צריכה שתטבול כל גופה עם כל שערותיה בפעם אחת, ולכן צריכה להשגיח במאד מאד שלא יהא עליה בשעת טבילה שום דבר החוצץ. שאפילו אם הוא משהו, לפעמים הוא חוצץ ולא עלתה לה טבילה, לא מבעיא על גופה מבחוץ שצריכין המים לבא שמה וכיון שיש חציצה הרי אין המים באים שמה, אלא אפילו בבית הסתרים שאין המים באים שמה מכל מקום צריכין שיהיו ראויים לביאת מים. דרך משל, ''השנים'' אף על פי שאין דרכן שיבואו המים לתוך פיה, מכל מקום אם יש חציצה בין שיניה לא עלתה לה טבילה כאשר יבואר אם ירצה השם, וצריכה כל אשה לדעת כלל זה, שכל המקומות שבגופה צריכין שיהיו נקיים וראויין לביאת המים בשעת טבילה.

צואת העין שחוץ לעין חוצץ אף על פי שהוא לח, ושבתוך העין לח אינו חוצץ, ויבש שהתחיל להוריק חוצץ.

דם היבש שעל המכה חוצץ, וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא הריר אם לח אינו חוצץ, יבש חוצץ, לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף אותם במים עד שיתרככו, וכן גלד שעל גבי המכה אפילו אם היא מצטערת להסירו או אבעבועות שחין, צריכין להסירן או לרככן היטב במים.

רטיה שעל גבי המכה חוצצת, וגם רטיות שמניחין אותן לזמן שלשה או ארבעה חדשים ואחר כך נופלין מעצמן, ובתוך הזמן אי אפשר להסירן אלא בקריעת העור עמהן, והאשה אומרת שהורגלה עמהן ואינה מקפדת מכל מקום חוצצין, וכן אשה שיש לה מכה ופתחה ונותנים בתוך הנקב תחת הרטיה גרר מבגדים עידים פשתן, ואף כשמסירין את הרטיה אינן נראין כי המה בעומק, מכל מקום חייצי.

לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אם נתיבשו חוצצין, מלמלין שעל הבשר והוא מה שלפעמים ידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה, ומולל ידיו אחת על חברתה ונעשה כעין גרגרין, חוצצין.

הדיו, החלב, והדבש, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (הוא מין תאנה), יבשים חוצצין לחים אינן חוצצין, ושאר כל השרפים אפילו לחים חוצצין, וכן הדם אפילו לח חוצץ.

צבע שצובעות הנשים פניהן וידיהן ושער ראשן אינו חוצץ. וכן אשה שאומנות שלה לצבוע בגדים וכדומה, ומחמת זה ידיה צבועות, וכל הנשים שיש להן אומנות זו דרכן שלא להקפיד בכך אינו חוצץ.

בצואה שתחת הצפורן יש חילוקים, וכבר נהגו לחתוך צפרני ידיהן ורגליהן קודם הטבילה, ותזהר לשורפן כי אם ידרוך עליהן בעלה או אדם אחר, מסוכן, ובשבת וביום טוב אם שכחה לחתכן קודם, יש מתירין לחתכן על ידי אינו יהודי. אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתכו ולא לנקר תחתיו, אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחתיו נראה אינו חוצץ. אשה ששכחה לחתוך צפורן וטבלה כך, אם נזכרה קודם שנזקקה לבעלה צריכה טבילה אחרת, ואם לא נזכרה עד לאחר שנזקקה לבעלה תעשה שאלת חכם.

תזהר להסיר קודם טבילה הנזמים והטבעות.

צריכה לנקר שיניה קודם טבילה, משום דמצוי הוא שימצא בין שיניה שיורי מאכל, ואם טבלה ונמצא איזה דבר ביניהם או דבוק בהן לא עלתה לה טבילה, ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השינים יותר משאר אוכל, ויש לחוש שאפילו תנקר שיניה שמא תשאר ממנו, ומנהג יפה הוא, ובשבת ויום טוב שאוכלין בשר תזהר לנקות ביותר. וצריכה כל אשה ליזהר שלא תאכל שום מאכל בין החפיפה לטבילה, וכל יום הטבילה לא תעסוק בבצק או בנרות של שעוה שלא ידבק בה שום דבר, אך בערב שבת אם דרכה ללוש בעצמה לכבוד שבת אל תמנע, רק תזהר לרחוץ אחר כך ידיה יפה יפה.

אשה שיש לה שן תותבת תשאל למורה הוראה איך תתנהג בטבילה וכן אשה שיש לה סתימת אבר (עופרת) בנקבי שיניה וכן אשה שהיא מוכה בשבר ונושאה טבעת ברחמה תעשה שאלה.

לא תאחז בה חברתה בשעת טבילה לפי שלא יבאו המים במקום האחיזה, ובשעת הדחק תטבול תחלה (האשה שהיא רוצה לאחוז אותה) ידיה במקוה, ואחר כך תאחוז אותה לא בכח ובדיבוק חזק, אלא בדיבוק בינוני כדרך כל האדם.

היכא דאפשר אין לטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט משום חשש חציצה, ובשעת הדחק נוהגין להקל משום דסתם טיט שבמים אינו עב כל כך. אבל הטיט שעל שפת הנהר שמתדבק ברגליה הוי חציצה. ולכן צריכה ליזהר שבבואה אל תוך הנהר קודם שתטבול, תדיח היטב רגליה מן הטיט שנדבק בה בשפת הנהר. אם תרצה להניח בתוך הנהר תחת כפות רגליה איזה דבר שתעמוד עליו בשעת טבילה, צריכה לשאול למורה הוראה, כי יש הרבה דברים שאסור לעמוד עליהם בשעת טבילה.

לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה על ידי כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראים, כדרך שנראית בשעה שהיא לשה את הפת, שמפסקת רגליה מעט להתחזק וללוש בחוזק, ותחת דדיה יהא נראה כדרך שנראה בשעה שהיא מניקה את התינוק. ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי, אלא יהיו כדרך שהם בעת הילוכה. ואם שחחה ביותר או זקפה ביותר לא עלתה לה טבילה, מפני שנעשים קמטים בגופה ואין המים באים שמה. ולכן צריכין להשגיח שיהיו המים למעלה מטיבורה שלשה טפחים דבענין זה יכולה לטבול כראוי, ובשעת הדחק שאין מים גבוהים כל כך תשב מתחלה לאט לאט במים עד צוארה, ואחר כך תטבול באופן שלא יתהוה תחלה בגופה שחוץ למים שום קמט. ומה שנעשה אחר כך איזה קמט בגופה שבתוך המים אינו מזיק מפני שכבר קדמו המים שם, ואם המים נמוכים מאד, בשעת הדחק תטבול בשכיבה כמו דג רק שתתכסה כל גופה עם שערותיה בפעם אחת במים.

אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדאי, ואם קפצה לא עלתה לה טבילה, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. נתנה שערה בפיה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני שלא באו המים על שערה.

לא תעצים עיניה ביותר כי על ידי זה נעשים קמטים למטה, וגם לא תפתחם ביותר כי נעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון.

צריכה להסיר הצואה משפת החוטם גם מבפנים, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם לא חייץ. וכן צריכה להסיר צואת האוזן, יש אומרים שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך, גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים, שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראויים לביאת מים, ובדיעבד אינו מעכב.

לא תטבול באבק שעל רגליה. ואם טבלה אם היה אבק דק שהעבירוהו המים עלתה לה טבילה.

סתם כנים ופרעושים אינן נדבקים בגוף והמים נכנסים שמה ולא חייצי, אבל מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק בבשר, צריכה להסירן על ידי חמין ולגוררן בצפורן. ואם אינה יכולה להסירן אינן חוצצין, ואותן כנים קטנים שדבוקין בשערות צריכה להסירן משום דהויין חציצה.

אשה שיש לה קליעות שערות דבוקות זו בזו (שקורין בלשון אשכנז ''מאהרצעפ'' או ''מאהרלאקען'' ובלשון פולין ורוסיה ''קאלטאניס''), ויש סכנה לגלחן, לא חייצי, ואפילו יש בתוכן איזה חוטין שאי אפשר להסירן אם אינן נראין מבחוץ לא חייצי.