מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש וגם ביציאתו בהבדלה, ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.

יכולין לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה, אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין, אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואחר כך יקדשו. ואסור לטעום כלום ואפילו מים קודם קידוש.

מצוה לקדש על יין ישן ומצוה לברור יין יפה, ואם אפשר יש להדר אחר יין אדום, ובמקום שאין יין כשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין. ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות, ואחר כך ישב ומסתכל בכוס ומברך בורא פרי הגפן ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין מקדשין על הפת ולא על שאר משקין.

גם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמרו. וקטן אפילו הוא בן שלש עשרה שנה אם אינו ידוע שהביא שתי שערות אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה, וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה, (אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, עיין לקמן סימן קל''ה סעיף ו').

יין שנתחמץ אין מקדשין עליו, וכן יין שיש לו ריח רע אף על פי שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אף על פי דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו, ואם אי אפשר לסננו מקדשין עליו כך, אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו דמסתמא פג טעמו.

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך יש אומרים שאין מקדשין עליהם כיון דאינן ראויין למזבח, על כן אם אפשר יש להדר אחר יין אחר.

הכוס צריכה להיות שלמה ונקיה. וכל הדינים שהן בכוס של ברכת המזון ישנם גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה, וטוב לקדש בלילה על כוס גדולה שישייר ממנה לקידוש היום ולהבדלה.

החלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש, ואפילו הוא מקדש עליהן יהיו מכוסות בשעת הקידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ולמעלה.

כל המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות כמלא לוגמיו בלי הפסק, ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה, מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין.

יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו. אך יש פוסקים דסבירא להו דאינו פוטרתו, על כן אם אפשר יש לו להדר, שלאחר ברכת המזון יברך על כוס יין, וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש.

על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש.

קידש על הכוס סבור שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, אינו צריך לקדש שנית, דהוי כאלו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא אשר קדשנו וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או ''מעד'' (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה, בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נטילת ידים קודם בציעת הפת, גם כן אין צריך לחזור ולקדש, אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש על הפת.

גם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליה בורא פרי הקפן, וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה, וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה. ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה גם כן על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו גם כן יוצא, אך יזהר שתהא הכוס מחזיקה רביעית וישתה מלא לוגמיו בלא הפסק, (ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יין שרף או קפה עיין לעיל סימן מ''ט סעיף ו').

בין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר, וקראת לשבת ענג, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריא דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש, ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית, כדי לברך ברכה על המחיה ועל פרי הגפן, וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש. ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית.

מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף, וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחלה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין, (דלעת הצורך סמכינן, דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן.

כל אדם מישראל בין איש או אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות, אחת בלילה ושתים ביום, וחייב לאכול בכל סעודה פת, ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית, כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות, ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמור, יאכל לכל הפחות פת כיסנין, או שאר מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל על על פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ואם גם זאת אי אפשר לו יאכל על כל פנים פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית היא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך.

וחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות, ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא, ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא, כמו שכתוב בסימן מ''א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלמה בשעת הברכה, ולכן על כל פנים רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך, ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מוקם יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בכל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות.

אם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה, אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם, וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר: ברשות מורי ורבותי, ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא, נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים.

אם לא קרא הפרשה בערב שבת לא יאכל שבת בשחרית עד שיקראה, ואם לא קראה קודם האכילה יקרא על כל פנים קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי.

אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר, ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות.

אסור להצטער חס ושלום על איזה צרה רחמנא ליצלן, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים.

מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח, כדי להשלים מאה ברכות, ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג.

אחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה.

אחר כך קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך, להקהיל קהלות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויום טוב שהם פנוין מלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו.