מנהג הספרדים ועדות המזרח שאין החתן מתענה ביום חתונתו. ובפרט בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. ואף אלה שנהגו בחוץ לארץ להתענות, יכולים לכתחילה לנהוג כמנהג ארץ ישראל בזה. ויש ליעץ לחתנים שביום החתונה יעסקו בלימוד תורה בתענית דיבור, שזה עדיף מתענית ממש.

ומכל מקום אף אלו שאין מתענים, או בימים שאין מתענין בהם, צריכים ליזהר שלא יהיו רודפים אחר מותרות במאכל ומשתה. ולא ירבו באכילה ושתיה יותר מדאי. ומיהו מותר לחתן ולכלה לשתות חלב ביום החתונה, ואין צריך להחמיר בזה. .

אותם הנוהגים להתענות ביום החתונה, אינן צריכים לקבל את התענית במנחה ככל תענית יחיד, מאחר שאצל אותה עדה הכל נהגו להתענות בו.

גם למנהג האשכנזים שמתענים ביום החתונה, אם התענית קשה לחתן ולכלה, לא יתענו. ולכן אם באמצע התענית החתן או הכלה חשים חלישות, אינם צריכים להחמיר, אלא יכולים להפסיק להתענות. וכן אם יום החופה חל יום אחר תענית צבור, וקשה לחתן להתענות שני ימים בזה אחר זה, גם בזה אין החתן צריך להתענות.

יש אומרים שאין לכלה להתענות ביום החופה, שלא נהגו בזה אלא החתנים. ויש אומרים שגם הכלה מתענה ביום החופה. ובלאו הכי כבר כתבנו שמנהג הספרדים שגם החתן אינו מתענה ביום החופה.

חתן שיום חופתו חל בחודש ניסן, והוא מבני עדה שנהגו להתענות ביום החתונה, מותר לו להתענות בחודש ניסן, שלא אסרו תענית בחודש זה אלא תענית צבור, אבל לא תענית יחיד. אלא שבלאו הכי אין מנהגינו להתענות ביום החופה. ואמנם לדעת הרמ"א מותר לחתן להתענות ביום חופתו בניסן, אף שהרמ"א אוסר תענית יחיד בניסן.

הנוהגים להתענות ביום חופתם, וחל יום החופה בט"ו בשבט או בט"ו באב, או באסרו חג, אין לחתן להתענות. והדין כן גם לאשכנזים.

יש שאין אומרים וידוי בשחרית עם החתן ביום חתונתו. אולם העיקר לדינא שיש לומר תחנון כל עוד שהחתן לא נכנס לחופה. אף אם החופה נערכת קודם השקיעה.

בבית כנסת שהחתן מתפלל בו בערב החופה, אומרים תחנון כרגיל, גם במנחה. אולם כשמתפללים מנחה באולם השמחות בסמוך ממש לחופה, עם קהל המוזמנים לשמחת החתן והכלה, מנהגינו שאין אומרים תחנון בשבילם.

מנהגינו שאין החתן אומר וידוי הארוך של רבינו נסים במנחה הסמוכה לחופתו, בסוף תפלת ה"שמונה עשרה", ובפרט אם מתפללים מנחה בסמוך לחופה.

יש חתנים שנוהגים לטבול במקוה ביום החתונה, והוא מנהג טוב והגון. אך אין בזה חיוב, שבזמן הזה אין חיוב על פי ההלכה על האנשים לטבול כלל. ולכן אם הוא אנוס שאינו יכול לטבול, יוסיף בלימודו והתורה מטהרתו.

החתן והכלה צריכים לקדש עצמן ביום החופה, ויעשו תשובה ביום ההוא, ויפשפשו במעשיהם מיום הולדתם עד היום הזה ויתוודו ויבקשו סליחה וכפרה מהשי"ת, ויהיו מודים ועוזבים ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב, ויקבלו על עצמם מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים ולהיותם קדושים וטהורים, ויתפללו שהקב"ה ישרה שכינתו ביניהם.

יפייס את הוריו וחבריו ביום החתונה, כמו בערב יום הכפורים, כי עבירות שבין אדם לחבירו אין התשובה מועילה עד שיפייס את חבירו. וכן ראוי ונכון שהורי החתן והכלה יעשו שלום עם שונאיהם ביום החופה.

ראוי ונכון שהחתן והכלה לא ילכו להצטלם ביום החתונה, קודם החופה, מחשש שיגעו זה בזו, כפי שהנסיון הוכיח. ובפרט שאין לאבד יום יקר זה בדברים של מה בכך.

ראוי שהחתן ירבה בצדקה ביום החופה. וצריך החתן ללבוש בגדי שבת בכל שבעת ימי המשתה.

מנהג ירושלים בשנים שעברו היה לערוך את החופה והקידושין קודם השקיעה. וטוב ונכון לחדש את המנהג גם בזמנינו. אך רבים נהגו כיום לערוך את החופה והקידושין בלילה, שאז האנשים פנויים ממלאכתם ויכולים להשתתף במעמד החופה, וברוב עם הדרת מלך, והנח להם לישראל במנהגם.

אם החופה והקידושין נערכים ביום רביעי סמוך לשקיעת החמה, אף על פי שלענין שבע ברכות שבעת ימי המשתה נשלמים ביום שלישי עם השקיעה, מכל מקום לענין וידוי ונפילת אפים יש להקל שלא לאומרם ביום רביעי, עד סוף שבעה ימים מעת לעת משעת החופה והקידושין.