני שהתורה ניתנה בעשרה קולות ובכלל העשרה שבעה והה' והאל"ף והכלה מתברכת בז' ברכות ומרמזין בה כל הי', והם א' ששון ב' שמחה ג' חתן ד' כלה ה' גילה ו' דיצה ז' אהבה ח' אחוה ט' שלום י' ריעות י' נגד י', וי ליה למוסיף וי ליה לגורע לא י"א ולא ט', אשריהם לצדיקים שמשתדלין בתורה ולומדים דרכי הש"י ומקדשים עצמם בקדושת הש"י כענין קדושים תהיו כי קדוש אני ולכן שולחין לו רוח קדושה ובינה כולם זכאים וצדיקים ונקראים בני מלך בני קדושים, ואוי להם לחייביא דלא עסקי באורייתא ומכה ובועל ואין לו בושת פנים ושולחים לו נפש מסטרא דמסאבא הוא שנאמר ונטמתם בם וע"כ בניהם חצופין.
וגם מוכרין אותו ללמוד הה' ועניינם אחד, וגם דע בני שהיושב בהיכל אשר בו ס"ת מונח ועושין כסאות מכאן ומכאן כדי לכבד המקום אשר הוא תוך ד' אמות של היכל אל ישב שם עם הארץ אף כי הוא זקן רק זקן מלא תורה או בחור המכיר ויודע שרשי התורה, ויהיה כפוף לישב באימה וביראה כי התורה קיום העולם הוא והיושב לפניה מעיד שת"ת ישראל בעטרה הנקרא היכל, ואם לא היו חכמים בתורה ויראי השם יתעלה להעיד בזה שגם התורה בך לעד אל ישב שם, א"ל בני דע לך שאפילו הנושאים ונותנים בתורה ובשורש ידיעתו לא באו אינם יודעים פירוש היכל כי היכ"ל הוא אדנ"י הלא ראית בעיניך האיך נראה הוי"ה בהיכל ומאיר בהיכל א"ל לא, א"ל בני כל אחד לקח כללו ושבו נר, והנה נר בהיכל ר"ל כלל ה' ט"ו כלל י' נ"ה כלל כ' ע"ה כלל למד ק"ה צרפם והוא נ"ר.
אל"ר הוי"ה אלקי"ם אדני כולם בהיכל א"ל איך, אל"ר נתמלא ההיכל וקיבל שלשתן ה"א יו"ד כ"ף למ"ד יו"ד ה"א וא"ו ה"א אלקי"ם אדנ"י ולא די להם אלו אלא שצריך עוד ד' להכנס בהיכל כי הם באים בהכרח כי מי ראה את אלו שבאין בהיכל ואינו בא עמהם, א"ל בני לא ראית בנין האמיתי כי יו"ד ה"א וא"ו ה"א אלקים אדנ"י והוא היכל מלא, האמת בני אלה ג' בנו בנין שלם בהיכל, אל"ר מה הוא בנין שלם א"ל גן עדן, א"ל ואיך א"ל הוי"ה אלקים אדני גימטריא ג"ן עד"ן, הראית בני בני גיהנם עולין ויושבין תוך ד' אמות של ג"ן עד"ן, דע לך בני שפעם אחת הלכתי למקום אחד וראיתי בהכ"נ מהודר יפה מאוד מאוד ושני כסאות עשוין אחד בימין ואחד בשמאל וב' זקנים בעלי שיבה מלובשים בגדים יפים יושבים שם ורציתי לדבר דבר בזכותם להיותי מביט בהם ומדבר והיו מנענעים לי ראשם ומודים על דברי ואמרתי ברוך השם מזכם והם עדים כשרים להעיד בעדות התורה ושמחתי עליהם והטתי ראשי לדבר עמהם ולומר אליהם אשריכם שזכיתם לישב תוך ד' אמות של גן עדן, והתחילו לענות לי בלשון לעז ונ"ל שמקרוב באו ממצרים החיצונים ולשון מצרי היה לשונם הפך שפתם לא ידעתי אשמע, ואמרתי אלה הם העגלים שהעמיד ירבעם בן נבט לקלקל ישראל ואמרתי קומו ושבו במקום אחר למה תחריבו עצמיכם וכל הקהל הזה ואתם משיבים תפלתם לאחור והקב"ה מאריך אפיה וגבי דיליה, ועתידים אתם לחרוב וגם כל הקהל הזה והתחילו גם שניהם לקלל ולחרף וכל הקהל שתקו כי היו בנים שלא עמדו בסיני, ובקשתי בכוונה מהג' שמות הללו הבאים מהיכל לבקש עלבון ולעשות דיני ויצאו מהכותל ב' נחשים ונשכו אותם והנה קול שניהם יצאו כאחת עד שמתו והוליכוני במלכות וספרתי להם המאורע ושבחוני ופטרני לשלום, אח"כ באו אחרים פחותים וגרועים מהם וישבו שם והוכרחתי להקימם עד שבאו בניהם של מתים ישחקו עצמותם ושאלו מקום אבותם ולא הנחתים עד שהלכו וקללו והרבו מתן וישבו שם ולא עברו ימים מועטים ונגזר עליהם שמד ונתקלקלו ונתפזרו, ווי לכם עמי הארצות מפני שלא עמדו בסיני אם אינם נמצאים אנשים הגונים לישב שם מוטב לעמוד המקום פנוי.
תשמישי קדושה נגנזים תשמישי מצוה נזרקים, ודע בני שהקדושה ברוחניות והמצוה בהיקף ואע"פ שאלו כאלו אחר עשיית המצוה אין שם מצוה עליו אבל הקדושות בכ"מ שהם קדושים הם וזה הקדש לגבוה.
ענין כתיבת ספר תורה למלך וגם אמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו ונתעוררו חז"ל שעל המלך מ"ע לעשות לו ס"ת אחר חוץ מאותו שנתחייב לעשות כשאר ישראל, אותו שעשה מקודם היה גנוז בביתו ואותו ס"ת שכתב כשנעשה מלך יהיה עמו תמיד אם למלחמה אם לסעודה ממנו לא יזוז שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
א"ל בני שמע הכוונה, כתיב בי מלכים ימלוכו ואין בי אלא כנ"י שנאמר בי נשבעתי נאום ה', והנה המלך כנ"י המליכו ויוצאת עמו ולוחמת מלחמות התורה לא תפרוש תורה שבכתב ממנה, ע"כ יש לו לעשות התעוררות למעלה, אל"ר מדת משה נצח ומדת מלך מהו, א"ל כ"י הלך למשה ונכנס בביתו ולא רצה לצאת שכן ב"י בא"ת ב"ש מ"ש ולא מש משה מתוך האהל, וע"כ המלך המנצח, אל"ר עתה שהוא מלך צריך לעשות ב' ס"ת הם הו' ומשך הו' להמשיך אמת ושלום במלכותו כדי שתתקיים מלכותו ויהיה ס"ת א' בבית גנזיו וא' לא יוסר מעמו אלא כשנכנס במרחץ או בבית הכסא או בלילה שאין הדין נותן להיות עמו בלילה משום לא תחנם.
אל"ר מעלה גדולה יש למלך שתוקע בשופר ומתקבצים כולם אצלו שכן מלך בחשבון גדול עולה תק"ע ר"ל הך' של מלך עולה ת"ק, א"ל בני יהו"ה עם המלך, א"ל איך א"ל מלאהו מ"ם למ"ד כ"ף וקח אותיות שניות עולה ק"ס ויהו"ה ג"כ עולה ק"ס י' פעמים ה' ה' פעמים י' ו' פעמים ה' ה' פעמים ו'.
אל"ר מלך נתעשר כל הכסף ניתן לו שכן אותיות שניות של מלך עולה כסף ר"ל שמדת החסד הנקרא כסף עם המלך.
ענין מצות ציצית וקשירתו ועטיפת ציצית והנחת תפילין גם אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגם כתיב גדילים תעשה לך, אל"ר מאי מרויח הקב"ה בעטיפת ציצית ולמה גזר חוט תכלת ולעשות גדיל ולהניח ציצית הכל הוא מיד הש"י, מ"מ קרוב הוא למדת משוגעים, ועוד מאי האי שנתעוררו חז"ל מצות תכלת שליש גדיל ב' שלישים כנף.
ר"ל ציצית נהי דלא אפשר בלא גדיל דכתיב גדילים תעשה לך ולא אפשר בלא ציצית שנאמר ועשו להם ציצית א"כ ע"כ גדיל וציצית בעינן מ"מ אימא מחצה על מחצה.
ועוד אי הגדיל יוצא מהכנף והציצית מהכנף והגדיל מן הציצית ואין הפרש בין יהיו החוטין פרודות בקצה ובין שלא יהיה פרודות ממה נפשך ציצית הוא שכל שאינו גדיל ציצית יקרא.
א"ל בני אין ה"נ חצי גדיל וחצי ציצית כשר אלא שני שלישי ציצית ושליש גדיל הוא נאה מ"מ חוטין שאינן פרודות בקצה לאו שאין בו שם ציצית.
אל"ר בזה אתה פוטרני מה תשיבני על זאת מפני מה חוט אחד תכלת וז' לבנות ויהיה אדום ויהיה ירוק או צבע אחר.
א"ל בני שמע והקשב כל עניני ציצית אשר כל דיניו נכללים בסודותיו, ואחר נאמר דינין בתוך הפשט ידועים, ואומר לך תחלה מפני מה חוט אחד של תכלת בציצית דע בני שר' נחוניא בן הקנה אמר מפני מה ל"ב חוטין ותכלת בציצית משל למלך שהיה לו גן נאה ובגן ל"ב נתיבות ושם שומר עליהן ולמד את השומר לידע כל אותם הנתיבות ואח"כ אומר לו תשמרם ולך בכל יום לראותם וכל זמן שתדריכם שלום לך.
ודע בני שאלו ל"ב נתיבות באות מחכמה עילאה בראשית ברא והל"ב נתיבות הם עשר ספירות וכ"ב אותיות שהאצילה, ובאמת שכל נתיב ונתיב נחלק לשני נתיבות אחד דין ואחד רחמים מצות עשה מצות ל"ת העשה יוצא ממדת החסד והל"ת ממדת הגבורה הרי לך ל"ב נתיבות ימינים ול"ב שמאליים, וכולם באים בכנ"י וסוף מה עשה השומר אמר אם אני לבדי אשמור אלה הנתיבות מה יאמר העולם אין זה שומר ובעל הגן הוא אחר אבל יאמרו זה בעל הגן ושומר אותו, הכוונה אם יהיה תכלת לבדו התכלת רומז בכנ"י מלשון תכלית הכל והיו אומרים הוא המלך עשה השומר שם עוד שומרים עד שעלו כולם ל"ב והם ל"ב חוטין, ובעבור שהחכמה עילאה עשאה לראש פינה ול"ב נתיבות ימינים ושמאליים אליה באים והיא תכלית הכל והיו אומרים הוא בציצית ואם יבוא אדם לומר הגן הוא לשומרים וכולם בעלים שלו וכולם שומרים נתן לו זה הסימן תוך השומרים לומר ראה סימן המלך שהוא שלו והנתיבות ממנו מתוקנים ואינם של אלו וזה חותמו, שב ואמר משל למלך ובתו שהיה לו עבדים ובקשו העבדים ללכת במקום רחוק ופחדו מהמלך ונתן להם סימן ופחדו מהבת ונתנה להם סימנה אמרה מעתה השני סימנים אלו ה' שומרך מכל רע ישמור את נפשך, והנה באמת שצריכין ל"ב חוטים ותכלת בכל ציצית למצוה מן המובחר וזהו מה שנאמר וזכרתם את כל מצותי ר"ל את של כל שהיא מצותיו אתם תשפיעו ותמשיכו שפע של ברכה לברך המדה הנקרא א"ת, וזכרתם א"ת כל שב ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם ר"ל לבבכם הוא כנ"י, ואומר לא תתפתו אחריה לקצצה מהאילן ולא אחרי עיניכם הם נצח והוד שלא תקחו אותם לאלוה, אשר אתם זונים אחריהם ר"ל אחר שתראו התכלת והלבן רומזים בי' אל תענו בו לבדו, מ"מ בני אודיעך כי הטלית רומז בחכמה עילאה, וזהו שארז"ל שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה ר"ל נתעטף הבינה בחכמה וא"כ כנפי הטלית הם ד' נהרות והם כסא הבינה וכנפות החכמה הם גדולה וגבורה וד"ו פרצופים ותתן לת"ת כח הטלית ל"ב נתיבות חכמה וכנפי הטלית, ת"ת הוא בעצמו כנף אחד בעצמו ונצח והוד ויסוד הציצית היא כנ"י, הציצית היא הוד אצילות הבנין ואינו אחדות הבנין ע"כ תכבדה בכנפי הבנין הם ד' ספירות ת"ת נצח הוד יסוד, ותזהרו שלא תרחיקו הציצית מן הכנף שני קשרים אגודל להוציאו מן כל הכנף, גם לא תשימו למטה ממלא קשר אגודל כי פחות מקשר אגודל הוי קציצה כדי להיות הציצית בכלל העשר, וגם תקבעו בחיבור פתיל סמוך לכנף פן תהיה חיבור עראי, וגם עשה להיות הציצית כלול בכל כנף מהד' כנפות ואלה הם ה' קשרים וגם להיות ההיקף כרוך בחמשה קשרים והם ז' כריכות עם כל קשר וקשר, ואם י"ג הנה אלקינו אח"ד לא יותר מי"ג כי אין להוסיף באחדות, ולא פחות מז' שאין לגזול מן הבנין, ויהיו בד' כנפות ל"ב חוטין והם ל"ב נתיבות הבאים בכנ"י הנקרא ציצית ונקרא לב, אע"פ שהיא כלולה עם הבנין בהיות מהודקת בפתיל אפ"ה חוט אחד תכלת לרמוז שהציצית כנ"י בה תכלת לכלות עוברי רצון הש"י והיא כלתה כל בכורי מצרים עם בכור שלהם הוא שר שלהם הנקרא מצרים, זהו וראיתם אותו איך הוא מכלה וזכרתם את כל מצות ה' ר"ל תשים ברכה אל השכינה שכן אות"ו בגימטריא זוה"י שכינ"ה, ועל שהיא כלולה עם הבנין זולת התכלת עדות ע"כ לא מעכב.
וצריכים החוטים להיות מרובים יותר מהגדיל כי הן ל"ב להורות שהל"ב נתיבות כולם בציצית שהיא כ"י המתעטפת בארבע כנפות והם הת"ת נצח הוד יסוד וחופפת על בניה ומצלת אותם ושולחת להם השפע והברכה לבניה המברכים אותה, וע"כ הציצית ארוכים להורות על הענין, אל"ר א"כ מאי האי דאמרה תורה גדילים תעשה לך על ד' כנפות משמע גדילים בלא ציצית שב ואמר ועשו להם ציצית על ציצית הכנף פתיל משמע לעשות ציצית ופתיל בכל כנף.
אל"ב אם תעשה פתיל כולו אין שם ציצית עליו, מה תאמר גדיל פתיל וציצית בעינן לא שגדיל כולו סותם הנקיבות ומקלקל הצינורות אלא כדי שלא תאמר גדיל כולו אמר ציצית, וכדי שלא תאמר ציצית כולו אמר גדיל, והנה חיבור הציצית בכנף ע"י פתיל.
אל"ר תלאן ואח"כ חתכן היהא כשר, אל"ב הכתיב ועשו ולא מן העשוי ואם תלאן וכרכן ועדיין לא חתכן אין שם ציצית עליו, שב וחתך עליו ונעשה מאליו, אל"ר ומאי איכפת לן, א"ל כשאתה קושר וכורך הציצית ואתה קושר החוטין מחוברין אין שם ציצית עליו ואתה קושר קשרים בעלמא ע"כ אמרו תעשה כששם ציצית עליו ולא מן העשוי שאינו דבר בשעת המעשה, גדול מזה בני שהירא מהש"י ואינו רוצה להכשל יחתוך קודם שיכנסם בחור מן הכנף ומפרידן והם ציצית והיא כנ"י, ואח"כ נותנין בחור הכנף וקושר מהכנף והנה חיבור הציצית בכנפות האלה הן נקראים כנפות הארץ, א"ל חמשה קשרים קושר מקשר אחד בכל אחד או בכל אחד שני קשרים זה על גב זה, ולא תוכל לומר קשר דאורייתא שהתורה לא אמרה אלא פתיל והיינו כריכות, וח"א קשר אחד נכללה בה' ספי' אחרונות דאי תימא חכמים אומרים לעשות קשר דאורייתא עם קשר דבריהם א"כ הוא תוספות על קשר דאורייתא ועוברים משום בל תוסיף ואם קשר לאו דאורייתא למה צוו חכמים שהתורה לא אמרה לעשות קשר אלא כריכה, אל"ב מדאיצטריך לומר לא תלבש שעטנז ולהסמיך לו גדילים תעשה לך לומר נותן חוטין של צמר בטלית של פשתן וחוטין פשתן בטלית של צמר ש"מ שקושר קשר דאורייתא, דאי ס"ד שאינו קושר אלא קשר דרבנן פשיטא דמותר שתכיפות וקשרים דרבנן אינו עושה חיבור אלא ש"מ קשר דאורייתא עושה וע"כ הוצרך התורה להתירה אע"ג דהוי שעטנז כאשר נפרש במקומו בעז"ה.
א"כ התורה אמרה לעשות קשרים בציצית וחמשה בלי ספק ולמה כי צריכין לכללה בה' ספי' בכל כנף וכנף.
אל"ר למה אמרה תורה לעשות קשר של קיימא.
אל"ב בעבור שצריך להיות ה' קשרים בכל כנף הכוללים עשרה שהם ה' עליונות וה' תחתונות.
אל"ר ראיתי ציצית שאין להם רק קשר אחד בסוף הכריכות.
א"ל עבירה היא בידו דה' בעינן, וגם צריך לתת ריוח בין קשר לקשר כמלוא אגודל, וכל זה למה להיות הבדל מלא ד' גודלים להורות על המרובע ולא ד' גודלים בקשר אגודל אלא ד' אצבעות בגודל, וזה סדר עשייתו לוקח ג' חוטים לבנים וחוט אחד חציו תכלת וחציו לבן וחותכם ומפרידם ומשוה אותם ונותנם בחור הכנף ומעמיד אמצעם בחור, ואח"כ הם מחולקין ד' חוטין לכאן וד' חוטין לכאן וקושר קשר דאורייתא סמוך לכנף, והנה שבכפל בכנפות ח' חוטין בכל כנף להרמיז בד' עליונות ובד' תחתונות עולין פרשיות של תפילין ד' בראש וד' ביד עליונות ותחתונות, ולוקח חוט אחד לבן וכורך ג' כריכות ואח"כ לוקח חוט של תכלת וכורך עוד ג' כריכות ואח"כ לוקח של לבן וכורך ג' כריכות בעבור שתכלת הוא דין תכלית שמכלה על כן מרבה של לבן.
אל"ר תינח בזמן דאיכא תכלת ובזמן דליכא תכלת היכי נכרוך.
אל"ב טוב לעשות ז' או יותר עד י"ג ואם לאו יכרוך ויקשר ויעשה גדיל ד' להורות על המרובע בלאו הכי איכא עונש בשינוי מרובע, ודע בני שצריך לעשות ציצית לשמו כדי לעשות החבור בכנפים באמת בלי מכשול, הלא תראה שגם צביעת התכלת צריך לצבעו לשמו להוציא הדברים מפיו ולומר לשם ציצית ולשם התכלת, ודע בני בזמן התכלת אם נפסקו אפילו חוט אחד סמוך לכנף פסול מה שאין כן בזמן שאין תכלת שאם נחתכו אפילו ב' חוטין מעיקרן הוי ליה מחצה על מחצה וכשר עד שיחתכו שלשה חוטין.
והטעם כי התכלת צריך ז' חוטין לבנים לכבוד אשה ועם עצמה, אבל בזמן שכולן לבנים על הרוב חיישינן שלא לחתוך וגם שהלבנים רומזים בבנין וגם הרמז ידוע א"כ אינו מעכב התכלת לבן.
ולא הלבן התכלת.
אל"ר ולמה ד' ציצית מעכבות זו את זו.
א"ל בעבור שארבעתן אחת כולם בעינן רק להיות כלולה בד' כנפות ואז שבו כולם אחת ואם היא חסירה מכנף אחד עדיין הוי קציצה בכנף אחד, א"ל נתעוררו ז"ל מדכתיב על ארבע כנפות כסותך למעט בעלת שלש ולרבות בעלת חמש, והכתיב על כנפי בגדיהם כל כנפי במשמע, א"ל כדי שלא תאמר כנפי מיעוט רבים שנים וכל כנפי במשמע כתיב ארבע כנפות, ולא כתיב ד' כנפות אלא למעט בעלת ג' אבל בעלת חמש ולמעלה מחמש חייבת כי אין לחוש רק להיות ד' כנפות שלימות להקשר הציצית בהן אבל אפילו אלף בתוכם ד' כנפות קשר וחבור הציצית, וראיתי א' שאמר שם בעלת חמש פטורה, יש לתמוה על דבריו איך נעלם ממנו הסוד, אל"ר מאי האי דכתיב ונתנו על ציצית הכנף משמע שהכנף ניתן על ציצית ואינו כן כי אדרבא הציצית ניתן על הכנף וא"כ לכתוב על הכנף הציצית או ונתנו הציצית על הכנף, א"ל ה"ק ונתנו על ציצית שהוא על הכנף פתיל תכלת, א"ל ויכתוב ונתנו על ציצית פתיל תכלת ופשיטא שהוא על הכנף, אל"ב אמר ציצית ואמר כנף שיהא הציצית מן הכנף שמה שיהיה זה יהיה זה.
א"ל והלא חוטי צמר בבגד פשתן וחוטי פשתן בבגד צמר התורה התירה מסמיכות דלא תלבוש וגדילים תעשה אלמא אפילו מין שלא במינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי הכנף ונתנו על הציצית פתיל תכלת מבעיא ליה.
אל"ב חוץ מאלו ר"ל מפשתים וצמר אבל שאר מינין מין במינו בעינן, א"ל ומ"ט א"ל אין כאן מקומו ולפנים יתבאר בעז"ה.
ומ"מ בני אע"פ שעטרת ישראל הנקראת ציצית היא על כנף דווקא לענין בור זה הריק והיא הענף מן האילן, אבל הכנף הוא על ציצית כענין גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם זהו ונתנו על ציצית, אל"ר בית שמאי וב"ה פליגי ליתן ציצית בסדין ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין אמר רבי א"כ למה אסרוהו פירוש א"כ דב"ה מחייבין למה אסרוהו ותירצו משום קלא אילן שאינו תכלת ושמא אותו חוט הצבוע הוא קלא אילן וחוט צמר לבן הוא, כי סובר שהוא תכלת ואינו תכלת וא"כ אין כאן מצות ציצית שהרי הוא פוסל, וא"כ הוי כלאים שלא במקום מצוה, ר' זירא אמר גזירה משום סדין המיוחד ללילה ופטור מציצית שנאמר וראיתם אותו פרט לכסות לילה ואם יטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה, והקשו ולא יהא אלא לבן פירוש על מה שאמר משום קלא אילן שהוא סובר שהוא תכלת ואינו תכלת למה תאמר שהוא פסול וכי חוטים צבועים אינם חשובים ללבן ומטילים אותם בציצית ה"נ נחשוב כאלו כולו לבן ולעולם סדין אמאי לא לחייב.
ונדחקו ואמרו הואיל ואין תכלת אין להתיר כלל לתת צמר בפשתים ופשתים בצמר שהרי אפשר לקיים לא תלבש שעטנז ולקיים מצות ציצית צמר בצמר ופשתים בפשתים, שכ"מ שיש עשה ולא תעשה אם תוכל לקיים שניהם מוטב ואם לאו עשה דוחה לא תעשה.
אל"ר תימא במאי נחלקו התורה אמרה על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה למה ביום ולא בלילה, ועוד שב ואמר על כנפי בגדיהם לדורותם למה ביום ולא בלילה, מה תאמר מוראיתם אותו לא לפטור כסות לילה בא אלא לפטור סומא כי אין סברא לומר בעבור שאחרים רואים אותו שיהא סומא חייב והלילה פטור אדרבא איפכא מסתברא שבלילה יכול לראותה ע"י נר והנה קיים וראיתם אתו, אבל סומא גם בנר אינו רואה ומשום דאחרים רואין אותו מה הנאה ותועלת לו וכי יפטור עצמו מראיית חבירו א"כ דהכי הוא נתת להם פתח שלא לקיים מצות ציצית כי כל אחד יאמר אראה של חבירי ואפטר וא"כ ע"כ הוא דחייב סדין לילה בציצית, ועוד ב"ש פוטרים וישר כוחם שנראה מן העין שפוטרים לגמרי אפילו חוט פשתן שלא ישים בסדין לילה בציצית כי זה הסדין הוא מיוחד ללילה ופטור מציצית ס"ל משום שעטנז שלא במקום מצוה, ומצד אחד מכחישין התורה שפוטרין ומצד אחד יריאים וגוזרים, אבל ב"ה סוברין הדין של יום פטור מתכלת וחייב בציצית חיישינן משום קלא אילן ומשום כסות לילה א"כ הרי נתבטלו מצות תכלת לגמרי, שגם כשר וראוי אל תשים בו תכלת משום קלא אילן אלא ע"כ הוא מה שאמר ב"ה מחייבין בין בסדין של יום בין בסדין של לילה.
ורבי מקשה חלילה שהם דברי רבי ותירוצו בה אינו אלא טעות סופר, ואי נמי דחייב, משום דאפשר לראותו סוברים, תינח מי שיש לו נר מי שאין לו נר מה יעשה, ולמאן דאמר דסוברים וראיתם אותו פרט לסומא אוי לו לסומא ולא די לו בהפסד עיניו אלא שגם מפסיד מצוה השקולה כנגד כל התורה כולה, ואם היה פטור מכל המצות בזה היה נראה דחייב, ושמא יש לפוטרן משום צמר משום גזירה אבל בלבן כגון חוטי פשתן לא כי מין במינו שרי, מה תאמר מה דקתני פוטרין ולא קתני אוסרין ש"מ פוטרין אפילו פשתן בפשתן אין למידק מפוטרין כלל כי במקום מחייבין קתני פוטרין, אבל אי הוי תני אוסרין אין הלשון לומר וב"ה מחייבין אלא מתירין, ע"כ ר' דע שאיני יכול להבין דבריהם כלל שזה אומר בכה וזה אומר בכה ודבריהם עושין אותי נבוך, כי אני אומר ציצית בלילה נוהג ועורה למה תישן הריסות התורה אתה שומע מב"ש ובית הלל מחייבין ואתה שותק, שאפילו את"ל שב"ה כסות לילה פוטרין אלא שגזרו תכלת בסדין של יום משום כסות לילה דהוי ליה שעטנז שלא במקום מצוה א"כ מצות תכלת נתבטל כי לעולם ניחוש משום כסות לילה, רבונו דעלמא עד עתה היינו מוכתרים בתרי"ג מצות ובאו ב"ה וגרעו מצות תכלת ובשלמא ב"ה מתוך ענותונותן עמדה העשה נהי שלא לתת תכלת בציצית בסדין של יום מ"מ ציצית יתן, אלא ב"ש מתוך הכעס והחימה שלהם בטלו הכל אפילו מצות ציצית שהרי אמרו ב"ש פוטרין משמע פוטרים לגמרי מסדין של יום אפילו ציצית א"כ בחנם נכתבו אלו המצות בתורה, ועוד שפיר קאמר ר' שיחשוב קלא אילן כאלו כולו לבן ודעתו פשתן בצמר וצמר בפשתן שרי, ואמרו בה דוקא בזמן דאיכא תכלת אבל בלאו תכלת מין במינו דוקא וכי כך אמרה תורה והלא אפילו בזמן דליכא תכלת אמרה תורה מין בשאינו מינו, דא"כ דהכי הוא דוקא בדאיכא תכלת יכתוב גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והדר לא תלבש שעטנז, אלא השתא דלא כתיב הכי ש"מ אפילו בלא תכלת מין בשאינו מינו והדרא קושיא לדוכתיה ונחשוב כאלו קלא אילן כולו לבן וא"כ תכלת בסדין של יום נותנין, וב"ה דאמרי בדאפשר נקיים שניהם לא יבוא עשה וידחה ל"ת ואי אפשר, והלא אמרה תורה להיות הציצית משעטנז מסמיכות ולא אתכלת קאי הסמיכות אלא אציצית דתכלת בסמיכות מאן דכר שמיה וא"כ אין כאן בזמן דקא מעקר לאו מקיים עשה כי אדרבא מקיים עשה וגזירות הכתוב ואל תתמה בזה דא"כ תתמה בבשר וחלב באכילה למה גזרה תתמה בחזיר רך וטוב ושמן למה גזרה.
ועוד לב"ה בעניני יבמה דכתיב והיה הבכור אשר תלד א"כ על לידת הבכור היא המצוה ומשם ואילך יגרשנה, וכ"ת דהאי בכור בכור היבמין הוא לומר דמצוה בגדול לייבם א"כ יכתוב והיה הגדול אשר תלד אלא מדשינה ש"מ תרתי הגדול מיבם עד שילד הבכור משם ואילך יגרש משום דקא מעקר אשת אח ולא קא מקיים מצות יבום שהרי כבר קיים, ואפ"ה אז"ל כיון דאישתרי אישתרי אפשר לזאת בלא שוחד התורה אסרה והם מתירים.
ועוד התורה אמרה אית בכור אית יבום אין בכור אין יבום דכתיב והיה הבכור דוקא דרצה הש"י לזכותו שכן הוא בכור וחז"ל אמרו מי שהוא ואפילו אינו בכור.
ועוד ב"ש דפוטרין ציצית מה תהא עליה כי אפילו בזמן התכלת יש לגזור ג"כ אל יטיל תכלת בטלית המיוחד ליום אטו טלית המיוחד ללילה וא"כ שבט זבולון ישארו עניים כי אין להם למי ימכרהו.
א"ל בני ביבום לא אידכר כי אין כאן מקומו, ודע בני שבית שמאי ובית הלל כל דבריהם הוא סיני, וב"ה ידעו שהקרבן שהקריב קין היה מהאדמה וזהו קין היה עובד אדמה והכוונה כי לא שת לבו רק לזאת והיא מידת הדין המקטרג ופשתן מצד המקטרג ועל כן ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ואמרי ב"ה בראית תכלת מצוה בתכלת ואפילו בפשתן תכלת מצוה בציצית ובזמן דאית תכלת שהוא צמר שהצמר הוא רחמים ותכלת לרמוז שהיא כלולה עם הרחמים א"כ כח הפשתן אין לחוש, לכן התירה התורה ואם כולו צמר לבן או כולו צבע אחר והתכלת אינו לשם אם ישימוהו בטלית של פשתן א"כ יבוא כח הפשתן הוא הפחד ולא ימצא התכלת לשם ויקלקל הכל, כי כל הצבעים אין רומזים עליה בהיותם צמר רק התכלת וע"כ פשתן בפשתן צמר בצמר שאז הקשה והרפה כלולות בהיקף ואין שם קטרוג.
ואמרו ב"ה שלא יטיל תכלת בסדין של יום אם לא שיהיה מיוחד ליום לגמרי אבל אם אין מיוחד ליום לגמרי אין להטיל בו תכלת, כי דלמא יתחלף קלא אילן בתכלת ודלמא יעלה עליו בלילה והוי ליה שעטנז כי אין ציצית בלילה אבל ביום אין חשש כ"כ כי מצות ציצית ביום, ולמה אין מצות ציצית בלילה דא"כ קשרת מדת הדין דלא תפעל כלל וזהו אסור לבטל מנהגו של עולם כי ב' כוחות משפיעים בא"ה אימתי בלילה ולענין המלחמה גם ביום כפי המקבלים, וע"כ היה משה מניח ידיו שלא לבטל כי לכך נאצלו, ור' היה סובר שדעת ב"ה להיות נוהג השעטנז אפילו בזמן שאין תכלת, וא"ל לא מ"ה אין לגזור שלא יעשה ביום משום קלא אילן דהוי שעטנז אלא דוקא בכסות שאינו מיוחד ליום איכא למיגזר משום כסות לילה וכיון ששמע ר' האמת שתק, ובית שמאי חשו הרבה ואמרו כסות יום שאינו מיוחד ליום אין לגזור עליו לא ציצית ולא תכלת, וצדקו ב"ה דפשתן בפשתן וצמר בצמר בכסות שאינו מיוחד ליום בלבד ותכלת לא, אבל המיוחד ביום אין לגזור שלא להטיל בו תכלת, וגם אמרו לא התירה התורה אלא בזמן דקא מעקר לאו מקיים עשה שיבא העשה וידחה לאו בעבור שהלאו עם העשה זכור ושמור לאו ועשה בדבור אחד נאמרו, אבל לעבור בלאו כגון לא תלבש שעטנז ואין מקיים העשה יבא הצר הגדול וידחה אותך.
אל"ר מאי תכלת ומאי קלא אילן.
א"ל בני ידעת הים שהתכלת יצא משם.
א"ל כן הים היא הבינה והדג הם ימים עליונים ויוצאין ובאים בים התחתון היא כנ"י ואז מתבטל כל דין מז' ימי בראשית, זהו הכוונה זה הדג עולה מהים ותיכף שיצא הולך ונתקע בארץ ונשרש שם וראשו בחוץ ושוחטין אותו ולוקחין את דמו הוא הדין שבו צובעין התכלת והנה הדוגמא, אבל קלא אילן אינו יוצא מהים רק מהאדמה החיצונית וע"כ סורו טמא קראו למו.
א"ל בני הכי הוא גם דע לך שמכח הים התכלת יוצא וע"כ תכל"ת בגימ' תתן כי היא הנותנת תתן אמת ליעקב, ולכן נתן תתן נתן אתה כדי שתתן היא והוא שצותה התורה ליחד ביניהם שלא להפריד שכן תכל"ת במ"ק אח"ד.
אל"ר צבע הציצית ותלאן בטלית לבן היש לחוש מהצבע א"ל ובלבד שלא יהיו מין שלא במינו.
אל"ר ומה ראה רב קטינא שלבש ארבע כנפות ולא הטיל ציצית שהרי נתחייב, אימר דאמרינן שאין חייב לקנות ד' כנפות להתחייב רק כשיש לו מי אמרינן דפטור, וגדול מזה שהיה עובר להכעיס ובמזיד שהרי שאל למלאך אי ענשי אעשה משמע שידע שהיה עובר דאי סבר שאינו עובר היה לו לענות למלאך ולומר דפטור אני ולהראות הוכחות וראיות ואפשר רב קטינא קטן היה בידיעה וא"כ למה בא אליו המלאך ואפשר יש לומר דלא גרע רב קטינא מהגר שפחת שרה אף כי היה קטן.
א"ל בני קרי ביה רב וקרי ביה קטינא רב בחכמה קטינ"ה קטן י"ה, ומלאכא ראה שהסדין אין לו ד' כנפות ואמר לו סדינא בקייטא וסרבלא בסותוא וגם הוא אין לו ארבע כנפות והוכיחו אחר שאתה נאחז מהמדה הנקראת ציצית א"כ יש לך לחזור אחר ד' כנפות לכלול הציצית, ורב קטינא היה סבור שאם מתכסה ארבע כנפות חייב שאינו מתכסה אינו חייב לחזור כדי להתחייב משום דלא כתיב עשה ד' כנפות אלמא לאו חובת גברא הוא, ושאל אותו אתה אמרת לי שהוא חייב אדם לחזור אחר ד' כנפות כדי שיתחייב ואם לאו ענשתו אותו על זה ולא שאלו על שאר עשה רק על זה כי שאר עשה קים ליה דענשי ואמר לו המלאך ענשינן בשעת רתחא ר"ל דלא אפשר לאדם בלא מכסה וא"כ למה לא יעשה אחר שהוא באפשר לו לעשותו, וא"ל כל שאפשר לאדם לעשות מצות ונמנע ואינו עושה עונשין אותו בשעת רתחא לכן יש לו לאדם לחזור אחר טלית כי אפשר לו לקיים ציצית, אל"ר אחז"ל ציצית מעומד תפילין לא כ"ש, ועוד למה יתעטף קודם שיניח זו מצוה וזו קדושה ועדיף קדושה ממצוה, אל"ב ציצית עול שהעטרה מקבלת מהבינה שלא לעשות דין וע"כ צריכין לקבל העול מעומד, וע"כ הציצית מעומד ואחר שקבלה העול ומתעטפת בטלית והיא ברחמים והדינים ספו תמו א"כ היא מקודשת כתפילין והיא במנוחה והשקט, וע"כ מניחין של יד תחלה ומיושב המורה עליה כענין ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומיד מניח של ראש וכן תהלה לדוד מיושב קדושה דיוצר מיושב, ושמעתי סדר הענין דע שאין ראוי לאדם לשאול מזונו אלא אחר תפלה שיתפלל ויפייס להקב"ה, שקודם אוכל המלך ואח"כ אוכלין העבדים והוא שנאמר באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי וגו' ואח"כ אכלו רעים, מאי אכלתי יערי זה קדושה דיוצר אור והאופנים וחיות הקודש שכל אלו נכללים במלת יערי וצריך להיות מיושב שאין אכילה אלא מיושב, דבשי זה ק"ש המתוק והערוב שהכל צופין בו וצריך מיושב, שתיתי ייני זה קדושת התפלה ומעומד כי הוא בתוך התפלה אשר בה ג' ראשונות עם חלבי ג' אחרונות ונכללים אלו באלו, ושלום וריעות צדק ושלום נשקו זו היא אכילת המלך אחר אכלו רעים למעלה שתו ושכרו דודים למטה, וע"כ אין לו לאדם לאכול כלל קודם שיתפלל ל"ש שחרית או מנחה או ערבית, ודע בני בהיות המצוה נעשית והמלך עם המלכה ר"ל משפיע אור הזך (והוא אור האמור) בעטרה הנקראת מלכה ואתה עושה השבח ההוא מיושב אתה גורם להדבק ולאחד האור ההוא במלכה ואם תעמוד אתה גורם הסתלקות ומהירות משם חוץ מן התפלה שאתה כולל ג' ראשונות עם ג' אחרונות שהאור הד"ו פרצופין עולה להדבק באור העליון, זכאין אתם ישראל המקדשין עצמן בכל ענין ונזהרים שלא לשנות דרכי המלך ואוי לכם עמי הארצות דלא עסקיתו באורייתא לדעת דרכי המלך שלא לשנותם אבל אתם הולכים לשקץ עצמכם בחיים ונפשכם למיתה הוא שנאמר ואקוץ בם כי שקץ הם.
אל"ר ציצית שעשאתן אשה כשר הוא או לא אל"ב כתיב בני ולא בנות, אל"ר אימא בני ולא גוי, א"ל והכתיב ישראל ולא גוי וכדי שלא נאמר בני ולא גוי אבל נשים כשרים כתיב ישראל ומדישראל ולא גוי ע"כ בני ולא בנות.
אל"ר והלא ארז"ל שיש ארגז אחד בים לאשתו של ר' חנינא בן דוסא ששמו בה תכלת לצדיקים לע"ל אלמא אשה עשתם, א"ל קנתה אותן מאנשים, אל"ר ציצית שעשאן טומטום מהו, אל"ב אי ביצים שלו בחוץ כשר ואם לאו פסול, בא וראה בני וראה אגדה שלקחו כפשוטו והפכו ענינה, ושמעתי אומרים ציצית אשה כשר ודוקא במשכן טוויתן בנשים ששם היו עזים היו טוות שמצא מין את מינו וניעור, אלא ציצית מי יימר שכשר בנשים והלא הם ל"ב נתיבות חכמה עילאה וכולם בחכמה תתאה על ידי ת"ת ומשועבדת לבעלה הוא ת"ת ומזונותיה עליו והיא נתפסת בחוט הצבוע ובקצה החוטין והוי ליה שהזמן גרמא ופטורה כי בעלה מעלה לה ואתה אומר הנשים טוות, א"ל רבי אלא מעשה דאשתו של ר' חנינא בן דוסא הואיל והיא פטורה ושכר אין לה שהרי אפילו לטוות אין מניחין אותה א"כ למה קנתה מאנשים לפי דבריך, אל"ב עד מתי אתה מתמיה אתמה גם אני כ"כ שנים לא אכלוה התולעים, אל"ר קרירות המים מונעים, אל"ב א"כ מי יעלהו מן הים ומי יודע מקומו בשלמא ארונו של יוסף ידעו מקומו אלא זה לא ידעוהו ואפילו ידעוהו מי יעלהו, א"ל ע"י שם, א"ל ומי שרי לאטרוחי לקונו, א"ל יוסף יוכיח, אל"ב בשלמא יוסף יטריח שלא להניח בארץ טמאה אלא הכא למה יטריח.
אל"ר דלמא נצא מהגלות בזמן שאין עולה התכלת ויהיה זה מוכן, אל"ב טועה אתה שבו ביום שנצא מהגלות יעלה הדג מן הים אלא אגדה הוא שאין לה פשט והכי הוא כענין לויתן ובת זוגו שסרסו וצינן ומלחו לצדיקים לע"ל.
ודע בני שר' חנינא זה ת"ת התורה שבכתב ואמר בן דוסא שנאצל מהמדה הנקראת אב הוא חכמה עילאה שהוא יהו"ה שם העצם ומהמדה הנקראת אם היא הבינה כי אם לבינה תקרא אשר היא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלא, הוא שאמר נעשה אדם בצלמנו אשר הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א והשמות הללו קנאם בן מהאבות הם חכמה ובינה, וע"כ אמר בן כדי לכלול ג"כ משך הו' הנקרא ג"כ בן ומלת בן הוא ב' פעמים הוי"ה ומלת דוסא הוא יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א דוסא גימ' ע"א הוא כ"ו ומ"ה הו' חכמה ובינה אב ואם וא"כ להרמיז שעיקר קבלת הת"ת מהחסד הנקרא העוף וזהו והעוף ירב בארץ יר"ב הוא אותיות רב"י, ועתה הדג היוצא מהים הוא הבינה והוא שפע שבעת ימים עליונים, ד"ג הוא שבעה והחזיר התפארת והטמין בים יען שאשתו בגלות ולעתיד יתנהו לאשתו כבראשונה והיא לצדיקים שישיגו בחיבור התכלת עם הציצית והעלימו הסוד כענין לויתן ובת זוגו.
לכן בני הזהר מעתה שלא להורות מאגדות שאינם מושגים רק לבעלי הסוד, וזהו שאמרתי לך שהתלמוד כמו בועה במעיים והעלה צמחים ואין להם רפואה אם לא לבקש שורש הבועה לעקרו משם ולהניח מקום הבריא יתברך שמו המאריך אפו בעמי הארצות אשר יש לאדם לעסוק בתורה ולהכיר ענינה ואינם מטין אוזן ועוסקין בתלמוד אין צלם אלא כשמכירין כח לצלם למעלה.
אמר ליה בני ציצית נשים פסולות האמת כך הוא, אלא שהכשירוהו בדוחק לנשים לטוות שאין דרך האיש לטוות וכל אדם ימצא טענה לומר אינו יודע לטוות ולא יחזור אחריו כי לא יכאב לו שמעשה אבותיו בידו, דאפילו השתא שהנשים טוות לא תמצא ציצית כ"א באחד מעשרה כש"כ כשאינן טוות נמצא מצות ציצית בטל.
והרי הוא תיקון רחוק כענין תיקון ליטול שכר בטלה בלימוד.
וראו והבינו בני שציצית שקול כנגד כל המצות שהרי הם ל"ב נתיבות חכמה ובכללם כ"ב אותיות אשר בכללם תרי"ג מצות זהו ציצי"ת וח' חוטין וה' קשרים.
ציצת ג' פעמים חסרים י' ובא למ"ד לציצת והשלימם והל' הוא בינה איש כי ידור נדר לד' הוא הבינה כי ג' פעמים כתיב ציצת ול' אחד עמהם, וראה בני מה גדולה מעלת הציצת שג' פעמים ציצת ול' אחד עמהם ועשרים קשרים ול"ב חוטים הנמצאים עולים כת"ר כת"ר כת"ר וי' חוליות מכלל כל החוליות נגד העטרה הנקראת חוליא שאין בה מוח ועליה נחלקו חז"ל בחוליות להכשירה או להטריפה וזה החוליא כלול מעשרה ע"כ י' חוליות וכולם עולים כת"ר כת"ר כת"ר וב' עמהם הם צדק ושלום עמו הם הב' יתרים.
והנה המתעטף בציצית הוא מוכתר בכתר חכמה ובכתר בינה ובכתר תורה וצדק ושלום עמו הם הב' היתרים וזהו וזכרתם את כל מצותי, וע"כ אמר אני ה' אלקיכם פעמיים נאמן לשלם שכר טוב למתעטף ונאמן לפרע ממי שאין לו ציצית.
ולא ראית בני שדם האדום דין קשה הוא טמון בציצת א"ל לא.
א"ל מלאהו צד"י צד"י יו"ד ת"ו נעלם שלהם הוא ד"ם זהו שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
ר"ל מי שאינו מכסה הדין בטלית אלא שופכהו וראה באדם דמו ישפך מדה כנגד מדה.
וגם בני כח הרפואה הוא בציצת שכן תחליפהו בא"ת ב"ש ה' ה' מ' א' עולים נ"א היא כח הרפואה אל נ"א רפא נ"א לה.
א"ל רבי נחייב הנשים בציצת הואיל ומעלת הציצת גדולה א"ל לא פטורים הם, דה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, א"ל מ"ש מצה שגם היא מ"ע שהז"ג ונשים חייבות, א"ל שאני התם דאיכא הקישא, א"ל אי הכי ה"נ נקיש כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כל מי שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בגדילים תעשה לך.
אמר ליה לאו שאינו שוה בכל לא מקשינן ושעטנז הוא לאו שאינו שוה בכל דלכהנים אישתרי כלאים בשעת עבודה.
א"ל רבי מהיקשא לא אתא תיתי מבנין אב דהקהל, א"ל הוה מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אמר ליה אימר דאמרינן אין מלמדין דכתיבו שניהם והכא חד כתוב וחד היקשא ולעולם נילף מבנין אב דהקהל, א"ל משום דהוה ראייה והקהל שני כתובים הבאים כאחד, א"ל אימור דאמרינן אין מלמדין בדלא צריכי אבל הכא צריכי מלמדין ולעולם נילף מבנין אב דהקהל לחייב הנשים בציצית, א"ל לכן כתיב בני ולא בנות, א"ל רבי וכי קרא מבטל מדה והא כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וכו' ומקיש ומחייב הנשים באכילת מצה ומקשה ואימר כל שישנו בקום אכול ישנו בבל תאכל והני נשי הואיל ולתנייהו וכו' ומשיב כתיב קרא אחרינא כל מחמצת לא תאכלו לרבות הנשים, והא הכא בלא כל איכא קרא אחרינא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ולא עכב המדה עד שבא כל קרא אחרינא אלמא קרא אחרינא לא מעכב המדה ה"נ אע"ג דכתיב בני לא מעכב המדה, א"ל מ"ע שהז"ג ובני מעכבי, והא חמץ דמצות לא תעשה שהזמן גרמא והשוה הכתוב אשה לאיש וכל מחמצת וטעמא דאית תלת דמבטלי הא תרי לא מבטלי ה"נ ל"ש ונילף מבנין אב ויהיו נשים חייבות בציצית, אל"ב אדילפית לחומרא נילף לקולא מתפילין מה מצינו בתפילין מ"ע שהז"ג ונשים פטורות אף ציצית נשים פטורות, א"ל והרי סוכה דמ"ע שהז"ג וטעמא דכתיב האזרח הא לאו הכי ה"א דנשים חייבות הן, א"ל סוכה ה"א לילף ט"ו ט"ו מחג המצות לחייב ע"כ כתיב האזרח לפטור ואימא אזרח לרבות א"כ לכתוב אזרח מאי האזרח אלא לפטור, א"ל לעולם סוכה ממצה יליף לחיוב מט"ו ט"ו וה' דהאזרח צריך דאי לאו ה' היינו למדין גם שאר מ"ע שהז"ג כמו גדי הנאמר בבשר בחלב לומר גדי עזים דוקא אי לאו דכתיב העזים בה' כי ה' שומר השער ה"נ האזרח הה' לעכב דלא נילף מינה והא ראייה דגבי יום כפור כתיב האזרח ואינך פוטר הנשים אלא מחייב וא"כ נילף ציצית לקולא מתפילין, אל"ר משום דהוי תפילין וראיה שני כתובין הבאים כאחד ועוד נשקול לחיוב עדיף דאית לה שכר בעה"ב או לפטור, אל"ב דע לך שהת"ת ישראל נקרא לב לו ל"ב נתיבות חכמה והאיש משועבד להביאם לאשתו זהו שגם היא נקראת לב ויאמר אל לבו, וכיון דאשה רשות בעלה עליה פטורה ממצות דאחרינא כי בעלה מעלה לה מזונות וע"כ פטורה הוא הדין מתפילין בעלה מקדשה, אבל מצה בהסתלקות החמץ בכל גבולה חייבת כי נשארה שה תמים זכר.
וראיה והקהל וסוכה כל אחד יתבאר במקומו בעז"ה.
סדר השולחן גם אמרו ושבעת וברכת וכתיב לא במסכנות תאכל בה לחם ושקלו ואמרו וברכת זו ברכת המזון ובעיסה הנעשית דוקא מה' מינין, וילפי לחם לחם מחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב לחם עוני אשר כנגדו אכילת מצה הוא הלחם הבא לידי חימוץ, והם ה' מינין חיטין ושעורין ושבולת שועל וכוסמין ושיפון וכל שאר מינין מסריחין.
ועוד ארז"ל מנין שאין מזמנין ברכת המזון אלא בשלשה אמר רבי יוסי שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו ר"ל גדלו מיעוט רבים שנים ואתי הרי כאן שלשה, ולמה לא כתיב גדל לה' היא הבינה אתי ואימור אפילו ב', א"ל לה' רומז לבינה ורומז לת"ת, והנה אומר הת"ת לזרועות גדלו לה' שהיא הבינה אתי ואומר היסוד לשוקיים גדלו לה' אתי הוא הת"ת.
א"ל רבי והא כתיב לך ה' הגדולה מאי גדלו לה', א"ל להתוועד בינה עם החסד הנקרא גדולה ולא עם הפחד, א"ל והלא גדלו אומר משמע שגם הפחד מגדלם א"ל הכא שמתוועדין כולם ומשלימין.
אמר ליה נשים חייבות בברכת המזון ואם מזמנין עליהם, א"ל בני ארז"ל הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים ונשים מזמנין לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, אל"ר וכי למדין מן הכללות, אמר ליה במקום דאיכא למילף כי הכא ילפינן, והכי אמר התנא הכל חייבין בזימון אי ג' אנשים אי סמכי דעתייהו בזימון האנשים יצאו ואי לא לא ומזמנין לעצמן כי חייבות הם, שני אנשים ואשה אין מצטרפין ב' נשים ואיש לא מצטרפין לזימון וכל אחד מברך לעצמו.
אל"ר את הפטור לא יצטרף שפיר אלא חייב וחייב אמאי לא.
א"ל בני מאי אומר נברך בברכה האיך יצטרף, א"ל נהי אשה בב' אנשים לא יצטרף יצטרף איש אחד, א"ל היינו הך.
א"ל הוא אומר גדלו לה' אתי והוה ליה דין ורחמים ומגדלין.
א"ל ממ"נ הכא האומרין כולם אנשים, א"ל א"ה לעצמן האיך מזמנים.
א"ל בני ברוך הש"י שמברכין ומבטלין דינן, והאומר שלא יברכו לא דייק בברייתא, דנשים מזמנין לעצמן וגם לא רדף אחר שורש הענין.
אל"ר דע לך שארז"ל כלל אחד הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים.
ומקשה פשיטא אי הני לא מחייבי מי מחייב ומתרץ לא צריכי אלא בכהן שאכל תרומה וקדשים וחד אכל חולין מהו דתימא כיון דחד לא אכל תרומה לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין מצי מצטרף.
אל"ר אבן מקיר תזעק טעמא דאמר הכל הא לאו הכי לא מצטרפי, הא אכלי כהנים וישראל בשלחן אחד ובית אחד כי בשלמא תרומה מעולם לא נמצא כהן וישראל בשלחן אחד.
אבל בחולין שלשתן אוכלין פת אחד מי יאמר שלא יצטרפו, אלא מעתה ב' פשוטים ואחד פרוש לא יצטרפו בשלמא פרוש אינו אוכל פת הפשוט ומעולם לא שכיחי שלשתן, אלא פשוט אוכל פת הפרוש ולא יצטרף מי יאמר זה א"כ מי שאינו אוכל פת של גוים ונמצא עם ב' שאוכלים פת גוים ועתה אוכלין שלשתן פת יהודי א"כ לא יצטרפו, אלא ע"כ מצטרפין שאין פה ולשון לומר שאין מצטרפין א"כ יאמר כהנים לוים וישראלים חייבין בזימון מאי הכל.
א"ל שוטה זה שאומר התנא הכל להרבות לאו כשאוכלים פת א' כי פשיטא אלא כשזה אוכל חולין וזה אוכל תרומה.
אל"ר אל תבהלני כי לא אבהל, התנא אומר מהו דתימא כיון דלא אכל תרומה לא מצטרף שב ואומר הואיל וכהן אכיל חולין מצטרפי מנא ליה דמצטרפי אימר כשם שהקדשים אין להם חברה עם החולין כך אין להם חברה בזימון, וא"כ ע"כ גרסת התנא משובשת, אבל הגירסא האמתית שהוציא התנא מפיו כך הוא כהנים לוים וישראלים חייבין בזימון, ומקשה פשיטא אם אלו לא מחייבי מי מחייב ומתרץ כהנים אוכלים תרומה וזר אוכל חולין דלא מצטרפי איצטריכא ליה אלא שאלו לחוד ואלו לחוד, מהו דתימא הואיל וכהן אכיל חולין מצטרפי קמ"ל הואיל וזר לא אכל תרומה לא מצטרפי וסמי מכאן הכל דבעי לרבות הצירוף, ואם רצונך נשקול ונבחר הגרסאות, א"ת דלא מצטרפי א"כ אין להם לקדשים חברה עם החולין ואם תאמר מצטרפין א"כ קדשים וחולין בהדדי ומין ומינו הן, א"ל בני התנא שוקל יותר טוב ממך ראה אוכלי חולין ואוכלי קדשים מצטרפי והנה הדין עם הרחמים כעין חולין וקדשים, ואם תאמר שניהם מתברכין מת"ת ישראל ר"ל אע"פ שהחסד והפחד הם דין ורחמים ונשלמים בת"ת כן הדבר בכהן אוכל תרומה וישראל אוכל חולין.
אל"ר ברייתא היא האומרת שנים שאכלו מצוה לחלוק וזה כששניהם יודעין לבוראם אבל אם אחד יודע ואחד בור וריק יודע מברך ובור יוצא, שומו שמים על זאת על דברי אלה דלצנותא היודע ידבר ובור לא יכיר מהו אומר וסובר שהוא מברך וא"כ מאחר שאינו יודע במה יוצא היה מן הדין לומר יודע מברך ובור אינו יוצא אלא ישוב עמלו בראשו.
א"ל בני האמת אתך מ"מ יש לי לבא בשמועה לומר שזה מברך למי שאכלו משלו וזה יש לשתוק ולשמוע ולענות אמן שכן הדבר שכנ"י מתברך ומברכת הריקים והבורים עולם השפל והיא הנקראת חכמה תתאה.
אל"ר אמרו שם להיכן הוא חוזר ומברך שאומר נברך שאכלנו משלו, ושואל שם המברך יחזור לומר עוד נברך או דלמא יאמר מה שאמרו חביריו ברוך שאכלנו משלו ואמר אביי שב ואומר נברך ורבנן אמרי שב ואומר ברוך, וראה כוונת מהופכות כי בשלמא רבנן קב"ה מסכים על ידם שאמרו אמת כי אמרו נברך ולא ברוך ושב ומברך גם הוא באומר ברוך שאכלנו, אלא אביי למה יחזיר הלא אין תועלת כי כבר אמרו פעם אחת.
ועוד ר' אתה אומר שמתחיל מיד ברוך אתה ה' הזן וכו' ולא כמר ולא כמר ויחיד ורבים הלכה כרבים.
א"ל בני הכי אמרתי אומר נברך שאכלנו והם אומרים ברוך ומסכימים עמו כולם.
שב לומר מה שאמרו ולהודות שהוא ברוך ואח"כ אומר ברוך אתה ה' הזן וכו', ורבנן אמרי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע שת"ת אומר לשלש קצוות כשמתמלאות ברחמים נברך למ"י שהשפיע ברכתו עלינו הוא הבינה אם הבנים, והם אומרים הכל מהכתר וזהו ברו"ך שאכלנו משלו, ושם הת"ת ואומר ברוך שאכלנו משלו ומשם ואילך ממשיך הברכה למטה, ואביי סובר כענין העניים מבקשים המים ואי"ן כתר עליון ומבקשים להתברך מאין סוף מדת כתר הנקרא אין וזה אומר נברך המדה הנקרא אין שהיא בריכה לא יכזבו מימיה מאין סוף ואחר נתברך ועונין ברוך שאכלנו כלומר מבורך ועומד בברכתו, והוא שב ואומר נברך כדי שלא יתמעט ממנו ברכתו, באמת בני צדקו רבנן בזה כי אין לחזור, אל"ר שלשה אומרים נברך שאכלנו עשרה מה הם אומרים וכי אין להם מעלה א"ל בני אומרים נברך לאלקינו ר"ל עשרת כלל האלהות וסוד האלהות ואמונת האלהות ע"כ אומרים לאלקינו, א"ל שמעתי מדקדקים אומרים אלקינו ולא לאלקינו א"ל בני האמת עמהם שכן כתיב גדלו לה' הודו לה' ברכו את ה', א"ל ומ"ש אין שם בברכה, א"ל בני הל' לת"ת ואומר גדלו כלומר מגדולה שהוא חס"ד תמשיכו אותן בת"ת והוד הוא לת"ת אך הברכה מלמעלה יורדים הראוים לכנ"י, העטרה פוסק מהדין מצד הווי"ן והווי"ן אין פוסקים הרחמים מצד הדין העטרה אלא יורדין ומרבין אותה זהו שנים שאין מפסיקין.
ואחד כלל אין מזמנים עליו כדי ללכת אבל אחד לב' מפסיק, ע"כ שכן הדין אפילו שהיה עמהן וקם להלוך קוראים אותו ועונים והדין זה אינו בעשרה כי כולם צריכין במסיבה.
אל"ר שלשה שאכלו וקדם אחד וברך בה"מ ועדיין הוא שם מצטרף או לא.
א"ל בני מצטרף ואין לו שכר זימון אבל הם יש להם שכר זימון כי זה כבר יצא ואיך יאמר שיש לו חלק בזימון, אל"ר מאי האי דקאמרת הלא אם קם והלך כלום יכלו לזמן וא"כ עמו הזימון וזהו גדלו לה' אתי ואתה אומר אין לו שכר זימון, א"ל כלום יכול זה לברך ולומר גדלו לה' אתי והלא כבר יצא אלא זה שלא יצא אומר נברך וזה מסכים ואינו יכול לכפור, הראית שהגדול שבמסובין מברך ועוד אמרו גדול העונה אמן מהמברך וגם אמרו גדול נותן רשות לקטן לברך וכן הכהן הקודם גם הוא נותן רשות, שומו שמים על זאת חמס ועול בדבריהם הקטן יברך והגדול יענה אמן ועוד הגדול שנותן רשות מבזה המצוה וגם כל הברכה שמפסיד שוה עשרה זהובים שכל העשר מברכות בעטרה וכולה מעשרה, היש לך אדם לוותר ממון שלו בחנם אלא כופר ואינו מאמין ולמה שומעין לו, ותינח אבל כהן המחליף עם ישראל מה ישיב הכהן שאינו דומה ברכתו לברכת ישראל ולא בחנם אמרה תורה קדושים יהיו, א"ל בני דקאמרת הקטן יברך לענות הגדול אמן לא אמרו גדול עונה אמן אלא דוקא כשבירך ויצא, א"ל סתם אמרו ול"ש, דאם לא תימא הכי יאמר גדול שבמסובין מברך ואם יצא הגדול עונה אמן ויקבץ הב' לשונות ויערבה ואלא ש"מ אפילו שלא יצא וא"כ כל דבריהם עולים ויורדים, ועוד אם יצא והוכפל שכרו, א"ל בני הכי הוא אלא המברך ומכוין להוריד הברכה לעולם הוא ת"ת ולכלול העטרה במלת העולם הוא גדול מהעונה אמן ואם לאו שאינו כוללה רק מניח הברכה עד העולם גדול העונה אמן שכוללה עם ת"ת שכן יהו"ה עם אדנ"י בגימ' אמן, ואינך יודע שהגדול טוב הוא לברך שכן הגדול מברך הקטן מ"מ אם נותן לו רשות הקטן מברך הגדול דוגמא היא הוא שאמר ישמעאל בני ברכני ואחר הרשות מיד אמר יהי רצון וכו'.
אל"ר הרי שאכלו ב' בשולחן אחד ואכלו ושתו כל צרכם ורצו לברך וקודם בה"מ בא אחד וישב ונטל והתחיל לאכול פוסק ומצטרף עמהם כי עדיין הם כמוהו, שאני מעיד שאם היו אוכלין כל היום כולו ובסוף אכילתם היו מביאים להם מעשי טיגון היו לוחכין גם הקערה, ולא תימא בעניים אלא אפילו בעשירים שיותר שביעה נמצא בעניים מבעשירים כי עתידים לישבע על הממון שבידם אם לא שלחו ידם עליו כי פקדון הוא אצלם אבל העניים כל עמלם בפיהם, וא"כ שלשתן כת אחת ומזמנין עליהם ודוקא בהיות השנים אכלו כאחד בשולחן אחד אז הג' הבא מצטרף עמהם שכן הדוגמא חסד ופחד שניהם כאחת ואחר הוא ת"ת משתתף עמהם ועושין זימון ומתברכין, אבל אם באו אחד אחד ואח"כ בא עוד אחד במקום זה שלא בכוונה אין מזמנין עליהם, וההולכים בדרך והסכימו לאכול במקום פלוני ואע"פ שלא באו שם ג' בפעם אחת הסכמת המקום גורם כאילו כאחת באו ומזמנים, ודע בני שהשמש מצרף חברים אע"פ שאינן רואין אלו את אלו שכן העטרת מחברת החבורות בזימון אחד לכולם, האמת בני ראיה חסרה שמיעה קרובה שאם אין שומעין אין השמש מצרפן אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, וגם דע לך ל"ש מהלך ול"ש עומד היכן שכלה אכילתו יושב ומברך שבה"מ בישיבה ולא בעמידה, וראה בני שהסבה היא הוראת חירות והנה בהסיבה דוחה כל הפגעים הרעים וע"כ נראה עיקר גדול גם להתעטף אלא שדחו מידם המעשה הטוב, וגם אם אמר בעה"ב הב לן ונברך אין לו לאכול יותר עד שיעשה ברכת הזימון כי מונעים הברכה שבעל הברכה רוצה לברך ע"כ מושכין ידיהם מן הפת, ודע בה"מ בג' טעונה כוס בב' אין טעון כוס והכוונה בני שכנ"י נק' כוס של ברכה מתברכת או מחסד ופחד ות"ת או מנצח והוד ויסוד שאין הברכה אלא אליה רק בצירוף השלשה וזהו עיקר הזימון ועיקר הכוס בג' אבל א' או ב' לא יחזרו אחר הכוס, אל"ר תינת בעליונים ובתחתונים כשאומרים נברך למי, א"ל לכנ"י והמסובים אומרים ברוך הוא המפרנס אותנו כענין ונות בית תחלק שלל והיא מתברכת ממי שלמעלה ממנה חוץ המדרגה העליונה, וע"כ צריך ליתן עיניו בכוס כי הכוס נקרא אבן שתיה וכשנותן עיניו בכוס הנקרא אבן כענין שבעה עינים על אבן אחת ואז המלך שלמה ברוך ר"ל המלך שהמליכו שלמה הוא היסוד הנקרא שלום והיא כנ"י כענין ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי, ויזהר שלא יאמר ומטובו חיינו הנראה כנ"י לבד אלא כל כוונתו ביסוד ובכנ"י, והאומר ומטובו ממעט הטוב מביתו, ודע בני בברכה ראשונה אומר כי הוא אל זן ומפרנס לכל שהת"ת מפרנס את היסוד הנקרא כל כענין כי אתה תברך צדיק לכן חתימתו בא"י הזן את הכל והכוונה תתברך ת"ת מעלינו שאתה זן הכל, הברכה ב' על העטרה הוא שאומר על ארץ חמדה טובה ורחבה ונקראת חמדה על שהיא חומדת תמיד להתייחד עם כל הוא היסוד, וע"כ ויכל אלקים שהוא מענין כל תרגום ירושלמי, ותמיד טובה בהיותה מבארת כ"ב אותיות התורה שבכתב ומתברכת מהתורה הנקראת טוב כי לקח טוב הוא שנאמר גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה שכן טובה בגימ' כ"ב כענין ישראל אשר ב"ך אתפאר, ורחבה על שמקבלת מאמה היא הבינה הנקראת רחובות הנהר, ראה והבן בני איך מעלה אותה חמדה אתה מדבק ביסוד, טובה בת"ת, ורחבה בבינה, ואם חסר אחת מאלו הארץ יבשה, ע"כ ארז"ל כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא, ויזהר שלא יקדים אחד לחבירו, גם אם לא אמר מלכות בית דוד לא יצא, יסוד הנוסח יאמר ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה כי אחר שאתה מזכיר ברכת ארץ צריך אתה לבער כל הערלות כדי שתדבק הברית היסוד עם התורה הוא תורה שבע"פ כענין לא תחסר כ"ל בה ר"ל כל הוא היסוד בה היא העטרה, ובבונה ירושלים אומר בא"י אלקי דוד ובונה ירושלים, אל"ר א"כ מ"ש מתפלה שלא אומר בא"י אלקי דוד ובונה ירושלים א"ל בברכת המזון בונה ירושלים של מטה ע"כ אלקי דוד היא כנ"י שהיא אלקי דוד, ובתפלה בונה ירושלים הרוחנים וע"כ יש להעלים הבנאי כי הוא מתעלה ממגדול הפורח באויר העולה באהי"ה ואז בונה ירושלים, הראית בני אלו עמי הארצות דלא רדפי אחר שרשי ידיעות התורה אבל נתפשין ומדקדקים דיוק אחר דיוק מדברי חז"ל ואם דברו בזמן המנוחה והם מחליפין בזמן הגלות חילוף אחר חילוף עד שמוציאין היתר מאיסור מה שלא עלה על דעת רז"ל וחומסים וגוזלים ל"ש גוי ול"ש ישראל כי הרגל הוא ואח"כ יושבין לאכול ומזמנים גם להקב"ה ואומרים נברך שאכלנו משלו מה עושה קב"ה מדקדק עליהם ומחליפה מחילוף לחילוף והאבידה מחזירה לבעלים אף כי מתת אלקים הוא, ודע בני כשעלה משה למרום ראה דקא עסקי במתיבתא דרקיע ואמרי הכי י' דברים צריכה הסעודה הא' לתקן שולחנו במפה טהורה וכלים שלא יהא מאוסים, והכוס ששותה שלם ונקי, ובלא הכי שולחנו שולחן חיצונים עליו נאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה, והכוונה שהשולחן רומז בכנ"י המפרנס עולם הגשמי בדין כי פעולות האדם גורמין וקשים מזונותיו, וע"כ צריך אתה לכבד המזונות זהו שנאמר ארץ ממנה יצא לחם הוא שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני זהו בחול, אבל בשבת צריך יותר ויותר טהרה ונקיות.
והב' נ"י קודם אכילה כי אפילו המלאכים נהנין וחיין מזיו השכינה בקדושה ובטהרה וכן נהוג גם אתה, והאוכל בלא נטילת ידים מונע המים היורדים מעשר מדות אשר י' אצבעות רומזים עליהם ועל ידו נשאר היקף בעניות ישאר גם הוא עני מדה כנגד מדה, והנוסח רומז על זה "על "נטילת "ידים ר"ת ענ"י, גם מנדין אותו כי כן ריחק כפות עליונים מהשולחן הרוחניות, מעשה באדם אחד שזימן עני לאכול עמו וראה לבע"ה אוכל בלא נטילת ידים ומיד ברח העני משם והלך בע"ה להחזירו א"ל העני ח"ו לא אוכל עמך שעליך אמר הכתוב אל תלחם לחם רע עין וגם מאכלך טמא וע"כ מאי אל תטמאו בכל אלה וכו' ונטמתם בם ורוח הטומאה שורה עליך והיא סתומה ואין לה פתח לצאת, ובא מעשה לפני חכמים ונתנו לו ת' זוז באותה שעה אמרו אשריכם ישראל שאתם עוסקים בתורה ומכירים בוראכם ומה זה העני שהיה רעב ולכבוד קונו חשש ועל עצמו לא חשש וזימן לו הקב"ה ת' זוז זה שכרו בעוה"ז בעוה"ב עאכ"ו.
הג' שיטול יד הימין תחילה מיד השמאל כי השמאל צריך לשמש לימין ע"כ הלוי משרת לכהן שנאמר ושרת את אחיו ויד ימין הוא כהן ויד שמאל הוא לוי.
הד' צריך להגביה ידיו כשמברך לאחר שנטל הוא שנאמר שאו ידיכם קודש מאי קודש למקום קודש, כי העשר אצבעות רומזים בעשר ספירות וכאשר יכוונם בעשר ספירות אז מתקדשים אהדדי ומתברכים זהו שאמר שאו ידיכם קודש וברכו, וראה בני והבן כי הד' אצבעות רומזים ביהו"ה ולהם י"ב פרקים לרמוז שיהו"ה מתגלגל בי"ב צרופים י"ב הויות והגודל ב' פרקים רומזים בב' אותיות רוחניות, ועתה מחבר האם עם בניה עם ב' רוחניות וע"כ צריך להגביה למעלה כדי לבקש ולהריק ברכה למטה.
הה' לברך כנ"י ולומר אשר קדשנו שברכה זו ממקור הקדושה.
הו' לחמול על העניים במאכלו ולרחם עליהם ממה שחננו הש"י כדי שירחמו העניים והאביונים למעלה כענין העניים והאביונים מבקשים מים ואין כי כאשר עשה כן יעשה.
הז' לברך המוציא על הלחם הוא שנאמר להוציא לחם מן הארץ וכתיב ארץ יצא ממנה לחם ויתן עדות לומר המוציא שמפתח הפרנסה לא ניתן לשליח רק הוא בעצמו הוא המוציא.
הח' לאכול בנחת ובמוסר כי השולחן לפני המלך ואיך לא יתבייש מהמלך להיות גרגרן, ואם אינו עושה כן הוא נדבק במ"ה ולקח סדר מעשיו דכתיב הלעיטני נא ונדבק בנחש הוא שנאמר ובטן רשעים תחסר, אלא יאכל בנחת ובנקיות הוא שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך, ודע שצריך האדם להדמות ליוצרו בכל כחו ולהתבייש אפילו מחבירו היושב אצלו ואין צריך לומר מהש"י המצוי תדיר אצלו ומשגיח עליו.
הט' לעסוק בתורה על שולחנו שבזה יעסוק הקב"ה הת"ת בשולחנו כענין באתי לגני אחותי כלה ואם לא יעסוק בתורה כאלו אכל מזבחי מתים החיצונים ומעיד שמת זה מהם ואינו כן כי השכינה תתן חלק ומזונות לכל בריה לעליונים ולתחתונים ביום ובלילה והברכה מהשכינה נשפעת הוא שנאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, וע"כ יעסוק בתורה להורות שפועלת מכח תורה שבכתב ואז תדבק הצדק שהוא השולחן אל הצדקה.
הי' ליטול ידיו אחר שאכל והכוונה כדי להעביר זוהמת הנחש מחוה וע"כ הם במקום טבילה וטהרה ואין מברכין עליהם, וזהו שארז"ל מים אחרונים חובה ע"כ אגב גררה ובמקומם יתבאר בעז"ה, א"ל ע"כ דברת אתה ובמקום אחר אדבר אני בעז"ה.
אל"ר שלש תכיפות הן תיכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה וזה ידוע שצריך להסמיך כנ"י עם היסוד.
תיכף לסמיכה שחיטה שצריך להסמיך הנפש בבעלה, אלא מאי תיכף לנטילה ברכה זו התכיפה למאי נפקותא אדרבא קודם ברכה לנטילה מבעיא ליה שכל הברכות עובר לעשייתן, א"ל מי סברת בנט"י ראשונים דא"כ היה לכתוב ברכו ושאו ידיכם כמו שאמרת אלא לאו הכי הוא שעשו ידיכם קודש כלומר עשו מים אחרונים כדי להעביר זוהמת הנחש הנקרא מלח סדומית כדבריהם ז"ל ואחר ברכו את ה', וצריך הדבר להיות תיכף כי ידים עסקניות הן ושמא יחזיר לזוהמתן ע"כ תיכף בה"מ, ומה מאוד צדקו דברי הרב הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לבה"מ כי הוא עושה תכיפה אבל מי שנטל קודם ממנו יש קצת איחור.
ודע בני יש מקילין במים אחרונים אוכלים ואינם מטהרין כי מניחין זוהמא בבית ושבין ומטמאין אשריהם בעלי אמת המכירים את בוראם ומתדבקים בו שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם.
אל"ר הבא אל הסעודה ומצא שאומרים נברך שאכלנו מה עונה, א"ל בני צריך הוא לומר ברוך הוא ומבורך וברוך שמו תמיד לעולם ועד, ר"ל ברוך הוא נסתר ומבורך שמו הוא הבינה שם הנסתר המברכת לעולם ועולם לועד המפרנסת אותנו, והנה מורה בכל ויהיה לו לעולם כלומר אדנ"י, ואם הם עשרה אומר ברוך הוא אלקינו והנה מורה באלהות, ואם לא שמע נברך מהמברך רק מהעונין ברוך שאכלנו וכו' עונה אמן אע"פ שאין בו הזכרת השם כי ברוך הוא במקום הזה קרוב הוא לברכה שיש בו הזכרת השם, ואין מזמנין לע"ה בהיותו בחבורת הסעודה ותנא איזהו ע"ה ואמרי אחרים אפילו קרא מקרא ושנה משנה ולא שמש ת"ח הרי זה ע"ה ופסק שם רב הונא הלכה כאחרים, ודע בני שאצל אכילת בשר אם חטא ונמשל כבהמה נדמה ואין מלכותו בכל משלה אע"פ שקרא ושנה ושמש ת"ח ע"ה הוא, דאדם הראשון קודם שחטא מלכותו בכל משלה ואחר שחטא נמשל כבהמה נדמה ונאסר לו הבשר ואע"פ שהיה חכם בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, ודע בני כשם שאין מזמנין על ע"ה כך אין מקבלין עדות מע"ה, אל"ר והלא מזמנין ומקבלין עדות מע"ה א"ל ומאן הוא דדן הכי א"ל ר' יוסי הוא דיין ודן מזמנים ומקבלים, אל"ב והלא בפירוש אמרו אין מוסרין עדות לע"ה וטעמא משום דאין מקבלין עדות מע"ה וא"כ ר' יוסי הוא דיין חנף ומחניף לע"ה, אל"ר לא אלא אוהב שלום ורודף שלום, א"ל בני חרבן עולם הוא שהזימון דבר גדול שהרי ג' אנשים הם כח בראש אחד וזמן אחד, חסד פחד ת"ת ראש אחד וזמן אחד והעטרה מוציאה פעולותיה בפועל, וע"ה יען שהוא נמשך לצאת בחוץ הוא שנוא ללומדי תורה ואיך יצטרפו מה לתבן את הבר, וע"כ בני אדיין אחד אין לסמוך לדיינים כי לפחות ב"ד חצוף בעינן ולמה נסמוך בדברי ר"י אף כי יוס"י הוא בגימ' אלקים כי יחיד הוא ולכן בני ר' יוסי נדחק מיראת הגלות ותקן תיקון דחוק שאין הדין נותן, ובא וראה בני מה כוונו לומר ז' אכלו פת וג' אכלו ירק מצטרפין לעשרה משום דרובא אכלו דגן נינהו, ועתה יש למידק דיוק אחר דיוק הא כ"ש א' וט', והלא אם ו' אכלו פת וד' אכלו ירק הוי ק"ו לז' וג' אלא מדקתני ז' וג' דוקא נקט ולא משום רובא, וא"ה דהכי הוא שואל אני מ"ט ג' מצטרפי דוקא אלא הכוונה ג' רוחניות וז' ההקף מצטרפי כולם עם כנ"י שהיא בכלל הז' כן הדין למטה.
וכן אמרינן א' מצטרף לב' ומזמנין דדין הוא הואיל וב' אכלו פת שכן הדבר למעלה שאין אכילת המכריע כאכילת השנים ואפ"ה מצטרף, א"ל רבי א"כ אחד פת וב' ירק יצטרפו אל"ב לא, א"ל מ"ט א"ל בני אין הדין הזה רק בג' וז', אבל בזימון אפילו אכל כל ירקות שבעולם אין מצטרף עד שיאכל דגן אפי' פחות מכזית אין לחלק בהיקף ואל תלך כסומא בארובה ומינה לא תזוז אם לא בנטילה והמוציא ואכילת כזית, וגם ארז"ל שהקטן אין מצטרף לא לי' ולא לג' עד שיביא שתי שערות, הלא תראה שאר"י כמה פעמים אכלתי עם אבא חלפתא ועם ר' חנינא בר ציצי ולא הזמנוני עד שהבאתי שתי שערות, אל"ר והא הכא ה"נ אמר יחיד עם ס"ת מצטרף, אל"ר אינו מצטרף הקטן שלא הביא שתי שערות אפילו ס"ת עמו לא לתפלה ולא לקדיש ולא לזימון ולא לשום ענין רק לס"ת מצטרף ר"ל לקריאת התורה.
א"ל רבי ומאי שנא, אל"ב דע לך שכוחות החיצונים מסבבים היסוד וגם העטרה לקבל מהודם ומהדרם וביותר ביסוד והם השערות הנמצאות סביב הערלה ואם אין האדם מוכתר בדוגמא העליונה אינו מצטרף בדברים הצריכים עשרה, אך בקריאת התורה אע"ג דצריך עשרה אין שם רק קריאת התורה שבכתב וע"כ מועיל ס"ת עמו להרמיז על הענין, אל"ר אלא מעתה נרמוז במה שאמר כל זמן שלא נשא אדם אשה הוא חסר צורה א"כ אינו דוגמא ולא יצטרף וגם חתוך יד או רגל או סומא לא יצטרף, א"ל סומא משום שעיניו ניכר חתוך יד או הרגל הוא הדין ומי שלא נשא אשה לא אומר מחוסר צורה מאיבריו מפני שהעטרה במקום האשה והרי הוא שלם הוא שנאמר בשש צרות יצילך קרי ביה בשש צורות ר"ל מאי חסר צורה המעכבת יצה"ר היא אשה שיצרה תקפה כי עברה ביורדה בתחתונים במקום הרע וקנתה זנות וחימוד וכעס ושטות זהו בשבע לא יגע בך רע, א"ל רבי היש הפרש בשכור בין תפלה לבה"מ א"ל בני בברכת המזון אז"ל שמברך ואפילו שאינו יכול לדבר כראוי שכן אמרה התורה ואכלת ושבעת וברכת, וראה בני כוונה טובה שזה הרבה הדין על השולחן הוא כ"י ע"כ יש לתקן במה שקלקל איך שיוכל, אל"ר אמור לי ארז"ל כל ישראל ערבים זה בזה במצות לומר אע"פ שיצא מוציא א"כ גם ברכת הפירות אמאי אינו מוציא והלא ארז"ל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה מעל א"כ הברכה מצוה הוא, א"ל מצוה כשאכל, לא יאכל ולא ישתה ולא יברך ולא אמרו ערבות אלא במצות התליות עליו בחובה אבל ברכת היין והלחם והפירות לאו חובה הן רצה אוכל וחייב רצה אינו אוכל ופטור, א"ל והאיכא ברכת הלחם בפסח ומוציא, א"ל משום מצה דחובה עליו, אל"ר והאיכא ברכת היין בליל שבת, א"ל משום קדושת שבת חובה עליו, א"ל והא לא אפשר דלא אכל ואם לא יאכל ימות והתורה אמרה פרו ורבו גם אמר ושמרתם את כל מצותי ואם ימות לא המתים יהללו יה, והגדול שבכולם התורה אמרה בפירוש ואכלת ושבעת וברכת הוי ליה מצוה המוטלת עליו ויוציאנו ערב, א"ל בני שפיר ארז"ל דאם רוצה אוכל פחות מכזית ויפטור הערב, א"ל אם כבר אכל ככר שחייב בבה"מ אמאי לא יוציאנו הערב ואפילו שלא אכל הערב כלל וכלל הוי ליה מצוה המוטלת עליו הערב חייב להוציאו, א"ל איני מבין דבריך בשלמא שאר ברכות שפיר קאמרת דמוציא אלא בה"מ האיך יאמר הערב נברך שאכלנו משלו מצוה הבאה בעבירה הוא שהרי השקר בין שיניו שלא אכל והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ועוד ואכלת ושבעת וברכת כתיב צוה דאם לא אכל לא יברך, אל"ר הואיל וכבר אכל ונתחייב בבה"מ הערב מוציאו ומה שאומר שאכלנו משלו הוא כולל מה שאכל משנברא העולם כי מלת שאכלנו עבר וכולל הכל אלא שרז"ל אמרו צריך שיאכל כזית דגן והוא גזירה שלא יראה האדם ויחליף בפירוד ויבוא להוציאו, ומה שאמר ואכלת ושבעת וברכת הוא צווי לאוכל אע"פ ששבעת אל תבעט שלא לברך כענין וישמן ישורון ויבעט ולא בא למעט הערב שלא אכל, הלא תראה בני שכן הוא שהרי המדות כל מדה מברכת לחברתה ובעבור שמוטל עליה תפשוט מכאן ועשה כלל כל המוטל עליו חובה מוציאו אע"פ שיצא, הלא תראה אע"פ שנתברך הת"ת מברך העטרה שכן צריכה להתברך בחובה לפרנס עולם הגשמי, א"ל בני עדיין צריכין אתם לדעת דעו כי הנותנים לו כוס של ברכה ואינו מקבלו בשתי ידים ואח"כ לתתו בימין באהבה ובחיבה אינו אוהב המלך והמלך מבער השונאים מעליו ודוחהו ממחיצתו, ועל זה רמזו בדבריהם רז"ל שלשה מקצרין ימיו של אדם מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוטל שררה לעצמו, ומי שקראוהו לקרות בס"ת ואינו קורא, וע"כ ישלח ידו ויטול הכוס ואל יתן רשות לאחרים כי כיון שהעלוך אל תדיחהו.
וגם דעו לכם אע"פ שהשכינה מתברכת מג' נצח והוד ויסוד אפ"ה יש זמן שמתברכת מהאיש לבדו הוא שנאמר ואין איש שם על ל"ב, ע"כ אפילו יחיד יש לו לברך בה"מ על היין שהיין רומז על מדה"ד ואתה צריך למתק הדין, וזהו שכל הברכות נתקנו על היין כעין הבדלה וקידוש וז' ברכות וכיוצא בהן, וראו והבינו בני שהיין עולה ע' ואם תמלאהו עי"ן הוא סינ"י כ"י הטועמת יין הפחד והיין הוא כנפילה כענין השליך משמים ארץ תפארת ישראל שמים הוא ת"ת ארץ היא העטרה, וכיון שהוא כנפילה צריכה תקומה והוא שיין מלא יו"ד יו"ד נו"ן עולה קו"ם שבתוך היין הוא קימה ע"כ ברכהו, ועוד יי"ן עולה ע' שע' שרים ניזונים ממדת גבורה הפך ע' נפש שיצאו מיעקב ע' שרים פעמים ניזונין מן הרחמים וע"כ תתיש כחם להתגבר השפעתינו מן הרחמים, וגם בני דעו שהקב"ה אמר וברכת זו ברכת הזן, וברכת לשון יחיד שכל יחיד שב ומברך עם המברך הזן, א"ת ה' אלקי"ך הרי כאן ג' זו ברכות המזון, א"ת להתברך מיהו"ה שהוא הת"ת להתברך מהבינ"ה שהוא אלקיך על הארץ זו ברכת הארץ היא כנ"י לקבוע לה ברכה, הטובה זו בונה ירושלים והוא היסוד הבונה אותה והוא אלקי דוד כלומר אלקי העטרה ע"כ אמר הטובה כלומר כי היסוד נקרא טוב כענין ההר הטוב הזה והלבנון, וגם דעו בני שאפילו אוכל פחות מכשיעור חייב לברך ולא אמרינן דפטור אלא לאחריו שפעמים הברכה יורדת אפילו על מצוה קטנה אפילו שאין מצוה באכילת המעט שאוכל צריך לברך ולא כמו שאמרת יאכל פחות מכשיעור האמת אתך שאין חובה לאכול אבל כשאכל אפילו הפרי פחות מכשיעור ונתחייב לברך מברך הערב.
אל"ר משנה דאמרה ר' מאיר אומר בכזית מזמנין ר' יהודא אומר בכביצה שומו שמים על זאת התורה נתנה שיעור שנאמר ושבעת והם חולקים, מה תאמר עשו גדר אין זה גדר כי כל אדם שישבע יברך כשירעב לא יברך אלא ע"כ בשביעה נחלקו עד כמה יאכל וישבע וא"כ בשלמא ר' יהודא דאמר עד כביצה שפיר אלא ר' מאיר בכזית מי ישבע, ועוד כל זמן שלא שבע ומברך דבכזית בוודאי כ"ע ידעו דלא שבע הוה ליה ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא, א"ל לא מסרה הכתוב אלא בידי ר' מאיר והלכה כמותו בכזית כי כל השיעורים בכזית, ולא ידעת בני איזה מדה נקראת ארץ זית וצריכה ברכה וחז"ל ידעו האמת עד היכן צריכה ברכה אלא התורה אמרה עד שביעה ולא למעט כזית בא אלא אם היתה אומרת ואכלת כזית וברכת אפשר שהיה מברך אף בפחות מכזית והוה ליה לא תשא שפחות מכזית אינו שיעור, ור' מאיר כשמו כן הוא מאיר העולם על האמת ור' מאי"ר קרנ"י רא"ם קרניו אלא שמאיר י' עולמות, א"ל ר' שמעת מה שאמר ר' יצחק בר אישאן מים הראשונים מצוה ונתן ב' טעמים הא' משום סרך תרומה שאם לא היו נוטלין לחולין לא היו נוטלין לתרומה והיו עוברים שהידים שניות הן ופוסלים את התרומה.
ועוד אמר מצוה לשמוע דברי חכמים שהם גזרו בנטילה וסמכו על הפסוק והתקדישתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זו העברת הזוהמא בשמן קודם המים.
אני ה' אלקיכם זו ברכה שצריך לברך בנטילה וברכת המזון, א"ל ר' קשים דברי ר' יצחק כי עשה שברון גדול בנטילה ובטלה מהגלות לגמרי כי תינח בא"י דאית תרומה אבל בגלות לית תרומה אין צריך נטילה ולא הוה טעם מספיק מצוה לשמוע דברי חכמים, ועוד חז"ל שגזרו בנטילה ואסמכתייהו אינה אסמכתא כלל כי אמרו והתקדשתם בקיום מ"ע והייתם קדושים בקיום מצות ל"ת ויבא זה כענין קדושים תהיו כי קדוש אני דאי קאי במים ראשונים יאמר בפירוש רחיצה או ירמוז איזה רמז על רחיצה כמו שאמר ורחצו ידיהם ורגליהם וא"כ מצוה לשמוע ד"ח בדאית אסמכתא דכל דבריהם אקרא סמכוהו אבל בדלית אסמכתא למה נשמע להם, א"ל בני אין זה דברי ר' יצחק נשיא וגדול בתורה מתוקין וגדורין וצמיד פתיל עליהם וכוונת דבריו אינן נשמעים כי כוונת הענין מכוסה חתומה חותם אחר חותם ושמע בני מה אמר, מים ראשונים מצוה כי ידים שניות ואם לא יעבירם במים הטומאה יתחבר לתרומה שעליה נאמר וזאת התרומה וע"כ הזכיר תרומה בענין, ודע שאינם טהורין אפילו אצבעות אלא מהעברת מים עליהם ואם לא הטומאות נקשרות בתרומה היא כנ"י, וזהו שארז"ל מצוה לשמוע דברי חכמים והיה מן הדין לומר מצוה לשמוע ולעשות דברי חכמים שאם ישמע ולא יעשה מה תועלת אלא הכי אמר לשמוע כענין וישמע שאול, דברי אלו הספירות כענין עשרת הדברות, חכמים הן א"ב וא"ם, ועל ידי מה ע"י מים, אם טהר עשר אצבעות הרומזים בעשר ואז התרומה קדושה כי אין שם סרך טומאה וזהו והתקדשתם, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, והכוונה שלא להסיח דעתו וכוונתו מטהרת מים הראשונים והוא ענין נעוץ סופו בתחלתו כי אז מלח סדומית חלף והלך לו, ועתה אודיעך סוד גדול מאד שהרמיזו ז"ל בדבריהם שאמרו כל האוכל בלא נטילה כאלו בא על אשה זונה והכוונה שמחליף עורו בעורה (אפשר דכוונת בעל הקנה שמחליף עור הטומאה בעור הטהרה) מדה כנגד מדה כי הוא גרם להכנס האשה הזונה היא לילית חוה חיצונה בהיכל המלך זהו משום סרך תרומה יטול, והנוטל מברך בא"י אמ"ה אקב"ו ענט"י שצריך לברך בלשון נגלה ונסתר שכן פעולותיו נגלים והוא נסתר, ואע"פ שמדבריהם הוא מכל מקום מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כי כעין דאורייתא תיקון שכן גם מילייהו וגדרייהו קדושה הם ומברכין עליהם, ואחר אכילתו צריך לרחוץ ידיו ואינם טעונים ברכה והרי הם קשורים עם הראשונים להעביר הטומאה והזוהמא שאין עושין המצוה חצאין חצאין והמתחיל במצוה אומרים לו גמור שאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, ושים דעתך לדעת כן בראשונים מגביה ידיו להשלים כל העשר ובאחרונים משפיל ידיו להעביר הטומאה והזוהמא מן השלחן וע"כ אומר מים אחרונים חובה כי זוהמ"א במ"ק עולה בחוב"ה, וזהו שהרמיזו בדבריהם מים אחרונים צריכין כלי כי רוח רעה שורה עליהו וזהו חלקה לקבלם בכלי שלא תזיק בדינה כי האדם צריך לחלוק כבוד למדה"ד בפועל, אוי להם להמקילין במים אחרונים שהם בכלל הדין והראשונים לא נשלמו כי במה שתיקן שב עתה וקלקל לכן אתם קדושים עבדו את ה' בטהרה כי ידים בהיותם מזוהמות פסולים לברכה, ובאמת בני כל שאינו ראוי ליקרב ע"ג המזבח הוא מזבח אשר לו מזבח אחר דוגמתו מזהם הידים, אבל אם אכל הראוי ליקרב ע"ג המזבח אין שם זוהמא ואין צריך רחיצה, ובגלותא בעונותינו שאין מזבח אין ברירה והירא את דבר ה' יזהר לעשותם שאין מלח סדומית מלח ממש חלילה כי דע לך בני אברהם קודם שריפת סדום היה מקיים מים אחרונים כי לו המשפט איש החסד ולזרעו אחריו אבל האמצעים רשות.
אל"ר מה הם האמצעים א"ל בני בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר.
אל"ר אכל תבשיל של בשר בלא בשר מהו ליטול ולאכול תבשיל של גבינה בלא גבינה, א"ל בני עונש בשר בחלב כ"כ גדול כאשר תשמע במקומו בעז"ה ולכן יש לחוש אפילו מריחא דריחא מילתא היא, ואפילו פת נאפת בתנור אשר שם נצלה בשר אין לאכלו כל עיקר דלמא יאכל עמו גבינה כ"ש תבשיל של בשר, ואחריו אין לאכול תבשיל של גבינה כ"ש שבשר עמו, ואפילו קנוח יפה אינו מועיל, אך מים אמצעים בין גבינה לבשר אמרו ואין צריך לדבר בדבר שהוא רשות.
אל"ר חמי טבריא ומים סרוחין פסולין לנט"י ואמרינן ה"מ כשעקרן ממקומן אבל במקומן עולין עולין ולאו דוקא נטילה אלא אפילו טבילה עושים במקומן, אל"ר ומ"ש, א"ל בני בהיותם דבוקים בקרקע אף כי הם חמים מורים לחות בארץ ואינם נפרדים משם מים מטהרין אבל כשהם נפרדים הואיל והם לעצמם וחמים הם מורה דין והדין אינו מטהר כי אם כשפועל דין ברשעים שע"י זה הם שבים בתשובה ונטהרים מעונותיהם.
אל"ר מה תאמר בחמי האור א"ל לדעת חזקיה שוים הם שאלו ואלו פסולים אך ר' יוחנן ביד סולדת בהם מודה ליה אבל בחמין מעט פליגי.
אל"ר סתם אתמר חמי האור מאי חזית דקאמרת בסולדת לא פליגי אימא אדרבא כשאין סולדות גם חזקיה מודה לר' יוחנן כי פליגי בסולדת דר' יוחנן אמר נוטלין וחזקיה אמר אין נוטלין, א"ל בני בסולדת מורין דין גמור איך יתיר ר' יוחנן, אלא בשאין סולדת פליגי ור' יוחנן אמר לא דמי לחמי טבריא שנפרשו ממקומן שהם חמין מתחלת ברייתן ומורים דין ובדוחק במקומן הכשירם מצד שמורים לחלוחית ואין הארץ יבשה, אבל חמי האור שמתחלתם קרים רחמים גדולים, אינן מזיקין גם עתה כשאין היד סולדת ונוטלין, וחזקיה סבר אע"פ שהיו קרים הואיל ונשתנו מרחמים לדין הרי הם כאברהם הוליד את יצחק ואין נוטלים, וא"כ צדקו דברי ר' יוחנן ושפיר דמי ליטול במים שאין היד סולדת בהן שאין זה שנוי לדין רק כשהיד סולדת בהן.
אל"ר ברייתא היא החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כשרוצה לאכול מה חברה יש לטבילה עם הנטילה טבילה מטהר כל הגוף ואם אינו חושש בחציצה יחזור ויטמא כל הגוף ממקומות שלא שלטו שם המים של טהרה ורחמים, אלא נטילה קח נא בדמיונך היש לידים טהרה כשהם מחוברים בגוף טמא אלא העברת מים בעינן והגבהת אצבעות להוריד שפע ורחמים ממקור החיים וזהו שלא ישפיל ידיו ויחזרו המים לטמא הידים שהכוונה שאם ישפילם כופר במה שעשה וזו היא טומאת הידים כי נסגרו הצינורות וא"כ דהכי הוא חציצה למה תעכב.
א"ל בני בידים השלכת מים בעינן וחציצה מונע מקור העליון מלתת כי לא שלטו באותו מקום של חציצה והוה ליה טמא במקום המקטרג, לכן צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ואפילו כנגד הבשר ובלבד שהוא דבק דומיא דבצק חוצצין בנטילה, ואין הפרש בין נטילת לטבילה לענין חציצה רק כשיש מכה ע"ג היד ועלה קרום כמו עור קשה שאותו עור הוא חוצץ בין הבשר, שבטבילה חוצץ ובנטילה אינו חוצץ וטעמא דבטבילה טהרה בעינן חוששין לחציצה בנטילה העברת מים בעינן אפילו שעוברים על העור העברת מים קרינא ביה.
אל"ר עד היכן נוטלין, א"ל בני קידוש ידים ורגלים ונטילה לחולין ולתרומה כולן עד סוף היד היינו אצבעות והכף, ושמואל הוא דאמר כן משום דבקי הוא בשבילי דרקיע כי אחר שהאצבעות רומזים בעשר ספירות יש להם מקום אשר שם ההשפעה יורדת ונקראת כף ואע"פ שאצבע אחד רומז ביד מ"מ הה' אצבעות עם הכף נקרא יד וכל הנחלים הולכים אל הים ואשריו ואשרי יולדתו שחשש בזה וצדקו דבריו באמת כי אין לחלק הכף מן היד שהיא ג' פרקים.
אל"ר ולא ראית לרב נחמן מה אמר אפילו צואה בידו של אדם לא יטול לפירות והנוטל ידיו הרי הוא מגסי הרוח וכל אדם ימנע שלא יתחבר בגסי הרוח.
א"ל בני לכן לא תחושו לדבריו כי רבא הבין באיברי האדם שהרי הפך שמו וברא אדם (שתיבת בר"א הוא אותיות רב"א) אמר אין כאן גסות רוח וצדקו דבריו, גם ארז"ל בשעת הדחק נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו ובלבד שיהיו המים חסרים ממנו, וגם צריך שלא יסיח דעתו מהם לגמרי, א"ל ר' הטה הכלי לצד אחד ונטל או למד לקוף ונתן עליו מים עלתה לו נטילה או לא, א"ל בני ר' יוסי הוא דיין ומצריך כח האדם דוקא ובלאו הכי פסול, ואמת צדקו דבריו שהוא אמר דין אמת שכל הטהרות מכח האדם הוא ת"ת הנקרא אדם, וגם דע בני שצריך לשפוך על ידיו ג' פעמים חד לפחד וחד להוד אשר דרך שם מעבר הפחד וחד למה"ד הרפה וגם יזהר שלא ישים מים ביד אחת וישטוף את חברתה כי אלה המים טמאים הם, וצריכין הידים ההם נגוב וליטול פעם אחרת או להטביל במ' סאה, וראה כוונת הענין כי היד מטהר את חברתה במים שבכלי אבל מים שבכף לא כי הפחד סוף ה' ונקראת יד העטרת סוף ה' אצבעות ונקראת יד היוכל למתק אחת את חברתה בדין שבה לא אלא מים ממקום אחר בעינן כי היד הראשונה אש והב' אש ואין אחת מעכבת לחברתה ע"כ תופש הכלי בשמאל ושופך מים על הימין ואח"כ לוקח הכלי בימין ושופך על השמאל ואח"כ משפשף אחת לחברתה, ואם נוטל שניהם כאחת טוב, ודע כי מים ראשונים נטלים בין בכלים בין בקרקע בין במים צוננים בין במים חמין, אבל מים אחרונים אין נטלין אלא בכלי ובצוננין, ובחמין לא שחמין דין וחובה ואין לערב חובה בחובה, אבל בראשונים מצוה וחובה מערבים זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
ודע שאם נטל ידיו ויצא ודבר עם חבירו והסיח דעתו מאותו נטילה חוזר ונוטל, הראית בני שר' מאיר אומר שאין ליטול מן הגוי ולא מן אשה נדה משום שמטמאין במשא, ואדרבה הנטילה אינה רק העברת מים בי' האצבעות ומה לי גוי ומה לי נדה או אחר כי רק כח אדם בעינן וגוי אדם חיצוני נקרא הוא שנאמר טוב לחסות ביהו"ה מבטוח באדם ע"כ פליג עליו ר' יהודא והוא מלך שממנו מלכים ימלוכו וצדקו דבריו.
ודע בני שאין לכסות ידיו במפה אף כי היא טהורה ונקיה ולאכול בלא נטילה כי העברת מים בעינן, ועל שהידים עלולים לקבל טומאה אף מהאויר ע"כ אחר שהעביר מים עליהם מיד ינגבם, כי ר' אבהו הנקרא יד (אבה"ו גימ' י"ד) מטהר הידים והוא אמר האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא, וגם דע בני שאם נשתנו המים מחמת דברים שנפלו בהם ואין להם תואר מים פסולין לנטילה שהמים מורים רחמים ותואר המים מורים על דין.
ודע לך בני שכל הנהנה מעה"ז בלא ברכה נקרא גזלן שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, אביו ואמו הן הד"ו פרצופים שהעולם הגשמי בידם ניתן וצריכין ברכה במעשה ידיהם, ול"ש הנאת אכילה ול"ש הנאת ריח יברך מקודם ואח"כ יהנה, ולאו דוקא שאוכל כשיעור אלא אפי' פחות מכשיעור אפילו כל שהוא צריך ברכה דהא נהנה, אלא שאחר אכילת פחות מכשיעור אין צריך ברכה, ולא תימא הטועם דבר שאינו להנאה שאינו מברך לעולם מברך דהא נהנה הוא ממ"נ אלא אי חזר ופלט פטור.
א"ל ר' ברכה הסמוכה לחברתה שאין בה הזכרת שם ומלכות שמיה ברכה או לא, אל"ב ר' יוחנן הוא דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינו ברכה כשאינה סמוכה לחברתה מכלל דהסמוכה לחברתה אפילו בלא שם מלכות והזכרת שם ברכה היא, א"ל ר' והא סתם קתני ל"ש סמוכה ושאינה סמוכה, א"ל בני אם אינה סמוכה וחסר משם הזכרת שם ומלכות א"כ מאי מברך אך הסמיכה ממקום ברכה היא עולה ואע"פ שאין בה אזכרה ומלכות ברכה היא, אל"ר תינח בשניהם יש לו אזכרה בלא מלכות מלכות בלא אזכרה מה תאמר.
א"ל כשאינה סמוכה לחברתה לאו ברכה היא כי ברכה היא מדת הרחמים מכ"ע ע"י החכמה הנקראת אתה מהבינה הנקראת מלך וה' ואם אין מזכיר שניהן אין שם ירידת הברכה, אל"ר והלא אזכרה ומלכות משמע דוקא שלא הזכיר כלל אבל מלכות בלא אזכרה ואזכרה בלא מלכות ש"ד, אמר ליה בני מלכות בלא אזכרה לא שכיח אזכרה בלא מלכות שכיח, וה"ק אם האזכרה עם מלכות אז היא ברכה אזכרה בלא מלכות אינה ברכה.
אל"ר בעינן השמעת אוזן בברכה כי דרך האוזן הברכה יורדת שנאמר וישמע אלקים, עבר ולא השמיע לאזנו יצא או לא א"ל לא יצא שעיקר הברכה משמיעת האוזן היונק מהחכמה ומכתר, אל"ר מאי שנא ערום שלא יברך אלא א"כ כסה ערותו ואשה מברכת אע"פ שלא כסתה, אל"ב במקום ערוה אין ברכה, ובאשה עומדת לא אמרו אלא יושבת שפניה תחתונית טוחות בקרקע וכמו כסוי הוי ע"כ מברכת.
וגם יזהר אדם שלא יסיח בין ברכה לתחלת המעשה שמברך עליו שאם הסיח נשאר המעשה בלא ברכה וכל הברכות ע"י המעשים הם צורך גבוה, וע"כ חטאו גדול וא"כ צריך לחזור ולברך תניא רב ושמואל בני מחלוקת השלימו ביניהם ואמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בל"ת והוא כענין ולא תשבעו בשמי לשקר כי כל דבר פנימי הוא אמת ושקר הוא חיצוני, וע"כ לא תשבעו בשמי לשקר כן לא תשא את שם לשוא הוא במקום שקר, וברכה שאינה צריכה היא במקום שוא ואין המברך רואה סימן ברכה עד שיחזור ויאמר בשכמל"ו לתקן מה שקלקל.
וגם דע לך שבברייתא אמרו העונה אמן לא יענה אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא אמן ארוכה אלא אמן בינוני וגם לא אמן יתומה, גם ארז"ל העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך, ובאמת בני כי בברייתא ההיא כולם מסכימין בה שאמן קטופה לא כוון באמן עליון, וחטופה לא הוריד באמן אחרון כי חכמה עילאה וחכמה תתאה נקרא אמן מלשון אומן ע"כ העונה צריך שלא לחטוף אותו ולהניחו במקומו רק צריך להורידו למטה, ולא אמן קטופה המורה חלוק במאמרות הה' ומחלקם לחצאין ומניחו עם פחד יצחק שהוא כח הדין אלא צריך להניחו במדת הדין הרפה, ולא אמן קצרה שמוריד אמן בכנ"י שלא בשלימות כאדם הנושא משא וממהר להורידו, ולא אמן ארוכה שמוציא האמן העליון באמן התחתון וחוצה לו אלא אמן בינוני ר"ל מאמן ואמן הבינונית באמצע, ולא יגביה קולו יותר מהמברך ר"ל העונה אמן לא יגביה קולו שאמן שקול ואמן במקום אחר רומזים ועד תגביה הנה הוא בינ"ה ויותר משם לא, וע"כ לא יגביה קולו, ולא יענה אמן יתומה כי כוונת העונה אמן להוריד ברכת המברך עד כנ"י ואם זה לא שמע הברכה מהמברך א"ה על מה יענה אמן הוי ליה ברכה שאינה צריכה ולכן צריך לשמוע הברכה ולענות אמן, והא שהיו מניפין בסודרין היה כדי לשום דעתו כדי לשמוע הברכה כדי לענות אמן שלא יהא אמן יתומה, ודע בני שהמברך ועונה אמן אחר הברכה ויש שם מעשה או ברכה אחרת לפניו הרי זה מגונה שהרי הפסיק בין ברכה למעלה שהברכה הוכנה וזה הפסיקה, וי ליה למאן דעביד הכי אלא בהשלמת ברכותיו כעין בונה ירושלים בבה"מ וכעין ברכת ישתבח וכיוצא בהן שעונה אמן לחתום הענין כי מדביק הענין אדנ"י עם הוי"ה בעניית האמן ובבונה ירושלים בלחש תקנו העניית אמן בעבור שמזכיר ירושלים אשר היא במקום עניית אמן, אל"ר על חמשת המינים מברך לפניהם המוציא לחם ומחלק לכל המסובים היכול לטעום שום אדם מהם קודם המברך, א"ל אם ככר אחד לכולם הוא, צריך שיטעום המברך תחלה, ואם לאו יכולין לטעום, והבוצע לא יבצע עד שיכלה אמן מפי המסובין שאם השלימו אמן וזה בוצע הוה כפירה שחלק האמן ולא מניחו לנוח באמן האחרון, א"ל פירות האילן מברכין עליהם בורא פרי העץ ר"ל ברוך כתר, אתה חכמה, הוי"ה בינה, אלקינו הזרועות, מלך שב בבינה שהוא מלך, העולם הוא ת"ת שנקרא עולם ולא הזרועות מלכי הת"ת בורא האציל פרי הוא העטרה שהוא פרי היסוד הנקרא עץ, והפרי היא העטרה האצילה עולם הגשמי ומלאו פירות ופרנסה.
א"ל רבי מ"ש בפרי האדמה שמברך ב"פ האדמה הלא הכל מן האדמה ל"ש עצים ול"ש עשבים, א"ל כל ששם עץ עליו אתה צריך להזכיר כח העץ הרומז ביסוד אשר גם הוא נקרא הוי"ה שכן י' פעמים ה' ה' פעמים י' ו' פעמים ה' ה' פעמים ו' עולה עץ, וכ"מ שאין שם עץ עליו מברך ב"פ האדמה שהוא הפחד שנאמר הלעטני נא מן האדום הזה וע"כ חותם האדמה ואינו חותם הארץ, וכן על פירות האילן וכן על פירות הארץ מברך לאחריהן בורא נפשות רבות וכו', א"ל ר' מהו זה הברכה, אל"ב הנסתר שלו הוא הפחד הגדול ואינו ראוי לצאת, א"ל ר' אוציאנו אני והקשיבני ר"ל הקב"ה האציל וברא נפשות רבות וחסרונם מן העולם ואינם נראים כי חלים על כל מה שבראת זהו כי האדם עץ השדה, וגם שיחת דקלים, והקב"ה מחיה בהם נפש כל חי ר"ל ראוי לחזור בכל חי, וחותם בא"י חי העולמים ר"ל תתברך אתה חי העולמים וכנ"י מתברכת מחי העולמים, א"ל בני הכי הוא שאין לך מה שהאציל הקב"ה שאין עובר בדין בני חלוף בין בעולם הגשמי בין בעולם הרוחני ואף המאמרות, ואין לגלות הסוד כי לא ניתן לגלות שהעובר עבירה אם היה רואה גלגלו וחלופו היה מוסיף על חטאתו פשע באמרו הריני כאחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר ולא היה שב, ובאמת אינו כן שהקב"ה רוצה בתשובת רשעים ומקבל השבים באמת וע"כ כסהו וקרוב הדבר שרצו להכחישו לגמרי מצד זה הדבר והיראה, ודע בני שחמשת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל מברך בסופן ברכה אחת מעין שלש ודע שאפילו אכל גרעין אחד וחטה אחת מהשבולת מברך תחילה וסוף כי כשיש שם פרי עליו מברך שכנ"י נקראת פרי הוא שנאמר עץ פרי עושה פרי ולכן תנו לה מפרי ידיה ויהללוה כלומר וברכוה, ודע בני מים ודגים וביצים וגבינה ובשר וכל שאין גדולו מן הארץ מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות, ואין להזכיר לא עץ ולא אדמה שאינן לא מן העץ ולא מן האדמה אלא אומר בא"י אמ"ה ורומז כמו ברכת העץ ואומר שהכל הוא היסוד נהיה בדברו שכל נפשות היסוד מברכן אם ראויין ואם לאו יורדין בחלוף כי ביסוד מושב הצדיקים וע"כ החתימה בנ"ר (ונראה שע"כ חותם ח"י העולמים כי הוא יסוד כידוע), אל"ר תינח כולן מים מה חלוף יש להם, א"ל בני גם המים עוברין בזה הדין ויוכיח שבתקופה יחזרו לדם והכל מצד השמיטה הקשה, ובאמת בני כאשר ישתנה הפרי ויעשה ממנו מים מברך על המים שהכל כמו מים שהם פרי הארץ ומברך עליהן שהכל.
א"ל ר' ומ"ש ענבים שסחטן ולא מברך שהכל, א"ל בני שנא ושנא מפני כבוד הגפן הוא התפארת מלך בו' קצוות מזכירין ענינו בפירוש, ודע שכל דבר המזיק אין מברכין עליו כי אין בנזקים ברכה, ואל תטעה בני בשום פרי שנסחט לברך בפה"ע או בפה"א רק שהכל שאין הדין הזה רק בגפן ולא בדבר אחר, וראה והבן בני בעבור שיסוד עולם הנקרא כל לו הברירה ניתן בנפשו ע"כ כל מה דאכיל אפי' פת ושתה יין וכל דבר אם בירך שהכל יצא, ומי שאכל פת ואמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מרא דהאי פיתא יצא ור' יוחנן הוא דאמר שצריך להזכיר שם ומלכות, ודע בני שאם אכל מזונות מברך אחריו אחת מעין שלש ומה היא בא"י אלקינו מ"ה על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה שרצית והנחלת לאבותינו רחם ה' אלקינו עלינו ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלינו לתוכה ושמחנו בבנינה ונברכך בקדושה ובטהרה בא"י על הארץ ועל המחיה, והכוונה בא"י אמ"ה כתר חכמה ובינה שהוא ה' אלקינו מלך העולם ו' קצוות ואח"כ על המחיה כולל חסד ונצח ועל הכלכלה כולל פחד והוד ויסוד ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו, ואח"כ על ארץ חמדה טובה ורחב ר"ל על ארץ הכלולה ביסוד הנקראת חמדה ובת"ת הנקרא טוב, ובבינה הנקראת רחובות הנהר, שרצית והנחלת לאבותינו כענין בת היתה לאברהם בכל שמה, ואח"כ אומר רחם ה' אלקינו היא כ"י על הגשמיים, וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ר"ל תתברך הבינה על החסד ועל העטרה שמחיה היא העטרה, ואין לחתום ועל הכלכלה, ואחר אכילת ענב תאנה ורמון בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וחותם בא"י על הארץ ועל הפירות, והכוונה על העץ במקום הזה הוא ת"ת, פרי העץ הוא יסוד, על הארץ היא העטרה, ועל הפירות הכולל כל ההיקף הנקרא פירות, ואחר היין מברך ברוך א"י אמ"ה על הגפן ועל פה"ג ועל ארץ וכו' וחותם בא"י על הארץ ועל הפירות, ואין לחתום על פה"ג שהפירות שנשתבחה בהן א"י יש להן מעלה בברכה להרמיז בחתימה כל ההיקף נגד ה' מיני פירות וב' מיני מזונות, ר"ל מזונות חטה ושעורה פירות גפן תאנה ורמון וזית ותמר, וזה הכלל בני כל שהוא חשוב פרי מברכין עליו וכל שאין שם פרי עליו אין מברכין עליו.
ודע בני כתיב כל הנשמה תהלל יה ארז"ל איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה הוי אומר זה המריח ריח טוב, לכן כל המריח ריח טוב צריך לברך, ודע בני שמי שזכהו הש"י ונפשו אליו מלומדת מריח טוב שוכן באהלי בשמים כענין שזימן הקב"ה ליוסף הצדיק נכאת וצרי ולוט שלא יריח אותו צדיק ריח רע ואם קב"ה זימן לו נפש מסואבת מלומדת מריח רע שוכן באהלי מסריחין מזיקין הנפש, על כן המריח ריח טוב המהנה את הנפש צריך לברך ולהוריד ריח טוב מריח טוב העליון להריח ולברך ההיקף, ואם הוא מריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים, אל"ר ויאמר עץ בשמים א"ל עצי לכלול הוד ועטרה, ואם הוא עשב יאמר בורא עשבי בשמים, ואם הוא פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח וכיוצא בהן מברך אשר נתן ריח טוב בפירות והם ז' ימי בראשית והם מבורכים ומברכים למברכים וע"י מעשה בני האדם מתברכים, ואם מריח בעצים ובעשבים ובשאר מינים ב' מינים ביחד מברך בורא מיני בשמים, ואם הוא ספק מאיזה מין הוא אומר בורא מיני בשמים שנכללים העשבים והעצים, המריח בשמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב להרמיז השפעת חיות זהר העולם הוא השמן הטוב היורד בזקן אהרן ע"פ מדותיו מדותיו ממש, וכל ריח טוב ששמוהו להעביר ריח רע אין מברכין עליו כי ריח רע מעורב עמו, וכל ריח שאין לו עיקר אין מברכין עליו כגון בגדים ששם בארגז שבו בשמים ובשמים של נשים והמקטרות לע"ז אין מברכים עליהם כי הוא ריח המזיק ריח דין ריח חיצוני: