קודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים. כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.

כשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו שנאמר ימלא פי תהלתך.

אסור להוציא שם שמים לבטלה, וכל המוציא שם שמים לבטלה עובר על מצות עשה דכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד, ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו. אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא לבד בלשון הקודש אסור אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקדוש ברוך הוא, כמו הגדול, הגבור, והנורא, הנאמן, האדיר, והחזק והאמיץ, העזוז, חנון, ורחום, קנא, ארך אפים, ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות. ובעונותינו הרבים רוב המון עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז ''גאט זאל איהם שטראפען'' וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר ''אל יהיה פלוני ברוך לה''' וכדומה אף על פי שאינו חייב מלקות, איסורא מיהו איכא. וכן אסור לכתוב בשום מכתב ''שמו יתברך'' בכל לשון, ורבים טועים, וכותבים ''שמו יתברך'' בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת ''אדיע'' והוא לשון צרפת, וביאורו ''עם ה''' והוא איסור גמור, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחלה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם, ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחלה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את ''השם'', יאמר תיבת השם, ולא כמו שטועים ההמון ואומרים ''אדושם'' כי אין זה דרך כבוד של מעלה.

צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה. או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. ואם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל, והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאינו צריך לברך, יסיים ''למדני חקיך'' שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלהינו, ונזכר מיד לאחר שאמר אלהי ולא גמר לומר ''נו'', יסיים ויאמר: ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם כן לשון הפסוק, בדברי הימים א' כ''ט י') ומכל מקום יאמר גם בזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה, והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת מפני הסכנה, מכל מקום כיון שבירך ישתה מעט, שלא תהא ברכתו לבטלה. ואל ידאג מפני הסכנה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולאחר ששתה מעט ישפוך השאר.

כל הברכות, חוץ מברכת המזון, אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך.

חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, ודוד המלך תקן זאת, רמז לדבר, נאום הגבר הוקם על ''על'' בגימטריא ק', וסמך מן התורה, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו', אל תקרי ''מה'' אלא מאה, הן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו, ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברכין, הקללות שבמשנה תורה הן צ''ח, וכתיב גם כל חלי וכל מכה. הרי ק'. וק' ברכות שאנו מברכין בכל יום, מגינות עלינו להנצל מהן. ובשבת ויום טוב וכן בתענית, שחסרים מן מאה ברכות, משלימים במה שמכוונים לברכות השליח צבור, בחזרת התפלות וברכות הקוראים בתורה, והמפטירין, ועונין אחריהם אמן. וגם ברכת הנהנין.

כל ברכה שאדם שומע מחברו. כששומע אומרו ''ברוך אתה ה''', הוא אומר: ברוך הוא וברוך שמו. וכשגומר את הברכה, צריך לומר אמן. ופירוש אמן הוא אמת. ויכוין בלבו: אמת הוא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן גם כן תפלה, כגון בברכות שמונה עשרה, מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה, ויהי רצון שיאמנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפלה על העתיד, יכוין רק לבקשה, שיאמן הדבר במהרה.

אם השומע עומד במקום שאסור לו להספיק, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, וכן אם הוא שומע ברכה, שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת, שתהא נחשבת לו כאלו אמרה בעצמה, כגון ברכת השופר וברכות מגילה, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, משום דזה הוי הפסק באמצע הברכות. ולענין עניית אמן, אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק, יבואר אם ירצה השם לקמן.

צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונו, שלא יחטוף ''האלף'' ולא יבליע ''הנון''. גם יזהר מאוד, שלא יענה אמן, קודם שסיים המברך כל הברכה. כי זהו אמן חטופה. וגם לא יאחר מלענות אמן, דזהו אמן יתומה. אלא תיכף כשמסיים המברך את הברכה, יענה אמן. ולא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו.

אין עונין אמן על ברכת עצמו (מלבד בברכת המזון לאחר בונה ירושלים), ואפילו מסיים ברכה אחת בשוה עם השליח צבור, לא יענה. אבל אם הוא ברך ברכה אחת, והשליח צבור ברכה אחרת, וסיימו בשוה, עונה אמן על ברכת השליח צבור, ואם סיים ברכת ישתבח, או ברכת שומר עמו ישראל לעד, או ברכת יהללוך שלאחר הלל בשוה עם השליח צבור, עונין גם כן אמן, (כיון דהרבה פוסקים סבירא להו, דאפילו לאחר עצמו, עונה באלו אמן).