אם אכל שני דברים או אוכל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו, שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל העיקר, ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו, וכדי לחזק לבו אוכל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת, או דבר אחר למתק החריפות, וכן אם מתאוה לשתות יין שרף ושותה, ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת, או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אינו צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו, כי נפטר בברכה שעל העיקר וגם נטילת ידים אינו צריך.

ודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואחר כך את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאלו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בנתיים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל.

וכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יין שרף וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא, אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. אמנם כיון שהוא רק טפל עתה יש אומרים דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר, ויברך עליו לפטור את הטפל.

אם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין ''עוגת דבש'' או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם.

שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מובדל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה ראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו עיקר ומברכין עליו והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף על פי שהוא המיעוט הוא העיקר.

מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד, אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו והחלב או המרק טפלים, ואם כוונתו רק על המרק והחלב מברך עליהם והמאכל הוא טפל, ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות) מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט, ואחר כך מברך שהכל על המרק או על החלב, ואין הולכין בזה אחר הרוב, ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה.

בשמים שחוקים שעירבן עם צוקער, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז ''מושקאט'' בורא פרי העץ, על ''צימרינד'' (קנמון) בורא פרי האדמה, וכן על ''זנגביל'' (אינגבער) בורא פרי האדמה.

השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר, אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אף על פי שהוא המעוט, מברך עליו ברכתו שהוא בורא פרי העץ ופוטר את הדבר האחר, ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות למצאו, אלא שאגב הוא נותן בו שמן לרפואה מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז ''מושקאט'', או מיני תבלינים, דאזלינן בתר הכוונה.

כל מיני מרקחת, הדבש והצוקער הן טפלים ומברכין על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו.