בשמות הנחלקים לפי הנמצאים שם מיוחד לדבר אחד וכן לכל דבר שם כללי או פרטי. דע כי אלה העשרה חלקים מן השמות כולם קשורים קצתם בקצתם, ועל כן יתחייב מזה שיענו הדברים אלה לאלה בכל חלק וחלק מהם. ויזדמן שיבואו קצת דברים בזה שכבר באו בזולתו ממה שעבר או שיבואו במה שעתיד. ולפיכך אומר כי מה שבא בחלק הראשון שקדם לזה מענין זה הוא שראוי לספרו בזה החלק והוא ממין השמות המופרשים שדברנו בם לפי מה שהורנו הרב ז"ל בפרק י"ג של פירוש ההגיון. והוא שאמר בו כי השמות המופרשים הם השמות הנאמרים על עניינים משתנים וגם הם משתנים. כגון המים והאיש והאילן והדומים להם כמו שאמרנו בראש החלק שעבר לפני זה. וכבר אמרתי לך שזה אמת מצד אחד, אבל יש קצת דרך להקשות על זה מפני שכבר ימצאו שמות רבים מזה המין של השמות שיהיו כן לפי המשל הראשון, ויהיו ג"כ משותפים או מין אחר מהמינים שנזכיר. ואמנם עוד יש לומר שהראוי לומר על זה עם מה שאמרתיו שם למעלה בענין זה הוא שהשם המופרש הוא שמורה על גוף אחד מקובץ שלא יחלק הגוף ההוא לשנים, ויהיה שלם כבתחלה ויורה שמו על חציו כמו שיורה על כולו או על חלק מחלקיו ויהיה החלק שוה לכל בקריאת השם ההוא. כי זה הדבר לא יהיה בדבר שמקבל חלוקה, ואם כן לא יהיה בגוף ולא גוף. ואם אינו גוף אין שם מופרש תופס בו, ואם כן לא יהיה כי אם בשם השם לבדו כשיודע עניינו על מה הוא מורה כמו שאמרתי. ואמנם לפי דרך הרב ולפי מה שכיון בו ולפי מה שהחלוקה מכרחת להבינו על הדרך הפילוסופית הענין עומד בטוב כמו שאמר הרב ואז יהיה השם המופרש מופרש מכל שם לעצמו, ויורה על דבר מופרש מזולתו. וצריך שתתעורר על זה בזה המקום והוא שקריאת השמות אחר שההכרח מביא להיותה מוסכמת שההסכמה ההיא עם היותה כוללת אישים רבים אפשר שתשתנה בזמן קרוב או רחוק וזה מפני שנוי מקומות המסכימים: והנה ידוע שהאדם יש כח בנפשו ובלשונו לקבל כל הלשונות, עד שידע לדבר בכל לשון בצחות כמו שידבר בלשון הראשון שלמד. וזה הוא בו בטבע, אלא שהטבע הזה נבדל בין המדברים בהבדל גופותם וצורותם זה מזה, ר"ל כי כמו שימצא איש שנמזגו מזגיו במזג טוב ויפה ובינוני ולא חם הרבה ולא קר הרבה, אלא בדמות מזג המים הפושרים. על דרך משל עם שיטה מעט אל החמימות ולא יבש הרבה ולא לח הרבה, אלא כדמות השעוה החמה מעט המוכנת לקבל צורת החותם. ושיטה מעט אל היובש יותר ממה שיטה אל הליחות, כי זהו הנקרא המזג הטוב והוא השוה. כן כדרך הזו בעצמה ימצא איש שטבעו מוכן לקבל כל מה שימדוהו בקלות ובצחות, ואחר לפי מזגיו לא יוכל לקבל כמוהו (אפילו) ואם ימיתוהו על הלימוד. ואעפ"כ כבר יקבל או מעט או הרבה או בזמן רחוק או קרוב, אבל לא תהיה הקבלה שוה לכל. וזה כבר ימצא אפילו במדברים בלשון אחת לבד, שימצא איש רך הטבע שדבורו כדבור מקצת נשים, ותמצא אשה שדיבורה יותר עב מדיבורי כמה אנשים. ומאלה השנויים ימצאו רבים במדברים לפי הקולות והדברים. והנה נודע כי כשתתקרב אומה בעלת לשון אחת על דרך חדוש מה שלא היה כן קודם לכן ותבא לדור בשכונת זאת האחרת או עמה בארצה ר"ל מקצת אנשי זו האומה תשתתף עם מקצת זו האחרת. הנה יקרה מצד הקרבה או השכונה שתלמוד זו לשונה במקצת אנשיה בזמן קרוב. ואמנם בזמן רחוק או לבניהם אחריהם כבר יתחייב בהכרח שידברו בשתי הלשונות יחד רוב המדברים יחד, או כלם, עד שכל אחת מהם לא תכיר לשונה הראשון איזה משניהם היה [ראשון] אלא אם יש שם כתיבת ספרים מבדלת בין זו לזו. וזה בעונותינו אנחנו עם אחד, כמעט קרה לנו מפני התפזרותינו בין האומות הרבות ובין הלשונות המשונים ששכחנו כל לשוננו וצחותה ודקדוקה ונעדרה כמעל מפני רוב אומתנו, ולולי כתיבת ספרינו היה הכל בלתי נמצא: וראה איך היהודים הדרים בין הישמאלים מדברים בלשון ערבי כהם. והדרים בארץ יון מדברים יוונית והדרים בארצות הלועזים מדברים לועזות והאשכנזים אשכנזית והתוגרמים תוגרמית וכן השאר כלם. ואמנם הפלא הגדול הוא מה שקרה ליהודים בכל איסקיליאה שהם אינם מדברים בלשון לעז ובלשון יון לבד, כלשונות הלועזים והיוונים שדרים עמהם. אבל שמרו לשון ערבי שלמדוהו מימים קדמונים בעת היות הישמעאלים דרים שם, ולו שמרנו לשון הקדש אנחנו והם היה יותר ראוי והיו אז רוב אנשי עמנו חכמים ומבינים ויודעים לשונינו, ומשם היו עולים לדעת הכונה בה כמו שזכרנוה בקצת חלקי אוצר בסוף החלק ההוא. ואמנם הדבור המוסכם הנאמר על כל דבר ודבר הנקרא בשם קבוע לפי לשוננו שהיא לשון הקדש ראוי שיקחהו כל אדם בהסכמה ראשונה כפי מה שכבר הוחזקה ההסכמה עליו. ואחרי כן ראוי שישתכל בו אם הוא סובל ענין אחר מעולה מן המוסכם הראשון שיורה עליו בשום צד מן הצדדים, ויוליכהו אל הדרך ההיא. ועוד אחר כך יוסיף להשתכל בשני אשר הוחזק אצלו בראשון ויבקש עליו ענין שלישי מעולה מין השני, וכן יעשה עד שיוציא השם ההוא יהיה מאי זה מין שתרצה אל הסכמות אחרות. ואפילו אם סובל לשון אחרת ידינהו בה עד שיוציא ממין המין המועיל לחיי הנפש. וכן יעשה תמיד בכל שם עד שישוב כל שם ושם אל חמרו הראשון אשר ממנו נחצב, והוא צירוף האותיות הכולל שבעים לשונות: