מצות עשה מן התורה על הכהנים שיברכו את העם, שנאמר כה תברכו את בני ישראל, וכל כהן שאין בו מדברים המעכבים אותו ואינו עולה לדוכן עובר בעשה. ואינו עובר אלא כשקוראין אותו. שנאמר אמור להם ותרגם אונקלוס כד יימרון להון והמנהג במדינותינו שאין נשיאת כפים אלא ביום טוב, משום דאז שרויים בשמחת יום טוב, וביום הכפורים יש בו שמחת מחילה וסליחה. וטוב לב הוא יברך מה שאין כן בשאר ימים אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב אין נושאין כפיהם אלא בתפלת מוסף שיוצאין אחר כך מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב. עוד נוהגין במדינותינו שביום טוב שחל להיות בשבת אין נשיאת כפים אלא ביום הכפורים, שאפילו חל בשבת נושאין כפיהם, ויש מקומות נוהגין שבכל יום טוב אפילו חל בשבת נושאין כפיהם וכן נכון יותר.

אין נשיאת כפים אלא בעשרה והכהנים מן המנין. לפי שגם הם בכלל הברכה שנאמר ואני אברכם.

קודם נשיאת כפים לא ישתה הכהן לא יין ולא שאר משקה ממשקות המשכרין. ואם לבו חלוש ורוצה לאכול פת כיסנין קודם מוסף ישמע קידוש מאחר.

קודם הדוכן צריך הכהן ליטול ידיו עד הפרק, שהוא חבור היד עם הזרוע, כדרך שהיו מקדשין את ידיהם במקדש לעבודה, שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ויש ספק אם צריכין לברך על נטילה זו או אין צריכין לברך, כיון שבירך על נטילת ידים בקומו ממטתו ומספיקא נוהגין שלא יברך. ואם נגע בינתים במקום מטונף היה ראוי לברך על נטילה זו, אלא שלא נהגו. וראוי לכל כהן ירא שמים לשמור היטב ידיו מנטילת ידים שחרית, ליגע במקום המלוכלך כדי שלא יצטרך לברך שנית.

הלוי יוצק את המים על ידי הכהנים על שם שנאמר וגם את אחיך מטה לוי הפקד אתך וילוו עליך וישרתוך, ואם אין שם לוי יצוק בכור פטר רחם שהוא קדוש על ידו, ואם גם בכור אינו, מוטב שהכהן בעצמו יצוק ולא יצוק ישראל. הלוי או הבכור אשר יצוק מים על ידי הכהנים אם אין ידיו נקיות, יש לו לרחוץ ידיו תחלה.

אסור לעלות לדוכן במנעלים. ויחלוץ המנעלים קודם נטילת ידים וטוב ליזהר להצניע המנעלים תחת הספסלין שלא יהיו מגולין ונראין, מפני כבוד הצבור.

כשהשליח צבור מתחיל רצה צריכין כל הכהנים לעקור ממקומותיהם לעלות לדוכן, ועל כן יטלו את ידיהם קודם לכן, כדי שכשיאמר השליח צבור רצה, יעקרו מקומם לעלות לדוכן עם ידים ראויות לברכה, ובדיעבד גם אם נטלו ידיהם אחר כך שפיר דמי.

כשעלו לדוכן, עומדים ופניהם כנגד הארון הקודש שבמזרח, ואומרים מודים דרבנן עם הצבור, ואחר כך אומרים יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתני לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהיה בה שום מכשול ועון מעתה ועד עולם. ומאריכין בתפלה זו עד שיכלה השליח צבור ולך נאה להודות, כדי שיענו הצבור אמן גם על תפלה זאת. השליח צבור אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו' בלחש, ותיבת כהנים אומר בקול רם, ובזה הוא קורא את הכהנים שיברכו, ושוב אומר בלחש, עם קדושך כאמור. ולאחר שקרא השליח צבור כהנים, מתחילין ומברכים כולם ביחד ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, והופכין פניהם כלפי העם ומסיימים את הברכה, לברך את עמו ישראל באהבה. ועונין הצבור אמן, אבל השליח צבור לא יענה אמן משום דהוי הפסק. מה שאומרים ''באהבה'' הוא לאפוקי שאם הצבור שונאים את הכהן, או הכהן שונא את הצבור, לא ישא את כפיו, וסכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ועל כן יש לו לצאת מבית הכנסת. אם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד, אינו אומר השליח צבור כהנים בקול רם אלא הוא מעצמו מחזיר את פניו.

מגביהים את ידיהם נגד כתפיהם, ופושטין אותם, וחולקין אצבעותיהם שיהיו ביניהם חמשה אוירים דהיינו בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אחד. ובין שתי אצבעות לאגודל גם כן אויר אחד וכן ביד השניה הרי ארבעה אוירים. ובין אגודל לאגודל גם כן אויר אחד הרי חמשה אוירים, וצריך לעשות כן משום דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים. וצריך להגביה יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויהא אגודל ימין על אגודל שמאל, ופורשין כפיהם שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים.

בשעת שהכהנים מברכין את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו בתפלה, והעם יכוונו לברכה, ויהיה פניהם נגד פני הכהנים אבל לא יסתכלו בהם, וגם הכהנים בעצמם לא יסתכלו בידיהם. ונהגו לשלשל את הטלית על פניהם, וידיהם חוץ לטלית, וגם הצבור משלשלין את הטליתים על פניהם שלא יסתכלו.

העם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אלא אם כן היו אנוסים, אבל העם שמן הצדדים לפניהם המה בכלל הברכה, ובמקום שהארון הקודש בולט מן הכותל, אם כן האנשים שעומדין אצל כותל מזרחית המה מן הצדדין שאחורי הכהנים, צריכין ללכת משם ולעמוד במקום שיהיו לכל הפחות מן הצדדין שלפני הכהנים, ואם אי אפשר, הרי הן כמו אנוסים והם בכלל הברכה.

השליח צבור מקריא אותם ברכת כהנים מלה במלה, והם אומרים אחריו כל מלה עד שמסיימים פסוק ראשון ועונין הציבור אמן, וכן אחר הפסוק השני ואחר הפסוק השלישי. לא יקרא השליח צבור בעל פה אלא מתוך הסידור שלא יתבלבל, ויכול לומר גם הוא האמנים שלאחר הפסוקים ולא הוי הפסק שזהו צורך תפלה. ואלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון, יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, משום דתיבות אלו הן לנוכח, לכן הופכין את עצמן גם להצדדין כדי לברך את כולם. וכן הופכים גם בתיבת שלום, לפי שהוא סיום הברכות, ובשעה שמאריכין בניגון של התיבות שבסוף הפסוקים, דהיינו וישמרך, ויחנך, שלום, אומרים הצבור רבונו של עולם וכו' והמקריא אפילו אינו השליח צבור לא יאמר רבונו של עולם מפני הטירוף, ומכל שכן שאם הוא השליח צבור שלא יאמרו מפני הפסק בתפלה, ולא ינגנו הכהנים אלא ניגון המיוחד מפני טירוף הדעת.

בשעה שהכהנים אומרים את התיבות, אין לצבור לומר שום פסוק רק ישמעו היטב בכוונה את התיבות מפי הכהנים, כי כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מאזין ומכוין לברכה ואם אומרים הפסוקים אינם יכולים לכוין לברכה, אך קצת נוהגין לומר פסוקים, ויזהרו שלא לאמרם אלא בשעה שהשליח צבור או הכהנים מנגנים, ולא בשעה שאומרים את התיבות.

אחר כך מתחיל השליח צבור שים שלום, ואז הכהנים מחזירים את פניהם כלפי ארון הקודש שבמזרח, ואומרים רבון העולמים וכו', ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים השליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום, כדי שיענו הצבור אמן גם על תפלתם, ואם אינם יכולים להאריך כל כך יאמרו עוד, אדיר במרום וכו', ובראש השנה ויום הכפורים שמנגנים היום תאמצנו וכו', לא יתחילו הכהנים רבון העולמים וכו' עד קרוב לסוף כדי שיסיימו בשוה עם השליח צבור.

אין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו וכו', עד שיכלה לגמרי תיבת ''כהנים'' מפי המקריא, ואין המקריא רשאי להתחיל ''יברכך'' עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הצבור, וכן באמן שעונים אחר וישמרך, ויחנך, שלום. ימתין המקריא ולא יתחיל, יאר, ישא, שים שלום, עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הצבור, ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור להיכל, עד שיתחיל השליח צבור שים שלום, ואינם רשאים לכוף אצבעותיהן מפשוטתן, עד שיחזירו פניהם מן הצבור, ואינם רשאים לעבור מן הדוכן, עד שיסיימו הצבור אמן לאחר את עמו ישראל בשלום.

כשמחזירין הכהנים את פניהם, בין בתחלה בין בסוף לא יחזירו אלא דרך ימין. לכן בתחלה כשעומדים ופניהם למזרח, יפנו לדרום ואחר כך למערב, ואחר הדוכן כשהופכין פניהם למזרח פונים דרך צפון. וכשהם יורדין מן הדוכן יהיה פניהם קצת לנגד ארון הקודש, ויפסעו לאחוריהם כתלמיד הנפטר מלפני רבו, כשנועלין המנעלים לא יגעו בהם, ואם נגעו צריכין ליטול ידיהם.

משתדלים שהשליח צבור לא יהיה כהן. ואם הוא כהן לא יעלה לדוכן. וגם לא יקרא לפני הכהנים, אלא איש אחר יעמוד אצלו שיקרא ''כהנים'' וגם יקרא לפניהם את התיבות יברכך וגו', והשליח צבור עומד ושותק עד שים שלום, ואינו עובר במה שאינו עולה לדוכן, אף שזה קרא כהנים בקול, כי אין הכוונה אלא על מי שאינו עומד בתפלה ועקר רגליו ברצה, ואם אין שם כהן אחר אלא הוא, אזי כדי שלא תתבטל מצות נשיאת כפים, יעלה הוא לדוכן וסומך על נטילת ידים של שחרית. כיצד עושה, עוקר רגליו קצת כשאומר רצה, ואומר עד ולך נאה להודות, ואחר אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו' והשליח צבור עולה לדוכן, וזה האחר מקריא לו, וחוזר השליח צבור ואומר שים שלום, ולא יאמר רבון העולמים וכו' עד לאחר הקדיש. ואם לא עקר רגליו ברצה אינו רשאי לעלות.

צבור שכולם כהנים, אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן, למי מברכין, לאחיהם שבשדות. ומי עונה אחריהם אמן, נשים וטף, ואפילו אין נשים וטף, עניית אמן אינו מעכב, ואם יש יותר מעשרה, היתרים מעשרה יעלו לדוכן, ועשרה ישארו לענות אמן.

כהן שנשא את כפיו ואחר כך הלך לבית הכנסת אחרת, אם רוצה יכול לעלות לדוכן גם כאן, ואם אינו רוצה אף ששומע קוראין ''כהנים'' אינו צריך לעלות כיון שכבר עלה.

מי שיש לו מום בפניו. במדינותינו שנוהגין שכל הכהנים משלשלים את הטליתים על פניהם מותר לישא את כפיו. אבל מי שיש לו מום בידיו, כגון שהם בוהקניות פירוש מין נגע לבן, או מנומרים בנקודות דקות, או שהם עקומות או שאינו יכול לחלק את אצבעותיו, לא ישא את כפיו, מפני שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם, ואם הוא רגיל בעירו, שכבר שהה שם שלשים יום ומכירים אותו, נושא את כפיו. היו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בהם, ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו. מי שאינו יודע לחתוך האותיות היטב, וקורא שין ימנית כמו שמאלית לא ישא את כפיו, אם לא שכל הקהל קורין כן וכל כהן שאינו נושא את כפיו, יצא קודם רצה מבית הכנסת לחוץ עד שיגמרו נשיאת כפים.

הרג את הנפש במזיד אפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו. ואם הרג בשגגה ועשה תשובה נושא את כפיו, וכן מומר שעשה תשובה נושא את כפיו. נשא גרושה או חלוצה או שנטמא למת שאסור לו לטמא אליו, לא ישא את כפיו עד שיעשה תשובה על פי תלמיד חכם. ושאר עבירות אין מונעין מנשיאת כפים. חלל אינו נושא את כפיו.

אונן אינו נושא את כפיו. ואבל תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו או תוך שלשים על שאר קרובים אינו נושא את כפיו, וצריך לצאת מבית הכנסת קודם רצה עד אחר נשיאת כפים. ואם אין בבית הכנסת שני כהנים אחרים, מותר לאבל לישא את כפיו תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו ותוך שלשים על שאר קרובים, אבל תוך שבעה, כגון הקובר מתו ברגל, אפילו אם אין שם שני כהנים אחרים אינו נושא את כפיו.