חייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שתי מתנות, דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, משמע שתי מתנות לאחד. וכל המרבה לשלוח מנות לרעים הרי זה משובח, ומכל מקום מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעים, כי אין שמחה גדולה ומפוארת לפני הקדוש ברוך הוא, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, והמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

לא נקרא מנות אלא דבר שראוי לאכול כמות שהוא בלי תיקון, כגון בשר ודגים מבושלים ולא חיין, או מיני מתיקה או פירות או כוס יין ומי דבש וכיוצא בו.

כל אדם אפילו עני שבישראל המקבל צדקה, חייב ליתן לכל הפחות שתי מתנות לשני עניים, דהיינו מתנה אחת לכל אחד, דכתיב ומתנות לאביונים משמע שתי מתנות לשני אביונים, ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט יד ליטול נותנים לו. ומי שהוא במקום שאין שם עניים, יעכב את המעות אצלו עד שיזדמנו לו עניים או ישלחם להם.

גם הנשים חייבות במשלוח מנות ומתנות לאביונים, משלוח מנות תשלח אשה לאשה ואיש לאיש, אבל מתנות לאביונים יכולה גם אשה לשלוח לאיש וכן בהיפוך. קצת נשים סומכות על בעליהן שהן שולחים גם בשבילן, ואינו נכון אלא יש להחמיר.

חייבין לאכול ולשתות ולשמוח בפורים, גם בליל י''ד ישמח וירבה קצת בסעודה, וכשחל במוצאי שבת אף שצריך לעשות בשבת סעודה שלישית, ימעט קצת באכילתו ביום ליתן מקום לסעודת ליל פורים. ומכל מקום בסעודה שעושין בלילה אין יוצאין ידי חובתן, דעיקר הסעודה מצותה שתהא ביום דכתיב ימי משתה, ויש להדליק נרות דרך שמחה ויום טוב גם כשעושין הסעודה ביום. וגם בליל ט''ו צריך לשמוח קצת, גם מתנות לאביונים ומנות לרעהו צריך להיות ביום, ומשום דטרידי במשלוח מנות עושין מקצת סעודה בלילה, ומתפללין מנחה בעוד היום גדול, ועושין את הסעודה לאחר מנחה, וצריכין לעשות על כל פנים רוב סעודה ביום, וכשחל בערב שבת עושין אותה בשחרית מפני כבוד שבת. וטוב לעסוק קצת בתורה קודם שמתחיל הסעודה, וסמך לדבר ליהודים היתה אורה ודרשינן אורה זו תורה, יש אומרים שיש לאכול מיני זרעונין בפורים זכר לזרעונין שאכלו דניאל וחביריו בבבל, וזכר לזרעונין שאכלה אסתר, דאיתא בגמרא וישנה ואת נערותיה לטוב, שהאכילה זרעונים. (דיני על הנסים בברכת המזון עיין סימן מ''ד סעיף ט''ו, ט''ז).

כיון שכל הנס היה על ידי היין, ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו חכמינו זכרונם לברכה להשתכר ביין, ואמרו חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדי, ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס ושלום באיזה מצוה, בברכה או בתפלה או שיבא חס ושלום לקלות ראש, מוטב שלא להשתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים.

האבל אפילו תוך שבעה חייב במתנות לאביונים וגם לשלוח מנות לרעהו, ומכל מקום לא ישלח דבר של שמחה, אבל להאבל אין שולחין מנות כל שנים עשר חודש אפילו דבר שאינו של שמחה. אם הוא עני מותר לשלוח לו מעות או שאר דבר שאינו של שמחה, ואם אין במקום ההוא רק האבל עם אחד חייב לשלוח לו כדי לקיים המצוה משלוח מנות. (דין האונן עיין לעיל סימן קמ''א סעיף כ''א).

אין לעשות מלאכה בפורים, ומי שעושה בו מלאכה אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה לעולם, ועל ידי אינו יהודי מותר. ומותר לעסוק בפרקמטיא וכן מותר לכתוב אפילו אגרת שלום, וכן חובותיו וכל דבר שאינו צריך עיון גדול, וכל שכן לכתוב דבר מצוה או לעשות שאר דבר מצוה, וכן לצורך פורים מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות.

יום ט''ו אדר נקרא אצלנו שושן פורים, אין אומרים בו תחנון ולא אל ארך אפים ולא למנצח, ואסור גם בהספד ותענית, ונוהגין בו קצת משתה ושמחה אבל אין אומרים על הנסים, ומותרין לעשות בו נישואין כיון שאין אנו קורין בו את המגילה, אבל ביום שקורין את המגילה שאז עיקר השמחה, אין עושין נישואין, משום דאין מערבין שמחה בשמחה.

יום י''ד וט''ו שבאדר הראשון, גם כן אין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים ולא למנצח, ואסורין בהספד ותענית, וביום י''ד מרבים קצת בסעודה.