ישראל שיש לו חמורה וילדה לו בכור מצוה לפדותו. ובמה פודה אותו, בשה מן הכבשים או מן העזים בין זכר בין נקבה בין גדול בין קטן בין תם בין בעל מום ובלבד שלא יהא טרפה, ולא שחוט ולא בן פקועה ויתן את השה לכהן. ומאימתי חייב לפדותו, משיולד עד שימות, אלא שמצוה לפדותו מיד שלא להשהות המצוה. ולאחר שפדה אותו הרי הוא ביד הישראל חולין גמורים, וגם השה הוא ביד הכהן חולין גמורים.

מיד כשהפריש את הטלה שיהא תחת הפטר חמור, נעשה הפטר חמור חולין אפילו קודם שנתן את הטלה לכהן, לפיכך מיד כשמפרישו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון פטר חמור.

קודם שנפדה אסור בהנאה ואפילו נתנו לכהן. גם הכהן אסור להשתמש בו עד שיפדה אותו ויקח את השה לעצמו ואם מת קודם שנפדה יקבר.

אם אינו רוצה לפדותו מכהן בקופיץ בערפו עד שימות ויקברנו מפני שאסור בהנאה, ומצות פדיה קודמת למצוה עריפה.

כהנים ולויים פטורים מפטר חמור, וכן בת כהן ובת לוי, אבל בעליהם חייבים בפטר חמור שלהם, ושותפות כהן ולוי וכן שותפות אינו יהודי גם כן פטור, אבל אסור להשתתף עמהם או למכור להם כדי להפקיע קדושתו, כיון דאפשר בפדיה או בעריפה.