וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ:

וְאַרְבַּע יוֹסֵף יַת אָבוֹי בְּעֶרֶס דְשִׁנְדָפִין מְחַפְיָיא דְהַב טַב מִקְבְּעָא אַבְנִין טָבִין וּמְחַזְקָא בְּעִיטוּנֵי דְבוּץ תַּמָן הֲווֹ שַׁדְיַין חַמְרִין רְתִיחִין וְתַמָן מוֹקְדִין רֵישֵׁי בּוּסְמָנִין תַּמָן הֲווֹ קַיְימִין גִבָּרִין מִן דְבֵית עֵשָו וְגִבָּרִין מִן דְבֵית יִשְרָאֵל תַּמָן הֲוָה קָאִים אַרְיָא יְהוּדָה גִבָּרֵיהוֹן דְאָחוֹי עָנָא וַאֲמַר לְאָחוֹי אָתוּן וְנִבְנֵי עַל אֲבוּנָן אַרְזָא רָמָא דְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָיא בְּרַם עַנְפּוֹי מַטְלָן עַל כָּל דַיְירֵי אַרְעָא וְשָׁרְשׁוֹי מַטְיַין עַד אַרְעַת תְּהוֹמָא מִנֵיהּ קָמוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין מִנֵיהּ עָתִיד לְמֵיקוּם מַלְכִין וְשַׁלִיטִין וְכַהֲנַיָיא בִּפְלוּגְתְּהוֹן לְקַרְבָא קוּרְבָּנִין וּמִנֵיהּ לֵיוָאֵי בְמַחֲלוּקְתְהוֹן לְזִמְרָא הָא בְּכֵן אִתְרְכִין יוֹסֵף עַל אַנְפֵּי אָבוֹי וּבְכָא עֲלוֹי וּנְשֵׁיק לֵיהּ:

וישק לו. פירוש לו נשק אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם:

וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל:

וּפְקַד יוֹסֵף יַת עַבְדוֹי יַת אַסְוָותָא לְבַסְמָא יַת אָבוֹי וּבְסִימוּ אַסְוָותָא יַת יִשְרָאֵל:

לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא:

ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה:

ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב''י כאמור בש''ס (ב''מ פד:): או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנום כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט: או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט:

וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִיטַיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין:

וּשְׁלִימוּ לֵיהּ מִן דְאִתְבְּסַם אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרוּם כְּדֵין שַׁלְמִין יוֹמֵי בַּסִימַיָיא וּבְכוּן יָתֵיהּ מִצְרָאֵי שׁוּבְעִין יוֹמִין אָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין אִיתוּן נִבְכֵּי עַל יַעֲקב חֲסִידָא דְבִזְכוּתֵיהּ עֲדַת כַּפְנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם דַהֲוָות גְזֵירְתָּא לְמֶהֱוֵי כַפְנָא אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּבִזְכוּתֵיהּ דְיַעֲקב אִתְמַנְעָן אַרְבְּעִין שְׁנִין מִן מִצְרַיִם וְלָא הֲוָה כַּפְנָא אֱלָהֵן תַּרְתֵּין שְׁנִין בִּלְחוֹדֵיהוֹן:

וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אתו מצרים שבעים יום. ארבעים לחניטה, ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שכלה הרעב, והיו מי נילוס מתברכין:

{{ה}} רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם): {{ו}} לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום: {{ז}} דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה:

ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אכל מצד ישראל שהיה ראוי לשררה:

וימלאו. ב' במסורה וימלאו לו ארבעים יום. וימלאו ימיה ללדת. רמז לסוף מ' יום הולד נוצר:

וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר:

וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵיהּ וּמַלֵיל יוֹסֵף עִם רִבּוֹנֵי בֵּית פַּרְעה לְמֵימָר אִין בְּבָעוּ אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִילוּ כְּדוֹן בְּמִשְׁמְעֵיהּ דְפַרְעה לְמֵימָר:

וידבר יוסף אל בית פרעה. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:

אל בית פרעה לאמר. פירוש שגם סדר דברו אליהם יאמרו אל פרעה כי הוא חילה פניהם בסדר זה ויט בזה חינו בעיני פרעה. או יאמר על דרך אומרם ז''ל (יומא ד.) מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור. דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר, כמו כן במה שלפנינו הרשם שיאמרו סדר הדיבור אשר דיבר להם בדרך זה לבית פרע ה: אם נא מצאתי. פירוש נא לשון בקשה וזמן כי אין מציאות להראות ליוסף חיבה וחינות כי אם בעת ובעונה הזאת כי לא היה צריך להם לשום דבר: דברו נא. פירוש עתה תכף ומיד כי היה ירא לאחר קיום השבוע ה: באזני פרעה לאמר. טעם אומרו לאמר, נתכוון שהם יאמרו גם כן מעצמם לרצות פרעה על הדבר לעשותו:

אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב:

אַבָּא קַיֵים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מַיִית בְּקִבְרִי דַחֲפָרִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָן תִּקְבְּרִינַנִי וּכְדוֹן אִיסַק כְּדוֹן וְאִיקְבּוֹר יַת אַבָּא וְאֵיתוּב:

אשר כריתי לי. כפשוטו כמו (שמות כא לג) כי יכרה איש. ומדרשו עוד מתישב על הלשון, כמו אשר קניתי. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה:

{{ח}} כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי:

אשר כריתי. חפרתי כמו כי יכרה איש:

אנכי מת. ג' במסורה הכא ביעקב ואידך במשה ואידך ביוסף. אף על פי שאמרו יעקב לא מת כיון שאמר משה אנכי מת אמר אותו גם הוא ובלשון שאמר יעקב אמר גם יוסף:

השבעני לאמר. רז''ל דרשו (סוטה) וא''ת נתיר שבועה גם שבועתך היא בהתרה, וכפי הפשט אומרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת לאמר לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו': ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלול טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קודם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אומרו השביעני לאמר הנה אנכי מת פירוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי הנה אנכי וגו', וכן היה כמו שפירשתי בפסוק (מ''ז כ''ט) שים נא ידך וגו' שלא נתן לו זמן ארוך ואמת יהגה חכו של יוסף:

וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אֲבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ:

וַאֲמַר פַּרְעה סַק וּקְבוֹר יַת אָבוּךְ הֵיכְמָא דְקַיֵים עֲלָךְ:

כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבר על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקדש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב) :

{{ט}} (רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך:

וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יַת אָבוּי וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ כָּל עַבְדוֹי דְפַרְעה סָבֵי בַיְיתֵיהּ וְכָל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

ויעל אתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו:

ויעלו אתו. בלתי מצותו: זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם:

וכל זקני. ג' במסורה וכל זקני פרעה. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. וכל זקני העיר ההיא. גבי עגלה ערופה וזהו שדרשו לא שפכה שלא פטרנוהו בלי מזון דהיינו וכל זקני ישראל לאכול וגו' ולא פטרנוהו בלא לויה דהיינו וכל זקני פרעה שלוו לארונו של יעקב:

וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן:

וְכָל אֱנָשׁ בֵּיתָא דְיוֹסֵף וְאָחוֹי וּבֵית אָבוֹי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעַנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגוֹשֶׁן:

וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא:

וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ אוּף אַרְתְּכִין אוּף פָּרָשִׁין וַהֲוַת מַשִׁירְיָיתָא סַגִיאָה לַחֲדָא:

גם רכב גם פרשים. שהיה נחשב לאיש חיל בעיני אנשי המלחמה:

וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין:

וְאָתוּ עַד בֵּית אִידְרֵי דְאָטָד דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא וּסְפָדוּ תַּמָן מִסְפַּד רַב וּתְקֵיף לַחֲדָא וְעָבֵד לְאָבוֹי אוּבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין:

גרן האטד. מקף אטדין היה. ורבותינו דרשו על שם המאורע שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המקף סיג של קוצים:

ויעש לאביו אבל. אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז''ל:

ויבואו עד גורן האטד. שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו"ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים. בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל. ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז"ל (תוספתא סוטה י.ג) שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע"י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל (א.יב) יתבאר בע"ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע"כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו. ועל דרך שאמרו, רז"ל (ב"ק ס.) אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ"ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ"ש (ויקרא כא.א–ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז"ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר"ל זה התחלת הפורענות שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש. וכשראו המצריים, שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב. ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע"כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר. ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו"ק מ"ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ"מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע"כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום.

וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא:

וַחֲמָא יַתְבֵי אַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי אוּבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וְשַׁרְיַין קְטוּרֵי חַרְצֵהוֹן בְּגִין אִיקַר דְיַעֲקב וַהֲווֹ מְחַוִין בִּידֵיהוֹן וְאָמְרִין אֵבֶל תַּקִיף דֵין לְמִצְרַיִם בְּגִין כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאָתַר אָבֵל מִצְרַיִם דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא:

וַעֲבָדוּ בְּנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַּקֵדִנּוּן:

וַעֲבָדוּ בְּנוֹי לֵיהּ הֵיכְדֵין כְּמָא דְפַקְדִינוּן:

כאשר צום. מהו אשר צום:

ויעשו בניו. פירוש והנה עשו בניו כאשר צום. שנשאוהו וקברוהו במקום שצוה:

צום. ג' במסורה ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ואידך הוקם את דברי יונדב אשר צום. פן תאמד עצבי עשם ופסלי ונסכי צום. לאמר מה זה בע''א מדבר ופסלי ונסכי צום אף יונדב צוה לבניו שלא יעבדו ע''א וכן יעקב כשבקש לגלות את הקץ לבניו ונעלם ממנו אמר שמא יש בכם עובדי ע''ז אמרו לו שמע ישראל:,

וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא:

וּנְטָלוּ יָתֵיהּ בְּנוֹי לְאַרְעָא דִכְנָעַן וּשְׁמִיעַ פִּתְגָמָא לְעֵשָו רַשִׁיעָא וּנְטַל מִן טוּרָא דְגַבְלָא בְּלִגְיוֹנִין סַגִיאִין וְאָתָא לְחֶבְרוֹן וְלָא הֲוָה שָׁבִיק לְיוֹסֵף לְמִיקְבּוֹר יַת אָבוּי בִּמְעָרַת כְּפֵילְתָּא מִן יַד אָזַל נַפְתָּלִי וְרָהַט וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְאָתָא בְּהַהוּא יוֹמָא וְאַיְיתִי אוּנִיתָא דְכָתַב עֵשָו לְיַעֲקב אָחוּי עַל פַּלְגוּת מְעָרַת כָּפֵילְתָּא וּמִן יַד רָמַז לְחוּשִׁים בַּר דָן וְנָטַל סַיְיפָא וְקָטַע רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו רַשִׁיעָא וַהֲוָה רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו מִתְגַלְגַל עַד דְעַל לְגוֹ מְעַרְתָּא וְאַתְנַח בְּגוֹ עִיטְפֵיהּ דְיִצְחָק אָבוֹי וְגוּפֵיהּ קְבָרוּ בְּנוֹ דְעֵשָו בַּחֲקַל כְּפֵילְתָּא וּבָתַר כֵּן קְבָרוּ יָתֵיהּ בְּנוֹי לְיַעֲקב בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֵילְתָּא דִיזְבַן אַבְרָהָם יַת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא מִן עֶפְרוֹן חִתָּאָה עַל אַנְפֵּי מַמְרֵא:

וישאו אתו בניו. ולא בני בניו, שכך צום אל ישאו מטתי, לא איש מצרי, ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, שלשה למזרח וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו (במדבר ב ב) איש על דגלו באתת, באות שמסר להם אביהם לשא מטתו:

וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי:

וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִסְלִיקוּ עִמֵיהּ לְמִקְבּוֹר יַת אָבוּי בָּתַר דְקָבַר יַת אָבוֹי:

הוא ואחיו וכל העלים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר (לעיל פסוק ז) ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך (שם ח) כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען שתלו כתריהם בארונו של יעקב נהגו בהם כבוד:

וכל העולים וגו' אחרי קברו וגו'. אומרו כל העולים לומר שלא נעדר מהם איש מכל המחנה הכבד גם רכב גם פרשים, ונתן הטעם כי כולם הלכו לדבר מצוה לקבור את אביו ולא חזר אחד מהם עד שקבר יוסף את אביו, והוא אומרו וישב וגו' וכל העולים וגו' כולם שבו, והטעם אחרי קברו שכולם היתה הליכתם לדבר מצוה ושלוחי מצוה אין ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם (פסחים ח:): או ירצה על זה הדרך וישב יוסף וגו' וכל העולים ותדע באיזה עולים אני מרבה הכל שלא נעדר מהם איש אותם שהיתה כוונת עלייתם לקבור את אביו ובמה יהיו ניכרים אלו מאלו, לזה גמר אומר אחרי קברו את אביו אלו שנתעכבו עד אחרי קברו וגו' מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם כי לשם מצוה באו ואותם לא מת עד אחד, אבל העולים לסיבה אחרת אינם בכלל הדבר:

וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וְאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִי גְמַלְנָא יָתֵהּ:

וְחָמוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרוּם מַיִית אֲבוּהוֹן וְלָא הֲוָה מִסְתְּחַר עִמְהוֹן כַּחֲדָא לְמֵיכוּל לַחֲדָא וַאֲמַרוּ מַה דִילְמָא נָטַר לָנָא סָנָא יוֹסֵף וַאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יַת כָּל בִּישָׁא דִגְמַלְנָא יָתֵיהּ:

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שלחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון (לעיל ל לד) לו יהי כדברך, (שם כג יג) לו שמעני, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (במדבר יד ב) לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון (דברים לב כט) לו חכמו, (ישעיה מח יח) לוא הקשבת למצותי, (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו (לעיל כד לט) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא, ויש אולי לשון בקשה כגון (שמו''ב טז יב) אולי יראה ה' בעיני, (יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי, הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדברך, ויש אולי לשון אם, (לעיל יח כד) אולי יש חמשים צדיקם:

{{י}} בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות: {{כ}} אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד: {{ל}} רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא:

לו ישמטנו. שמא יטור לנו איבה. כמו וישטום עשו. ויש לו במקרא על דרכים רבים:

לו ישטמנו יוסף. כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו. י''מ לו ישטמנו יוסף הלואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה ואם חפץ לעשות ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך במצרים כן יעשה לנו:

לו ישטמנו וגו'. פירוש דלמא אלא שאין חבר לה בכל התורה וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז''ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם:

וּפַקִידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר:

וּפַקִידוּ יַת בִּלְהָה לְמֵימַר לְיוֹסֵף אָבוּךְ פַּקֵיד קֳדָם מוֹתֵיהּ לְמֵימָר לָךְ:

ויצוו אל יוסף. כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שנו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו:

{{מ}} דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם:

ויצוו אל יוסף. צוו לעבדי יעקב או זולתם על אודות יוסף כמו ויצום אל בני ישראל: לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים: לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז (יז) ויבך יוסף. בהזכירם את אביו ואת חבתו שלא חשדו:

ויצוו אל יוסף וגו'. צריך לדעת טעם אומרו לאמר, ואם הכוונה לאמר ליוסף, היה לו לומר לאמר אל יוסף. ואולי שנתכוונו שלא יאמר לו האומר כי האחים שלחוהו על הדבר אלא יאמר שהוא שמע מאביו מצוה. להאחים לומר אליו הדברים האמורים. וזה הוא אומרו פעם ב' לאמר והבן:

כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵּהּ:

כִּדְנָא תֵימְרוּן לְיוֹסֵף בְּמָטוּ שְׁבוֹק כְּדוֹן לְחוֹבֵי אָחָךְ וּלְחַטָאֵיהוֹן אֲרוּם בִּישָׁא גָמְלוּ יָתָךְ וּכְדוֹן שְׁבוֹק בְּבָעוּ לְחוֹבֵי עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵיהּ:

שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלהיו קים, והם עבדיו:

אנא. לשון פיוס:

שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. היה לו לומר שא נא פשע וחטאת אחיך, ולמה הכניס אחיך בין הדבקים, ומה נתינת טעם הוא שאמר כי רעה גמלוך ונראה שהיה כאן פשע וחטאת, הפשע הוא שרצו להרגו בידים והוא אינו חייב מיתה בידי אדם אפילו לפי דבריהם שחשבוהו למוציא דבה, החטאת הוא מה שמכרוהו לעבד, ויש להם קצת התנצלות על זה לומר לפי שהביא דבתם לומר שקוראין לבני השפחות עבדים, על כן גמלו לו כמותו למוכרו לעבד, ע"כ נאמר שא נא לפשע אחיך לפי שעל הפשע אין להם שום התנצלות, על כן הם מבקשים מחילה ורחמים, אבל וחטאתם דין הוא שתמחול כי רעה גמלוך, ר"ל שיש להם קצת התנצלות שגמלו לך אותה הרעה דהיינו הדבה רעה, ובזה מיושב למה הקדים הפשע לחטאת, כי אין זה דרך המבקשים לבקש תחלה על הדבר הגדול ואח"כ על הקטן איפכא מבעי ליה, ולהנחתינו הוא מיושב. סליק ספר בראשית - בעזר העושה כל בימים ששת.

וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִין:

וַאֲזָלוּ אוּף אָחוֹי וְאַתְרְכִינוּ קֳדָמוֹי וַאֲמָרוּ הָא אֲנָן לָךְ לְעַבְדִין:

וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות:

וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַחֲלוּן אֲרֵי דַחֲלָא דַּיְיָ אֲנָא:

וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף לָא תִידַחֲלוּן אֲרוּם לָא נִיגְמוֹל לְכוֹן בִּישְׁתָּא אֱלָהֵן טַבְתָא אֲרוּם דָחִיל וּמִתְבַר מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא:

כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיהה, אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול, והלא אתם כלכם חשבתם עלי רעה והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם:

ויאמר הגאון כי התחת אלהים אני. כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך:

התחת אלהי' אני. האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם כמו כית דין המבטל דכרי ב''ד חבירו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק כענין לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים:

התחת אלהים אני. בלשון שהשיב יעקב לרחל כשבקשה ממנו שיבקש עליה רחמים וגער בה בו בלשון השיב לאחיו על כן הוא ג' במסורה השלישי התחת זאת לא יומת שמעי. (ע''ש) שבאותו לשון שאמר לאחיו נפרע משמעי שאחיו למדו ממנו לדבר בלשונו:

כי התחת אלהים וגו' פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות:

וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי:

וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עָלַי מַחְשָׁבִין בִּישִׁין דְמָא דְלָא הֲוֵינָא מִסְתְּחַר עִמְכוֹן לְמֵיכַל מִן בִּגְלַל דְנָטִיר לְכוֹן בָּבוּ הוּא וּמֵימְרָא דַיְיָ חַשְׁבָא עָלַי לְטַבְתָא דְאַבָּא הֲוָה מוֹתִיב לִי בְּרֵישָׁא וּמִן קֳדָם יְקָרֵיהּ הֲוֵינָא מְקַבֵּל וּכְדוֹן לֵית אֲנָא מְקַבֵּל בְּגִין דְאִיזְכֵּי לְמִתְעַבְדָא לָן שֵׁיזְבָתָא כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיְימָא עַם סַגִי מִדְבֵית יַעֲקב:

למען עשה. שם הפועל:

ואתם חשבתם עלי רעה. הנה פעולתכם היתה כשגגה שחשבתם אותי לרודף ואם היה זה האמת היה פעולתכם בדין: אלהים חשבה לטובה. המציא בכם זאת השגגה לתכלית ט וב:

ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית

וּכְעַן לָא תִדַחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן:

וּכְדוֹן לָא תִידַחֲלִין אָנָא אֵיזוּן יַתְכוֹן וְיַת טַפְלְכוֹן וְנָחִים יַתְהוֹן וּמַלֵל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן:

וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו' :

{{נ}} (ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם: חסלת פרשת ויחי

וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין:

וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוֹי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וְעַשְרֵי שְׁנִין:

וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף:

וַחֲמָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין דָרִין תְּלִיתָאִין אוּף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה כַּד אִתְיְלִידוּ גְזִירִינוּן יוֹסֵף:

על ברכי יוסף. כתרגומו, גדלן בין ברכיו:

בני שלשים. בעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו הבנים רבעים: ילדו. גדלו:

וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִי קַיִים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי הָא אֲנָא מָיִת וַיְיָ מִידְכַּר יִדְכַּר יַתְכוֹן וְיִסַק יַתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דְקַיֵים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב:

אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. פירוש אנכי ב''ו היום כאן ומחר בקבר אבל הקב''ה מלך חי וקים הוא יפקד אתכם. ורמז שני פעמים פ''א פירוש כשם שמלכתי פ' שנים כך יבוא לכם גואל בן שמונים שנה. א''נ יפקוד לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש רמז מנין פקוד חסר מת' ק''ץ שנה וישאר רד''ו:

וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא:

וְאוֹמֵי יוֹסֵף יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר לִבְנֵיהוֹן הָא אַתּוּן מִשְׁתַּעַבְּדִין בְּמִצְרַיִם וְלָא תְזִידוּן לְמֵיסוֹק מִמִצְרַיִם עַד זְמַן דְיֵיתוּן תְּרֵין פְּרוֹקִין וְיֵימְרוּן לְכוֹן מִדְכַּר דָכִיר יְיָ יַתְכוֹן וּבְעִידָן דְאַתּוּן סַלְקִין תַּסְקוּן יַת גַרְמַי מִיכָּא:

וישבע יוסף את בני ישראל: ולא השביע לבניו אלא אמר להם משכם לקחתם אותי ולשם תחזירוני. ובמדרש יש שהשביעם שלא ידחקו את הקץ כי יוסף ידע את הקץ שיעקב גלה לו:

וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בָאֳרוֹנָא בְּמִצְרָיִם: חזק:

וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וְעֶשֶר שְׁנִין וּבְסִימוּ יָתֵיהּ וְעִטְרוּן יָתֵיהּ וְשַווּן יָתֵיהּ בִּגְלוּסְקְמָא וְשַׁקְעִין יָתֵיהּ בְּגוֹ נִילוּס דְמִיצְרָיִם: חזק

ויחנטו אותו. הרופאים: ויישם בארון. שם אותו אחד. והנה השרש ישם. על משקל וייצר. ויאמר רבי יונה המדקדק כי החירק תחת שורק והוא רחוק בעיני. וטעם בארון. בקמצות הבי''ת הוא שהכין לנפשו: חסלת פרשת ויחי נשלם ספר בראשית בעזרת האל יתברך

ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנא' ויקח משה את עצמות יוסף: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית בעזר העושה כל בימים ששת

ויחנטו. ב' בפרשה ויחנטו את ישראל ויחנטו את יוסף כדאיתא בכתובות דיספד יספדוניה דדלה ידלוניה בשביל שחנט את אביו חנטוהו גם כן. ויישם בארון. כדי שיהא מצוי להם בצאתם משם: