וּשְׁמַע יָת פִתְגָּמֵי בְנֵי לָבָן דְּאָמְרִין נְסִיב יַעֲקֹב יָת כָּל דִּי לְאָבוּנָא וּמִדִּי לְאָבוּנָא קְנָא יָת כָּל נִכְסַיָּא הָדֵין:

וּשְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי בְּנֵי לָבָן דְאָמְרִין נְסִיב יַעֲקב יַת כָּל דִי לְאָבוּנָא וּמִדִי לְאָבוּנָא עָבַד לֵיהּ יַת כָּל יְקַר נִכְסַיָא הָאִילֵין:

עשה. כנס, כמו (ש''א יד מח) ויעש חיל ויך את עמלק:

דברי בני לבן. בנים זכרים היו לו וכן הוא אומר ויתן ביד בניו:

וישמע את דברי בני לבן. שספרו עליו לשון הרע בקנאתם:

לקח יעקב את כל אשר לאבינו. ואח"כ אמרו ומאשר לאבינו עשה את הכבוד הזה, מאשר משמע מקצת אשר ולא כל אשר, וא"כ דבריהם סתרי אהדדי, ובלאו הכי קשה איך אמרו שקר מפורסם וכי לקח יעקב כל אשר לאביהם וכי לא השאיר לו כלום, הלא היה ללבן עדיין צאן ובקר ואהלים. וביאור הדברים כך הוא שמתחלה לא דברו כנגד הרכוש כלל, כ"א כנגד התחבולות ועניני רמאות שהיה אביהם בקי בהם ובשמותיהם יותר מכל העולם, עד שהיה הוא יכול לרמאות את אחרים, אבל אחרים לא יכלו לרמאותו, ויעקב למד מלבן כל רמאתו עד שאפילו לבן לא יכול לעמוד לפניו כי הוא רימה את לבן, ועל זה אמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו כל רמאותו לקח ממנו, וכנגד הרכוש אמרו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה.

וַחֲזָא יַעֲקֹב יָת סְבַר אַפֵּי לָבָן וְהָא לֵיתוֹהִי עִמֵּהּ כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמּוֹהִי:

וַחֲמָא יַעֲקב יַת סְבַר אַפּוֹי דְלָבָן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַין לְקִבְלֵיהּ כִּדְאִיתְמְלֵי וְהֵי כִּדְקַדְמוֹי:

וירא יעקב את פני לבן. ראה שקבל את הלשון הרע:

(ג) וירא יעקב וגו' ויאמר ה' אל יעקב. צריך לדעת מה קשר ושייכות לב' מקראות הללו: אכן כוונת הכתוב היא להקדים ב' דברים שמסיבתם עשה יעקב מה שעשה שברח בלא ידיעת לבן, שזולת זה לא היה הולך בלא ידיעת לבן, או עדיין היה מתעכב שם ימים, והוא שאם לא ראה פני לבן ודבריהם שאמרו הגם שבאה אליו הנבואה ללכת היה הולך בידיעת לבן כי לא נמכר יעקב לעבד לו ולרצונו היה עמו, אלא לצד דברי בניו ופני לבן משונות היה חש שיגזול ממנו כל יגיעו, והוא שאמר לבסוף (פסוק ל''א) כי יראתי פן תגזול וגו', ואם לא היתה באה אליו הנבואה ללכת הגם שהיה שומע דברי בני לבן לא היה ממהר ללכת באותו זמן עד שיתחכם לקחת רצונו באורך הימים אז יפרד ממנו, וישב שם ימים, באופן מאמצעות ב' דברים דברי בני לבן ושינוי פניו ודברי ה' לזה עשה כל האמור בענין, לזה סמכם הכתוב יחד:

וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב תּוּב לְאַרְעָא דַּאֲבָהָתָךְ וּלְיַלָּדֻתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעְדָּךְ:

וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקב תּוּב לְאַרַע אֲבָהָתָךְ וּלְיַלְדוּתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ:

שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחבר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך:

{{ז}} לא שהוא תנאי שאם תשוב אהיה עמך, אלא מראה מקום הוא לו מפני שכאן אי אפשר כו': {{ח}} אבל אין לפרש אהיה עמך לשמרך בדרך, כי כבר הובטח על זה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' (לעיל כ"ח ט"ו), ר"ל שם אשרה שכינתי עליך ויחויב מזה שיובטח שלא יהרג בדרך. ויתורץ בזה מה שפרש"י בפרשת וישלח (לעיל ל"ב י' ד"ה ואלוקי)שתי הבטחות וכו', שנראה משם שאהיה עמך האמור פה ר"ל לשמרך בדרך:

ויאמר אלהים אל יעקב שוב. הודיע הכתוב שבסבת שלש אלה ברח ולא נטל רשות מלבן. שלא כמנהג איש אשר כמוהו כי חשב שאחר שקבל לשון הרע עליו אם ידע נסיעתו יגזלהו כאמרו פן תגזול את בנותיך: ואהיה עמך. שלא יקרך היזק בדרך:

וּשְׁלַח יַעֲקֹב וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה לְחַקְלָא לְוַת עָנֵהּ:

וְשַׁדַר יַעֲקב יַת נַפְתָּלִי דְהוּא אַזְגַד קָלֵיל וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וְעָלַן לְחַקְלָא לְוַת עָנֵיהּ:

ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדוג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בעז ובית דינו משבט יהודה אומרים (רות ד יא) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם וגו' , הקדימו רחל ללאה:

וַאֲמַר לְהֵן חָזֵי אֲנָא יָת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכֶן אֲרֵי לֵיתוֹהִי עִמִּי כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמֹּהִי וֵאלָהֵהּ דְּאַבָּא הֲוָה בְּסַעְדִּי:

וַאֲמַר לְהֵין חָמֵי אָנָא יַת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכוֹן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַן עִמִי הֵי כִּדְאִיתְמְלִי וְהֵי כִּדְקָדְמוֹי וֵאלָהָא דְאַבָּא הֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי:

את פני אביכן. ראיתי בפניו שאיננו עמי כתמול שלשום. או ישוב איננו אל פני. כמו פני ה' חלקם:

כי איננו אלי כתמול שלשום. כחושב שיש בידי משלו: ואלהי אבי היה עמדי. והוא ית' נתן לי כל מה שבידי ולא גזלתי מלבן מאומה:

ויאמר להן רואה אנכי וגו'. פי' ואם תאמר שיש לו טעם נכון כי הוא רואה כי שלך גדול משלו ופרצת מאוד, לזה אמר ואלהי אבי היה עמדי וזו ברכה מאת ה':

וְאַתִּין יְדַעְתִּין אֲרֵי בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יָת אֲבוּכֶן:

וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרוּם בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יַת אֲבוּכוֹן:

כי בכל כחי עבדתי את אביכן. מתחילה ונתברך לרגלי ויתכן שהיה ללבן צאן רבות כי נתברכו גם העטופים לרגל יעקב כי לא צעקו בניו רק בקנאתם ליעקב שעשה כל הכבוד הזה

ואתנה. ג' ואתנה ידעתן. ואתנה צאני צאן מרעיתי. ואתנה גשם שוטף אבני אלגכיש תכלנה. מה צאן מרעיתי דלהלן מדבר בישראל אף צאן האמור כאן דורש במדרש על הגליות גשם שוטף ואבני אלגביש שאמר להן אתם ידעתן שהיה גשם שוטף ואבנים יורדים עלי בהיותי בשדה עם הצאן:

וַאֲבוּכֶן שְׁקַּר בִּי וְאַשְׁנִי יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא שָׁבְקֵהּ יְיָ לְאַבְאָשָׁא עִמִּי:

וַאֲבוּכוֹן שְׁקַר בִּי (ירוּשׁלמי וּפְרַג) וְשַׁלְחִיף יַת אַגְרִי עֲשַר חוּלְקִין וְלָא יְהַב לֵיהּ יְיָ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא עִמִי:

עשרת מנים. אין מונים פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:

{{ט}} דמונים הוא לשון מנין דהוא עשרה, וכתיב עשרת מונים משמע עשרת פעמים יו"ד דהיינו ק', אבל מונים אין פירושו פעמים: {{י}} הא דנקט רש"י תנאו ולא נקט משכורתו, משום דאין הפסד בזה אם מחליף משכורתו, כגון אם היה חייב ליתן לו מעות ונתן לו מטלטלין אין הפסד בזה, לכך נקט תנאו עיקר התנאי היה מחליף כדפירש"י לקמן (פ' מ"א ד"ה ותחלף). (פמ"א), היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא וכו':

ואביכן התל בי והחליף את משכורתי. זה היה אמת ואם לא ספרו הכתוב מתחלה וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא) וכזה במקומות רבים בתורה ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל

התל בי. מלה זרה. בעבור היות התי''ו רפה כי עיקרו להדגש כמו ויהתל בהם אליהו דרך לעג: עשרת מונים. מלשון מנה את העם והטעם עשרה במספר. או הזכיר עשרה בעבור היותו סך חשבון:

ואביכן וגו'. צריך לדעת מה הוא ההתול שהיה מהתל בו, ואם עברת הדרך, זה גזלן מקרי: ואולי כי לבן הרגיש מפעם ראשונה שראה שילדו הצאן ברבוי מין הנוגע ליעקב בחלקו לזה נתחכם ואמר בודאי הלא דבר הוא, לזה היה אומר לו מין אחד בתחילה ואחר שיחמו הצאן היה חוזר בו בין עבור ללידה ולוקח לעצמו מין שאמר, ומיחד ליעקב מין אחר, ולזה לא יקרא אלא התול שפעמים אומר כך ופעמים וכו':

אִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר נְמוֹרִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא נְמוֹרִין וְאִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר רְגוֹלִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא רְגוֹלִין:

אִם כְּדֵין הֲוָה אָמִיר קְרוּחִין יְהֵי אַגְרָךְ וִילֵידַן כָּל עָנָא קְרוּחִין וְאִם כְּדֵין יֵימַר מַאן דְשׁוּמָא בְּרִיגְלֵהוֹן יְהֵי אַגְרָךְ וִילֵידַןכָּל עָנָא מַאן דְשׁוּמָא בְּרִיגְלֵהוֹן:

וטעם אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך. כי מתחילה נתן לו שני המראות נקודים וטלואים גם החום בכשבים וחזר בו לתת מראה אחד והיה מחליף אותו בכל שנה והיו הצאן יולדות כן ולא היה זה במקלות כי הוא מספר להם מעשה השם הגדול שעשה עמו להפליא מדי שנה בשנה כאשר אמר ולא נתנו אלהים להרע עמדי גם יתכן שהיה מחליף את משכורתו אחרי שהיו הצאן מעוברות והיו יולדות כרצון יעקב כאשר ישר בעיני היוצר לעשות ובבראשית רבה (עד ג) צפה הקב"ה מה שלבן עתיד לעשות ליעקב אבינו והוא צר צורה כיוצא בה אם כה אמר אין כתוב כאן אלא אם כה יאמר

וזה שאמר עקדים יהיה שכרך. ידוע שהחליף משכרתו לקחת עקדים לבדם וכן פעם אחרת נקדים:

אם כה יאמר. והגם שתנאי הראשון היה שיטול נקודים וטלואים, לא עמד בדבר אלא אחת מהנה הסכים לתת לו: עוד טעם הדבר הוא לצד כי מין זה של עקודים לא הוזכר בתנאי הראשון בא עליו הרשע בטענה כי לא כאלה לחלק יעקב, ולא הודה על האמת מההוכחה שנטל מין זה ולזה בפעם ראשונה הוציא מחלק יעקב עקודים ואחר כך היה מתווך עמו לרצונו להחליף מין נקודים שבחלק יעקב בחלק עקודים שהוא של לבן וחוזר חלילה עשרת מונים, ולעולם תנאי הראשון של נקודים וטלואים בכשבים ובעזים עמד במקומו: ואומרו אם כה יאמר לשון עתיד, לפי מה שפירשתי באומרו התל בי ידוייק על נכון, כי לא על אמירה שהיה אומר בתחילה היתה הנהגת הלידה אלא על מה שעתיד (להוליד) [לומר] באחרונה אחר עיבור הצאן, ודבר זה לא היה לצד השתדלות יעקב אלא כי מה' היתה לו וכמו שספר אחר כך שראה בחלום וכו':

אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וגו'. אם כה אמר הל"ל, כי יאמר להבא משמע, ונראה שזה קאי על מה שאמר ולא נתנו אלהים להרע עמדי, כי כבר נראה לו בחלום ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וגו', ע"כ אמר אם כה יאמר להבא כי פשיטא בשעת שימת המקלות שיולדו עקודים וטלואים, אלא אפילו להבא כשלא אשים המקלות מ"מ יהיה הכל לפי תנאו שאם יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כולם נקודים, כי כך הובטחתי בחלום מפי הגבורה, לפי שראה ה' בעניי את כל אשר לבן עושה לי, כי אני אמרתי הסר משם כל שה נקוד וטלוא, היתה כוונתי לומר שיהיו שני עדרים סמוכים זה לזה ואם ילכו הנקיבות אל עדר הנקודים והטלואים מזלי גרם, ואם יתעברו בעדרם מזלך גרם, ומסתמא יסכים לבן על זה כי יותר קרוב לו מה שיתעברו בעדרם ממה שילכו לעדר אחר, ולבן הרחיק דרך ג' ימים באופן שיהיה נמנע שילכו הנקיבות לאותו עדר כדי שילך יעקב ריקם, על כן הוצרך לעשות ענין המקלות והסכים הקב"ה על ידו לומר שאף בלא שימת המקלות יהיה כן להבא. ובספר תולדות יצחק פירש, שלכך נאמר אם כה יאמר, לפי שלבן ראה שכל אשר חפץ יעקב עושה ה' ומסכים על ידו ע"כ חשב לעשות תחבולה נגד רצון האל יתברך והוא, להתנות מתחלה נקודים וכאשר יתעברו נקודים אז יחזור ויתנה טלואים כי כבר נתעברו נקודים, אבל הקב"ה ידע מה שבלבו של לבן שכך יאמר אחר שיתעברו, ועשה הקב"ה שנתעברו מאותה מראה שלבן יאמר לעתיד בשעת ההריון במראה זו אני חפץ, לכך נאמר אם כה יאמר להבא.

וְאַפְרֵשׁ יְיָ יָת גֵּיתֵי דַּאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי:

וְרוֹקַן יְיָ יַת בֵּיתָא דַאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי:

ויצל אלהים. כטעם וינצלו את מצרים ושניהם מגזרת הצילני נא ואם היא מעט רחוק. וזה שאמר יעקב לנשיו גם הוא אמת שראה זה בחלום כי השם יעזרהו לחזק הצאן ולהוליד גם בלא מקלות:

וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עַיְנַי וַחֲזֵית בְּחֶלְמָא וְהָא תְיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין:

וַהֲוָה בְּעִידַן דְאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עֵינַי וְחָמִית בְּחֶלְמָא וְהָא בָּרְחַיָיא דְסַלְקִין עַל עָנָא שׁוּמָא בְּרַגְלֵיהוֹן וְקִירְוָוחִין וְגַבֵּיהוֹן חִיוָורִין:

והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כלם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב: וברדים. כתרגומו ופציחין פיישי''ד בלע''ז [מנומש], חוט של לבן מקיף את גופו סביב, חברבורית שלו פתוחה ומפולשת מזן אל זן, ואין לי להביא עד מן המקרא:

{{כ}} כלומר מה שכתוב והנה העתודים העולים וגו' ודאי לא קאי על אותן שנולדו לו ליעקב, דאם כן מה אתא לאשמעינן, אלא מוכרח אתה לומר שצאן לבן היו והיאך באו לכאן, ועל זה פירש אע"פ וכו': {{ל}} ר"ל שאין שחור מעכבו אלא אותו חוט של לבן פתוח ומסבב כל גופו:

ויהי בעת יחם הצאן. זה היה אחר שהחליף את משכורתו ולכך אמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וטעם והנה העתודים העולים על הצאן הראה לו בחלום כי יעלו על הצאן העתודים וכולם עקודים ואחרי כן היו כולם נקודים ושוב היו כולם ברודים והגיד כי הוא רואה החמס שעושה לו לבן להחליף את משכורתו ויעשה הנולדים כמראה אשר יצטרך אליו יעקב ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות כי בוטח בה' ישוגב (משלי כט כה) "והנה העתודים העולים על הצאן" - התישים והאילים יקראו עתודים כי כל גדול בצאן יקרא כן אף בגדולי האנשים כל עתודי ארץ (ישעיהו יד ט) וכתב רש"י אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן היו המלאכים מביאים אותן מעדר המסור לבני לבן לעדר שביד יעקב ועל דרך הפשט היה זה מראה להבטיחו כי יולידו כהם והעד מלת "והנה" כי בכל החלום יאמר כן (לעיל כח יב יג להלן מ ט טז) בטעם כאילו הדבר לפניו ובבראשית רבה (עד ג) לא הזכירו המלאכים אלא ממדרש אמרו עולים אין כתוב כאן אלא העולים כי פשוטו של מקרא כמו שאמרנו

וַאֲמַר לִי מַלְאָכָא דַּיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקֹב וַאֲמָרִית הָא אֲנָא:

וַאֲמַר לִי מַלְאָכָה דַיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקב וַאֲמָרִית הָא נָא:

וַאֲמַר זְקוֹף כְּעַן עַינָיךְ וַחֲזֵי כָּל תְּיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי יָת כָּל דִּי לָבָן עָבֵד לָךְ:

וַאֲמַר זְקוֹף כְּדוֹן עֵינָךְ וְחָמֵי כָּל בָּרְחַיָא דְסַלְקִין עַל עָנָא שׁוּמָא בְּרִגְלֵיהוֹן וּקְרוּחִין וְגַבֵּיהוֹן חִוְורִין אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת כָּל אוּנְסָא דְלָבָן עָבִיד לָךְ:

העתודים וגו' עקודים נק ודים וברודים. צריך לדעת מה הוא פי' ברודים, ולו יהיה שיהיה מין ממין הנולדים בצאן כיון שאין ליעקב חלק בו כי לא הוזכר בתנאים אם כן למה יראוהו אותו בחלום: וראיתי להראב''ע שכתב כי ברודים הם טלואים ולא הביא הרב הכרח לדבר. עוד לפי מה שאמר אם כה יאמר וגו' הראת לדעת כי לא היה נוטל יעקב אלא או עקודים או נקודים ומעתה למה היו עולים על הצאן מינים שאינם לחלק יעקב: אכן טעם הדבר הוא לצד מה שקדם לנו בידיעת לבן הרמאי כי מלבד תחבולותיו ומרמיו גם היו לו תרפים אשר יגידו לו כל דבר וכמאמרם ז''ל (תנחומא) ומן הסתם שאול ישאל בהם וידע העצמים בבטן המלאה ומראיהן ומעתה באמצעות דבר זה אפסו כוחות יעקב בכל מין אשר יתחכם יפסידוהו התרפים, אשר על כן העונה בצר ענהו, ויש לך לדעת כי מין מראה אשר יהיה בנולדים יתהוה בעת יחם ואין מציאות להפכו אחר כך זולת על ידי נס עצום להפך הטבע הפוך עצום, ודבר זה קשה בעיני אל עליון לעשותו, וצא ולמד מדבריהם ז''ל בכמה מקומות, (סוטה ב. שבת כג.) ועשה ה' חכמה שלא להצטרך להפך סדר טבע הבריאה, והוא שהיו עולים ג' מינים יחד והיה בכל נולד ונולד בכח ההיולי מוטבעים שלשתם יחד, ובזה ספו תמו ידיעות התרפים, ועם יציאת הנולדים היה נגלה בהם מין אשר יסכימו יחד כי הוא זה חלק יעקב. ולא ירחיק דעתך הדבר, כי יש עופות שיהפכו גווניהם לכמה מראות וזה הוא לצד שהטביע ה' בהם כן, וכמו כן עשה ה' בנולדים בצאן לבן להציל עשוק מיד עושק. ואומרו ברודים לפי מה שפירשנו מצינו ראיה לדברי ראב''ע כי הוא מין טלוא כי זולת זה דלמא יאמר לבן טלוא יהיה שכרך ונמצא הנס לבטלה ח''ו, אלא ודאי כי ברודים הוא מין טלוא ואולי לצד שלובן שלו לבן הרבה כברד נקרא כן, ומעתה נתיישב הכתוב על נכון: כי ראיתי את כל אשר לבן וגו'. המלאך הגיד טעם הנס כי ראה ה' כל מעשיו וערמותיו של לבן ומה שהיה מתחכם ושואל בתרפיו ולא היה מציאות להצילו ממנו זולת מעשה אשר הראהו עולים על הצאן וכמו שפירשנו: גם רמז לו כי כל מעשה של לבן אליו הם נתונים, ולזה לא אמר כל אשר עושה לך לבן לרמוז גם כן כי כל הנולדים יהיו לחלק יעקב, ואין בזה משום גזל כי ה' שופט צדק וידע כל אשר רימהו ואונהו והוציא מזה ונתן לזה והוא ישפוט בצדק:

אֲנָא אֱלָהָא דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִּי מְשַׁחְתָּא תַמָּן קָמָא דִּי קַיִּמְתָּא קֳדָמַי תַּמָּן קְיָם כְּעַן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרְעָא יַלָּדוּתָךְ:

אֲנָא הוּא אֱלָהָא דְאִתְגְלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִי רִיבִיתָא תַּמָן קָמָא דְקַיְימִית קֳדָמַי תַּמָן קְיַים כְּדוּן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרַע יַלְדוּתָךְ:

האל בית אל. כמו אל בית אל, הה''א יתרה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו (במדבר לד ב) כי אתם באים אל הארץ כנען: משחת שם. לשון רבוי וגדלה כשנמשח למלכות, כך (לעיל כח יח) ויצק שמן על ראשה, להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת (שם כב) יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות:

אנכי האל בית אל. יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו אבל מה שיספר לא חלום אחד הוא כי מאמר "שא נא עיניך וראה כל העתודים" היה בהיותו עובד את לבן בצאנו בעת יחם הצאן באחת מהשנים הראשונות ומאמר "אנכי האל בית אל" היה אחר כן בעת הנסיעה כי אחר שאמר לו קום צא מן הארץ הזאת לא נתעכב עוד בחרן לרעות עוד צאן לבן ויעלו התישים על הצאן ותלדנה נקודים וטלואים רק ממחרת החלום שלח לרחל וללאה ויספר להם חלומו והלכו להם וטעם אנכי האל בית אל פירש"י ה"א יתירה והוא כמו אנכי אל בית אל וכמהו (במדבר לד ב) אל הארץ כנען ובעלי הלשון (הראב"ע והרד"ק) תקנו אנכי האל אל בית אל וכן ומעץ הדעת טוב ורע (לעיל ב ט) העבותות הזהב (שמות לט יז) והמלאך ידבר בלשון שולחו ועל דרך האמת יאמר המלאך הזה אנכי האל בית אל וכן ויקרא למקום אל בית אל (להלן לה ז) כמו שאמר ציון קדוש ישראל (ישעיהו ס יד) ויונתן בן עוזיאל אמר (שם ו ג) קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה והוא המלאך הגואל (להלן מח טז) וכן בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) והמשכיל יבין וטעם אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר כי אתה נדרת להיות עובד לשם המיוחד בארץ הנבחרת ולהיות לך האבן בית אלהים ולהוציא שם מעשרותיך ואם תאחר נדריך עוד יקצוף האלהים על קולך

אנכי האל בית אל. טעמו האל אל בית אל וכן ועץ הדעת דעת טוב ורע:

וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא:

וַאֲתָבַת רָחֵל בְּאַסְכָּמוּתָא דְלֵאָה וְאַמְרָן לֵיהּ הַאֶפְשַר דְעַד כְּדוֹן אִית לָנָא חוּלַק וְאַחְסָנָא בְּבֵית אָבוּנָא:

העוד לנו חלק. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים:

העוד לנו. איך תחשוב יקשה עלינו להפרד מאבינו:

העוד לנו וגו'. כפלו לומר חלק ונחלה, לרמוז ב' דברים, הא' הוא חלק הנוגע להם בירושת אמם שכבר מתה, והב' נחלת אביהם, והחליטו שאין להם תוחלת משניהם והראיה הלא נכריות נחשבנו לו כבר שמכרנו זה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים וממילא יצו עליהן לבל ירשו בו. הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו ואון יוכיח וכמעשה רשב''ג ואחותו, (שבת קטז.) ואומרו ויאכלגם אכול ב' אכילות, א' ירושת כתובת אמם, והב' מה שעבד יעקב י''ד שנה בעדם:

הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵהּ אֲרֵי זַבְּנָנָא וַאֲכַל אַף מֵיכַל יָת כַּסְפָּנָא:

הֲלָא נוּכְרֵיתָא אִתְחַשַׁבְנָא לֵיהּ אֲרוּם זַבְּנָנָא וְאָכַל אוּף מֵיכַל יַת כַּסְפָּנָא:

הלוא נכריות נחשבנו לו. אפלו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות, כי מכרנו לך בשכר הפעלה: את כספנו. שעכב דמי שכר פעלתך:

{{מ}} פירוש של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר, כי על הי"ד שנים כבר אמרו כי מכרנו:

כי מכרנו. כאילו מכרנו שלא עשה כמשפט האבות עם הבנות רק אמר שמור צאני וקח בנותי במשכרתך:

אֲרֵי כָל עוּתְרָא דִּי אַפְרֵשׁ יְיָ מֵאֲבוּנָא דִּילָנָא הוּא וְדִבְּנָנָא וּכְעַן כֹּל דִּי אֲמַר יְיָ לָךְ עִבֵד:

אֲרוּם כָּל עוּתְרָא דְרוֹקַן יְיָ מִן אָבוּנָא דִי לָנָא הוּא וְדִבְנָנָא וּכְדוֹן כָּל דְאָמַר יְיָ לָךְ עִבֵיד:

כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום אלא מה שהציל הקדוש ברוך הוא מאבינו שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב:

כי כל העושר. כמו כי צחקת. לא נקוה לנחול משל אבינו אלא כל העושר אשר הציל אלהים ממנו הוא לבדו לנו ולבנינו. ועתה מאחר שראית שקבל לשון הרע עליך ויש לחוש שיגזול: כל אשר אמר אלהים. בלבד עשה נהג ולך ואל תטול רשות:

אשר הציל וגו' לנו וגו'. פי' ה' הציל ממונינו שהוא חייב לנו מידו, שלשון הצלה יאמר על גזלה מגזלן, והוא אומרו לנו פירוש משלנו שגזל:

וְקָם יַעֲקֹב וּנְטַל יָת בְּנוֹהִי וְיָת נְשׁוֹהִי עַל גַּמְלַיָּא:

וְקָם יַעֲקב וְסוֹבַר יַת בְּנוֹי וְיַת נְשׁוֹי עַל גַמְלַיָא:

את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר (לקמן לו ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' :

{{נ}} מפני שהיה שטוף בזימה והיו נשיו עיקר, (רא"ם):

וּדְבַר יָת כָּל גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִּקְנָא גֵּיתֵי קִנְיָנֵהּ דִּי קְנָא בְּפַדַּן אֲרָם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי לְאַרְעָא כְנָעַן:

וּדְבַר יַת כָּל בְּעִירָא וְיַת כָּל נִכְסוֹי דִי קָנָא גֵיתוֹ וְנִכְסוֹי דִי קְנָא בְּפַדַן אֲרַם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אָבוּי לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו עבדים ושפחות וגמלים וחמורים:

{{ס}} פירוש המקנה של קנינו שקנאו ע"י מכירת צאנו, ופירש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בשכרו:

רכש. מגזרת רכוש:

וְלָבָן אֲזַל לְמִגַּז יָת עָנֵהּ וּנְסִּבַת רָחֵל יָת צַלְמָנַיָּא דִּי לַאֲבוּהָא:

וְלָבָן אָזַל לְמֵיגַז עָנֵיהּ וּגְנֵיבַת רָחֵל יַת צַלְמָנַיָא דַהֲווֹן נַכְסִין גַבְרָא בּוּכְרָא וְחִזְמִין רֵישֵׁיהּ וּמַלְחִין לֵיהּ בְּמִילְחָא וּבוּסְמָנִין וְכָתְבִין קוּסְמִין בְּצִיצָא דְדַהֲבָא וִיהָבִין תְּחוֹת לִשְׁנֵיהּ וּמְקַיְמִין לֵיהּ בְּכוּתְלָא וּמְמַלֵיל עִמְהוֹן וְאִילֵין הֲווֹן דַהֲוָה גָחִין לְהוֹן אָבוּהָא:

לגזז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה מעבודה זרה נתכונה:

{{ע}} אמר זה משום קרא שאחריו (פ' כ"ב) שכתוב ביום השלישי וגו', למה לא נודע לו עד יום השלישי: {{פ}} דאם לא כן אשר לאביה מיותר, אלא להפרישו וכו':

ותגנוב רחל את התרפים. לא נתכוונה אלא להפריש אביה מעבודה זרה לשון רש"י ואפשר כי היו ללבן לעבודה זרה כאשר אמר למה גנבת את אלהי אבל לא היו כל התרפים נעבדים כי איך תמצא עבודה זרה בבית אדונינו דוד (עיין שמואל א יט יג) והקרוב מה שאומרים שהם כלים לקבל השעות ויקסמו בהם לדעת עתידות והמלה נגזרת מלשון רפה ידים (שם ב יז ב) נרפים אתם נרפים (שמות ה יז) יקראו אותם "תרפים" לרמוז בשמם כי דבורם כמו נבואה רפה תבא ברב ותכזב לעתים רחוקות כמו שאמרו (זכריה י ב) כי התרפים דברו און והנה יעשו אותם קטני אמנה להם לאלהים לא ישאלו בשם הנכבד ולא יתפללו אליו רק כל מעשיהם בקסמים אשר יגידו להם התרפים וכתוב (שופטים יז ה) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים ושם כתוב (יח ה) שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכינו כי בתרפים היו שואלים וכן היה הענין בישראל באפוד כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש עשו כדמותו והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו גם בחלים לא ידרשו את ה' כי אם בהם וזה טעם ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח כז) כי סרו מאחרי ה' והנה לבן היה קוסם ומנחש כאשר אמר (לעיל ל כז) נחשתי וארצו ארץ קוסמים מעולם כדכתיב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובלעם בן בעור הקוסם היה מעירו וזה טעם למה גנבת את אלהי

ולבן הלך לגזז את צאנו. שהיה ביד בניו רחוק שלשה ימים כאשר הוא כתוב על כן ויגד ללבן ביום השלישי: התרפים. י''א שהוא כלי נחשת העשוי לדעת חלקי השעות ואחרים אמרו כי יש כח בחכמי המזלות לעשות צורה בשעות ידועות תדבר הצורה והעד שלהם כי התרפים דברו און. ופי' הפסוק איננו כן. והקרוב אלי שהתרפי' הם על צורת בני אדם והיא עשויה לקבל כח עליונים ולא אוכל לפרש. והעד שהתרפים כן. התרפים ששמה מיכל בת שאול במטה עד שחשבו שומרי הבית שהם דוד. והפסוק שאמר אין אפוד ותרפים. יש לו ב' פירושים האחד שאמר אין מלך ואין שר בישראל כי השם לא בחר מלך רק ממשפחת דוד על כן אמר בפסוק השני ובקשו את ה' אלהיהם ואין זבח ומצבה לע''ז. ואין אפוד שהיו עובדי הבעל עושים כדמות אפוד משה על כן אמר אפוד ולא אמר האפוד כמו הגישה האפוד. ואפוד ירד בידו. איננו אפוד שעשה משה ובמקומו אפרשנו בראיות גמורות אם גומר השם עלי. והפי' הב' שלא יעבדו השם ולא ע''ז. והנה התרפים קראם לבן אלהיו. ויש אומרים שרחל גנבתם לבטל עבודת כוכבי' מאביה ואילו היה כן למה הוליכה אותם עמה ולא טמנם בדרך. והקרוב שהיה לבן אביה יודע מזלות ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת אי זה דרך ברחו:

וְכַסִּי יַעֲקֹב מִן לִבָּא דְלָבָן אֲרַמָּאָה עַל דְּלָא חַוִּי לֵהּ אֲרֵי אָזֵל הוּא:

וְגָנַב יַעֲקב יַת דַעְתֵּיהּ דְלָבָן אֲרַמָאָה עַל דְלָא חֲוֵי לֵיהּ אֲרוּם אָזַל הוּא:

את לב. לא גנב יעקב כי אם דעתו כי עיקר הדעת בלב:

ויגנב יעקב את לב לבן. שלא הראה לו שהרגיש כלל כמה שקבלעליו לשון הרע ובמה שלא היו פניו עם יעקב כתמול שלשם: הארמי. וזה עשה מפני שהיה לבן ארמי בעל מרמה. באופן שאם היה מרגיש שידע יעקב דבר זה היה סופר כל צעדיו ולא היה אצל יעקב דרך להמלט: על בלי הגיד לו. כמו על עולת התמיד. הראה יעקב עצמו כאלו בלתי מרגיש באיבת לבן מלבד שלא הגיד לו שחפץ ללכת וכל זה עשה לא להעדר מוסר אלא כמוכרח וזה כי בורח הוא. מדאגה שיגזלהו לבן בעזרת אנשי עירו כמו שאמר בהתנצלותו ללבן אחר כן:

ויגנוב וגו' על בלי וגו'. קשה איך יוצדק לומר אליו שהוא בורח שאומר על בלי הגיד לו כי בורח. ואולי שהכוונה היא שנתחכם יעקב כשספר ללבן כל מעשיו והנהגותיו העלים ממנו ערמת הבריחה והוסיף לשלול אותה ממנו במה שהיה שואל ממנו לשלחו בזה היה מצדיק לבן כי לא יברח כלל, שאם לא כן למה היה שואל ממנו שישלחהו ובזה גנב לבו, והוא אומר ויגנוב וגו' ובמה גנב על סבת שלא הגיד לו בסיפור מעשיו כי יערים לברוח כשיצטרך לברוח. ובזה מצינו טעם בעיקר הודעת כתוב זה שבא לומר טעם שבו השיג הבריחה, כי זולת זה היה נותן לב לבן לשמור אותו מלברוח באיזה אופן שיהיה אלא שגנב לבו ובזה מצא הכנה לאסוף כל אשר יש לו וברח ואין יודע, והוא שאמר סמוך לזה ויברח הוא וכל אשר לו וגו' והבן:

וַאֲזַלּ הוּא וְכָל דִּי לֵהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְגִלְעָד:

וְאָזַל הוּא עִם כָּל דִילֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יַת פְּרָת וְשַׁוִי יַת אַנְפּוֹי לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא דְגִלְעָד אֲרוּם חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָא דְתַמָן עָתִיד לְמֶהֱוֵי שֵׁיזְבוּתָא לִבְנוֹי בְּיוֹמֵי דְיִפְתָּח דְמִן גִלְעָד:

ויברח. מלת הבריחה בכ''מ תורה על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף וזה מדאגת היזק עתיד אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף יקרא ניסה:

וְאִתְחַוָא לְלָבָן בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי אֲזַל יַעֲקֹב:

וּבָתַר דְאָזַל יַעֲקב קָמוּ רַעֲיָא עַל בֵּירָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא וְאַמְתִּינוּ תְלָתָא יוֹמִין דִילְמָא תְהֵי טַיְיפָא וְלָא טָפַת וּבְכֵן אִיתוֹי לְלָבָן בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה וִידַע אֲרוּם עָרַק יַעֲקב דְבִזְכוּתֵיהּ הֲוָה טַיְיפָא עֶשְרִין שְׁנִין:

ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם:

ביום השלישי. שהרי דרך ג' ימים היה ביניהם דרך שבעת ימים כל אותן ג' ימים הלך המגיד להגיד את לבן שהלך יעקב לדרכו נמצא רחוק מלבן ששה ימים ובשביעי השיגו ולמדנו שכל מה שהלך יעקב בששה ימים הלך לבן ביום אחד לשון רש"י מבראשית רבה (עד ו) ונכון הוא שילך לבן כגבור לרוץ ארח כי כן דרך הרודפים אבל לבן דרך שלשה ימים שם בין צאנו ובין הצאן אשר ביד יעקב לא בין העיר ובין צאנו כאלו לבן רועה צאנו במזרח לעיר יעקב למערבה וביניהם דרך שלשת ימים והנה יעקב מן העיר נסע כי שם ביתו בניו ובנותיו וכל אשר לו מלבד הצאן והוגד ללבן ביום השלישי כי לא הרגישו ביום הראשון ושב לבן לעירו ולקח את אחיו משם ורדף אחריו מעירו שבעה ימים והשיגו ביום השביעי אבל נאמר על דעת בראשית רבה כי מן השדה אשר שם הצאן נסע יעקב ולבן לקח את אחיו עמו מגוזזי צאנו ובפרקי רבי אליעזר (פרק לו) נראה כי לבן שב לעירו ומשם לקח כל גבור וכל בן חיל ורדף אחריו משם

כי ברח. ב' במסורה כי ברח יעקב. כי ברח העם. איתא במדרש שעמלק הגיד ללבן על בריחת יעקב וגם לפרעה על בריחת ישראל: כי ברח. בגימטריא עמלק:

וּדְבַר יָת אַחוּהִי עִמֵּהּ וּרְדַף בַּתְרוֹהִי מַהֲלַךְ שִׁבְעַת יוֹמִין וְאַדְבֵּק יָתֵהּ בְּטוּרָא דְגִלְעָד:

וּדְבַר יַת קְרִיבוֹי עִמֵיהּ וּרְדַף בַּתְרוֹי מַהֲלַךְ שׁוּבְעָא יוֹמִין וַאֲרַע יָתֵיהּ דְשָׁרֵי בְּטַוַור גִלְעָד מוֹדִי וּמַצְלִי קֳדָם אֱלָהֵיהּ:

את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו. נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים) :

{{צ}} כלומר אילו היה אצל מקום צאן לבן (היה ז' ימים):

וידבק אותו בהר הגלעד. כי ביום השביעי בערב הגיע לבן אל תחת ההר וראה את יעקב חונה עליו מרחוק ולן בלילה ההוא למטה ויבא אליו החלום

דרך שבעת ימים. יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ, (ב''ר נ''ט) ומן הנכון אליו יאות עשות גם להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן. ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח כי הגם שהדביקו לבן היוכל דבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח''ו כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירתו ביעקב: גם בזה ה' סיבב כמה סיבובין כריתת ברית עמו לבל יזיק שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם והוא כושן רשעתים כמאמרם ז''ל. (סנהדרין קה.) גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה כאומרם ז''ל (ב''ר פ' כ''א) בטעם קבורתה שמה:

וַאֲתָא מֵימָר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת לָבָן אֲרַמָּאָה בְּחֵילְמָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תְמַלֵּיל עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ:

וְאָתָא מַלְאָכָא בְּמֵימָר מִן קֳדָם יְיָ וּשְׁלַף חַרְבָּא עַל לָבָן רַמָאָה בְּחֵילְמָא דְלֵילְיָא וְאָמַר לֵיהּ טוּר לָךְ דִילְמָא תְמַלֵיל עִם יַעֲקב מִן טַב עַד בִּישׁ:

מטוב עד רע. כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים:

{{ק}} ונראה לי דהכי קאמר שאל תדבר עמו מה שהוא טוב בעיניך, כלומר שישוב עמך לחרן, והוא רעה אצלו כי כל זמן שיהיה מחובר אצל רשע אין השכינה שורה עליו, וק"ל:

וטעם אל לבן הארמי. להגיד כי אף על פי שהוא ארמי ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב ו) בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק וכן ויגנב יעקב את לב לבן הארמי אף על פי שהוא הארמי הקוסם בעל התרפים "מטוב עד רע" - כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים לשון רש"י ופשוטו השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך כי אני צויתיו לשוב אל ארצו

ויבא אלהים אל לבן הארמי. קודם וידבק אותו ופי' וכבר בא אלהים וכבר הראיתיך רבי' כמוהו. ובא השם לכבוד יעקב: מטוב ועד רע. שתחשוב אתה שהוא טוב לו לא תדבר לו להשיבו:

פן תדבר עם יעקב. אפילו דבור אסור לך: מטוב עד רע. לא תפתנו שישוב בתתך לו תקוה להיטיב עמו ולא תגזם אותו להרע עמו:

מטוב עד רע. ומה שביני ביני היינו הדברים המשתמעים לתרי אפי, ולפי זה אסר לו שלשה מיני דברים. ראשונה אסר לו לדבר עמו מטוב דברים טובים ונחומים כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, לפי שעל כל פנים לבבו של הרשע להרע לצדיק, וכשהוא מדבר עמו טובות ודאי כל דבריו על צד החנופה כדי שלא יהיה הצדיק יודע להזהר ולהשמר ממנו, ודבר זה פשיטא שלא תדבר עמו כי יבא לידי היזק על ידם, אלא אפילו הדיבור הממוצע המשתמע לתרי אפי ס"ד אמינא שמותר לך לדבר עמו, והיה לו לשום על לבו ולמיחש מיהא בעי, קמ"ל מלת עד לומר לו שאסור לך להטעותו בדברים ולא זו שני מיני דברים אלו שהם אסורים לך כי יוכל הצדיק לבוא לידי מכשול על ידם, אלא אפילו רע גמור ס"ד אמינא שמותר לך לגזם לו בדברים רעים כדי שיהיה נזהר ונשמר ממנו, ואם הוא לא נזהר אני את נפשי הצלתי, קא משמע לן רע, לומר לך לא תגזם לו ולא תעשה לו שום רעה. ובזה מתרצים, מה שנאמר בסמוך ואתה לא תעבור את הגל הזה אלי לרעה. משמע אבל לטובה תוכל לעבור, ובהפכו אמר לבן אם אני לא אעבור אליך את הגל, משמע בשום פנים לא אעבור אפילו לטובה, וזה לפי שטובתי בל עליך, כי כבר אמש אמר לי אלהים השמר לך מדבר עם יעקב מטוב, שמע מינה שאינו חפץ בטובתי כי חשוד אני בעיניו שכל טובתי לך לרעה. ואמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה אפילו אם לא אעבור גם המצבה, אבל אתה לא תעבור אלי הגל והמצבה לרעה, משמע אבל הגל לבד בלא העברת המצבה מותר אף לרעה, לפי שביני ביני ודאי ינחם יעקב על הרעה מה שאין כן בלבן ופשט זה נכון.

וְאַדְבֵּיק לָבָן יָת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב פְּרַס יָת מַשְׁכְּנֵהּ בְּטוּרָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יָת אֲחוֹהִי בְּטוּרָא דְגִלְעָד:

וְאַדְבֵּק לָבָן יַת יַעֲקב וְיַעֲקב פְּרַס יַת מַשְׁכְּנֵיהּ בְּטַוְורָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יַת אָחוֹי בְּהַהוּא טַוְורָא דְגִלְעָד:

ולבן תקע את אחיו. עם אחיו: אהל יעקב. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אהלו עם אחיו בהר הגלעד:

וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב מָה עֲבַדְתָּ וְכַסֵּיתָא מִנִּי וּדְבַרְתָּא יָת בְּנָתַי כְּשַׁבְיוֹת חַרְבָּא:

וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב מַה עָבַדְתְּ וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי וּדְבָרַת יַת בְּנָתַי הֵי כְּשִׁבְיַת חַרְבָּא:

כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי חרב:

{{ר}} דהא לא נופל לשון שביה גבי חרב, אלא היה לו לומר כשבויות חיל:

לְמָה אִטְמַרְתָּ לְמֵיזַל וְכַסֵּיתָא מִנִּי וְלָא חַוֵּיתָא לִי וְשַׁלָּחִתָּךְ פּוֹן בְּחֶדְוָא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִנָּרִין:

לְמָא אִיטְמַרְתְּ לְמֵיזַל וְגָנַבְתְּ דַעְתִּי וְלָא תָנֵית לִי וְאִילוּ תָנֵיתָא לִי שְׁלַחְתִּיךְ פּוֹן בְּחֶדְוָוא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִינָרִין:

ותגנב אתי. גנבת את דעתי:

וְלָא שְׁבַקְתַּנִּי לְנַשָּׁקָא לִבְנַי וְלִבְנָתָי כְּעַן אַסְכֶּלְתָּא לְמֶעְבָּד:

וְלָא אַמְתַנְתָּנִי לְנַשְׁקָא לִבְנֵי בְרַתִּי וְלִבְרַתִּי כְּדוֹן אִסְכַּלְתָּ מַה דְעָבַדְתָּ:

הסכלת עשו. שם הפועל והוא סמוך ויחסר זה או כן:

עשו. ד' במסורה הסכלת עשו. למען עשה כיום הזה. עשה סטים שנאתי. עשה צדקה. הכא איירי ברמאותו של לבן וכן ביוסף חשדוהו אחיו ברמאות כדכתיב ואתם חשבתם עלי רעה וכן עשה סטים שנאתי אותן שעושים רמאות בלבם וכיוצא בו עשה צדקה זה יוסף שעשה צדקה עם אחיו שהם חשבוהו לרעה והוא חשבה לטובה:

אִית חֵילָא בִידִי לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן בִּישׁ וֵאלָהָא דַּאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אֲמַר לִי לְמֵימַר אִסְתַּמַּר לָּךְ מִלְּמַלָּלָא עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ:

אִית סְפִיקָא בְּיָדִי לְמֶעֱבַּד עִמְכוֹן בִּישָׁא וֵאלָהָא דַאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אָמַר לִי לְמֵימָר אִסְתַּמַר לָךְ מִלְמַלְלָא עִם יַעֲקב מִטַב וְעַד בִּישׁ:

יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש על שם עזוז ורוב אונים הוא:

יש לאל. כח. כמו כגבור אין איל:

ואלהי אביכם. לא בזכותכם. מאחר שלא היה ראוי שתלך בלי רשות ושתגנוב את לבבי ללכת:

וּכְעַן מֵיזַל אֲזַלְתָּ אֲרֵי חַמָּדָא חַמֵדְתָּא לְבֵית אָבוּךְ לְמָה נְסִבְתָּא יָת דַּחַלְתִּי:

וּכְדוֹן מֵיזַל אָזֵילְתָּא אֲרוּם מִתְחַמְדָא חֲמֵידְתָא לְבֵיתֵיהּ דְאָבוּךְ לְמָא גְנַבְתָּ יַת צִילְמֵי טַעֲוָותִי:

נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא (תהלים פד ג) נכספה וגם כלתה נפשי, (איוב יד טו) למעשה ידיך תכסף:

נכסוף. שם הפועל מבנין נפעל כמו אם נלחום נלחם בם: ומלת נכספת. כמו התאוית. וכן יכסוף לטרוף:

ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך. יתחייב שהלכת באופן זה מרוב תאותך לשוב לבית אביך. ויהי מה: למה גנבת את אלהי. כי בזה אין התנצלות שלא היתה תאותך לבית אביך סבה שתגנוב את אלהי:

ועתה הלוך וגו'. פי' להיות שמקודם קבל עליו למה נחבא לברוח שמחזיקו כבורח ואחר כך חזר לומר ועתה פי' לשון תשובה כאומרם ז''ל, (ב''ר פ' כ''א) והכונה ואם תשיבני דבר כי לא ברחת אלא הלוך כדרך הליכה הלכת כי נכסוף נכספתה וגו' ולא כמו שאמרתי לך בדרך בריחה אם כן למה גנבת את אלהי אלא ודאי כי לצד שהוא המגיד לחששת שמא יודיעני ויגיד לי שהלכת גנבת אותו וזה לך האות שברחת:

וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרֵי דְחֵילִית אֲרֵי אֲמָרִית דִּילְמָא תָנֵיס יָת בְּנָתָךְ מִנִּי:

וְאָתֵיב יַעֲקב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרוּם אִסְתְּפֵיתִי וַאֲמָרִית דִלְמָא תֵינוֹס יַת בְּנָתָךְ מִנִי:

כי יראתי וגו' . השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו (פסוק כו) ותנהג את בנותי וגו' :

פן תגזול את בנותיך. כי באמרך שלא נתת את כנותיך להרחיקם מעליך תגזול אותן מעמי לעכב גם הבנים והממון כענין אמרו אח''כ הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל זה אולי היית עושה בעזרת אנשי ארצך כהיותי שם ולא תשיג זה אחרי שיצאתי מארצך:

ויען יעקב וגו'. פי' אין אני מכחיש שברחתי, ומה שאמרת למה וגו' כי יראתי ממך שמא תגזול וגו', ומה שהתבוננת לומר כי לסיבה זו גנבתי אלהיך לבל יגיד, לזה ענה עם אשר וגו' כי טענה זו של גניבת התרפים כי זה יגיד שבורח הוא היא טענה הנשמעת, לזה נשבע לו עליה בקללה כדין המחרים על הספק:

עִם (נ''י אֲתַר) דִּי תַשְׁכַּח יָת דַּחַלְתָּךְ לָא יִתְקַיַּם קֳדָם אֲחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מָה דְעִמִּי וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקֹב אֲרֵי רָחֵל נְסִיבָתְהוֹן:

עִם כָּל מָאן דְתִשְׁכַּח יַת צַלְמֵי טַעֲוָותָךְ יְמוּת בְּלָא זִימְנֵיהּ כָּל קְבֵיל אָחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מַאן דְעִמִי מִן דִילָךְ וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקב אֲרוּם רָחֵל גְנָבַתְנוּן:

לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך: מה עמדי. משלך:

לא יחיה. רק אהרגנו. ויש אומרים שהי' דרך תפלה על כן מתה רחל בדרך. אם כן יודיענו מי התפלל על אשת פנח ס:

לא יחיה. כי חשב שגנב אותם אחד מהעבדים לעבדם ולחזור לסורו: הכר לך מה עמדי. משלך וקח לך כשתכירהו: ולא ידע יעקב. שאם היה יודע לא היה מעיז פניו לכחש ולא היה אומר לא יחיה:

לא יחיה. כדין בן נח, ואם תאמר אין צריך לאומרה הלא משפטו חרוץ, נתכוון לומר שאין לו טענה לומר כי נתונים המה לו או שכוחים המה אצלו:

וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקֹב וּבְמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנָא דְּתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַּשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל:

וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקב וּמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנֵהוֹן דְתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל:

באהל יעקב. הוא אהל רחל, שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר (להלן מו יט) בני רחל אשת יעקב, ובכלן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שחפש באהל האמהות. וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית:

{{ש}} רצונו לתרץ למה נאמר אהל יעקב, וכי היה חשוד בעיניו לעבוד עבודת אלילים, ובפרט בשובו אל בית אביו שגם הוא עצמו אמר (לעיל פ' ל') כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, והלא בית אביו לאו עובדי אלילים הם, לכן פירש הוא אוהל רחל וכו': {{ת}} רצה לומר הא אהל יעקב הוא אהל רחל כדפירש"י בסמוך, ואם כן למה ליה ויבא באהל רחל הא כבר חפש בו, ועוד קשה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות ויבא באהל רחל, דהא כבר יצא מאהל לאה ובא לאהל שתי האמהות, לכן פירש כשיצא וכו':

באהל יעקב ובאהל לאה. כתב רש"י באהל יעקב הוא אהל רחל שהיה תדיר אצלה וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב ובכלן לא נאמר אשת יעקב ויבא באהל רחל כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באהל האמהות וכל כך למה שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית ועל דרך הפשט איננו נכון שיקראנו בפסוק אחד בשני שמות ורבי אברהם אמר שבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות כי אהל אחד לשתיהן ואחר כך שב שנית אל אהל לאה ואחרי כן אל אהל רחל וגם זה איננו נכון ועוד כתב והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל להזכיר בכלן "ולא מצא" כי לא היו שם וחזר ופירש כי בעת צאתו מאהל לאה בא באהל רחל אשר שם התרפים והוא הנכון אבל כי אהלים היו לכולם כי היה זה מצניעות הצדיק כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה גם אסור הוא בדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז) וליעקב אהל מיוחד ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו וטעם "אשת יעקב" שהזכיר ברחל על דעתי כפשוטו בעבור שהיא מוזכרת בין הפילגשים בפרשה ההיא (להלן מו יט) ולכן לא אמר כן בסדר וישלח יעקב (לה כד) שימנה לאה ורחל ואחרי כן השפחות

ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות. שאהל אחד היה לשתיהן. או באהל כל אחת מהן. ואחר כן שב פעם שנית אל אהל לאה והעד ויצא מאהל לאה. גם זה נכון שהיה אהל ליעקב בין אהל לאה ובין אהל רחל. והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל. וכן היה בא באהל יעקב ואח''כ באהל לאה ואח''כ באהל רחל ואחר כך באהל שתי האמהות. והטעם שבקש באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא כי לא היה שם כלום ובעת צאתו מאהל לאה ובא באהל רחל שהיו התרפים שם כבר לקחתם רחל ושמה בכר הגמל:

וְרָחֵל נְסִיבַת יָת צַלְמָנַיָּא וְשַׁוִּתִּנּוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתִיבַת עֲלֵיהוֹן וּמַשִּׁישׁ לָבָן יָת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכָּח:

וְרָחֵל נְסֵיבַת יַת צַלְמָנַיָא וְשַׁוְתִינוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתֵיבַת עֲלַוֵיהוֹם וּפִשְׁפַּשׁ יַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכַּח:

בכר הגמל. לשון כרים וכסתות כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר ובעירובין (דף טז א) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בשטי''ל בלע''ז :

וי''מ בכר. כדמות מרדעת והנכון בעיני שכר הגמל כמו שלחו כר מושל ארץ. וכן בכרכרות ומנהג הכר או הרוכב עליו יקרא הכרי. והנה רחל לקחה התרפים ושמה אותם במקום ששם כר הגמל: ותשב עליהם. ולא היתה באהל:

וַאֲמֶרֶת לַאֲבוּהָא לָא יִתְקֵף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֵיקַם מִן קֳדָמָךְ אֲרֵי אֹרַח נְשִׁין לִי וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא:

וַאֲמַרַת לָא יִתְקוֹף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרוּם לֵית אֶפְשַׁר לְמֵיקוֹם מִן קָמָךְ אֲרוּם אוֹרַח נְשִׁין לִי וּפִשְׁפַּשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יַת צַלְמָנַיָא:

אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך. לא הבינותי מה התנצלות זה וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו אולי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבא הארח כי כן דרכן וכל שכן במעטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח יכבד עליהם מאד והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד כי כן שמן מעולם "נדות" לריחוקן כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (ויקרא יח יט) והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא ואסור ליהנות ממעשה ידיה ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא

לוא. ב' במסורה מלאים הכא ואידך אם לוא יגיד ונשא עונו. לומר לא אוכל לקום מפניך מפני התרפים אבל מפני אחר אקום כי היכי דדרשינן התם אם לו לא יגיד פירוש (לדיינים) [לתובע] ונשא עונו אבל לאחר אם לא יגיד בשביל זה לא ישא עונו: מאהל. ד' במסורה ויצא מאהל לאה. מאהל מועד לאמר. ואהיה מתהלך מאהל אל אהל. יתצך לנצח ויסחך מאהל. פירוש בשעה שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיינו ויקרא אליו מאהל מועד דוקא ולאחר שעברו הירדן הותרו הבמות עד שבאו לשילה והיינו ויצא מאהל לאה דהיינו המשכן שעשאו בצלאל שבא משבט יהודה שיצא מלאה ויבא באהל רחל זה שילה שבחלק יוסף ואז ואהיה מתהלך מאהל אל אהל משילה לנוב ומנוב לגבעון ומשם לבית עולמים ואז נאסרו הבמות והיינו יתצך לנצח ויסחך מאהל שלא היה שום היתר. אדוני אבי הרא''ש ז''ל:

וּתְקֵיף לְיַעֲקֹב וּנְצָא עִם לָבָן וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן מַה חוֹבִי מַה סוּרְחָנִי אֲרֵי רְדַפְתָּא בַּתְרָי:

וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקב וְאִדַיָין עִם לָבָן וְאָתֵיב יַעֲקב וְאֵימַר לְלָבָן מַה חוֹבָתִי וּמַה סוּרְחָנִי אֲרוּם אוֹחֵיתָ לְמֵיתֵי בַּתְרָי:

דלקת. רדפת, כמו (איכה ד יט) על ההרים דלקנו, וכמו (ש''א יז נג) מדלק אחרי פלשתים:

ויחר ליעקב וירב בלבן. מתחילה נתן לו רשות לחפש כי אמר עם אשר תמצא את אלהיך ואמר נגד אחינו הכר לך מה עמדי ואיך ימצא אם לא יחפש וימשש אבל מתחלה היה חושש אולי אחת הנשים או העבדים גנבו את אלהיו ועתה בראותו כי אינם עמהם חרה אפו כי אמר לא אבד את אלהיו רק תואנה הוא מבקש ממני אמר לו למה דלקת אחרי כאשר ירדוף האדם אחרי הגנב הנה לא מצאת עמי מכל כלי ביתך דבר והיה ראוי לי לקחת ממך כל מה שאוכל כי אתה החלפת את משכורתי עשרת מונים והיית תובע ממני הטרפות ושלמתי לך שלא כדין

כי דלקת. רדפת וכן ידלוק עני:

ויחר ליעקב וירב בלבן. אחר שלא מצא דבר חשב יעקב שלא נגנבו תרפים כלל אלא שהיתה המצאת לבן כדי לחפש כלי יעקב שהיה חושד אותו שמא גנב איזה דבר משלו: מה פשעי מה חטאתי. מה מצאת בי עול לשעבר שחשדתני עתה לגזלן:

ויחר ליעקב וירב. פי' לצד שבא לכלל כעס בא לכלל מריבה וזולת זה לא היה מריב: וירב בלבן. פי' בערך לבן היה הדבר ניכר שהוא מריבה אבל אם היו הדברים לאדם אחר לא תקרא מריבה, וכן תמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פ' ע''ד) וז''ל קפדנותם של אבות ולא ענותנותן של בנים וכו' פיוסים יעקב מפייס לחמיו וכו' ע''כ. וזה מכוון לדברינו. ואולי יכוין עוד שלא רב עמו בכנופיית אנשים אלא בייחוד עמו, והוא אומרו וירב בלבן פי' בייחוד עמו שלא יכלם בתוכחתו: מה פשעי וגו'. פירוש בשלמא אם מימיך מצאת בי עול שפשעתי לך (הי') [כ] כיעור זה של הגניבה בפשע ולא לבד בפשע אלא אפילו בשוגג, והוא אומרו מה חטאתי שתחשדני בגנב, וגילה דעתו יעקב כי טעם הקפדתו היתה שראהו ממשש כל נכסיו וכליו ולצד העדר ידיעתו בגניבת התרפים יחשב כי לא היה מחפש חיפוש מחופש אלא לראות אם לקח דבר מה משלו והערים לומר שגנבו לו תרפיו שיהיה לו סיבה לחפש בכל המקומות, לזה הוכיחו מנין נכנם לו צד הספק בו שהוצרך לחפש (לז) מששת את כל וגו'. פי' אפי' כלים שאין בהם מיחוש וכו' והוא אומרו כי מששת וגו': תרפים כמו שתאמר כלים שהם קטנים מהתרפים או המשל שהיה מחפש בכריכות שיכול להכיר מבחוץ שאין בהם תרפים הא למדת שחשדו בלקיחת כלים: מה מצאת מכל וגו'. פי' מכל מיני כלי ביתך בדומים שיכנס לך בו הספק לומר כי הוא שלך: שים כה נגד וגו'. הכוונה בזה להיות שמקודם כשטען שבא לבקש התרפים אמר אליו הכר לך מה עמדי וקח לך לחושבו כי אין מבוקשו אלא תרפיו וכשראהו שהיה מחפש ומדקדק בכל דבר ודבר אמר הא ודאי שזה חושדני וכמו שכתבתי למעלה וכל הפוסל במומו הוא פוסל והנה הוא נותן עיניו לבא בעלילה, לזה אמר אליו שים כה וגו' כי חש שיאמר על כל דבר חמדה זה שלי הוא לזה אמר שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו פי' לאמר סימנים יצדיקו, ולא האמין באחי לבן לבדם כי כולם כיוצא בו:

אֲרֵי מַשִּׁשְׁתָּא יָת כָּל מָנַי מָה אַשְׁכַּחְתָּא מִכֹּל מָנֵי בֵיתָךְ שַׁוִּי הָכָא קֳדָם אַחַי וְאַחָיךְ וְיוֹכִיחוּן בֵּין תַּרְוָנָא:

אֲרוּם פִּשְׁפַּשְׁתָּא יַת כָּל מָאנַי מַה אַשְׁכַּחְתָּ מִכָּל מָאנֵי בַיְיתָךְ שַׁוִי כְדוֹן דִינָךְ קֳבֵל אַחַי וְאַחָךְ וִידִינוּן קְשׁוֹט בֵּין תַּרְוֵינָן:

ויוכיחו. ויבררו עם מי הדין, אפרובי''ר בלע''ז :

{{א}} מלשון אותה הוכחת לעבדך (לעיל כ"ד י"ד), לא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך (לעיל כ"א כ"ה), דאם לא כן יוכיחו אותנו מיבעי ליה:

דְּנַן עֶסְרִין שְׁנִין אֲנָא עִמָּךְ רְחֵלָיךְ וְעִזָּיךְ לָא אַתְכִּילוּ וְדִכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית:

דְנַן עֶשְרִין שְׁנִין אֲנָא גַבָּךְ רֵיחַלַיִךְ וְעִיזַיִךְ לָא אִתְכָּלוּ וַאֲגַר דִיכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית:

לא שכלו. לא הפילו עבורם, כמו (הושע ט יד) רחם משכיל, (איוב כא י) תפלט פרתו ולא תשכל: ואילי צאנך. מכאן אמרו איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא:

{{ב}} והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל):

רחליך ועזיך לא שכלו. הנה הפך זה מצאת בי שלא בלבד עבדתיך באמונה במשפט הצדיקים אבל היטבתי לך יותר שהשתדלתי באופן שלא שכלו: ואילי צאנך לא אכלתי. אפילו כמנהג שאר הרועים:

זה עשרים וגו'. טעם אומרו עשרים שנה כי לצד זמן מועט ישתמר הגנב והרמאי מעשות רע אבל לא לאורך הזמן, לזה אמר זה עשרים שנה וכולם שוים לטובה. ודבר זה אין לקחת ממנו הוכחה אם היה יעקב עם אדם בלתי מרגיש ברמאות, לזה אמר עמך הראית בי מימיך עול, והוכיח הוכחות מוכיחות כאשר אבאר בס''ד: רחליך ועזיך וגו'. צריך לדעת כוונת יעקב בזה, אם לומר פרטי ההצלחה אין זה מקומן של דברים אלו, גם אומרו ואילי צאנך וגו' מי יניחהו לאוכלן ואם לא ידע אדם ועד עתה מי יעיד על הדבר: אכן כוונת יעקב היא להיות כי דרך רועה גנב יתחכם לגנוב באומרו כי לא כל הצאן ילדו מהם ילדו ומהם שכלו ולוקחים לעצמם, ומעתה הוכחה גדולה אומרו יעקב רחליך ועזיך לא שכלו ובזה אין מקום לחשד שאכלתי וכו' שאם היה חפץ לאכול משלו היה לו מקום לומר לו כך וכך שכלו מהצאן, ומה' היה הדבר לשמור חסידו מחשד ולא שכלה אחת מצאנו כדי שלא יחשדנו שאכלו, וטם אומרו אילי צאנך התורה הוציאה גדי בלשון איל ללמוד מכאן גדי בן יומו קרוי איל, ואולי יכוין על פי מה שכתב הרמב''ם בהל' גזילה (פ''ב) וז''ל הגוזל טלה ונעשה איל וכו' הוי שינוי בידו וקנהו אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ע''כ, לזה נתכוון לומר שאפי' בדרך שאין יכול להוציאו מידו כפי הדין לא עשה פירוש שלא גזל ממנו גדי וגדל אצלו ונעשה איל וכשהחזיר לו החזיר גדי ונמצא אכל מה שגדל ונעשה איל:

דִּתְבִירָא לָא אַיְתֵיתִי לְוָתָךְ דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא מִנִּי אַתְּ בָּעֵי לַהּ נְטָרִית בִּימָמָא וּנְטָּרִית בְּלֵילְיָא:

דִתְבִירָא מִן חֵיוַת בָּרָא לָא אַיְיתֵיתִי לְוָותָךְ דְאִין אֲנָא חָטִי בָּהּ מִן יְדִי הֲוֵית תָּבַע יָתָהּ מַה דְמִתְגְנִיב בִּימָמָא מִבְּנֵי נְשָׁא עָלַי הֲוָה לְאַשְׁלָמָא וּמַה דַהֲוָה מִתְגְנֵיב בְּלֵילְיָא מִן חֵיוַת בָּרָא עָלַי הֲוֵינָא לִמְשַׁלְמָא:

טרפה. על ידי ארי או זאב: אנכי אחטנה. לשון (שופטים כ טז) קולע באבן אל השערה ולא יחטא, (מ''א א כא) אני ובני שלמה חטאים, חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא שהיתה נפקדת ומחסרת, כמו (במדבר לא מט) ולא נפקד ממנו איש, תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו (איכה א א) רבתי בגוים שרתי במדינות, (ישעיה א כא) מלאתי משפט, (הושע י יא) אהבתי לדוש:

{{ג}} הוסיף מלת אם חסרה, שלא תאמר כיון שאמר (פ' ל"ה) ועזיך לא שכלו וגו', אם כן מאי זה דכתיב אנכי אחטנה, לכן פירש אם חסרה, כלומר אם קרה מקרה בשום פעם שחסרה שום בהמה, אנכי אחטנה פירש עלי היה להשלים חסרונה:

אנכי אחטנה. אם היתה טרפה החטא היה עלי ופרעתי כמוה: גנבתי יום. היו''ד נוסף כיו''ד מלאתי. וכן הוא גנובת יום או לילה מידי תבקשני:

מרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה. טרפה שנטרפה בחטא שלי ושגגתי אבל הבאתי בלבד טרפה שנטרפה באונס אף על פי כן מידי תבקשנה שלא כדין:

טריפה לא וגו'. קשה איך יוצדק לומר בדבר שנטרף לשון הבאה. עוד למה כפל לומר אנכי אחטנה מידי תבקשנה אם הוא היה משלמה מה מקום לבקשה מידו: אכן כוונת יעקב היא לומר בין דבר שהוא חייב בו כפי הדין בין דבר שהוא פטור לקח ממנו לבן, ודקדק לומר טריפה כנגד זאב, ודקדק לומר לא הבאתי כנגד דריסת ארי, וכמו כן תמצא בלשון חכמים במסכת מציעא (צג.) וזה לשונם תנו רבנן שומר שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרם זאב וטרף ע''כ, אמרו לשון טריפה בזאב כי טורף ובורח לצד שמפחד מה שאין כן הארי שבמקום שמוצאה דורסה שם ואוכלה ומניח שם עור ופרש, וכמו כן רמז יעקב שני עניינים באומרו טריפה כנגד זאב, לא הבאתי כנגד ארי שמניח עור ופרש שמניח בדרסה, ואמר אנכי אחטנה כנגד גדר שהוא חייב בו שהוא טריפת זאב כגון זאב אחד שאינו אונס וחייב שומר שכר, (ב''מ ע''ב) ואמר מידי תבקשנה כנגד גדר ב' שהוא דרוסת ארי שאין חיוב על יעקב לשלם שהוא אונס ופטור אלא שהרשע היה מתאלם עליו ומבקש גם את זאת מיעקב, וכפי זה נזרקה רוה''ק בדברי רש''י ז''ל שכתב וז''ל טריפה וכו' על ידי ארי וזאב ע''כ, ויכוין לדברינו ונכון. ואומרו גנובתי יום וגו' נתכוון גם כן בענין נזקי בני אדם שהיה משלם בין מה שהוא חייב השומר שכר בין מה שאינו חייב, והוא אומרו גנובתי יום וגנובתי לילה פי' גנובתי הגניבה לי היתה מגעת גם בצד הפטור:

הֲוֵיתִי בִימָמָא אֲכַלְנִי שַׁרְבָא וּגְלִידָא (הֲוָה) נָחֵית עֲלַי בְּלֵילְיָא וּנְדַד שִׁנְתִּי מֵעֵינָי:

הֲוֵיתִי בִּימָמָא בְּחַקְלָא אֲכָלָנִי שְׁרִיבָא וּקְרוּשָׁא בְּלֵילְיָא וְאִתְפַּרְדַת שִׁינְתָא מִנִי:

אכלני חרב. לשון (דברים ד כד) אש אכלה: וקרח. כמו (תהלים קמז יז) משליך קרחו, תרגומו גלידא: שנתי. לשון שינה:

{{ד}} שהוא לשון כלייה:

דְּנַן לִי עֶשְׂרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלָחִתָּךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין בְּתַרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁתְּ שְׁנִין בְּעָנָךְ וְאַשְׁנֵיתָא יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין:

דְנַן לִי עֶשְרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלַחְתָּךְ אַרְבַּסְרִי שְׁנִין בְּגִין תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁית שְׁנִין בְּגִין עָנָךְ וּשְׁלַחַפְתָּא יַת אַגְרִי עִישַרְתֵּי חוּלְקִין:

ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא ומעקדים לברדים:

ותחלף את משכרתי. וזה הפך מה שאמרת כי אמנם אתה הוא שהחלפת משכרתי:

זה לי עשרים שנה בביתך. ולמעלה אמר זה עשרים שנה אנכי עמך, ולא הזכיר מלת לי, גם אמר עמך במקום בביתך. כי באמת יעקב לא היה בביתו של לבן כי אם חודש אחד, שנאמר וישב עמו חודש ימים משמע רק חודש ימים היה יושב עמו בביתו, אבל בכל שאר הזמנים היה מתגורר בשדות ואהלים לרעות צאן לבן ולא היה בביתו של לבן, כמו שאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, לכך אמר זה כ' שנה אנכי עמך אבל לא בביתך. ומ"מ אפילו זה החודש ימים אשר ישב בביתו של הרשע והרמאי לא היו בעיניו כימים אחדים, אלא כזמן ארוך לפי שימי צער היו לו שנראים כימים רבים, ואמר אויה לי כי גרתי משך זמן רב עם הרשע, ואם מעט הוא, לי. ר"ל בעיני שקול כאלו הייתי כל כ' שנה בביתו, לכך אמר זה לי עשרים שנה בביתך, באמת אינם כ' שנה כ"א חודש אחד לבד, אבל לי הוא שקול חודש זה כעשרים שנה, לא כמו שאמרה אמי וישבת עמו ימים אחדים, כי אולי לא ידעה אמי בגודל רשעתו, ולבי יודע מרת נפשו כמה צער סבלתי על היותי עמך בביתך ממש. דבר אחר, מתחלה הזכיר יעקב את כל אשר עשה הוא עמו, איך היה עושה עמו באמונה, ואח"כ הזכיר את כל אשר עשה לבן לו, לכך אמר מתחלה זה עשרים שנה אנכי עמך, ר"ל אני עשיתי עמך באמונה, טרפה לא הבאתי אליך וגו', וכל סיפור זה הכל מדבר מאמונתו של יעקב. ואח"כ אמר לו ראה לעמת זה מה שעשית לי, ואמר זה לי עשרים שנה בביתך, ראה מה שעשית לי, הנה עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש בנים בצאנך, ועל כל זה ותחלף את משכורתי עשרת מונים, ולא כגמול ידי עשית לי, ובזה מיושב היטב מה שהזכיר מתחלה עמך, ואח"כ אמר זה לי ופירוש יקר הוא.

אִילוּלָא פוֹן אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵהּ יִצְחָק הֲוָה בְּסַעְדִּי אֲרֵי כְעַן רֵיקָן שִׁלַּחְתָּנִי יָת עַמְלִי וְיָת לֵיאוּת יְדַי גְלֵי קֳדָם יְיָ וְאוֹכַח בְּרַמְשָׁא:

אִילוּלֵי פּוֹן אֱלָהֵיהּ דְאַבָּא אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵיהּ יִצְחָק הֲוָה בְסַעֲדִי אֲרוּם כְּדוֹן רֵיקָם שְׁלַחְתַּנִי יַת סִיגוּפִי וְיַת לֵיאוֹת יְדַיי גְלֵי קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן אוֹכַח בְּרַמְשָׁא:

ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתירא לומר אלהי ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא ולא לשון הוכחה:

{{ד}} וקשה והא בפרשת וישלח (לקמן ל"ב י') כתיב ואלהי יצחק, ויש לומר דהכי פירושו שיעקב אמר איך שהקב"ה אמר אלהי יצחק:

ופחד יצחק היה לי. לא רצה לומר אלהי יצחק לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם ואף על פי שאמר לו בצאתו (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת נתיירא יעקב לומר לשון רש"י וכן דעת אונקלוס כי פחד יצחק אלהיו דדחיל ליה יצחק ורבי אברהם אמר יראת יצחק את השם הועילתני כי זכות האב תועיל לבן וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (פסוק נג) במי שיצחק מתפחד ממנו והנה אין פירושו שוה עוד כתב (שם) ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקדה ואיננו רחוק ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה וממנו אמר הכתוב (הושע ג ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין שלמטה ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים "ויוכח אמש" - לשון תוכחה ולא לשון הוכחה לשון רש"י ויותר נכון לשון הוכחה כי אמר למעלה ויוכיחו בין שנינו ואמר עתה כי האלהים היודע הנסתרות הוא הוכיח בין שניהם ולכך לא אמר "ויוכח אותך אמש"

ופחד יצחק. יראת יצחק את השם היא הועילתני כי זכות האב תועיל לבן: מ''ם ריקם. נוסף והוא שם. ומצא עם יחיד זכר ונקיבה ועם רבים. וכן מ''ם אמנם. גם חנם:

לולי אלהי אבי וגו'. טעם שלא הספיק לומר אלהי אבי אברהם, נתכוין לומר ב' עניינים, אחד להיותו אלהי אבי עמד לי והצילני מידך בזכות אבי. והב' להיותו בעל היכולת ומשגיח ושופט בצדק ומציל עשוק, והוא אומרו אלהי אברהם פי' אלהי שפירסם אלהותו ואמיתתו אברהם והודיע בעולם נוראותיו אשר הוא הבורא הוא המשפיע ושופט בצדק, וזולת זה אם היה לאבי אלהי אחר לא היה מציל מידך כי כמה אלוהות יש שלא יועילו לעובדיהם אין כאלהינו ברוך הוא: עוד יכוין לומר על זה הדרך אלהי אבי כנגד זכות אבות ואחר כך הזכיר ב' מדות שהיו לו שעמדו לו שהם מדת החסד ומדת הדין כנגד מדת החסד אמר אלהי אברהם כאומרו (מיכה ז') חסד לאברהם, וכנגד מדת הדין אמר ופחד יצחק, ולזה לא אמר אלהי יצחק לרמוז על המדה שנתכוין לה, וזולת זה היה אומר אלהי יצחק שהרי מצינו שה' אמר לו (כ''ח י''ג) אלהי יצחק. וטעם שהזכיר ב' מדות אלו לומר כי הפליא חסדו עמו וגם עשה לו משפט עם לבן שהם ב' מדות וזולת אחד מהם לא היה מגיעו הטוב ליעקב: את עניי וגו'. פי' שאם לא היה לו העוני הגם שהיה האמת אתו היה ה' מאריך אפו ולתת לו שכרו לעולם העליון, ולצד עניו קיים לו ה' (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ונתן לו יגיע כפו:

לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. אמר כי מן אברהם זקיני אע"פ שכבר מת ולא יראת ממנו, מ"מ אלהיו קיים לנצח, וממנו יראת פן ידרוש דמי מידך אם תעשה לי איזו רעה או תשלחני ריקם מכל עמלי. אבל יצחק אבי שהוא עדיין חי יראת ממנו, כי פחד יצחק ר"ל שאתה פחדת ממנו כי הוא שר וגדול שמו בגוים, ממנו יראת לעשות לי רעה או לשלחני ריקם מכל וכל פן יתבע עלבוני מידך, ולולא שתים אלו אז ריקם שלחתני, וא"ת מאן יוכח שמא מיושר לבבך עשית כל זה ולא מיראה, על זה אמר ויוכח אמש, האמש יוכיח שכן הוא כדברי, שהרי אתה אמרת יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו', שמע מינה שמיראה נמנעת מלהרע ולא מאהבה. ומה שאמר וישבע בפחד יצחק אביו. כתב מהרי"א שנשבע בעקידת יצחק כמו שנשבע במצוה, וכן כתב בתולדת יצחק. ולפי דברינו נשבע במורא אביו כי זה היתה מצוה חביבה עליו ור"ל שנשבע במצות מורא אביו, ודוקא במצוה זו לפי שהיה עכשיו ממהר לילך לבית אביו לקיים מצוה זו ע"כ נזכר במצוה זו ונשבע בה.

וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב בְּנָתָא בְּנָתַי וּבְנַיָּא בְנַי וְעָנָא עָנִי וְכֹל דִּי אַתְּ חָזֵי דִּילִי הוּא וְלִבְנָתַי מָה אֶעְבֵּיד לְאִלֵּין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִּילִידָן:

וְאָתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקב בָּנָתָא דִי נְסֵיבַת לִנְשִׁין בְּרַתַּיַי הִינִין וּבְנַיָא דִילִידַן הֵי כִּבְנַי חֲשִׁיבִין וְעָנָא מִן עָנַיי הֲווֹ וְכָל דְאַנְתְּ חָמֵי מִן דִילִי הוּא וְלִבְרַתַּיַי מָה אֵיכוּל לְמֶעֱבַד לְאִילֵין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִילִידָן:

מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי להרע להן:

{{ה}} לא ששאל ליעקב מה תרצה שאעשה להן, שיעקב לא ביקש זה ממנו:

ולבנותי מה אעשה לאלה היום. אמרו (הראב"ע והרד"ק) שהוא כמו ולבנותי מה אעשה להן היום והיא תוספת ביאור וכן אשר נשבענו שנינו אנחנו (שמואל א כ מב) בנינו ובנותינו אנחנו (נחמיה ה ב) ויותר נכון נראה שהוא דרך חמלה ולבנותי מה אעשה לאלה אשר לפני כי נכמרו רחמי עליהן או לבניהן הנולדים בביתי והם לי כבני וזה טעם אשר ילדו ואמר זה כמתנצל על דברי יעקב כי באתי אחריך לראות בנותי ומה אוכל לעשות להם טובה או לבניהם ועתה אטיב להן שתכרות לי ברית שלא תענה אותן ולא תקח עליהן נשים

ולבנותי מה אעשה. הוסיף לבאר וכן ולבנותי אלה מה אוכל לעשות להם:

והצאן צאני. ואם החלפתי משכורתך או שלחתיך ריקם לא הייתי נוטל דבר משלך שהכל שלי ובמרמה בא לידך לא בדין: ולבנותי. ושל בנותי הוא לנדוניא: מה אעשה לאלה. אף על פי שאוכל ליטול הכל מה אעשה לאלה לפרנסן אחר כך. ועתה מאחר שאיני חפץ להזיקך לכה ונכרתה ברית שגם אתה לא תזיקני:

ויען לבן וגו'. אומרו ויען תשובה לאומרו שים כה נגד וגו' ויוכיחו, לזה ענה כי אינו חפץ להכלים בניו ובנותיו ולא יעמוד למשפט עמהם, והן הן רמאותיו לומר כי יוכיח שהאמת אתו אלא שאינו עושה לצד כבוד בניו ובנותיו: עוד רמז שאיך יצטדק בטענתו כשיאמר כלי ביתי הם אלו פשיטא שיותר ידע יעקב בסימני כלי לבן ממנו, והטעם כי הבנות בנותי והם בקיאים בסימני הכלים וכדומה יותר ממני להיותם תמיד משתמשים בהם: עוד ירצה להשיב על שמשש כל כליו כי לצד שהכל הוא מחשיבו כאילו שלו לצד שהבנות בנותיו וגו' והכל שלו היה עושה כאדם העושה בשלו כי אילו היה מחשיב אותו לאיש נכרי לא היה עושה כן: ולבנותי וגו' לאלה וגו'. תיבת לאלה אין לה משמעות. ואולי שחוזר אל כל אשר אתה רואה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולבנותי פי' ולצד בנותי מה אעשה מהרע והגם שהן חושבים עצמן לנכרים ועוקרים מהם שם בנותי, והוא אומרו לאלה היום פי' שהיום נקראים אצלי אלה לצד מעשיהן אף על פי כן בנותי הם: לבניהן אשר ילדו. דקדק לומר אשר ילדו, שלא ליחם הבנים אחר אמם לזה אמר אשר ילדו לומר כי מה שקורא אותם בניהם לא ליחסם אחריהם כי למשפחותם לבית אבותם אלא לצד שילדו אותם קרא להם שם בניהם, והגם שהם דברי לבן, עם כל זה התורה תלמד דינים באמצעות הסיפורים. כמו שתמצא שלמדו (ירושלמי מוע''ק פ''א) מנין שאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' הגם שהם דברי לבן:

וּכְעַן אֱתָא נִגְזַר קְיָם אֲנָא וְאָתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ:

וּכְדוֹן אִיתָא וְנִגְזַר קְיַם אֲנָא וְאַנְתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ:

והיה לעד. הקדוש ברוך הוא:

{{ו}} הואיל וכתיב סתמא ודאי קאי אדלמעלה אלהי אבי, ועוד יש לומר דאי קאי אברית והיתה מיבעי ליה:

והיה לעד. הקב"ה לשון רש"י ואיננו כמשמעו אבל יאמר והיה הברית לעד בינותינו כי העובר עליו יקולל בכל אלות הברית כטעם והיו בך לאות ולמופת (דברים כח מו) או טעמו נכרתה ברית בדבר קיים שיהיה לעד בינותינו על כן הרים יעקב אבן והוא מה שאמר עד הגל הזה ועדה המצבה כטעם ויאמר יהושע הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כד כז)

וּנְסִיב יַעֲקֹב אַבְנָא וּזְקָפַהּ קָמָא:

וּנְסֵיב יַעֲקב אַבְנָא וְזָקְפָא לְקָמָא:

מצבה. שהציב אותה:

וירימה מצבה. להורות שיהיה הדבר יציב וקיים:

וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲחוֹהִי לְקוּטוּ אַבְנִין וּנְסִיבוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְּגוֹרָא וַאֲכָלוּ תַמָּן עַל דְּגוֹרָא:

וַאֲמַר יַעֲקב לִבְנוֹי דַהֲוָה קָרֵי לְהוֹם אָחוּי לְקוּטוּ אַבְנִין וְלַקִטוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ אוֹגַר וַאֲכָלוּ תַמָן עַל אוֹגְרָא:

לאחיו. הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה:

ויאמר יעקב לאחיו. לאחי לבן הנזכר אשר באו עמו כי לא רצה לאמר כן לחמיו שהיה נוהג בו כבוד וכן ויקרא לאחיו לאכל לחם לאחי לבן ולא קרא ללבן דרך כבוד כאלו הכל ברשותו והכל שלו ודומה להם ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם (להלן מז ג) ורש"י פירש לאחיו של יעקב כי הבאים עם לבן אוהביו ורעיו הם ויתכן כי מה שאמר בלבן ויקח את אחיו עמו (לעיל פסוק כג) הם קרוביו בני משפחתו מזרע נחור אחי אברהם ועשה כן בעבור שלא ירצה להביא על יעקב אנשים נכרים שלא יריבו עמו בכח או יחמדו ויגזלו ויגנבו מאשר לו והנה אלה קרובים ליעקב כמו ללבן על כן יקראו אחים לשניהם ויש אומרים (פסיקתא זוטרתא לעיל כט ד) שאמר להם אחי דרך מוסר כמו שאמר לרועים (שם) אחי מאין אתם ובבראשית רבה (עד יג) אמרו ויאמר יעקב לאחיו אלו בניו שהיה קורא אותן בלשון כבוד אחיו אבל בויקרא לאחיו לאכל לחם לא פירש והנכון מה שכתבתי תחילה "ויאכלו שם על הגל" - אכלו שם מעט לזכרון או שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה ואחרי בואם בשבועה ובברית זבח להם זבח ועשה להם כרה גדולה ויתכן כי טעם ויאכלו שם על הגל הזבח הנזכר למטה כי אמר להם לקטו אבנים ונעשה גל לאכול עליו ויהיה עד בבואנו בברית ואחרי כן אכלו עליו זבח וטעם ויאכלו לחם שעשה להם סעודה גדולה ללון עמו לא משתה בלבד

גל. שיגולו שם אבנים עד שהתחברו גם קראה מצפה:

וּקְרָא לֵהּ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קְרָא לֵהּ גַּלְעֵד:

וּקְרָא לֵיהּ לָבָן אוֹגַר סָהִיד וְיַעֲקב קָרָא לֵיהּ בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא גַלְעֵד:

יגר שהדותא. תרגומו של גלעד: גלעד. כמו גלעד:

ויעקב קרא לו גלעד. שלא שנה את לשונו:

וַאֲמַר לָבָן דְּגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ יוֹמָא דֵּין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ גַּלְעֵד:

וַאֲמַר לָבָן דָגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינָא וּבֵנָךְ יוֹמָא דֵין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵיהּ גַלְעֵד:

ויאמר לבן הגל הזה עד. אחרי שקראו יעקב גלעד דבר לבן בלשון יעקב הגל הזה עד ועל כן נקרא שמו גלעד כי בשם הזה הסכימו שניהם או שדברי לבן מתורגמין ללשון הקדש

ויאמר לבן הגל הזה עד. נכנע לקראו בלשונו של יעקב ואמר שיהיה עד על מה שיאמר עתה:

וְסָכוּתָא דִּי אֲמַר יִסֶּךְ מֵימְרָא דַּיְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ אֲרֵי נִתכַּסִּי גּבַר מֵחַבְרֵהּ:

וּסְכוּתָא אִתְקְרִיאַת דִי אֲמַר יִסְתְּכִי יְיָ בֵּינָא וּבֵינָךְ אֲרוּם נִטְמַר גְבַר מִן חַבְרֵיהּ:

והמצפה אשר אמר וגו' . והמצפה אשר בהר הגלעד, כמו שכתוב (שופטים יא כט) ויעבר את מצפה גלעד. ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו:

{{ז}} ר"ל דהא דמצינו שהר הגלעד נקרא מצפה כמו שמביא רש"י הפסוק (שופטים י"א כ"ט), ולמה נקרא כן ומפרש הפסוק בעצמו בשביל זה נקרא נמי מצפה לפי שאמר יצף ה' וגו':

וטעם והמצפה. כתב רש"י והמצפה אשר בהר גלעד כמו שכתוב (שופטים יא כט) ויעבור את מצפה גלעד למה נקראת מצפה אשר אמר כל אחד מהם לחבירו יצף ה' ואם כן הוא שם מקום גבוה בראש ההר ולפי דעתי שהיא האבן שהקים יעקב מצבה והוא נמשך על כן קרא שמו גלעד והמצפה קרא כי אמר יצף ה' ואפשר שהוא מצפה גלעד (עיין שופטים יא כט) שהמקום יקרא על שם האבן הזאת לעולם

וטעם יצף ה'. כמו ה' יראה. וכן צופה נתתיך: כי נסתר. אנחנו שיהיה כל אחד ממנו רחוק מחברו ולא יראנו השם רואהו: וטעם אשר אמר. שב אל לכן. ויעקב קרא מצפה בעבור שאמר לו יצף ה':

והמצפה. וכן יעיד שם המצפה שהוא מקום סמוך לנו יהיה לעד מזכיר מה שנאמר: אשר אמר. וזה שאמר שהמצפה גם כן תעיד על דבריו הוא מפני שאמר אז לבן ליעקב יצף ה' ביני ובינך והיה לדיין ושופט:

אִם תְּעַנֵּי יָת בְּנָתַי וְאִם תִּסַּב נְשִׁין עַל בְּנָתַי לֵית אֱנַשׁ עִמָּנָא חָזֵי מֵימְרָא דַּיְיָ סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ:

אִין תַּסְגִיף יַת בְּרַתַּי לְמֶעֱבַד לָהֵן עוּלְבָּנָא וְאִם תִּיסַב עַל בְּרַתַּיַי לֵית אֵינַשׁ לְמִידַן יָתָן חָמֵי מֵימְרָא דַיְיָ סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ:

בנתי בנתי. שתי פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש: אם תענה את בנתי. למנוע מהם עונת תשמיש:

אם תענה את בנותי. אמר הגאון פירושו אם לא תשכב עם נשיך וזאת לשון נכריה לא נשמע כמוהו בכל המקרא ואם היה כמשמעו מה יזיק. והטעם שאל יעשה להם רע ויכריחם על דבר שאין חפיצות בו. ותרגום גלעד יגר שהדות א:

ראה אלהים עד. ראה שאם תבגוד בי תמעול בו והוא יפרע ממך כענין ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כאמרם ז''ל שהוא מכחש בשלישי שביניהם:

וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הָא דְּגוֹרָא הָדֵין וְהָא קַמְתָא דִּי אֲקֵימִית בֵּינִי וּבֵינָךְ:

וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקב הָא אוֹגַר הָדֵין וְהָא קָמָא דְאַקֵימִית בֵּינָא וּבֵינָךְ:

יריתי. כמו (שמות טו ד) ירה בים, כזה שהוא יורה חנית:

אשר יריתי. הוא ואחיו שירו אבנים מגזרת ירה בים. וירים אל מקום אחד:

סָהִיד דְּגוֹרָא הָדֵין וְסָהֲדָא קָמָא אִם אֲנָא לָא אֶעְבַּר לְוָתָךְ יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְאִם אַתְּ לָא תֵעִבַּר לְוָתִי יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְיָת קַמְתָא הָדָא לְבִישׁוּ:

סְהִיד אוֹגַר הָדֵין וּסְהִידָא קָמָא אִין אֲנָא לָא אֲעִיבַר לְוָתָךְ יַת אוֹגַר הָדֵין וְאִין אַנְתְּ לָא תְעִיבַר לְוָתִי יַת אוֹגַר הָדֵין וְיַת קָמָא הָדָא לְאַבְאָשָׁא:

אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, כמו (לעיל כד לג) עד אם דברתי דברי: לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא:

{{ח}} ר"ל דאם משמע לשון ספק וכאן אי אפשר לפרשו כן, לכן פירש אם משמש בלשון אשר, פירש במקום שי"ן כאילו אמר עדה המצבה שאני לא אעבור וכו':

לא אעבור. ברית זה הגל כמו עברו חק: וטעם לרעה. לעשות רע ויש אומ' לא תעבור אלי אתה להרע לי גם אני כן. כל אחד אמר ישפוט בינינו אלהי אבותינו ויעקב אמר על אלהי אברהם ולבן אמר על אלהי נחור אבי אביו שהיה עובד עבודת כוכבים. וכן העיד יהושע:

אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּנָחוֹר יְדוּנוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵהּ דַּאֲבוּהוֹן וְקַיֵּים יַעֲקֹב בִּדְדָחִיל לֵהּ אֲבוּהִי יִצְחָק:

אֱלָהֵיהּ דְאַבְרָהָם וֶאֱלָהֵיהּ דְנָחוֹר יְדִינוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵיהּ דַאֲבוּהוֹן וְקַיֵים יַעֲקב בֶּאֱלָהָא דְדָחֵיל לֵיהּ אָבוֹי יִצְחָק:

אלהי אברהם. קדש: ואלהי נחור. חול: אלהי אביהם. חול:

{{ט}} פירש ואינו רשאו למחקו:

וישבע יעקב בפחד אביו. במי שהיה אביו מפחד ממנו. ויש אומר זה הפחד רמז ליום העקידה ואיננו רחוק:

אלהי אביהם. אמר לבן אין לך למאן מה שיחדתי לדיין אלהי נחור עם אלהי אברהם כי אמנם אלהי נחור היה אלהיו של תרח שהיה אכיהם של אברם ושל נחור: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. שיצחק אינו בן תרח ונשבע שאלהיו של יצחק לבדו ישפוט אם יבגוד:

וּנְכֵס יַעֲקֹב נִכְסָתָא בְּטּוּרָא וּקְרָא לַאֲחוֹהִי לְמֵיכַל לַחְמָא וַאֲכָלוּ לַחְמָא וּבִיתוּ בְּטוּרָא:

וּנְכַס יַעֲקב נִכְסְתָא בְּטַוְורָא וְזַמֵן לְקָרִיבוֹי דְאָתוּ עִם לָבָן לְמִסְעוֹד לַחֲמָא וּסְעָדוּ וּבָתוּ בְּטַוְורָא:

ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב, (ירמיה יא יט) נשחיתה עץ בלחמו:

{{י}} כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו: {{כ}} רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות:

ויקרא לאחיו. של לבן אבל לא הוצרך לקרוא את לבן כי הוא היה אז כאב לבני יעקב: