אחר שפרסו את הטלית על ראש החתן והכלה, קוראים את הכתובה, , ומקדימים את הכתובה לנישואין, כדי שתהא מותרת לו גם מדרבנן, שהרי אין אשה מותרת לו עד שיכתוב לה כתובה.

אף אם שכחו לקרוא הכתובה לפני ברכות הנישואין, יקראו אותה אחריהם. אבל אם קראו אותה לפני הקידושין אין צריך לחזור ולקוראה אחרי הקידושין.

מעיקר הדין היה ראוי לקרוא את כל נוסח הכתובה מתחלה ועד סוף, ואולם נפוץ היום שמדלגים על קריאת חלק הטופס הקבוע, ומצאו לזה סמך נכון בהלכה. ואחר שקרא עד עיקר ותוספת, "בר ממאתן דחזו לה, והעלם על עצמו כנכסי צאן וברזל" קורא, הדירה בארץ-ישראל, ומדלג, וקורא מ"וקנינא מיד החתן הנז' וכו'" עד הסוף.

הקורא את הכתובה יגביה קולו באופן ששני העדים והחתן, ולכתחלה גם עשרה אנשים, ישמעו היטב את קריאתו.

אפשר לכתחלה לקרוא את הכתובה דרך רם-קול, ואין בזה כל מניעה.

מנהגינו לקרוא הכתובה בניגון, כדי ליקֵר את המצוה, ולפי שבזה נמשך לב העומדים שם להאזין יותר. ויש קהלות שלא נהגו לקרוא את הכתובה תחת החופה, אלא אחר הקידושין העדים והחתן חותמים, ומוסר הכתובה ליד הכלה.

נהגו מקדמת דנא לתת את קריאת הכתובה לחכם הקהל, או לחזן, אמנם כל זה כשהוא יודע לקרוא כמשפט.

על הקהל לעמוד גם בשעת קריאת הכתובה, ולכבד את המעמד, ולא לדבר ולעורר רעש באותה עת.

קודם קריאת הכתובה נוהגים להוסיף פסוקים של ברכה. ומה שנהגו לומר חצאי פסוקים יש להם על מה לסמוך. .

מי שנתכבד לקרוא הכתובה וראה שלא נכתבה כראוי, אבל אינה פסולה, לא ישנה לקרוא כפי שצריך להיות כתוב, אלא יקרא דוקא כפי מה שכתוב. וקורא הכתובה שטעה בקריאה, אל יתקנו אותו השומעים, במקום שתהא לו או לחתן בושה. וכן אם הביאו בטעות כתובה של אלמנה, וכדומה, לא יפסיק את הקריאה באמצע, כדי שלא לגרום בושה לחתן ולכלה, אלא אחר שיגמרו קריאת הכתובה, יתקנו הטעות, ואחר כך יחתמו העדים וימשיכו בהמשך סידור הקידושין. ובעת שקורא ידלג הטעות ויקרא בע"פ כפי מה שצריך, שאין הקריאה לעיכובא, ורק אחר הקריאה יתקן כאמור.

כשמגיע הקורא למילת "וקנינא" יעצור, ויושיט את המטפחת, או העט, לחתן לשם קנין. ואחר כך ימשיך לקרוא, ותוך כדי אמירת "וגם נשבע שבועה וכו'" יושיט ידו לחתן לשבועה, ולתקיעת כף. .

אחר הקריאה העדים והחתן חותמים, כדי שתהיה חתימת העדים קודם גמר קנין החופה. ויש שמחתימים העדים קודם החופה, אך טוב לנהוג כנז'.

די שהעדים יחתמו בשמם ושם המשפחה, . או שיחתמו פלוני בן פלוני.

יש שנהגו לכתוב את שטר הכתובה על קלף ובדיו, כדי ליפות את שטר הכתובה. אולם בודאי שאין זה לעיכובא, שהרי גם כתובה מודפסת שמוסיפים בה את שמות החתן והכלה, מקום עריכת החופה והזמן, וסך הכתובה, כשרה בפשיטות. ואדרבה יש אומרים שעדיף יותר שלא לכתוב.כתובה על ידי סופר בכתב אשורי.

אם כותבים כתובה בכתב אשורי על ידי סופר מומחה, על החתן לשלם את סך הכתיבה והנייר.

לא יחתמו על הכתובה כי אם עדים כשרים בלבד, אבל לא קרובי משפחה, אף אם יש שם ב' עדים כשרים, והקרובים הם בתוספת על העדים הכשרים.

צריך להסביר לחתן שידע מה הם חיובי הכתובה, ועל מה חותמים העדים, כי יש חתנים שאינם מבינים את ענין הכתובה והכל בעיניהם נחשב כעין טכס בלבד, ועיניהם תלויות בצלם. ומכל מקום אין החתן נאמן לומר שלא הבין מה שכתוב בכתובה, אף על פי שאינו יודע לקרוא. וכדי למנוע טענות אלה, מן הראוי שמסדר הקידושין יבאר לחתן בקצרה את תוכן ותורף הכתובה, ועל מה החתן מתחייב.

הבעל חייב מן התורה לדאוג למזונות האשה, כסותה, ועונתה. ומתחייב בעוד שבעה דברים מדרבנן, שהם עיקר כתובה שהוא בסכום של מאתים מנה לבתולה ומאה מנה לאלמנה, לכשיגרשנה. לרפאותה אם תחלה, לפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, להיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו כל חייה לאחר מותו כל זמן אלמנותה. ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו לאחר מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם מאם אחרת.

המנהג אצלינו שגם החתן חותם על הכתובה, . מלבד חתימתם של שני העדים והרב מסדר הקידושין, ויש טעם לדבר.

יש אומרים שחייב אדם להשכיר עצמו כפועל כדי להביא מזונות לאשתו. ויש חולקים ואומרים שאף על פי שיש על הבעל חיוב לפרנס את אשתו, אינו חייב להשכיר עצמו כפועל. וכן אין כופין את הלוה להשכיר עצמו כפועל לפרוע את חובו.

בעת קריאת הכתובה כשמגיע הקורא ל"וקנינא מיד החתן וכו'", נותן לו מטפחת והחתן אוחז בצדה השני, ומגביה לשם קנין. ויש שמיד עם אחיזת החתן במטפחת, עוזבים אותה אצלו וחוזרים ולוקחים אותה. ונהגו שהמטפחת היא של מסדר הקדושין. ואם אין לרב מטפחת, יוכל לקחת מאחרים, או שיעשה הקנין בעט. ונכון שהרב מסדר הקידושין יאמר לחתן, בעת שאוחז במטפחת, שיאמר בפני העדים: מתחייב אני.

על החתן והעדים לחתום בשמם המלא, כדי שידעו הכל מי החתומים, שכל שלא הזכירו שמו במפורש אין לו תורת עד.

אם לא חתמו החתן והעדים מיד אחר קריאת הכתובה תחת החופה, יחתמו לאחר החופה, ואין בכך כלום.

המנהג אצל הספרדים שבעת קריאת הכתובה הרב מסדר הקידושין משביע את החתן בשבועה חמורה ובתקיעת כף, כפי הנאמר בכתובות שלנו. ומנהגינו מיוסד על פי דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ויש אומרים שכן המנהג מזמן הרמב"ם. וכן העידו על המנהג: הרדב"ז, המהרי"ט, המבי"ט מהר"י בן לב, המהרשד"ם, המהרימ"ט, המהר"ם אלשיך, מהר"ם חאגיז, המחנה אפרים, מרן החיד"א, ועוד. ולכן מה שיש כמה מראשי הישיבות האשכנזים הקוראים תגר על מנהג הספרדים בזה, ומונעים מהחתן לישבע מחמת חומר השבועה. אינם צודקים בזה כלל, אחר שמנהגינו מיוסד על אדני פז. וכל המשנה מהמנהג במקום שנהגו כדעת מרן, ידו על התחתונה, והרי זה כמזלזל בכבודם של הקדמונים.

אחר שהעדים והחתן חתמו על הכתובה, נותן מסדר הקידושין את הכתובה לאם הכלה, או לאחד מקרוביה, והם שומרים אותה בביתם, ולא בבית החתן והכלה. ואם מסרו הכתובה ליד אבי החתן, כדי שישמור אותה, אין בכך כלום. אך יותר טוב ליתנה לאם הכלה כנז', וכן המנהג. ויש שנהגו שהחתן נותן את הכתובה לכלה, ואומר לה: הרי זו כתובתך. ואחר כך נותנים את הכתובה לאם הכלה כנז'. .