בית קודם הבא סימניה

ספר מעולפת ספירים-יום רביעי

ספר מעולפת ספירים-יום רביעי

-
מעלת המצות: אות א: למצות קרבן פסח, כתב בספר שמות דף מ"א ע"ב, כי מה שכתוב (שמות יב,ט) אל תאכלו ממנו נא, הוא לפי שלא יאמרו, כל כך אוכלים אותו לתאבון, שהוא על ידי שאוכלים אותו נא, גם לא תאכלו מבושל, שאם כן אין ריחו נודף ולא יראוהו המצריים, לכן היה צלי אש גם (שם) ראשו על כרעיו, שלא יאמרו בשר חיה או דבר אחר הוא, ועוד (במדבר ט,יב) עצם לא ישברו בו, כדי שיראו אלהיהם בבזוי העצמות באשפה ואין מציל: אות ב: למצות נסוך המים, כתב בספר בראשית דף רס"א ע"ב, שהלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה, היה אומר, אם אני כאן שהיא השכינה שנקראת אני, הכל כאן וכו': אות ג: למצות מים אחרונים, כתב בספר שמות דף קנ"ד ע"ב, כי מה שאמרו מים אחרונים חובה, רוצה לומר כי אחר שאוכל האדם ומתענג, צריך ליתן חלק תמצית לחיצונים, ומה הוא החלק מים אחרונים מאותה זוהמא היוצאה מהידים הוא נהנה, ולזה הוא חובה. רמז שבמקום חובה הם שורים, שהם צד הטומאה ולא במקום זכות: אות ד: למצות נטילת ידים בקומו בבקר, כתב בספר בראשית דף קפ"ד ע"ב, שאין לך אדם בעולם שלא יטעם טעם מיתה בכל לילה, וזה כי כשהאדם ישן, תכף הנשמה יוצאה ושורה על הגוף רוח הטומאה, וכשהאדם חוזר ונעור, יוצא מגופו רוח הטומאה ונשאר בידים, וכשהאדם נוטל ידיו יוצא גם מהם, ואסור להעבירם על עיניו קודם שיטול, וצריך שני כלים, אחד למעלה ואחד למטה על שם (במדבר יט,יט) והזה הטהור על הטמא: אות ה: למצות ציצית, כתב בספר במדבר דף ש' ע"ב סימן ד', בשם ר' נהוראי, סוד גדול אמר, כי בציצית כתוב לדורותם ובשבת כתוב לדורותם חסר וי"ו לדרתם לשון דירה, רמז כי בדירת האדם יש פרשת קריאת שמע במזוזה, אבל פרשת ציצית לא יש, במה נשלם על ידי שיצא האדם מעוטף בציצית, ואז המלאך המות זז ממנו, שנאמר מזוזות נוטריקון זז מות. אמר רבי נהוראי, מעיד אני עלי שמים וארץ, כי מי שיוצא מפתח ביתו מתעטף בציצית ותפלין [השכינה מזדמנת עליו] (הקדוש ברוך הוא מלוין אותו) ושני מלאכים המלוין לאדם מברכין אותו, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו: אות ו: עוד בספר במדבר דף קע"ה ע"א, בענין הציצית, כמה מלבושים מתוקנים לאדם בעולם הבא, וכל מי שלא זכה בעולם הזה במצות ציצית, מסירים ממנו שם אותם המלבושים ומלבישים אותו במלבוש אחר שמכיר בו דומה ותופסו לגיהנם. וזה כתב שרמז ישעיה ע"ה, (ישעיה כד,טז) בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו, אמר כי כל האומר קריאת שמע בלא טלית ותפלין, הוא בוגד שמעיד עדות שקר וגורם רעה לעצמו שילבישוהו בעולם ההוא מלבוש של בוגדים, וזהו ובגד בוגדים, ובזה יכירוהו המקטרגים: אות ז: למצות קריאת שמע, כתב בספר דברים דף קפ"ו ע"א, כך למדנו כל מי שאינו קורא קריאת שמע בעונתה יהא בנדוי [כל היום ההוא]: אות ח: למצות חופה, כתב בספר בראשית דף מ"ט ע"א, בפסוק (בראשית ב,כב) ויביאה אל האדם, רמז לזווג שצריכים אבי הכלה ואמה להכניסה לרשות הבעל, כמו דאת אמר (דברים כב,טז) את בתי נתתי, וזהו רמז (בראשית כח,יא) וילן שם ויפגע במקום, מכאן למדנו, שיפייס קודם שיבעול, וזהו ויפגע קודם והדר וילן שם: אות ט: עוד כתב רמז אחר, וילן שם כי בא השמש, שאסור לשמש ביום: אות י: כתב בספר שמות דף ק"ע ע"ב, במה שאמרו, קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שהכונה לאמר, מה קריעת ים סוף לא היה אלא שמתו המצריים בים ונצולו ישראל והיה קשה זה לפני ה' יתברך, שהרי שרו של מצרים היה מקטרג, הללו עובדי עבודה זרה וכו' ואלמלא זכות אברהם לא נצולו, כתיב הכא (שמות יד,כז) לפנות בקר לאיתנו, וכתיב התם (תהלים פט,א) משכיל לאיתן, כך הזווגים. והרי בזווג שני כתיב בכושרות בכי ושירות, מת אדם אחד ונתנה לאדם אחר: אות יא: כתב בספר ויקרא דף פ"א ע"א, מי שרוצה לקדש עצמו בתשמיש, לא ישמש אלא מחצי הלילה או מחצות הלילה, לפי שבאותה שעה הקדוש ברוך הוא נמצא בגן עדן ומתעוררת הקדושה העליונה זהו בכל אדם, אבל בתלמיד חכם, מחצות לילה ואילך הוא עת לעסוק בתורה: אות יב: ושם דף פ"א ע"א וע"ב, כתב רמז, כי אין השכינה שורה במי שאינו נשוי, וזהו (איוב כג,יג) והוא באחד לא כתיב והוא אחד אלא באחד, לומר כי הוא יתברך נמצא במי שהוא אחד שהוא נשוי, כי (בראשית ה,ב) זכר ונקבה בראם (שם) ויקרא שמם אדם, אבל מי שאינו נשוי הוא חצי גוף: אות יג: וכתב בספר שמות דף צ"ט ע"ב, כל הנשמות יוצאות מאילן אחד גדול שיש בגן עדן למעלה, וכל הרוחות יוצאות מאילן אחד קטן שיש למטה, ובחבורה נקרא (משלי כ,כז) נר ה' מהו נ"ר נוטריקון נשמה רוח והם כמו זכר ונקבה, וזה בלא זה אין להם אורה, ושם מבואר מאמר חכמינו ז"ל, (מועד קטן י"ח ע"ב) שמא יקדמנו אחר ברחמים: אות יד: וכתב בספר שמות דף ק"ב ע"ב, מי שנושא אלמנה אנו קורים עליו (משלי ז,כג) ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי א,יז) כי חנם מזורה הרשת, לפי שאינו יודע אם היא בת זוגו ונדחה האיש הראשון מפניו אם לאו, לפי שנשמת האדם כל י"ב חדש הוא פוקד את רוחו באשתו ובכל לילה יוצא ופוקד לנשמתו וחוזר, ואם האשה שמת בעלה אינה ניסת לאחר, כשנפש האשה הזאת יוצאה מן העולם הזה רוח האיש מתלבש יחד ברוח אשתו ומאירים יחד: אות טו: כתב בספר שמות דף ק"ה ע"ב, כי כל מי שלא השתדל בעולם הזה לישא אשה כדי שיהיו לו בנים, זה האיש נפשו מתגלגלת בתוך כף הקלע, וזהו רמז (שמות כא,ג) אם בגפו יבא בגפו יצא, אמנם אם בעל אשה הוא שכבר טרח לקיים ולא יכול, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו אלא ויצאה אשתו עמו, באים שניהם בגלגול פעם אחרת ואז זוכים לבנים יחד: אות טז: וכתב עוד בספר שמות דף ק"ח ע"ב, רמז (שם) אם בגפו יבא, כי מי שסירס עצמו בעולם הזה ולא קיים פריה ורביה וזהו בגפו, שכל העולם אינו עומד אלא על כנף א' של לויתן, וסוד זה בשעה שעומדים זכר ונקבה אלא שסירס הקדוש ברוך הוא הזכר וצינן הנקבה ואינם עושים תולדות, וגם האיש הזה בגפו יבא נכנס תחת אותו כנף שאינו עושה תולדות, הואיל וכך הוא בגפו יצא שם דוחים אותו ואינו נכנס לפרגוד: אות יז: ובספר בראשית דף צ"א ע"ב, כתב במאמר שמא יקדמנו אחר ברחמים, הקשה רבי אלעזר, וכי אותו אחר אין לו בת זוג. ותירץ דמשכחת לה כגון ראובן שמת בלא בנים והניח אשה, ובא שמעון אחיו ויבמה ונולד לו בן שאותו בן הוא נפש המת שחזרה נשמתו, נמצא שזהו אחר שאין לו בת זוג אלא אמו היתה בת זוגו, ואם כן זה הבן הנולד הוא חסר וצריך לאשה, וזהו שמא יקדמנו אחר. ואף על פי שאמרתי שיכול לקדם בתפלה ולקחת בת זוג אדם אחר, היינו כשאותו האדם זכאי והאחר חייב, אבל בחנם אינו יכול אף בתפלה: אות יח: וכתב עוד בספר בראשית דף מ"ט ע"ב, כי כל אדם צריך להמצא זכר ונקבה, ובזה לא תתפרד ממנו השכינה. ואם תאמר מי שיוצא לדרך שאין אשתו עמו השכינה חס ושלום בדלה הימנו, יש לומר, כי מי שיוצא לדרך עד שלא יצא בזמן שהוא בעיר זכר ונקבה, יסדר תפלתו לפני ה' ובזה ה' מזדווג עמו: אות יט: וכתב עוד בספר במדבר דף קמ"ב ע"ב וקמ"ג ע"א, סוד החבור בליל שבת, לפי שבערב שבת היה בורא רוחות ושדים קודם שיגמור יצירתם, עד שבאת חוה לפני אדם מקושטת ככלה ושמש עמה והניח שאר בריות: אות כ: וכתב עוד בספר ויקרא דף ק"ד ע"א וע"ב, שנמצא כתוב בספר שלמה ע"ה, כי בעת חבור האדם עם אשתו שולח ה' צורה אחת בצורת האדם רשומה חקוקה בצלם, ואם נתנה רשות לעין לראות, היה רואה האדם על ראש מטתו צלם א' בצורת אדם, ועד שעומד אותו הצלם ששולח האל יתברך על ראשו אינו נברא האדם, וזהו (בראשית א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכשיוצא לאויר העולם הוא הולך וגדל בזה הצלם, ובין ישראל ובין האומות יש להם צלם, אלא כי ישראל הצלם שלהם הוא מצד הקדושה והאומות צלמם מצד הטומאה, ולכך ישראל בחייהם אינם מטמאים, לפי שצלם קדושה עליהם, אבל במיתתם שהולך הצלם מעליהם, נשאר הגוף ריק בלי נשמה ושורה עליו רוח טומאה ומטמא. אבל האומות יש בגופם בחייהם רוח הטומאה כיון שמתו אף על פי שהם טמאים, מכל מקום כיון שיצא מהם עיקר רוח הטומאה, אין להם כח לטמא אחרים: אות כא: כתב בספר במדבר דף קכ"ה ע"ב וקכ"ו ע"א, אזהרה לאדם שלא יניח לאשתו שתגלה שערותיה, וזה לשונו, אמר ר' חזקיה תונבא [קללה ועונש] יבא ובהלה על מי שמניח לאשתו שתראה משערות ראשה החוצה, והאשה העושה כך גורמת רעות הרבה, גורמת עניות לביתה וגורמת לבניה שלא יהו חשובים בדור וגורמת לבעלה שיהא מקולל, ולכן צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערותיה, ואם עושה כך מה כתיב, (תהלים קכח,ג) בניך כשתילי זתים, מה זית בין בקיץ בין בחורף אינה נובלת עליה והוא חשוב על שאר אילנות, כך בניה יהיו חשובים ובעלה מתברך למעלה ומטה ורואה בני בנים: אות כב: כתב בספר שמות דף פ"ט ע"א, המשמש מטתו בלילי שבת, יוצאין מהם בנים צדיקים הנקראים בנים לה', ועליהם נאמר, (ישעיה נו,ד) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, אלו הם תלמידי חכמים שמסרסים עצמם כל ימות השבוע מלהוליד והם ממתינים ליום השבת, וזהו ישמרו לשון המתנה כמו(בראשית לז,יא) ואביו שמר: אות כג: כתב בספר ויקרא דף י"ט ע"א, תקון להנצל מלילית, יכוין לבו בעת החבור לשם שמים, ויאמר זה הלשון, עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא אתעטפנא. ואחר שיאמר זה, יכסה ראשו וראש אשתו שעה א', וכן בכל עת החבור עד ג' ימים לקליטה, כי מי שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת: אות כד: כתוב בספר שמות דף ג' ע"א וע"ב, שלשה הם שדוחים השכינה מהארץ ובני אדם צועקים ואינם נענים, מי ששוכב עם נדה לפי שאין טומאה בעולם כשוכב עם נדה, ולא עוד אלא שגורם חלאים רעים עליו ועל זרעו שיוליד מאותה טפה, שהרי כל טומאת הנדה קופצת על השוכב עמה. השני מי ששוכב עם הגויה ובעל בת אל נכר, ועל זה נאמר, (שמות כ,ג) לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' לא תשתחוה. הג' מי שהורג את בניו אותו האיש שאשתו מעוברת, וגורם להרוג העובר שבמעיה זה עון גדול, יש הורג נפשות וזה הורג בניו, אוי לאותו האיש, טוב לו שלא יברא, ועל זה העולם מתמוגג מעט מעט ואינו נודע, והקדוש ברוך הוא מסתלק, ודבר וחרב ורעב באים לעולם, שזה האיש ההורג את בניו זו היא נשמה שהולכת ושוטטת בעולם ואין לה נחת רוח:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור