הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

הבורא ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם, ונתן בו חום הטבעי, וזהו החיות של האדם, שאם יכבה האש הטבעי אפס חיותו, והחזקת החום הזה, הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל. כמו האש הבוער, שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים יכבה לגמרי, כן האדם אם לא יאכל יכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ ורוק ויותך, ומשם יורד לאצטומכא ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האיצטומכא ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו נזונים כל האיברים ומקיים חיות האדם, והפוסלת שהוא המותרות נדחה לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר (לפירוש א') ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם, לברור את טוב המאכל, וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסולת בתוכו יתעפש, ויבא לידי חולאים רחמנא לצלן. ולכן רוב בריאות הגוף וחלשתו, תלוי בעיכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא, אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.

העיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל, שאם אכל האדם הרבה והאיצטומכא מלא, אז קשה העיכול, כי האיצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעו, ולטחון את המאכל כראוי, וכמו האש שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה, כמו כן המאכל באיצטומכא. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני, שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים.

האדם בנעוריו כח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר, יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישת כחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות להחזקת כחו.

בימי החום נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושיערו חכמים הרופאים, לאכול בימות החמה, רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.

כלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו ואחר כך יאכל, וזהו שנאמר בזעת אפך תאכל לחם, ולחם עצלות לא תאכל. ויתיר חגורתו קודם אכילה (וסימנך ואקחה פת לחם ''אקחה'' ראשי תיבות למפרע, התר חגורה קודם אכילה ''פת לחם'' ראשי תיבות פן תבא לידי חולי מעיים). ובשעת האכילה, ישב במקומו או מסב על שמאלו, ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האיצטומכא, טרם שיתעכל ויזיק לו, אלא ילך מעט וינוח. ולא יטייל ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה, ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למוח ויזיקוהו. וכן המרחץ וההקזה והמשגל, אינם טובים לאחר האכילה.

בני האדם אינם שוים במזגם, יש מי שמזגו חם ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע, והמאכלים גם כן משונים, ומי שמזונו ממוצע, יאכל מאכלים שהם גם כן ממוצעים, אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת היפך מזגו. מי שמזגו חם לא יאכל דברים חמים, כמו תבלין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים, ומי שמזגו גר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים. וכן ישתנה המאכל לפי הזמן והמקום. בימות החמה יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים, ואפרוחי תרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים, ובימי הקור מאכלים חמים, וכן במדינה קרה מאכלים חמים, ובמדינה חמה מאכלים קרים.

המאכל הממוצע הוא לחם חטה, ולא סולת ממש כי הסולת מתאחר מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן, והוא נתחמץ במצוע, ובו מלח ומאפה תנור, ויתר המאכלים שנעשו מהחטה אינם טובים. ממיני הבשר הטוב הוא כבש בן שנתו וכן הגדיים היונקים, אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, המה לא טובים. העזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כרסו.

אין לאכול לב בהמה או עוף משום דקשה לשכחה, וכן לא יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול שגם כן קשה לשכחה.

זמן האכילה הוא כשיתאוה לאכול תאוה אמיתית לא זרה, ולהבדיל בין תאוה אמיתית לתאוה זרה היא זאת, הראשונה היא הנקראת רעב (הונגער) והוא כשהאיצטומכא ריקנית, והשניה היא כשמתאוה למאכל מיוחד ונקראת תאבון (אפעטיט). ובדרך כלל, האדם הבריא והחזק יאכל שתי פעמים ביום, וחלשים זקנים יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שיהיה האיצטומכא ריק מן המאכל הקודם, וסתם עיכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממוצעים, ומתעמלים בדרך המצוע הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שישבות האיצטומכא מעבודתו, ויתחזק כח עיכולו, ונראה כי השמטה זאת טוב שתהא בערב שבת.

טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בשחרית.

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחלה את המשלשל, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף קודם לבשר בהמה, בשר בהמה דקה קודם לבשר בהמה גסה, ודברים שמאמצים את בני מעיים, יאכל מיד לאחר האכילה ואל יאכל מהם הרבה.

מהיות כי התחלת העיכול הוא בפה על ידי טחינת השינים והתערבות עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז תכבד העיכול באיצטומכא לבדו.

כבר אמרנו כי בני אדם אינם שוים במזגם, ויש לכל אחד לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים, לפי מזגו ומקומו ושעתו. ובדרך כלל הנה הרופאים הקדמונים חלקו את המאכלים במדרגות שונות, יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המלוח הישן, ויין מגתו, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המות. ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב כ''ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מצות והכרוב והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל.

ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו, והם עוף המים (אוזא ובר אוזא) ובני יונה הקטנים והתמרים, ולחם שנילש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי להרבות במאכלות אלה.

לעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים ומכל שכן רטובים, אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכן, הרי הן כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם. הפירות החמוצים רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים והתאנים והענבים והרמונים לעולם טובים, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו ומכל מקום לא יתמיד אכילתם אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות.

בענין השתיה, המים הם המשקים הטבעים לאדם ובריאים לגוף, אם הם זכים וצלולים מועילים, ששומרים הרטיבות שבגוף, וממהרים להוציא את הפסול. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרוים את הצמאון, ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים, אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את החום הטבעי. ומכל שכן כשהאדם הוא עיף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו, עד שיוכל לבא לידי סכנה חס ושלום. ואף כי המים טובים לבריאות הגוף מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האיצטומכא, ולא יעכל את המזון כראוי, וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין, ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל אז ישתה שיעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד ומכל שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תיכף אחר המשגל, לפי שאז חום הטבעי הוא חלוש, ויהיה גורם שיתקררו האברים.

היין מחזיק החום הטבעי, ומטיב את העיכול, ומוציא את המותרות, ועוזרים לבריאת הגוף כשישתה מהם שיעור בינוני. מי שמוחו חלוש, יזהר מן היין שמוסיף על חלישותו, וממלא את הראש מעשנים, היין יפה לזקנים ומזיק לנערים, לפי שמעורר החום הטבעי והוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד כ''א שנה. אין ראוי לשתות יין קודם אכילה אלא מעט כדי לפתוח הבני מעיים ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזיעה, ולא אחר עמל ויגיעה, ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט.

לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו.

לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפוים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע, או יוצא בקושי, חלאים רעים באים, ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו, ואין בהם כח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו.

היגיעה בדרך ממוצע טובה לבריאות הגוף, אבל היגיעה הגדולה וכן המנוחה מזיקין לגוף. בזמן החום אין להתייגע רק מעט, ובזמן הקור צריך יותר, האדם השמן צריך שיתיגע יותר מן האדם הכחוש.

הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם, והם כמו השמחה והדאגה, והכעס והפחד, שהם הפעוליות בנפש. וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת, כי היא סיבה לגדל החום הטבעי, ולעכל המאכל ולדחות את המותרות ולחזק אור העינים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברוב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף, ויותך החום הטבעי ויתקרר הלב פתאום וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צריך ומרוצת הדם שהוא מקור החום הוא לאט, והדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד רעדה, וכשיתרבה הקרירות אולי ימות, ומכל שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת.

השינה הממוצעת, טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים, ואם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה, אבל ריבוי השינה מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן ויזיק לגוף היזק גדול. כמו שיש לו לאדם ליזהר שלא לישן תיכף אחר האכילה, כן יש לו ליזהר שלא יישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף יפעל החמימות במותרות, ויתילד ממנו עשן נפסד ויעלה למוח. כשישן יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור לרדת את המאכל מפי האיצטומכא ויתמעטו העשנים העולים למוח. השינה הטבעית היא בלילה, ושינת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהורגלו בה.

דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. לא יכנוס למרחץ לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר כך בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר בזה, וישהה לאחר שיצא עד שתתיישב נפשו, וינוח גופו ותסיר החמימות, ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה מאד.

לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים.

האויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שוה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.

לשמור חוש הראיה יזהר מדברים אלו, לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט, איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כולו. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך, כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה. ולכן ה' יתברך שמו ברחמיו ברא את העולם בענין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט, ועל זה אנו מברכין המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום. אור החוזר מן השמש פירוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לענים, לכן יזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר. יזהר מלעסוק בכתיבה או לקרות בספר או לעשות כל מלאכה דקה, באור בין השמשות, וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר באותיות קטנות, ובכל מלאכה דקה לאור הנר בלילה. ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיק לעינים, ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעינים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש מזיק גם כן. העשן וריח גפרית מזיקין גם כן, וכן אבק דק או רוח הבא לנגד לעינים, וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה, בכיה מרובה כמו שאמר הכתוב כלו בדמעות עיני, והקשה מכולן הוא רוב המשגל, אבל מצות ה' ברא מאירת עינים.