שתי כפות של בשר שהיו מונחים בתיבה אחת, האחת בת יומא, בתוך מעת לעת, אלא שעבר עליה לינת לילה אחד, והאחרת אינה בת יומא, ובטעות לקחו אחת מהן, והגיסו בה דייסא של חלב שהיתה בקדרה רותחת, העיקר לדינא להקל בזה, שיש כאן ספק ספיקא, שמא הגיסו בכף שאינה בת יומא, ואת''ל בכף שהיא בת יומא, שמא הלכה כרבינו תם שלינת לילה אחד פוגמת, וספק ספיקא מעליא הוא. .

קדרה שהרתיחו בה חלב ביום א' בבוקר, וביום שני בבוקר טעו ובישלו בה בשר, ויש ספק אם עברו 24 שעות משעה שהחלב הרותח היה בקדרה, יש להתיר התבשיל. .

קדרה של חלב, ספק אם היתה בת יומא , או לא, שהרתיחו בה מים לשטיפת והדחת כלים, ונפלה חתיכת בשר לתוך המים הרותחים, ועד שהספיקו להסירה משם עברו כשיעור שתי דקות, יש להתיר חתיכת בשר זו. .

אם נזהרים שלא להגעיל הכלים אלא לאחר מעת לעת, אין להקפיד בהגעלת הרבה כלים ביחד, של בשר או של חלב, ואפילו לכתחלה מותר. ואין להגעיל כלי איסור בן יומו.

יש להתיר להכשיר את הדלפק מבשרי לחלבי, וגם למנהג האשכנזים בשעת הדחק יש להורות להיתר, אלא שיש להקפיד להעמיד שם תלמיד חכם הבקי היטב בהלכה בכל פעם שמכשירים את הדלפק מבשר לחלב, ולהיפך.

מותר לכתחלה לבשל מאכל שאינו לא בשרי ולא חלבי , בקדרה בשרית נקיה אף שהיא בת יומא, ולאכול תבשיל זה עם מאכלי חלב, שהעיקר לדינא כדעת מרן הבית יוסף בבדק הבית, שמותר לגרום אף לכתחילה לנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ולכן מותר לכתחלה לאפות פת בכלי של בשר בן יומו, על דעת לאכול הפת עם מאכלי חלב, או לטגן ביצה במחבת בשרי בן יומו, בשמן חדש, על מנת לאכול אחר כך את הביצה עם גבינה, ואין בזה איסור כלל. וכן מותר לבשל אורז בקדרה של בשר בת יומא, ויאכל את האורז עם לבן או חמאה, שזהו נותן טעם בר נותן טעם, שהבשר נתן טעם בקדרה, והקדרה נתנה טעם באורז, ועדיין היתר גמור הוא. וכיון שהוא טעם קלוש ביותר, ואפילו משהו אין בו, מותר לאכול האורז עם חלב. ואפילו יודע מראש שעתיד לתת לבן או חמאה באורז לאחר בישולו, מותר לבשל האורז בקדרת בשר בת יומא, שלכן התירו הפוסקים דבר זה אף לגבי חמץ, אף על פי שאיסורו במשהו, ולכן אף כאן מותר לכתחלה לבשל אורז בקדרת בשר בת יומא, על מנת שאחר כך יאכל האורז בכלים של חלב, עם חמאה. .

נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, שכתבנו להתיר לכתחלה, לא רק אם היה הטעם הראשון בכלי והטעם השני באוכל שנתבשל בו, אלא אפילו אם היה הטעם הראשון באוכל, ומן האוכל ההוא נפלט טעם באוכל אחר, הרי המאכל השני נידון כנ''ט בר נ''ט, ומותר לאוכלו בחמאה, שכן מוכח מדברי הראשונים. גם דין נ''ט בר נ''ט הוא אפילו בשעת הבישול, כגון טיפת חלב שנפלה על הקדרה שמבשלים בה ירקות, כנגד הרוטב, מבחוץ, מותר לבשל את הירקות לאחר מכן בכלי אחר עם בשר. .

מחבת של בשר שטעו וטיגנו בו מאכלי גבינה, ונשארו בה שיירי גבינה, ושהו בה מעת לעת, ולפני שיכשירו את המחבת שכחו וטיגנו בה מאכל היתר, יש להתיר המאכל.

אם אין בביתו שני קערות מטבח נפרדות, האחת לבשר ואחת לחלב, מותר להדיח כלי בשר בקערה אפילו ברותחין, ואחר כך להדיח באותה קערה כלי חלב ולהדיחן ברותחין, ואף על פי שיש שומן בעין בסירים ובצלחות של הבשר. ומכל שכן כשיש עמהם מי סבון . .

אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם בשר, ואם לש אפילו בשוגג, הפת אסורה, אפילו לאכלה לבדה. ואם יש בעיסה שיעור לבטל את החלב, מותר לערב החלב בעיסה, ואין בזה מבטל איסור לכתחלה.

יש אומרים שאם אפה פת עם חלב יותר משיעור אכילה אחת, רשאי לחלק הלחם למשפחות הרבה, שיתן לכל המשפחה מספר ככרות הצריכות לחם לסעודה אחת, ויש חולקים. וכן עיקר.

יש אומרים שאם נותן בפת כל כך גבינה עד שניכר שהפת עם גבינה, כגון שהפת נעשית לצהובה, או שעשה סימן והיכר אחר, וכגון ששינה מצורת הפת, מותר לאפותה עם חלב. ויש אומרים שכל זה בעושה לעצמו, אבל למכירה אין להתיר ע''י סימן והיכר, מפני האורחים הבאים ממקום אחר. ומכל מקום בדבר שכבר דשו בו רבים במקומות רבים כמו בבורקס, אין לאסור לעשותם עם גבינה.

אף על פי שאסרו חז''ל ללוש עיסה בחלב, פן יבא לאכול הפת עם בשר, מכל מקום מותר ללוש עיסה של עוגה מתוקה בסוכר עם חלב או חמאה, שאין דרך לאכול עמה תבשיל של בשר מפני מתיקותה. וכן מותר לעשות שוקולד עם חלב או חמאה, אלא שיש לרשום על נייר העטיפה של השוקולד שהוא עם חלב. .

יש מי שאומר שאם כבר לש הפת עם החלב, יכול לבשל הפת עם חלב ותהיה מותרת באכילה, אבל העיקר לדינא שכיון שנאסר, יותר לא יוצא מאיסורו, גם אם יבשלנו.

מה שאסרו ללוש עיסה בחלב, כל זה שאופה פת יותר מכדי שיעור אכילה אחת, אבל אם אופה שיעור מועט כדי אכילה אחת, מותר ללוש העיסה בחלב, גם בלי היכר. .

פת שנילושה בחלב ונאסרה - שמא יאכלנה עם בשר, - אסור גם למוכרה לגוי, שמא ימכרנה לישראל, אלא אם כן יבצע כל ככר לשתים שבאופן כזה אין לחוש שמא ימכרנו לישראל, שאין דרך ישראל ליקח לחם פרוס מגוי. וכן מותר לכולי עלמא למכור פת איסור לנכרי על ידי שיבצע כל ככר לשנים, . . ויש מי שכתב שאפילו אם יבשל את הפת בחלב באופן שיהיה ניכר שיש בפת חלב, אין להקל. אולם המיקל בזה יש לו ע''מ שיסמוך, והיינו רק לשיעור מועט כדי שיאכל הפת בו ביום, אבל בפת מרובה שנשאר כולו אצל בעל הבית שעבר ולש פתו עם חלב אין להתיר על ידי בישול. . .

אם נשפך חלב על ככרות לחם רבים מאד, יש אומרים שהככרות נאסרו כולם גזרה שמא יאכלם עם בשר, ולדינא, יש לחלק הככרות להרבה בעלי בתים, כשיעור שיאכלו בו ביום, שהוא שיעור מועט, באופן שרחוק הדבר שישכח ויאכלם עם בשר, או שיעשה סימן בככרות הלחם, כגון שימשח אותם בחמאה וגבינה, שיהיו ניכרים לעין. ואין זה דומה להלש עיסה גדולה בחלב, שכל הפת אסורה, דשאני הכא שנעשה כן אחר האפיה בלא כוונה, ובאונס. .

פת שאפאו עם הצלי בתנור אחד, אסור לאכול פת זו בחלב, והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול המחזיק שנים עשר עשרונים, , ופיו פתוח, מותר. ותנור כזה אינו מצוי אצלינו. ודגים שאפו אותם בתנור אפיה של ימינו יחד עם בשר, הן הבשר והן הדגים אסורים באכילה.

חלב שנפל למים, והיה במים ששים לבטל החלב, יש אומרים שמותר אף לכתחלה לבשל במים האלו תבשיל של בשר, ואין בזה משום: אין מבטלים איסור לכתחלה. ומכל מקום נכון להחמיר לכתחלה במים שמצויים ביותר. אולם אם נפל מן המים לתוך קדרת הבשר, אין לאסור התבשיל, אפילו אם אין ששים בקדרה כנגד המים, שהרי כבר נתבטל במים.

מה שיש נוהגים לתת החמין של שבת מערב שבת לתוך התנור שבמאפיית הלחם הציבורי, ולוקחים החמין למחרת בשבת, והקדרה שיש בה בשר היתה מכוסה היטב, מותר לעשות כן אף לכתחלה. והלחם שאופין בתנור לאחר מכן מותר לאוכלו אף עם גבינה, .

התוחב כף חולבת לתוך קדירה של בשר, או ההיפך, משערים בכל מה שנתחב בקדירה. ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו. והעיקר כסברא ראשונה. ותבשיל של אורז עם חלב, והאורז היה משונים גרם, והחלב עשרים גרם, נמצא שבכל עשרה גרם יש שמונה גרם אורז ושני גרם חלב, ותחת כף בתבשיל הזה, שכמות הכף עשרה גרם, נמצא שבלע שני גרם מתוך התבשיל, ואחר כך טעה ותחב הכף בתבשיל של בשר, אם יש ששים פעם בתבשיל הבשר נגד שני גרם של החלב, מותר. .

צנון או סלק שחתכם בסכין של בשר בן יומו, אסור לאוכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ואם לא יהא בו טעם בשר, מותר בהדחה. והיינו שגם בדבר חריף אם אינו בן יומו צריך כדי נטילת מקום. .