וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל:

וַיְיָ דְכִיר יַת שָרָה הֵיכְמָא דְאָמַר לֵיהּ וְעָבַד יְיָ לְשָרָה נִיסָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְאַבְרָהָם בִּצְלוֹתֵיהּ עַל אֲבִימֶלֶךְ:

וה' פקד את שרה וגו' . סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (לעיל כ יז) ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך: פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה. והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה (לעיל יז יט) ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו' . דבור (שם טו א) היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר (שם ד) לא יירשך זה וגו' , והביא היורש משרה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:

{{ת}} ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו': {{א}} הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה: {{ב}} ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל):

וה' פקד את שרה כאשר אמר. בהריון כאשר דבר בלידה לשון רש"י ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (להלן נ כה) פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז) ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים טו א) אף כאן וה' פקד את שרה זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלהים את רחל (להלן ל כב) ובחנה ויזכרה (אלהים) ה' (שמואל א א יט) וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב)

וה' פקד. אברהם התפלל בעד אבימלך וה' פקד את שרה כאמרו וה' השיב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו: כאשר אמר. באמרו וברכתי אותה וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול כאמרו הרבה ארבה עצבונך והרונך: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כאמרו וגם נתתי ממנה לך בן שלא כמנהג המולידי' בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה:

וה' פקד. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו שלמדו עליה סנגוריא ואמרו אם לא תתן לה עתה בן א''כ תאחר את הקץ שגזרת וענו אותם ת' שנה משיהיה לו זרע והוא בן מאה עתה וצריך שיתחיל מעתה. ד''א שאמרו בנות לוט נתעברו מביאת איסור מאביהן ושרה לא תתעבר מאברהם. ד''א שאמרו נסתרה עם אבימלך וכתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ומה שלא נפקדה אחר סתירת פרעה לפי שכאן היה משמוש ידים ולא היה חסר כי אם ביאה: פקד את שרה. בגימטריא אף כל העקרות פקד:

וה' פקד וגו' כאשר אמר. פי' לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וכו' וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעיט ח''ו ההבטחה שאמורה בתחיילת הפרשה אלא כאשר אמר: עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפירשנו: ויעש ה' וגו' כאשר דבר. טעם שכפל לומר ויעש וגו', יכוין לפי דבריהם ז''ל (תנחומא) בפסוק כעת חיה ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקיים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן: עוד יכוין הכתוב ע''פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י''ח י') בן לשרה אשתך שבא מצד הנקובא ולסיב' זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לד י''ז י''ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו':

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר יש הפרש בין לשון פקידה ללשון עשיה כי הפקידה אינה כי אם זכירה בעלמא, והעשיה היא פעולה ממשית כמ"ש ואעשך לגוי גדול ומסיק (ב"ר לט.יא) שלשון דבור מורה יותר חבה מן לשון אמירה, לפי שהדבור מורה על בירור הדברים בפירוש בחיתוך הלשון וזה מתייחס אל לשון עשייה. וביאור הענין הוא, שכאשר נפקדה שרה נפקדו כל העקרות עמה, כמו שפרשתי פר' לך לך על פסוק והיתה לגוים (יז.טז) ואע"פ שנפקדו עמה מ"מ לא היו שוים לשרה כי פקידת שרה בלשון עשייה ממש בפועל ידי הש"י כמ"ש (מדרש תהלים קלט.ה) גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ כי הצדיקים נבראו בשתי ידים כו' דהיינו עשייה ממש ובלשון דבור המורה על חבה כמ"ש (בראשית טו.ז) והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו'. אבל שאר העקרות בלשון פקידה לבד ובלשון אמירה שאין בו חבה כל כך, כי פר' לך לך מתחיל בלשון אמירה, ושם נאמר (יז.טז) וברכתיה והיתה לגוים, רצה לומר שתהיה לעזר לכל הגוים כי יפקדו עקרות של גויי הארצות עמה. זה"ש וה' פקד את שרה, כאלו אמר עם שרה, פי' את משמש לשון עם, כמו הבאים מצרימה את יעקב (שמות א.א) שאותן העקרות שנפקדו עם שרה לא נפקדו כ"א בלשון פקידה ובלשון אמירה, אמנם ויעש ה' לשרה פי' לשרה עצמה בלשון דבור כאשר דבר ועשיה ממש. דרך משל מי שאינו אוהב גדול לחבירו אף על פי שלפעמים הוא זוכרו מ"מ אינו עושה כל כך בעבורו, אבל בשביל אוהבו הוא נכנס בעובי הקורה ועושה בעבורו. ומה שנאמר וה' בוי"ו רז"ל אמרו (בר"ר נא.ב) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, סמך מכאן לדברי רז"ל (ר"ה יא.) שפקידה זו היתה בראש השנה אשר בו הקב"ה יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה לכך קורין פרשה זו בראש השנה.

וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ יְיָ:

וְאִיתְעַבָּרַת וִילֵידַת שָרָה לְאַבְרָהָם בַּר דְדָמֵי לֵיהּ לְסֵיבְתוּ לְזִימְנָא דְמַלֵיל יָתֵיהּ יְיָ:

למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה. את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו (לעיל יח יד) למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת, תלד: (לזקניו. שהיה זיו אקונין שלו דומה לו:) ו יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

{{ג}} דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל:

למועד אשר דבר אתו. המלאך ששאל איה שרה אשתך גם שב אליו כי כן אמר לו. ולא הוסיף השם על שם יצחק ולא החליפו כי הוא צוה לקראו כן:

ותהר ותלד שרה לאברהם בן. אמר ותהר יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פנ''ג) בית מטרון לא היה לה, לזה מודיע כי היה נס גם בהריון. ואומרו לאברהם רמז בן זה לאברהם ולא ישמעאל לאברהם כי לא יקרא שמו בן אברהם דכתיב (כ''א י''ב) כי ביצחק יקרא לך זרע. והגם שמצינו שאמר הכתוב (ט''ז ט''ו) ותלד הגר לאברם בן, שם נקרא שמו אברם אבל אחר שנעקר שם אברם שלא יזכר עוד שם זה עליו אלא אברהם ישמעאל אין לו ליקרא בן אברהם. ואולי כי לזה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג) טעם הקפדתו יתברך כי כשיקרא לו אברם מיחס אליו ישמעאל לבן וה' אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ואין זה אלא כשיעקר שם אברם, וטעם זה אינו ביעקב לזה הגם שנקרא ישראל אין קפידא שיקרא יעקב. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמ' לה) לא יקרא וגו' ותמצא טעם אחר: לזקניו טעם ההודעה גם אומרו לזקוניו ולא אמר לזקנתו, למה שכתבנו כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא יכוין הכתוב כי ילדה אז וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם כי יש לך לדעת כי מן ההחלט הוא להשיג אדם בעולם הזה דבר חדש אם לא יקדים הכנת המקבל כידוע לחכמי אמת ואם לא היתה ליצחק אלא הנפש שמעלמא דנוקבא והיה חסר הכנת הקבלת נפש מעלמא דדכורא לא תועיל לו העקידה וזה הוא שדקדק לומר ותלד וגו' הודיע שילדה לב' זמני זקנתו הא' הוא עת לידתו והב' היא הכנה לעת זקנה אחרת של אברהם שהוא זמן העקידה. או ירמוז לזקוניו זקנתו וזקנת אשתו על דרך אומרו אחרי בלותי וגו' ואדוני זקן:

וּקְרָא אַבְרָהָם יָת שׁוּם בְּרֵהּ דְאִתְיְלִיד לֵהּ דִּילִידַת לֵהּ שָׂרָה יִצְחָק:

וּקְרָא אַבְרָהָם יַת שׁוּם בְּרֵיהּ דִתְלִיד לֵיהּ דִילֵידַת לֵיהּ שָרָה יִצְחָק:

בנו הנולד לו אשר וגו'. פירוש להיות שיש לו בן אחר שהוא ישמעאל לזה אמר הנולד לו לדבר הנאות לו להקראות עליו לתכלית תאותו מה שלא אמר הכתוב כן בלידת ישמעאל. ואומר אשר ילדה לו שרה רמז למה שהיו מתפללין תמיד אברהם היה אומר כל הזרע שלי יהיה מצדקת זו ושרה גם היא וכו', כנגד תפלתה אמר ילדה לו, וכנגד תפלתו אמר שרה: עוד ירצה לתת טעם לקריאת שמו יצחק לצד שילדה הזקנה לזקן, וכן הוא אומר (פסוק ו) צחוק עשה לי וגו':

וּגְזַר אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָא דִּי פַקִּיד יָתֵהּ יְיָ:

וּגְזַר אַבְרָהָם יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָה דְפַקֵיד יָתֵיהּ יְיָ:

וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵהּ יָת יִצְחָק בְּרֵהּ:

וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵיהּ יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ:

ואברהם בן מאת שנה. ועם כל זה מל את בנו ולא חס על אותו בן זקונים:

וַאֲמֶרֶת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי:

וַאֲמָרַת שָרָה תֵּימָהָא עָבַד לִי יְיָ כָּל דִשָּׁמַע יִתְמַהּ עָלַי:

צחוק עשה לי אלהים. אע''פ שיש צער מילה לתינוק האל ית' נתן שמחה בלבי לפיכך כל השומע יצחק לי וישמח בעדי ולא ידאג בשכיל צער המילה:

וַאֲמֶרֶת מָאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם קַיָּם דְּתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסִיבְתוֹהִי:

וַאֲמָרַת מַה מְהֵימָן מְבַשְרָא דִבְשַר לְאַבְרָהָם וְאָמַר עֲתִידָה דְתוֹנִיק בְּנִין שָרָה אֲרוּם יְלֵידַת לֵיהּ בַּר לְאִישׁוֹן סֵיבוּתֵיהּ:

מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות, ראו מי הוא ומה הוא, שומר הבטחתו, הקדוש ברוך הוא מבטיח ועושה: מלל. שנה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריה שלו מאה, כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:

{{ד}} שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך (תהלים ל"א כ') מה גדלו מעשיך (שם צ"ב ו') (רא"ם), ולי נראה דאי כפשטן מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו':

מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש"י ולא מצינו מלת "מי" בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט כח) מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כה י) והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאת פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס קרוב לזה מאן מהימן דאמר לאברהם וקיים דתוניק בנין שרה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא

מלל. ב' בתרי לישנא הכא ואידך שומר מה מליל. מדבר במפלת ארם לומר שבזכות אברהם יהיה מפלת ארם: מלל'. בגימטריא ק' לומר כשהיה אברהם בן ק' היניקה בנים שרה:

וּרְבָא רַבְיָא וְאִתְחֲסִיל וַעֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יָת יִצְחָק:

וּרְבָא טַלְיָא וְאִתְחַסִין וְעָבַד אַבְרָהָם מִשְׁתַּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְאַחְסִין יַת יִצְחָק:

ויגמל. לסוף עשרים וארבעה חדש: משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, שם ועבר ואבימלך:

{{ה}} (מהרש"ל), למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל: {{ו}} פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם:

וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ:

וַחֲמַת שָרָה יַת בְּרָא דְהָגָר מִצְרֵיתָא דִילֵידַת לְאַבְרָהָם מְגַחֵךְ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְגָחִין לַיְיָ:

מצחק. לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק. דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה כמו (ש''ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' :

{{ז}} (ממ"ש), דאי רק א' היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל:

מצחק. לשון עבודה זרה לשון רציחה לשון גלוי עריות מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח) ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כל זה לשון רש"י ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר אצלנו הגירסא בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק ורבי אברהם אמר על דרך הפשט כי מצחק משתעשע כדרך כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק וכן אמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה" - כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת

מצחק. כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה:

את בן הגר המצרית. חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו כאמרם ז''ל שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה: מצחק. מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם כאמרו שנתעברה מאבימלך והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה:

מצחק. בגימטריא להרג זה שאחז''ל שהיה יורה בו חץ כדי להרגו:

וַאֲמֶרֶת לְאַבְרָהָם תָּרֵךְ אַמְתָא הָדָא וְיָת בְּרַהּ אֲרֵי לָא יֵרַת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי עִם יִצְחָק:

וַאֲמָרַת לְאַבְרָהָם טְרוֹד יַת אַמְתָא הָדָא וְיַת בְּרָהּ אֲרוּם לֵית אֶוְושַׁר לְמֵירוּת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי וְיִגַח קְרָבָא עִם יִצְחָק יא וּבְאֵישׁ פִּתְגָמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק יִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ דְיִפְלַח לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה:

עם בני וגו' . מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירשה ואמר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימא (משלי כו יח. יט) כמתלהלה היורה זקים וגו' ואמר הלא משחק אני: עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני אפלו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק אפלו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחמר עם בני עם יצחק ששתיהן בו:

{{ח}} (ממ"ש), דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י:

גרש את האמה הזאת ואת בנה. כי בעצתה עשה הבן שהוציא דבה למען יירש בנה את הכל לפיכך גרש מפני שאינו דין שיירש אפי' בקצת': כי לא יירש בן האמה. שאינו מיוחס אחריך שהולד הולך אחר הפגום:

גרש. ג' במסורה גרש האמה. גרש לץ. כלה גרש יגרש. גרש האמה הזאת ואת בנה ואז תגרש הלץ ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם:

כי לא יירש בן האמה הזאת. וכי בעבור שגרשו א"א לו לחזור לירושתו אחרי מות אביו. ונראה שעל ירושת המעשים הוא מדבר, כי ראתה שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק בגלוי עריות מצד שהיה בן הגר המצרית הולידה בדומה לה כי כל המצריים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג.כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם, על כן אמרה שרה לגרשו כדי שלא ילמוד יצחק ממעשיו ואם תאמר אדרבא שמא יצחק יהפכו ויחזירו למוטב, על זה אמרה ידעתי בנבואה כי לא יירש עם בני ממעשה אביו אברהם הטובים ועל כן נשאר החשש שמא ילמוד יצחק ממנו. ויותר ענין פר' זו עיין לקמן פר' חיי שרה בפסוק ושמה קטורה. (כה.א).

וּבְאֵישׁ פִּתְגָּמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק בְּרֵהּ:

על אודת בנו. ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו על שאמרה לו לשלחו:

{{ט}} (ממ"ש), הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצה לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אח"כ אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו':

על אודות בנו. שיצא לתרבות רעה ופשוטו על שאומרת לו לשלחו זה לשון רש"י והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו וישמעאל לא יקרא לו זרע ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו אמר כי ישימנו לו לגוי ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת

אודת. כמו דבר:

על אודות בנו. פי' לבל יצא לתרבות רעה וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו וסוף כל סוף בנו הוא: עוד ירצה על אודות בנו אשר ייחסה אותו שרה להגר כאומ' האמה ואת בנה וגו' בן האמה, ובא הקב''ה והצדיק דברי שרה ואמר לו כל אשר וגו' שמע בקולה ואל תחשוב אותו בנך והוא אומרו על הנער וגו' עקר לו שם בנו ואמר לו כי ביצחק יקרא לך וגו' ובן זה על שם אמו יקרא, והוא אומרו וגם את בן האמה וגומר. ותמצא שחזר אברהם והודה לדבריה דכתיב וישכם אברהם וגו' ואת הילד וגו' ולא אמר ואת בנו כי העיד הכתוב על אברהם:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאֵשׁ בְּעֵינָיךְ עַל עוּלֵימָא וְעַל אַמְתָךְ כֹּל דִּי תֵימַר לָךְ שָׂרָה קַבֵּל מִנַּהּ אֲרֵי בְיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאִישׁ בְּעֵינָךְ עַל טַלְיָא דִי נְפַק מִתַּרְבּוּתָךְ וְעַל אַמְתָךְ דְאַנְתְּ מְתָרֵךְ כָּל דְתֵימַר לָךְ שָרָה קַבֵּיל מִנָהּ דִנְבִיאֲתָא הִיא אֲרוּם בְּיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין וְדֵין בַּר אַמְתָא לָא מִתְיַחֵס בַּתְרָךְ:

שמע בקולה. למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

{{י}} (ממ"ש), דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא (דברים י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו (ב"ר פ' כ' י"ט) גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך (לעיל ג' י"ז) שהיתה מיללת עליו בקולה וכו':

אל ירע בעיניך כו' כל אשר תאמר אליך שרה. אל ירע בעיניך מה שתאמר בדבר הנער והאמה לגרשם עם סימני עבדות כאמרו שם על שכמה וכו': שמע בקולה. כי בדין אמרה לעשות כך: כי ביצחק יקרא לך ןרע. וישמעאל ובניו יהיו עבדים לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בו:

וְאַף יָת בַּר אַמְתָא לְעַם אֲשַׁוִּנֵּהּ אֲרֵי בְנָךְ הוּא:

וְאוֹף יַת בַּר אַמְתָא לְעַם לִיסְטִים אֲשַׁוִינֵיהּ אֲרוּם בְּרָךְ הוּא:

וגם את בן האמה. וגם אין ראוי שתדאג על שתגרש את הבן כי תגרש את בן האמה ולא בנך מכל מקום לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לא שיהיה הוא ראוי לכך:

וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָּגָר שַׁוֵי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ''א בְּמַדְבֵּר) בְּאֵר שָׁבַע:

וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְקִרְוָוא דְמַיָא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִי עַל כַּתְפָהּ וְקָשַׁר לָהּ בְּמוֹתְנָהָא לְאוֹדוֹעֵי דְאַמְתָא הִיא וְיַת רִיבָא וּפַטְרָהּ בְגִיטָא וְאָזְלַת וְטָעַת מִן אָרְחָא לְמַדְבְּרָא דִסְמִיךְ לְבֵירָא דְשָׁבַע:

לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

{{כ}} ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק: {{ל}} דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו': {{מ}} (ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו':

ואת הילד וישלחה. נמשך למעלה ויתן אל הגר ואת הילד כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך

וחמת מים. כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ וכמוהו מספח חמתך. ורבים יתמהו מאבדהם איך גרש בנו גם שלח בן עם אמו ריקם ואיה נדבת לבו והתימה מאלה שיתמהו כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ה'. ואלו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל: לחם וחמת מים. נתן אל הגר ושם על שכמה ואמר לה קחי אתך בנך וישלחה ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פי' הכ'. ונתן לחם ומים מה שיספיק לה עד באר שבע כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע והנה בנה חלה מחסרון המים ואחר שלקחתו בחיקה וראתה שנפשו יוצא בצמא השליכתו:

שם על שכמה. את החמת לאות שפחות על דרך והתעני תחת ידיה אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם כמו שאמרו ז''ל ויהי אלהים את הנער לרבות חמריו גמליו ופועליו ולכן לא חסרו דבר זולתי המים בתעות' במדב' ובהמצא המים ישב שם במדבר כטבעו כי הי' פרא אדם: ואת הילד. נתן לה גם את הילד: וישלחהו. לוה אותה ברוב חסדו כמו ואברהם הולך עמם לשלחם:

על שכמה ואת הילד. פירוש גם אותו שם על שכמה להיות שלא היה רוצה לצאת מבית אביו לזה עקדו כילד ושמו על שכמה וגירשה:

וּשְׁלִימוּ מַיָּא מִן רָקְבָּא וּרְמַת יָת רַבְיָא תְּחוֹת חַד מִן אִילָנַיָּא:

וַהֲווֹ כֵּיוַן דְמָטוּ לְפִיתְחָא דְמַדְבְּרָא אִדְכְּרוּ לְמִטְעֵי בָּתַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְלָקָה יִשְׁמָעֵאל בְּאֵישָׁא צְמִירְתָּא וּשְׁתִי כָּל מַיָא עַד דִי שְׁלִימוּ כָּל מַיָא מִן קִרְוָא וְאִתְחֲרִיךְ וְאִתְקְלִישׁ בִּשְרֵיהּ וְסוֹבְרָתֵיהּ וְאִשְׁתַּלְהִיאַת וּקְרָא לִדְחַלְתָּא דְאִיבָּא וְלָא עָנָא יָתָהּ וּמִן יַד טַלְקַת יַת רִיבָא תְּחוֹת חַד מִן אִלָנַיָא:

ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתות הרבה:

{{נ}} (ממ"ש), דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה (פ' י"ד) ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, (נח"י), נראה לי דרצה לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן:

ותשלך את הילד. גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב או כענין וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כט כז) אל תשליכני מלפניך (תהלים נא יג) ענין שלוח ורבי אברהם אמר ותשלך כי לקחתו בחיקה בעת שנחלש בצמא ורבותינו אמרו (ב"ר נג יג) שהיה חולה בעת ששלחו ושם על שכמה את הילד וזה הטעם "ותשלך" והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה והיא צותה להוציאו מיד ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם

תחת אחד השיחים. האילנים:

ויכלו. ג' במסורה הכא ואידך ויכלו באפס תקוה. ויכלו בבושת ימי. כיו שכלו המים ימי כלו ויכלו בבושה שמיתת צמא מגונה מאוד:

וַאֲזָלַת וִיתִיבַת לַהּ מִקֳּבֵל אַרְחֵיקַת (נ''י אַרְחִיק) כְּמֵיגַד קַשְׁתָּא אֲרֵי אֲמֶרֶת לָא אֶחֱזֵי בְּמוֹתָא דְרַבְיָא וִיתִיבַת מִקֳּבֵל וַאֲרֵימַת יָת קָלַהּ וּבְכָת:

וְאָזְלַת וִיתֵיבַת לָהּ לִסְטַר חַד וְטַלְקַת יַת פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה אַרְחִיקַת מִן בְּרָהּ כְּשִׁיעוּר מֵיגַד בְּקַשְׁתָּא אֲרוּם אָמְרַת לֵית אֲנָא יָכְלָא לְמֵיחֲמֵי בְּמוֹתָא דְטַלְיָא וִיתֵבַת מִקְבֵיל בְּרָהּ וַאֲרֵימַת יַת קָלָהּ וּבְכָת:

מנגד. מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות והוא לשון ירית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי''ו ליכנס לכאן, כמו (שה''ש ב) בחגוי הסלע, מגזרת (ישעיה יט יז) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, ומגזרת (תהלים קז כז) יחגו וינועו כשכור, וכן (שם סה ו) קצוי ארץ, מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק:

{{ס}} לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח') שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצה לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק:

כמטחוי קשת. בדד ישב וטעמו ידוע כהשלחת החץ:

וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא וּקְרָא מַלְאֲכָא דַּיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר לַהּ מָה לָיךְ הָגָר לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן:

וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יַת קָלֵיהּ דְטַלְיָא בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם וּקְרָא מַלְאָכָא דַיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָא וַאֲמַר לָהּ מַה לִיךְ הָגָר לָא תַּסְתִּיפִין אֲרוּם שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יַת קָלֵיהּ דְטַלְיָא וְלָא דָן יָתֵיהּ לְפוּם עוֹבְדוֹי בִּשַׁיָא דְהוּא עָתִיד לְמֶעֱבַד אֱלָהֵין בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם חַס עִילוֹי בַּאֲתַר דְהוּא תַּמָן:

את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל: באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם. והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כא יג. יד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר (שם שם) ארחות דדנים [אל תקרי דדנים אלא דודים] ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:

{{ע}} צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות (ה':) ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצא מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם): {{פ}} מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בס"ד, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש (ב"ר פ' נ"ג ט"ו) דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש"י לקמן בפרשת חיי שרה (כ"ה ט' ד"ה יצחק) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל: {{צ}} ואם תאמר והא כתיב (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל):

באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו' לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו והנכון בעיני בדרך הפשט שיאמר כי שמע אלהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד ואמר לה קומי שאי את הנער אחרי שתותו כי לגוי גדול אשימנו וכמוהו באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה כז) ובאשר חללים שם הוא (איוב לט ל) ירמוז למקום

קוּמִי טוּלִי יָת רַבְיָא וְאַתְקִיפִי יָת יְדֵךְ בֵּהּ אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנֵּהּ:

אִזְדְקִיפִי טוּלִי יַת טַלְיָא וְאִתְקִיפִי יַת יְדִיךְ בֵּיהּ אֲרוּם לְעַם רַב אֲשֵׁוִינֵיהּ:

וּגְלָא יְיָ יָת עֵינָהַהּ וַחֲזַת בֵּירָא דְמַיָּא וַאֲזָלַת וּמְלַת יָת רָקְבָּא מַיָּא וְאַשְׁקִיאַת יָת רַבְיָא:

וְגַלֵי יְיָ יַת עֵינָהָא וְאִתְגְלֵי לָהּ בֵּרָא דְמַיָא וְאָזְלַת וּמְלַת יַת קִרְוָא מַיָא וְאַשְׁקִיַית יַת טַלְיָיא:

ויפקח אלהים את עיניה. נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם כי לא היתה סומא קודם לכן:

וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵהּ דְּרַבְיָא וּרְבָא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה רָבֵי קַשְׁתָּא:

וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדֵיהּ דְטַלְיָא וּרְבָא וְיָתִיב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה יַלִיף רַבֵּי קַשְׁוָותָא:

רבה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האמנות כמו חמר, גמל, ציד לפיכך השי''ן מדגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר (לעיל טז יב) ידו בכל וגו' :

רובה קשת. בעבור היות קשת תואר אמרו כי "רובה" הוא המורה החצים מלשון יסבו עלי רביו (איוב טז יג) וימררוהו ורבו (להלן מט כג) ו "קשת" הוא העושה הקשתות ויותר נכון ש "רובה" הוא המורה ויאמר על המורה החצים ועל משליך האבנים וזולתם כאשר יאמר אשר יריתי ביני וביניך (להלן לא נא) ולכן יתאר אותו פעם אחרת כי הוא קשת וכן וימצאוהו המורים אנשים בקשת (שמואל א לא ג)

רבה קשת. כמהו השמיעו אל בבל רבים ואם הם שני שרשים כמו שרר ושרה. גם רבה ורבב מגזרת רבה: קשת. שם התאר כמו גנב: הגם הלום. ששם נראה לה המלאך בתחלה בפעם הראשונה:

וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן וּנְסִיבַת לֵהּ אִמֵּהּ אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וְיָתִיב בְּמַדְבְּרָא דְפָּארָן וּנְסֵיב אִתְּתָא יַת עֲדִישָׁא וְתֵרְכָהּ וּנְסִיבַת לֵיהּ אִמֵיהּ יַת פְּטִימָא אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר (שם א) ולה שפחה מצרית וגו' . היינו דאמרי אנשי זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי:

וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדָּךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד:

וַהֲוָה בְּעִדָנָא הַהוּא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכוֹל רַב חֵילֵיהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימַר מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ בְּכָל מַה דְאַנְתְּ עָבִיד:

אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:

אלהים עמך. לפיכך אני ירא ממך לא מגבורתך ועשרך לכן אני מבקש שתשבע לי:

וּכְעַן קַיֵּם לִי בְּמֵימְרָא דַּיְיָ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטִיבוֹתָא דִּי עֲבָדִית עִמָּךְ תַּעְבֵּד עִמִּי וְעִם אַרְעָא דְאִתּוֹתַבְתָּא בַהּ:

וּכְעַן קְיַים לִי בְּמֵימְרָא דַיְיָ הָכָא אִין תִּשְׁקַר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטֵיבוּתָא דְעָבְדִית עִמָךְ תַּעֲבֵיד עִמִי וְעִם אַרְעָא דְדַרְתָּא בָּהּ:

ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך (לעיל כ טו) הנה ארצי לפניך:

השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי. מלת "אם" בכל מקום מספקת אל תחשוב בה בלתי זה והיא באה ברוב מקומות השבועה אם תשקור לי לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) אם יבואון אל מנוחתי (שם צה יא) ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לד לה) והענין כי בעבור היות השבועות באלה יאמר השבעה לי לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם תשקור לי וכן אמר (להלן כו כח) תהי נא אלה בינותינו ובענין הגבוה נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) ואם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) כלומר אם יהיה כן אין דברי אמת וכיוצא בזה שלא ירצה לפרש התנאי והכתוב יכנה ויקצר בהן וכמותם בחסרון התנאי (דהי"א ד י) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו' ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל יחסר התנאי כולו וכן אם יראו את הארץ (במדבר יד כג) יחזור לפסוק ראשון חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ ויקצר השבועה ולשון תשקור לי בעבור היותו מלך והוא גר בארצו או שיהיה משקר באהבתו כי אוהב נאמן היה לו לכבדו ולעשות כרצונו הלא תראה שלא מצא בו דבר זולתי באר המים אשר גזלו עבדיו והוא אומר לו כחסד אשר עשיתי עמך

אם תשקר לי. מהבנין הקל ואין לו אח: נכדי. בן בני:

כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. עשה עמדי חסד להשבע בעד בניך:

לנכדי. בגימטריא בן בני:

וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵּם:

וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵים:

אנכי אשבע. אנכי אעשה החסד להשבע אבל אתה לא עשית עמדי חסד כדבריך שעבדיך גזלוני:

ויאמר אברהם אנכי וגו'. פירוש יש להשיבך על טענתך שאמרת כחסד וגו' אלא שאני חפץ בדבר אשבע: עוד ירצה להיות שרצה להוכיחו על אודות באר המים כאמור בסמוך חש שיחשוב שמשיבו לסתור חסדו ולבלתי ישבע, לזה הקדים לומר אנכי אשבע ואחר כך הוכיחו על וגו': עוד יכוין לומר אנכי אשבע פי' על עצמו, לא ארע לך וגו', ונתכוין לשלול חיוב בנו: או ירצה כי הוא ישבע וישביע בניו על ג' דורות אלו, והניקוד יוכיח:

וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אֲנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:

וְאִתְוַוכַּח אַבְרָהָם עִם אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָא דְאָנְסוּ לֵיהּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:

והוכח. נתוכח עמו על כך:

אשר גזלו עבדי אבימלך. הוכיחו באשד הוא מושל על הגזל הנעשה בארצו ואין מכלים והוכיחו גם כן על הרשעים שהיו בביתו שלא כדרך הצדיקים כאמרם לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה:

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יְדָעִית מָאן עֲבַד יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְאַף אַתְּ לָא חַוֵּיתָ לִּי וְאַף אֲנָא לָא שְׁמָעִית אֱלָּהֵין יוֹמָא דֵין:

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יָדַעְנָא מַן הוּא דְעָבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין וְאוּף אַנְתְּ לָא חֲוַות לִי וְאוּף אֲנָא לָא שָׁמַעֲנָא מִן חוֹרָנִין אֱלָהֵין יוֹמָא דֵין מִנָךְ:

לא ידעתי מי עשה. גם עכשיו שהודעתני כי נעשה הגזל על ידי עבדי לא ידעתי לשער מי מהם עשה זה כי אין שום אחד מהם חשוד אצלי שאם היה חשוד לא היה יושב בביתי: וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי. על מה שהוכחתני שבהיותו מלך עלי היה לאשר חמוץ הנה המלך לא יעשה זה כי אם על אחד משני פנים אם לקול צעקת הנגזל ואם לקול המון מפרסם איזה גזל שנעשה והנה אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי קול המון בזה:

ויאמר אבימלך וגו' וגם אנכי וגו'. צריך לדעת למה חזר לומר וגם אנכי: ויראה בדקדוק עוד אומרו לא ידעתי מי עשה וגו' למה לא הספיק לומר לא ידעתי והדבר מובן שחוזר לדברי אברהם: אכן הכונה היא שהוא ידע שגזלו מאברהם באר המים אבל לא ידע מי ומי הגוזלים, ומעתה יאמר אברהם שעליו היה לבקש מי ומי עושי רשעה, לזה השיב שגם אברהם עשה שלא כהוגן שלא הודיע הדבר למלך, והיה יושב ומצפה קבלת אברהם ואז היה עושה לו דין, ולצד שאברהם לא החשיבו גם הוא לא ידע, והוא אומרו וגם אנכי לא שמעתי וגו' פי' לא בקשתי לדעת ונשאר מושלל הידיעה עד היום שהודעתני אתה:

וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַרְוֵיהוֹן קְיָם:

וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַּרְוֵיהוֹן קְיָם:

וַאֲקִים אַבְרָהָם יָת שְׁבַע חוּרְפַן דְּעָאן בִּלְחוֹדֵיהֶן:

וְאָקִים אַבְרָהָם יַת שְׁבַע חוּרְפַן בִּלְחוֹדֵיהֶן וְאַפְרְשִׁינוּן מִן תּוֹרֵי:

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה אִנּוּן שְׁבַע חוּרְפַן אִלֵּין דַּאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהֶן:

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה הִינוּן שְׁבַע חוּרְפַן הָאִלֵין דַאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן:

מה הנה. לשון נקבות: לבדנה. עם ה''א והיא לבדה:

הצבת. שנים במסורה הצבת לבדנה. אתה הצבת כל גבולות ארץ. בזכות אברהם נבראו כל גבולות ארץ:

וַאֲמַר אֲרֵי יָת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי בְּדִיל דִּתְהֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרֵי חֲפָרִית יָת בֵּירָא הָדָא:

וַאֲמַר אֲרוּם יַת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי מִן בִּגְלַל דְתֶהֱוֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרוּם חֲפָרִית יַת בֵּירָא הָדָא:

בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו (להלן לא נב) ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו שלו היא, ועלו לקראת אברהם:

{{ק}} והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר: {{ר}} דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל:

לעדה. כמו לעדות. ודע כי מלת שבועה עקרה שבעה ובמלת או השבע שבועה אפרשנה:

כי את שבע כבשות תקח מידי. על דרך שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה כי היה זה עדות הסכמת הבעלים והודאתם בדבר: בעבור תהיה לי. הכרית. לעדה. על הודאתך כי חפרתי את הבאר הזאת:

עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיָּמוּ תַּרְוֵיהוֹן:

בְּגִין כֵּן קָרָא לְבֵירָא הַהוּא בֵּירָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן אֲרוּם תַּמָן קִיְימוּ תַּרְוֵיהוֹן:

וּגְזָרוּ קְיָם בִּבְאֵר שָׁבַע וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי:

וּגְזָרוּ קְיָים בְּבֵרָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכוֹל רַב חֵילֵיהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִישְׁתָּאֵי:

וישובו אל ארץ פלשתים. ענינו וישובו אל עירם אשר בארץ פלשתים כי בארץ פלשתים היו אבל הם יושבים בגרר שהיא מדינת המלך והוא יושב בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים בנחל גרר

וישובו אל ארץ פלשתים. שכו מבאר שבע שלא היה בארץ פלשתים שהלכו שם לדבר עם אברהם שהלך שם לראות מקנהו ושם נתן צאן ובקר וכבשות לכרות הברית:

וּנְצִיב נִצְבָּא (נ''י אִילָנָא) בִּבְאֵר שָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בִּשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא:

וּנְצִיב פַּרְדֵסָא בְּבֵרָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן וְאַתְקִין בְּגַוֵיהּ מֵיכְלָא וּמַשְׁקַיָא לַעֲבּוּרַיָא וְלִתְאוּבַיָא וַהֲוָה מַכְרִיז עֲלֵיהוֹן תַּמָן אוֹדוּ וְהֵמִינוּ בְּשֵׁם מֵימְרָא דַיְיָ אֳלָהָא עַלְמָא:

אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פרות לאורחים בסעודה, וחד אמר פנדק לאכסניא ובו כל מיני פרות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו: ויקרא שם וגו' . על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם:

ויקרא שם בשם ה' אל עולם. פי' הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן או שיקראו השמים והארץ "עולם" כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו שהוא בשם ה' החסין בכח שיש לו אילות בכולם הרב אמר במורה הנבוכים (ב יג) שהוא רומז לקדמות האל כי הודיע היותו קודם לזמן אבל אונקלוס אמר ב "ויקרא" שהוא תפלה

אשל. אילן גם ויטע לאות:

ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וקרא והודיע לרבים שהאל יתעלה הוא אלהי הזמן וממציאו נגד דעת אפיקורסים חדשים גם ישנים:

וְאִתּוֹתָב אַבְרָהָם בְּאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי יוֹמִין סַגִּיאִין:

ימים רבים. מרבים על של חברון, בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשרים ושש. שהרי בן שבעים וחמש שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח חונה ונוסע והולך, שנאמר (שם יב ו) ויעבור אברם, (שם ח) ויעתק משם, (שם י) ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים שהרי שלחו פרעה, מיד (שם יג ג) וילך למסעיו, עד (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, שם ישב עד שנהפכה סדום, מיד (שם כ א) ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט ובא לארץ פלשתים, ובן תשעים ותשע שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי עשרים וחמש שנה וכאן כתיב ימים רבים, מרבים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרבים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתרים יותר משנה הרי עשרים ושש שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק שתים עשרה שנים, כך שנויה בסדר עולם (פרק א) :

{{ש}} מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך (לעיל ט"ו א' ד"ה אחר), וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה: