וַהֲוָה בְיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר כְּדָרְלָעוֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמֵי:

וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל הוּא נִמְרוֹד דְאֲמַר לְמִירְמֵי אַבְרָם לְנוּרָא הוּא מַלְכָּא דְפּוּנְטוֹס אַרְיוֹךְ דַהֲוָה אָרִיךְ בְּגִיוּבְרַיָא מַלְכָּא דְתַלְסַר כְּדָרְלָעוֹמֶר דַהֲוָה קִישַׁר מִתְהֲפִיךְ בְּעוּמְרִין מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל רַמָאָה כְּתַעֲלָא מַלְכָּא דְעַמְמַיָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ:

אמרפל. הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש: מלך גוים. מקום יש ששמו גוים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אמות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל:

{{ב}} דקשה לרש"י והא נמרוד מלך שנער היה כדכתיב (לעיל י י) ותהי ראשית ממלכתו בבל, והוא שנער:

ויהי בימי אמרפל מלך שנער. המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם והיה הראשון מהם מלך בבל כי כן העתיד כדכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס ו "עילם" בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו ו"מלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב) אמר רבי אבין כשם שפתח בארבע מלכיות כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו' ושם עוד (מב ד בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי כדרלעומר מלך עילם זו יון ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם

מלך גוים. שם מדינה כמו עילם כי שושן הבירה ארמון היה בתוכה או מלך גוים. ולא הזכירם. והטעם כי הם אחרים מהשנערים וחבריהם:

ויהי בימי אמרפל מלך שנער. שהיה מפורסם למלך גדול בדורו וגם אחרי כן הנה בימיו קמו אריוך כדרלעומר ותדעל ונלחמו עם ברע וחבריו. ואחר כך:

ויהי בימי. ה' דסמיכי. הכא ואידך ויהי בימי שפוט השופטים. ויהי בימי אחשורוש. כו' כראיתא במדרש שכולם היתה בימיהם ווי:

ויהי בימי וגו'. טעם סדר הודעת הענין, לומר כי ד' מלכים אלו תקיפים היו צא ולמד עזר אלהים שעם אברהם אשר מחה הד' מלכים בחצי הלילה ושאר התועליות:

סְדָרוּ (נ''א עֲבָדוּ) קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַעֲמֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַּע הִיא צוֹעַר:

עָבְדוּ קְרָבָא עִם בֶּרַע דְעוֹבְדוֹי בְּבִישׁ מַלְכָּא דִסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע דְעוֹבְדוֹי בִּרְשִׁיעָא מַלְכָּא דַעֲמוֹרָה שִׁנְאָב דַאֲפִילוּ לְאָבוֹי הֲוָה שָנֵי מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר דִמְחַבֵּל אֵיבְרֵיהּ לִיזְנֵיהּ מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְקַרְתָּא דִבְלָעַת דַיְירָהָא הִיא זוֹעַר:

ברע. רע לשמים ורע לבריות: ברשע. שנתעלה ברשעו: שנאב. שונא אביו שבשמים: שמאבר. שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקדוש ברוך הוא: בלע. שם העיר:

{{ג}} ר"ל דעשה לו כנפים לעופף: הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר משום דבכולם כתיב ואת, ואצלם לא כתיב כלום, אלא דקמ"ל שדומין זה לזה ברשעות. (דברי דוד): {{ד}} דייק רש"י מדכתיב בלע היא צוער, דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם [דדרש שנאב שונא אביו וכו']. י"ל מדלא הזכיר בקרא ג"כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם, ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמו שנאמר בלוט (להלן יט כ) אמלטה נא וגו', כדפירש רש"י שם:

וטעם ומלך בלע. מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט ולא שם לו על פני חוץ

כָּל אִלֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָא הוּא אֲתַר יַמָא דְמִלְחָא:

כָּל אִלֵין אִתְחַבְּרוּ לְמֵישַׁר פַּרְדְסַיָא הוּא אָתַר דְמַסִיק פְּרַקְטוּנִין דְמַיִין וְשַׁדִי לְהוֹן לְיַמָא דְמִלְחָא:

עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה: הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו:

{{ה}} ר"ל לפי שנכתב השדים בה"א הידיעה, ולא פירש הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים, לכן פירש וכו'. (ר' שמואל אלמושנינו): ונ"ל דהרב פירש שם העצם שלו על שם התואר שבו, והכי פירושו עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר. (נחלת יעקב:) {{ו}} כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד: {{ז}} פירוש, כי מלת "הוא" מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו, דאם כן "בו ים" מיבעי ליה:

חברו, מהבנין הקל: השדים. כמו ושדת אותם בשיד. ותשם בסד רגלי. כמו פת פתים: ועמק. מושך עצמו ואחר עמו כמו אל באפך תוכיחני. וכן הוא עמק ים המלח:

כל אלה. אמרפל ושתי הכתות שנלחמו. חברו אל עמק השדים. ועשו פשרה ומאז הה' מלכים הנלחצים במלחמה. עבדו את כדרלעומר. מפשרה שנעשו שם י''ב שנה ואח''כ מרדו:

תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּתְלָת עֶשְׂרֵי שְׁנִין מְרָדוּ:

תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יַת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּבִתְלַסְרֵי שְׁנִין מָרָדוּ:

שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר:

וטעם ושלש עשרה. בשלש עשרה כמו כי ששת ימים עשה ה'. ובעל סדד עולם חברם ודעתו רחבה מדעתינו:

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין אֲתָא כְּדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָא דְעִמֵהּ וּמְחוֹ יָת גִבָּרַיָא דִי בְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִיפַיָא דִבְהֶמְתָּא וְיָת אֵמְתָנֵי דִבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:

וּבִירְבֵּיסְרֵי שְׁנִין אָתָא כְדָרְלָעוֹמֶר וּמַלְכַיָא דְעִימֵיהּ וּמְחוֹ יַת גִבָּרַיָא דִבְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנָיִם וְיַת תַּקִיפַיָא דִבְהֶמְתָּא וְיַת אֵימְתָנֵי דִבְשָׁוֵהּ קִרְיָתָיִם:

ובארבע עשרה שנה. למרדן, בא כדרלעומר' לפי שהוא היה בעל המעשה נכנס בעבי הקורה: והמלכים. אלה שלשה מלכים: הזוזים. הם זמזמים:

{{ח}} רצונו לומר במלת למרדן, שלא תפרש המקרא כן, שתים עשרה שנה עבדו, ובשלש עשרה שנה לעבדן מרדו, ובארבע עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו'. דא"כ הוה ליה למימר ובשלש עשרה כמו שכתוב אח"כ ובארבע עשרה שנה, לכך מפרש למרדן, ר"ל דמה שכתוב ושלש עשרה שנה מרדו לא קאי אאותן שתים עשרה שנה דלעיל, אלא שלש עשרה שנה בפני עצמן מרדו, ועל אותן שלש עשרה שנה אמר אח"כ ובארבע עשרה שנה:

רפאים. שכל הרואה אותם ימות לבו ויחשב מהרפאים שהם מתים: האימים. שיש מהם אימה:

והמלכים אשר אתו. אשר היו אתו בפשרת עמק השדים ובתוכם אמרפל: ויכו את רפאים ואת הזוזים ואת האימים. שהיו כלם עבדים לה' מלכים ונלחמו בעדם ובזה הודיע שהיו הה' מלכים גדולים והודיע גבורת הד' מלכים שנצחום ומזה נודע גודל גבורת אברהם ותחבולות מלחמתו וחסדיו עם אחיו שמסר עצמו להתגבר עליהם ולהושיע מחרב מפיהם את בן אחיו ואת רכושו ומשיניהם השליך טרף יותר ממה שבקש בחמלת ה' עליו:

ובארבע עשרה. ב' ריש פסוק הכא ואידך (מ''ב י''ח) ובי''ד למלך חזקיהו עלה סנחרים. לומר לך כשם שבאו האומות על חזקיהו ונפלו בידו כך באו על אברהם ונפלו בידו:

וְיָת חוֹרָאֵי דִי בְּטוּרְהוֹן דְשֵׂעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא:

וְיַת חוֹרָאֵי דִבְטַוְורַיָא רָמַיָא דִגְבָלָא עַד מֵישַׁר פָּארָן דִסְמִיךְ לִצְטַר מַדְבְּרָא:

בהררם. בהר שלהם: איל פארן. כתרגומו מישור. ואומר אני שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכלם מתורגמין מישור, וכל אחד שמו עליו: על המדבר. אצל המדבר, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה:

{{ט}} דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים, ובפרשת דברים (ב יא) כתיב רפאים ואמים וזמזומים, ודאי הזוזים היינו זמזומים: {{י}} דקשה לרש"י והלא על מלת אלוני ממרא נמי מתרגם מישור (לעיל פסוק יג), וא"כ אם חד מנייהו פירושו מישור ודאי השני לאו פירושו מישור, לכן פירש ואומר אני וכו':

איל פארן. כתרגומו מישר פארן ואני אומר שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו ושל ממרא אלוני שמו ושל ירדן ככר שמו ושל שטים אבל שמו וכולם מתורגמין מישרא וכל אחד שמו עליו לשון רש"י ואלו היה כן היה אונקלוס מתרגם בשמם "אילא דפארן" "אלוני דממרא" כמנהגו בשמות ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם המישור הם כולם או הרים הגבוהים ו"ממרא" שם האיש האמורי אחי אשכול ואחי ענר בעלי ברית אברם והמקום ההוא שלו כמו שאמר (להלן פסוק יג) אלוני ממרא האמורי כאשר פרשתי (לעיל יב ו) אבל "איל פארן" מקום אילים כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א כט) ו"אלוני" מקום אלונים כאלה וכאלון (שם ו יג) אלונים מבשן (יחזקאל כז ו) והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש וכן תרגום "אלון בכות" (להלן לה ח) "מישור בכותא" ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש (שם) תחת האלון אלא שהוא רודף הענין לא המלות והתרגום הירושלמי אמר ב"איל פארן" ו"אלוני ממרא" "מישרא" כדברי אונקלוס ואמר ב"אלון בכות" "בלוט בכותא" כי "אלון בכות" אצלו שם לאילן לא למקום ואונקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים כמו "אלוני ממרא" ולכך אמר "האלון" והנה כולם שמות תאר אבל "ככר הירדן" לשון מישור ממש הוא כי כן יקרא בלשון הקודש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם ולכן אמר (להלן יט יז) ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט וכן כר נרחב (ישעיהו ל כג) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים סה יד) פעמים יכפלו המלה ופעמים יסירו הכפל כמו בת עין (שם יז ח) וזולתם רבים ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה לכרי ולרצים (מלכים ב יא ד) שרי המאות ואת הכרי (שם יט) וכן בכרכרות (ישעיהו סו כ) שם לגמלים המריצין שהזכירום בתלמוד (מכות ה) "גמלא פרחא" וממנו "מכרכר" כפולים ואבל השטים (במדבר לג מט) וכן "אבל מחולה" (שופטים ז כב) תרגמו אותו "מישר" הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה כמו ויאבל חיל וחומה (איכה ב ח) אבל תירוש אומללה גפן (ישעיהו כד ז)

בהררם. מהבנין הדגוש כמו בדברם ופי' בעלותם אל הר שעיר:

וְתָבוּ וַאֲתוּ לְמֵישַׁר פִּלּוּג דִינָא הִיא רְקָם וּמְחוֹ יָת כָּל חֲקַל עֲמַלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי:

וְתָבוּ וְאָתוּ לְאַתְרָא דְאִתְפְּלִיג דִינָא דְמשֶׁה נְבִיָא עַל עֵינָא דְמֵי מַצוֹתָא הוּא רֵיקָם וּמְחוֹי יַת כָּל חַקְלֵי עֲמַלְקָאֵי וְאוֹף יַת אֱמוֹרָאֵי דְיָתִיב בְּעֵין גֶדִי:

עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט: שדה העמלקי. עדיין לא נלד עמלק ונקרא על שם העתיד: בחצצון תמר. הוא עין גדי, מקרא מלא (דה''י ב' כ ב) ביהושפט:

אל עין משפט. על שם העתיד שעתידים משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין לשון רש"י מדברי אגדה (במד"ר יט יד) ולא הבינותי זה כי "קדש" זה הוא "קדש ברנע" כי הוא ב"איל פארן אשר על המדבר" וממנו נשתלחו מרגלים בשנה שניה שנאמר (במדבר יג כו) אל מדבר פארן קדשה וכתוב (דברים א יט כב) ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ושם ישבו ישראל ימים רבים אבל "קדש" ששם משפט הצדיקים הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים שנאמר (במדבר כ א) ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש וגמר הפרשה אולי המדרש על השם בלבד הוא רמז הכתוב כי השם הזה "קדש" הוא יהיה עין משפט ואונקלוס אמר "מישר פילוג דינא" ולא ידעתי מהו אולי הוא מלשון פלגים יבלי מים (ישעיהו ל כה) מי פלג לשטף תעלה (איוב לח כה) וכן בלשון חכמים (אסתר רבה ה) "פלגו של ים" יאמר כי במישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין כי היה מישור נאה מעותד למלכים שם ישבו לשפוט את כל הגוים בארצות ההם "שדה העמלקי" - לשון רש"י עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד ולא ידעתי אם רצונו לומר כי משה רבינו קרא המקום בשם שהוא נקרא בימיו ואם כן אין בכאן דבר עתיד או מה העתיד הזאת שיתנבאו הגוים לקרוא המקום כן ולשון בראשית רבה (מב ז) עדיין לא נולד עמלק ואת אמרת את כל שדה העמלקי אלא מגיד מראשית אחרית וזה דרך הדרש להם במקומות רבים גם בנהרות גן עדן אמרו (ב"ר טז ב) כלשון הזה וכוונתם לומר כי מעת צאת הנהרות נאמר כי הנהר הולך קדמת ארץ העתידה להיות לאשור והנכון בעיני בשדה העמלקי כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ ומשל על המקום ההוא ושמו עמלק ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא ואולי ממשפחת תמנע אמו היה ומשל גם במקום ההוא והיה שם אלוף עליהם

וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדָרוּ עִמְהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָא:

וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִים וּמַלְכָּא דְקַרְתָּא דִבְלָעַת דַיְרָהָא אִיהִי זוֹעַר וְסָדְרוּ עִמְהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא בְּמֵישַׁר פַּרְדְסַיָא:

עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמִין וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר אַרְבְּעָה מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁא:

עִם כְּדָרְלָעוֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִידְעָל מַלְכָּא דְעַמְמַיָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְפוּנְטוֹס וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דִתְלָסַר אַרְבַּעַת מַלְכִין סַדָרוּ קְרָבָא לִקְבֵיל חַמְשָׁא:

ארבעה מלכים את החמשה. ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם:

{{כ}} דקשה לרש"י למה צריך למימר ארבעה וכי לא ראינו דארבע הם, לכן פירש אע"פ וכו':

את כדרלעומר. כמו עם:

וּמֵישַׁר חַקְלַיָא בֵּירִין בֵּירִין מַסְקַן חֵימָרָא וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָן וּדְאִשְׁתָּאֲרוּ לְטוּרָא עֲרָקוּ:

וּמֵישַׁר פַרְדְסַיָא בֵּירִין בֵּירִין מַלְיָן חִימְרָן וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָן וְדִשְׁתַּאֲרוּ לְטַוְורֵיהּ עָרָקוּ:

בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין. ומדרש אגדה שהיה הטיט מגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באמות מקצתן שלא היו מאמינין שנצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע: הרה נסו. להר נסו. הרה כמו להר, כל תבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה. ויש חלוק בין הרה לההרה שה''א שבסוף התבה עומדת במקום למ''ד שבראשה, אבל אינה עומדת במקום למ''ד ונקודה פת''ח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס כאשר מצא הר תחלה, וכשהוא נותן ה''א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר, ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה:

{{ל}} דקשה לרש"י כפל לשון בארות בארות, ועוד קשה כיון דבארות של חמר היה שם א"כ למה כתיב ויפלו שמה, היה לו לכתוב ויטבעו שמה, כמו שכתוב (ירמיהו לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, ועוד קשה כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט, לכן פירש בארות הרבה שנוטלין משם אדמה לעשות חמר: {{מ}} דלפירוש ראשון קשה דבארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט, לכן אמר ומדרש אגדה וכו' (מהרש"ל):

בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט הבנין ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהן ונעשה נס למלך סדום שיצא משם לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים באברם שנצל מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברם למפרע לשון רש"י ואין ספק כי פירוש בארות חמר בארות אשר בהם רפש וטיט כענין שכתוב (ירמיהו לח ו) ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט וכתוב (תהלים מ ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון ויתכן שיצא משם כראוי בלא נס ואני תמה במדרש ההגדה הזה כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב"ה נס לאברהם בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה כי מלך סדום עובד עבודה זרה היה והנה נסו או יחזק ידי עובדי עבודה זרה או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה ונסו יתן ספק בלב המאמינים בנסו של אברהם ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ולברכו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם והנה נעשה הנס על ידו ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כל שכן שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו ונאמר כי מלך עמורה כבר מת כאשר עבר אברהם עליו או שנפל בבור אחר כי שמה רמז לעמק

בארות. באר בכל המקרא נובעת והיא משונה בעבור הסמיכה: ויפלו שמה. ברצונם להמלט וכן ויפל על פניו: הרה נסו. אל ההר נסו והיא מלה זרה:

וינסו מלך סדום. ובכן התבאר שלא בטח אברהם להעזר בם: והנשארים הרה נסו. שלשת המלכים הנשארים:

וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכָלְהוֹן וַאֲזָלוּ:

וּנְסֵיבוּ יַת כָּל קִנְיָינָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיַת כָּל מְזוֹנֵיהוֹן וַאֲזָלוּ:

וּשְׁבוֹ יָת לוֹט וְיָת קִנְיָנֵהּ בַּר אַחוּהִי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם:

וּשְׁבוֹ יַת לוֹט וְיַת קִנְיָנֵיהּ בַּר אָחוֹי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם:

והוא ישב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום:

והוא יושב. והוא היה ביום ההוא יושב בסדום:

ויקחו את לוט בז אחי אברם. התאמצו לשבות את לוט מפני שהיה בן אחי אברם שידעו עשרו והיו מצפים שיפדהו אברם בהון רב:

ויקחו וגו' בן אחי אברם וגו'. טעם שהוצרך לומר בן אחי אברם, גם טעם אומרו והוא יושב בסדום ללא צורך שכבר ידענו כי שם קנה מקומו, יכוין לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואף על פי כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה, ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם והוא היה נכבד ומעולה בעיני כל העולם כי להיותו יושב בסדום, והוא על דרך אומרם ז''ל מואב טהר בסיחון ע''כ, הרי שהגם שפטר ה' מואב מיד ישראל כיון שנמצאו בסיחון הותר להם. כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדום הותר להם. ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לד' מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט היותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב באומרו וישמע וגו' כי נשבה אחיו פירוש שנשבה אחר שידוע שהיה אחיו של אברהם ובזה גילו כי אויבי אברהם הם ולזה רדף אחריהם ויכם: ואם תאמר הלא הדין הוא עם ד' מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם. ויש לומר שמה שאנו אומרים טהרו בסיחון הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקני שציוו עליו (ש''א ט''ו) סרו רדו מהעמלקי וגו' וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבור מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם:

וַאֲתָא מְשֵׁיזָבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְאֶשְׁכּוֹל וַאֲחוּהִי דְעָנֵר וְאִינוּן אֱנָשֵׁי קְיָמֵהּ דְאַבְרָם:

וְאָתָא עוֹג דְאִישְׁתֵּזֵיב מִן גוּבְרַיָא דְמִיתוּ בְּטוּבְעָנָא וּרְכַב עִילוֹי תֵיבוּתָא וַהֲוָה גְנָנָא עַל רֵישֵׁיהּ וַהֲוָה מִתְפַּרְנֵס מִן מְזוֹנוֹי דְנחַ וְלָא בִּזְכוּתֵיהּ אִשְׁתֵּזִיב אֱלָהֵין דְיֶחֱמוּן דַיְירֵי עַלְמָא גְבוּרְתָּא דַיְיָ וְיֵימְרוּן הֲלָא גִיבָּרַיָא דַהֲווֹ מִלְקַדְמִין מָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן אַרְעָא וְכַד אַגְחוּ מַלְכַיָא הָאִילֵן הֲוֵהּ עוֹג עִמְהוֹן אָמַר בְּלִבֵּיהּ אֵיזֵיל וְאַחֲוֵי לְאַבְרָם עַל עֵיסַק לוֹט דְאִשְׁתְּבֵי וְיֵתֵי לְשֵׁיזְבוּתֵיהּ מִן יַדְהוֹן דְמַלְכַיָא וְיִתְמְסַר בִּידֵיהוֹן עָאֵל אָתָא בְּמֵיעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא אַשְכְּחֵיהּ דַהֲוָה עָבִיד גְרִיצִין פַּטִירָן בְּכֵן חַוִי לְאַבְרָם עִיבְרָא וְהוּא הֲוָה שָׁרֵי בְּחֶזְוֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אָחוֹי דְאֶשְׁכּוֹל וְאָחוֹי דְעָנֵר וְהִינוּן הֲווֹ מָארֵי קַיְימֵיהּ דְאַבְרָם:

ויבא הפליט. [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חוקת כה) . ומדרש בראשית רבה (מב ח) זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים היו בארץ וגו' ומתכון שיהרג אברהם וישא את שרה: העברי. שבא מעבר הנהר: בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר) :

{{נ}} לא שפלט מדור המבול, דהא כתיב (לעיל ז כג) וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, משמע לא זולתם: {{ס}} ר"ל דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג"כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול, ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח (כדפירש רש"י שם), ואשר אתו פירושו מאשר אתו שם, מטורח הבהמות אשר אתו בבתבה: {{ע}} דקשה לרש"י לפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם ואמר לו שנשבה לוט, בשלמא לפירוש ראשון שפלט מהמלחמה, בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו, אבל לפי המדרש למה אמר לו, אלא צריכים לומר מתכוון וכו':

ופי' הפליט. שברח ונמלט מבני סדום וכן בא אלי הפליט מירושלם. ויש דרך דרש:

לאברם העבריי לא שידע הפליט שהיה אברהם קרוב ללוט רק ידע שהיה מחזיק בדיעות עבר כמוהו: והוא שוכן באלוני ממרא. לפיכך עלו עמו למלחמה ענר אשכול וממרא כאמרו ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם:

ויבא הפליט. בפדר''א בשעה שהפיל הקדוש ברוך הוא לסמאל ממקומו אחז בכנפות מיכאל להפילו עמו ופלטו הקדוש ברוך הוא מידו, וכן ביחזקאל בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר:

וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵמוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵהּ תְּלַת מְאָה וְתַמְנֵי עֲסַר וּרְדַף עַד דָן:

וְכַד שְׁמַע אַבְרָם אֲרוּם אִשְׁתְּבִי אָחוּי וְזַיַין יַת עוּלֵימוֹי דְחָנִיךְ לִקְרָבָא מַרְבְּיָינֵי בֵּיתֵיהּ וְלָא צְבוּ לִמְהַלְכָה עִימֵיהּ וּבָחַר מִנְהוֹן יַת אֱלִיעֶזֶר בַּר נִמְרוֹד דַהֲוָה מְתִיל בִּגְבוּרְתֵּיהּ כְּכֻלְהוֹן תְּלַת מְאָה וְתַמְנֵסַר וּרְדַף עַד דָן:

וירק. כתרגומו וזרז, וכן (ויקרא כו לג) והריקתי אחריכם חרב, אזדיין בחרבי עליכם, וכן (שמות טו ט) אריק חרבי, וכן (תהלים לה ג) והרק חנית וסגר: חניכיו. חנכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצוות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאמנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב ו) חנך לנער, (במדבר ז יא) חנכת המזבח, (תהלים ל א) חנכת הבית ובלע''ז קורין לו איניציי''ר : שמנה עשר ושלש מאות. רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו: עד דן. שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל:

{{פ}} דהא דפירש רש"י בפרשת בשלח (שמות טו ט) ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי. נראה כוונת רש"י [כיון] דהכא אי אפשר לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו, רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות, אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה, לבד מהכא, וזהו דנקט רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו' ודו"ק. (ועיין בהרא"ם פירוש אחר): {{צ}} הקשה מהר"ן והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר ושלש מאות, ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרזו למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים, כדין תורה דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא וגו', ונשאר הוא ואליעזר לבדו. (קצור מזרחי): ודאי כל השמונה עשר ושלש מאות הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו, ואף על גב דהוא לבדו היה ג"כ מנצח אותם כי אין מעצור לה', מכל מקום לקחום כדי להסתיר הנס, שיהא לו התחזקות מן הטבע, כענין שים לב אורב וגו' (יהושע ח ב), ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר. (גור אריה): {{ק}} דא"כ וירדוף עד דן למה לי, הא כתיב וירדפם עד חובה, שהוא דן כדמפרש לקמן. (קצור מזרחי):

וירק. שנתן להם כלי מלחמה כטעם והרק חנית ויש אומרים להוציא החרב מתערה כטעם על הארץ יריקו מריקים שקיהם. גם יש לחנית כן: חניכיו. שחנכם פעמים רבות במלחמה ואם לא נזכר. וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע רק השם כמשמעו:

וירדוף עד דן. במרוצה לבא עליהם פתאום:

וירק את חניכיו וגו'. רש"י פי' אליעזר לבדו היה שם כי שלש מאות ושמנה עשר הוא מנין שם אליעזר. וכי דרך המקרא לומר מספר המורה על איש אחד. ומהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. והלא לא הלך עמו כי אם אליעזר לבדו. והקרוב אלי לומר בזה שגם רש"י מודה שלקח עמו שי"ח אנשים ממש כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. אך שקשה למה לקח אברם דווקא מספר שי"ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ"כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם ומ"מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז"ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ"א בעזר אלהי לבד, לפיכך לא רדף כ"א עד דן ושם נסתלקה השכינה בעבור העגל שעתידין להעמיד בדן, לפיכך תשש כחו שם בהסתלקות העזר האלהי וזהו שנאמר ויחלק עליהם לילה. שחציו השני נשאר לו לחצות לילה של מצרים כי אז יצא ה' בעצמו בתוך מצרים, כך במלחמה זו לא היה כי אם עזר של אל עליון אשר מגן צריו בידו. ד"א שלקח שי"ח אנשים כמספר אליעזר, להורות שאליעזר שקול כנגד כולם כי זכותו של אברם דבק בו, כי יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו'. וי"א וירק שהוריק מהם כל כלי זיין והלכו בלא כלי זיין וסמכו על תשועת ה' מלשון אריק חרבי תורשימו ידי כי אמר פרעה אפילו אם אריק חרבי לסלקו מכל וכל מכל מקום תורישמו ידי לבד בלא חרב.

וְאִתְפְּלֵג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא הוּא וְעַבְדוֹהִי וּמְחוֹנוּן וּרְדָפִנוּן עַד חוֹבָא דִי מִצִפּוּנָא לְדַמָשֶׂק:

וְאִתְפְּלֵיג לְהוֹם לֵילְיָא בְּאָרְחָא פַלְגוּתָא אַגְחָן עִם מַלְכַיָא וּפַלְגוּתָא אַצְטִינְיָיא לְמִימְחֵי בּוּכְרַיָא בְּמִצְרַיִם וְקָם אִיהוּ וְעַבְדוֹי וּמְחִינוּן וּרְדָפִינוּן מַה דְאִשְׁתְּאַר מִנְהוֹן עַד דְאִידְכַּר חוֹבָא דְעָתִיד לְמֶהֱוֵי בְּדָן דְמִצִיפּוּנָא לְדַרְמָשֶק:

ויחלק עליהם. לפי פשוטו, סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנעו מלרדפם. ומדרש אגדה שנחלק הלילה ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים: עד חובה. אין מקום ששמו חובה, אלא דן קורא חובה על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם:

{{ר}} אבל בלתי סרוס, יהיה החלוק ללילה, ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו. (קצור מזרחי): {{ש}} והוא ועבדיו קאי אשלמטה, הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו':

ויחלק עליהם לילה. כתב רש"י לפי פשוטו כדרך הרודפים שמתפלגים אחר בורחיהם כשבורחין זה לכאן וזה לכאן לילה כלומר לאחר שחשכה לא נמנע מלרדפם והנכון כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו וכאשר חשך עליהם הלילה ולא היה רואה אי זה דרך אשר יברחו בה חלק עמו ועבדיו לשנים או שלשה ראשים ולקח החלק האחד עמו ורדפו אחריהם בכל הדרכים והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק וחזר מלרדוף אחריהם ושיעורו ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה "וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" - ידוע כי מרחק רב מן אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה לדמשק אשר הוא חוצה לארץ אם כן רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ כי הם אל בבל ארצם היו חוזרים או שהיה נס גדול כאשר דרשו רבותינו (ב"ר מג ג) בארח ברגליו לא יבא (ישעיהו מא ג)

ויחלק עליהם. לתחבולה כדי שיחשבו שקמו כל הסביבות עליהם כמו שחשבו ארם באמרם כי שכר מלך ישראל עלינו: לילה. גם זה מתחבולות שלא יראו היותם מעטים כמו שיעץ אחיתופל באמרו וארדפה אחרי דוד הלילה: ויכם. מכה משיאה אותם לנוס: וירדפם. שתחלת נפילה ניסה:

לדמשק. שנים במסורה הכא ואידך והגליתי אתכם מהלאה לדמשק. בשביל חטא שעשו בדמשק גלו וזה חובה אשר משמאל לדמשק:

וַאֲתֵיב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט בַּר אֲחוּהִי וְקִנְיָנֵהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָא וְיָת עַמָא:

וְאָתֵיב יַת כָּל קִנְיָינָא וְאוּף יַת לוֹט אָחוֹי וְקִנְיָנֵיהּ אָתֵיב וְאוּף יַת נְשַׁיָא וְיַת עַמָא:

וגם את הנשים של לוט שהיה צריך לפדותן: ואת העם. השבוים מבני סדום ואת אלה בקש מלך סדום מאברהם באמרו תן לי הנפש:

וגם את לוט וגו'. הגם שעיקר רדיפתו היתה עליו ואותו היה לו להקדים. הודיע הכתוב סדר ההצלחות בדרך לא זו אף זו, א' השיב הרכוש של המלכים, הצלחה ב' שהשיב לוט ולא שרפוהו המלכים בראותם במלחמה עם אברהם לנקמה. והודיע הכתוב שנתן דעתו להשיב הנשים והטף לצד כבוד שעשו ללוט:

וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לְקַדָמוּתֵה בָּתַר דְתָב מִלְמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיָת מַלְכַיָא דִי עִמֵהּ לְמֵישַׁר מַפְנָא הוּא אֲתַר בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא:

וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לְקָדָמוּתֵיהּ בָּתַר דְתַב מִלְמִמְחֵי יַת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיַת מַלְכַיָא דְעִימֵיהּ לְמֵישַׁר מְפַנָא הוּא בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא:

עמק שוה. כך שמו כתרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול: עמק המלך. בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לשחק שם. ומדרש אגדה עמק שהשוו שם כל האמות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין:

וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם אַפֵּיק לְחֵם וַחֲמָר וְהוּא מְשַׁמֵשׁ קֳדָם אֵל עִלָאָה:

וּמַלְכָּא צַדִיקָא הוּא שֵׁם בַּר נחַ מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם נָפַק לִקְדָמוּת אַבְרָם וְאַפֵּיק לֵיהּ לֶחֶם וַחֲמַר בְּהַהוּא זִימְנָא הֲוָה מְשַׁמֵשׁ קָדָם אֱלָהָא עִילָאָה:

ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא שם בן נח: לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. ומדרש אגדה רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו:

{{ת}} ר"ל דמלך שלם ראשי תיבות למפרע שם: דאין לומר משום כבוד בעלמא, [ד]היה לו להכניסו לביתו ולסעדו, השתא דכתיב הוציא, משמע משום יגיעת מלחמה, כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (דברים כג ה). (נחלת יעקב): {{א}} דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם הוא ועמו מבני שם היו. והא דפירש רש"י כך עושין ליגיעי מלחמה, פירוש שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים, א"כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם להאכילם: והרא"ם פירש דא"כ למה הזכיר שהוציא לכם ויין, דהא דרך הקרא בכל מקום שלא להזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם (להלן יח ה), ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם (שמות יח יב), ולמה לו לומר ויין, אלא שהן צריכין ליגיעי מלחמה: דאי משום יגיעי מלחמה לחוד היה לו להוציא נמי לקראת מלך סדום ויושבי שנער שהיו מזרע שם. (נחלת יעקב): יש מקשים למה לא הוציא לו [גם] בשר לרמז על שם שיקרבו קרבנות, אלא נראה לי דאיתא בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ, ממילא הוא הדין במנחות שחד דינא אית להו עם נסכים, אבל קרבנות הקריבו ג"כ במדבר, לזה דקדק הרב שיקריבו "שם" בניו, רוצה לומר בארץ:

ומלכי צדק מלך שלם. היא ירושלים כענין שנאמר (תהלים עו ג) ויהי בשלם סוכו ומלכה יקרא גם בימי יהושע "אדני צדק" (יהושע י א) כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא "צדק" ובבראשית רבה (מג ו) המקום הזה מצדיק את יושביו ומלכי צדק אדוני צדק נקראת ירושלם צדק שנאמר (ישעיהו א כא) צדק ילין בה והזכיר והוא כהן לאל עליון להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם והרמז לאברהם מזה כי שם יהיה בית אלהים ושם יוציא זרעו המעשר והתרומה ושם יברכו את ה' ועל דעת רבותינו (נדרים לב) שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את ה' והיה להם לכהן לאל עליון כי הוא אחי אביהם הנכבד כי ירושלים מגבול הכנעני היא מעולם ורש"י כתב למעלה (יב ו) והכנעני אז בארץ היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם זקנו של אברהם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ (ספרא קכו) שנאמר ומלכי צדק מלך שלם ואין זה נכון כי "גבול הכנעני מצידון" (לעיל י יט) יכלול כל ארץ ישראל וגבול בני שם במזרח ממשא רחוק מארץ ישראל אבל אם חלק נח לבניו הארצות ונתן לשם ארץ ישראל היה זה כ"מחלק נכסיו על פיו" וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה השם לזרע אוהבו כאשר הזכרתי כבר (לעיל י טו) "והוא כהן לאל עליון" - בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים "אלים" כענין שנאמר (שמות טו יא) מי כמוכה באלים יקרא הקב"ה "אל עליון" וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים כמו יש לאל ידי (להלן לא כט) ומלכי צדק לא הזכיר השם אבל אברהם אמר ה' אל עליון (להלן פסוק כב)

ומלכי צדק. נקרא כן בעבור שהוא מלך על מקום צדק וי''א כי הוא שם: ושלם. היא ירושלם והעד ויהי בשלם סכו: והוא כהן. כדברי המתרגם ארמית. וכן כל כהן. והעד וכהנו לו ופי' על דברתי מלכי צדק בספר תהלות. כי כהוגן דבר ויפה עשה שבירך אברם בתחלה בעבור שהתנדב להושיע אשר נשבו ואחר כן אמר וברוך השם שעזרו ונתן צריו בידו:

הוציא לחם ויין. לשבי המלחמה העייפים: והוא כהן. ולו היה נאה לברך:

מלך שלם. ר''ת שם לומר לך שזה שם בן נח:

ומלכי צדק וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב:) כי הוא שם. וטעם שהפסיק בענין מלך שלם בין יציאת מלך סדום להודעת דבריו אל אברהם וכו', להגיד שבח הצדיקים מה בינם לבין הרשעים כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם הגם שאליו יחויב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך והוא הרשע יצא בידים ריקניות, ושם הצדיק מבלי חיוב נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שהם תיקוני רבנן, ולזה הודיענו הכתוב, כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה, וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של גוים, והיין משום סתם יינם, לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם ומידו של שם לידו של אברהם. וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן הקפיד אברהם ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה: עוד ירצה הכתוב להודיע טעם אשר ממנו עלה על דעת מלך סדום לומר לאברהם והרכוש קח לך ולא שאל הכל, לזה אמר ויצא מלך סדום לקראתו ואחר צאתו יצא מלך שלם וכו' ונתן לו אברהם מעשר מכל, מזה הרגיש מלך סדום, כי הרי זה מגיד כי קנייניו הם שאין אדם מעשר ממה שאינו שלו, לזה שאל ממנו הנפש והרכוש אסכים לדעתך שתקחם לך, והוא אומרו קח לך והרי זה מגיד כי עוד היה לו טענה להחזיק בכל, וכדי שלא יכנם עמו במחלוקת פשר ואמר (פסוק כא) תן לי הנפש והרכוש לא ארד עמך לדין אלא הריני מסכים שתקחנו, ועיין טעם הדבר בפירוש פסוק תן לי הנפש: והוא כהן וגו'. פירוש הוא כהן אבל זרעו אינו כהן שנתנה כהונה לאברהם דכתיב (תהלים קי.) אתה כהן לעולם, ואומרו על דברתי מלכי צדק כי הוא ברך את אברהם שיהיה כהן לאל עליון וברצונו נתן הדבר לאברהם כאשר אבאר. ואומרו לאל עליון, להיות שהיה להם אלוהות אמצעיים כידוע לכסילים אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז. ורז''ל אמרו (נדרים לב:) כי בעון שהקדים ברכת אברהם לברכת קונו נטלה ממנו כהונה, ולדבריהם ז''ל אומרו והוא כהן תתפרש גם כן למעט משם והלאה שמעטו הכתוב על חטאתו האמור בענין, והגם שהקדים המיעוט לחטא מה בכך כי התורה נכתבה אחר כך:

וּבָרְכֵיהּ וַאֲמָר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא:

וּבָרְכֵיהּ וַאֲמַר בְּרִיךְ אַבְרָם מִן יְיָ אֱלָהָא עִילָאָה דִבְגִין צַדִיקַיָא קְנָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא:

קנה שמים וארץ. כמו (תהלים קלד ג) עשה שמים וארץ, על ידי עשיתן קנאן להיות שלו:

קונה שמים וארץ. כתב רש"י קונה כמו עושה על ידי עשייתו קנאן להיות לו ואלה שני פנים הם ואולי כן הדבר שיבא לשון קנין בענין העשייה וכן כי אתה קנית כליותי (תהלים קלט יג) שיכפול תסוכני בבטן אמי וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (דברים לב ו) כי הלשון יאמר "קנין" בעשייה וההפך אשר עשו בחרן (לעיל יב ה) קנו ומאשר לאבינו עשה (להלן לא א) והנכון מה שאמר עוד קנאן להיות לו כי כל אשר לאדם יקרא קנינו ויקראו הצאן "מקנה" בעבור היותו עיקר רכוש האדם ולשון חכמים (ב"מ י) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הבטה בהפקר קניא (שם קיח) חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (שם יא) וכן בכל מקום תבוא להם במקום זכיה כלומר שהוא שלו ולזה נתכוין אונקלוס שתרגם דקניניה ולא אמר "קנה"

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון. ראשונה ברכו ואחר כך אמר הנה בלעדי ברכתי אברם הוא ברוך לאל עליון כמו שאמר ואברכך: קונה שמים וארץ. השמים והארץ הם קנין לו לעשות בהם כרצונו כי אינו להם סבה טבעית כמו שחשבכו קצת בעלי המחקר אבל הוא פועל רצוני להם ופועל בהם כרצונו:

ברוך אברם לאל עליון. ז' פסוקים בתורה שכתוב בהם ברכה להקדוש ברוך הוא ברוך ה' אלהי שם. וברוך אל עליון. ויאמר ברוך ה' אלהי אדני אברהם. ואקוד ואשתחוה לה' ואברך. ויאמר יתרו ברוך ה'. ואכלת ושבעת וברכת את ה'. ולגד אמר ברוך. ובהם ק' תיבות כנגד ק' ברכות שבכל יום וז' פסוקים כנגד ז' ברכות שבשבת ויו''ט. ובחמשה מהם השם אצל ברוך כנגד ה' חומשי תורה שצריך לברך עליהם תחלה ואם תצרף עמהם וברוך אל עליון יהיו ששה כנגד ששה סדרים:

ויברכהו ויאמר. צריך לדעת אם הברכה שברכו היא המוזכרת בענין ברוך אברם אם כן לא היה צריך לומר ויברכהו ורואני מאומרו ברוך אברם שברכו: עוד היה לו לומר ויברכהו לאמר ברוך וגו' על דרך אומרו (ויחי מח) ויברכם ביום ההוא לאמר וגו': אכן הכוונה היא מתחלה ברך אברהם פירוש ברכה הנוגעת לו שלא יפול ביד אויביו ויישר חיליה שהם ברכות הגופניות, ואחר כך אמר ענין אחר לצד עילאה ימלל ברוך אברם וברכתו תהיה לאל עליון שהוא יעבוד האל ושבאמצעותו יהיה האל קונה שמים וארץ, וכך היה שבאמצעות אברהם נתן השם חיי עולם לבניו ונתקיימו שמים וארץ, וכאומרם ז''ל (ע''ז ג.) שתנאי התנה ה' עם מעשה בראשית וכו', וכאומרם (שבת פח) בפסוק (תהלים עו) ארץ יראה וגו' הרי כי לולי אברהם אין לה' קנין שמים וארץ והבן: עוד ירצה על זה הדרך ויברכהו וגו', להגיד בא כי ב' ברכות האמורות בדבריו הם ברכות הנוגעים לאברהם ואפי' ברכה שאמר ברוך אל עליון אשר מגן היא ברכת אברהם כשמתברך ה' באמצעותו אשר מגן וגו', ולעולם לא ברך אלא ברכות האמורים בענין:

ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. למעלה נאמר והוא כהן לאל עליון, ולא הזכיר קונה שמים וארץ לפי שקודם שבא אברם היה נקרא הקב"ה אל עליון כי לא היתה מלכותו יתברך ניכר בתחתונים כמו שפירש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. (חיי שרה כד.ז) ואברם הקנה שמים וארץ לה' כי פרסם לכל מציאותו יתברך בתחתונים, ע"כ הזכיר אצל אברם תמיד קונה שמים וארץ. ד"א לפי שכל הברכות באות מטל השמים ומשמני הארץ ע"כ הזכיר אצל הברכה קונה שמים וארץ. וכן כשאמר למטה הרימותי ידי אל אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'. אמר כן לפי שיכול הקב"ה ליתן לו משלו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת. ע"כ לא אקח משלך כלום. וי"א מה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם. אין פירושו כדי שלא תאמר אלא באמת אמר יודע אני בך שלא תאמר אני העשרתי את אברם ואעפ"כ אין רצוני ליקח כלום. ד"א שמתחלה היה עליון כי אמרו שאין השגחתו ית' במה שלמטה מגלגל הירח וע"י מלחמה זו ראו עין בעין כי הוא גם אלהי הארץ והשגחתו גם בתחתונים, כי לא בכח יגבר איש כי אם בהשגחתו יתברך.

וּבְרִיךְ אֵל עִלָאָה דִמְסַר סָנְאָיךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַשְׂרָא מִכֹּלָא:

וּבְרִיךְ אֱלָהָא עִילָאָה דְעָבַד סַנְאָךְ כִּתְרֵיסָא דִמְקַבֵּל מַחְתָּא וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַסְרָא מִכָּל מַה דְאָתֵיב:

אשר מגן. אשר הסגיר, וכן (הושע יא ח) אמגנך ישראל: ויתן לו. אברם, מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן:

{{ב}} דק"ל מי נתן למי, ומפרש אברהם נתן לו כו', ומה טעם נתן לו, ולכך פירש לפי שהיה כהן וכו':

ויתן לו מעשר מכל. אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן ומלך סדום יצא לקראת אברהם אל עמק שוה לכבדו והלך עמו עד שלם שהוציא מלכי צדק לחם ויין לעם אשר ברגליו ולא בקש מלך סדום ממנו דבר אבל כאשר ראה נדיבת לבו וצדקתו שנתן המעשר אז בקש גם הוא הנפש בדרך צדקה ואברהם בטח באלהיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד ולא רצה לקחת ממנו דבר והשיב לו כל רכוש סדום שהוא שלו וכל רכוש עמורה להשיב אותו לבעליו כי בכל בקש ממנו הנפש ובכל היתה טענתו שלא יאמרו הם העשירו את אברם ושאר המקומות הנזכרים לפי חרב הכו אותם ולא לקחו מערי המלכים רק רכוש סדום ועמורה כי בעבור שאבדו מלכיהם נשארו עזובות עריהם ויתכן שיהיה זה מה שאמר "אם מחוט ועד שרוך" ישאר בידי מכל הרכוש הבא אלי מכולכם "ואם אקח מכל אשר לך" ברכושך שנתת אתה לי

מגן. כמו נתן. וכן עטרת תפארת תמגנך והמ''ם שורש ואברם הוציא המעשר לכבוד השם ולא מצא אדם ראוי לתתו לו כמלכי צדק:

וברוך אל עליון. פועל זה שפעל להגביר אברהם על איוביו הוא ברכה לו ית' כי בו ישמח במעשיו באבוד רשעים ובעלוז צדיקים כענין שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו:

וברוך אל עליון. רז''ל אמרו (נדרים לב:) שנענש על אשר איחר ברכת ה' והקדים ברכת אברהם וניטלה ממנו הכהונה. ואפשר שטעם שם הוא שלקח סדר המעשה כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו יתברך ואליו יאות הברכה ואחר כך ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא שאין הקב''ה מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם, והוא אומרו ברוך אברם לאל עליון שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגו', ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם. וכפי זה לא נענש שם אלא הוא מעצמו נתנה לאברהם וכמו שפירשתי בפסוק והוא כהן. או אפשר שנענש על הנשמע משטחיות המאמר שנראה שלא חש להקדים עבד לרבו הגם שנתכוין לטובה, ומצינו שיעניש ה' על כיוצא בזה בכמה מקומות:

וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא (סַב) דְבַר לָךְ:

וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשַׁת אֵינָשָׁא דְעַמִי דַאֲתֵיבְתָּא וְקִנְיָינָא דְבַר לָךְ:

תן לי הנפש. מן השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם:

תן לי הנפש והרכוש וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך הלא לקוח הוא אצלו ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאומרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש: אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו ז''ל בפרק הגוזל ומאכיל דף קי''ו וזה לשונם תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גיים וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו, ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השיירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם לאמצע, פירוש כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש''י. ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל ע''כ. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו, וכשהלך אברהם להציל הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל אינו מועיל וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה שכן אמרו במדרש וז''ל (ב''ר פמ''ג) ויצא מלך סדום וגו' התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת ואני ירדתי לחמר וניצלתי ע''כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת: ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו', פירוש אני כפי סברתי לאמצע הצלת כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפילו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך, לזה, כדי שלא נכנס במחלוקת נסכימה יחד לפשר, אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה כי מושלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו אבל במציאות שלפגינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך אינן יכולין להציל בזה שכבר בטלו במיעוטן ונתייאשו ודאי ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפי' לעצמי אני מציל אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר לעצמי וכו', וכן הוא מבואר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך יכול הייתי להציל אין טענתו טענה וכן פסקו רמב''ם (הל' גזילה ואבידה פי''ב) והרא''ש: ותמצא שרמזו ענין [זה] רז''ל במתק לשונם באומרם מכשכש בזנבו, פירוש שאחר שרואה עצמו שניטל ראשו עדיין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וד' מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הד' מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל, הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל ולזה נתן מעשר מכל שהגם שיוותר למלך סדום אדם רשאי בשלו לא במעשר שהוא של גבוה:

וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵמִית יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא:

וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵימִית יָדִי בִּשְׁבוּעָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָא עִילָאָה דִבְגִין צַדִיקַיָא קָנָא בְּקִנְיָינֵיהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא:

הרימתי ידי. לשון שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון וכן (בראשית כב טז) בי נשבעתי, נשבע אני, וכן (שם כג יג) נתתי כסף השדה קח ממני, נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני:

{{ג}} ואע"פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), קצר הכתוב פה וסמך על המבין. (הר"א מזרחי). ועוד יש לומר דנשא נמי לשון הרמה הוא, וכמו שמצינו ב"אשא" שהוא לשון שבועה, הכי נמי האי הרימותי שהוא לשון אשא, נמי לשון שבועה, אף שאינו מפורש בהדיא:

וטעם הרימותי ידי אל ה'. לשון שבועה מרים אני ידי לאל עליון וכן בי נשבעתי (להלן כב טז) נשבע אני לשון רש"י וכן מצאתי בספרי (ואתחנן לג) מצינו בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן שלא לעשות באברהם הוא אומר הרימותי ידי אל ה' והנה הוא כלשון וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) ואונקלוס אמר ארימית ידי בצלו קדם ה' יאמר התפללתי אל ה' וכפי פרושות השמים אם אקח מכל אשר לך כלומר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם אקח והנכון בעיני כי אמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח מכל אשר לך כי ההקדשות יקראו כן "תרומת יד" כלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות לה כד) וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שם כב) ואמר כן בעבור שנתן ממנו מעשר כי כל אשר יקח מכל אשר לו יהיה תרומה לה' לא יהנה ממנו דבר ובבראשית רבה (מג ט) עשאן תרומה כמה דאת אמר (במדבר יח כו) והרמותם ממנו תרומת ה'

הרימותי ידי. שבועה כמו כי אשא אל שמים ידי: וטעם אל עליון. כי הנה נשבעתי בשם שברכני זה הכהן:

הרימתי. ב' במסורה הכא ואידך כי הרמתי קולי ואקרא וזהו שאמרו חכמינו ז''ל שאשת פוטיפרע נתכוונה לטובה כמו שנתכוין אברהם לשם שמים:

ויאמר אברם אל מלך וגו'. טעם הרמת ידו היא כדי שיתאמת אצל מלך סדום שאין דעתו עוד לחזור בו בדבר הזה לא כולו ולא מקצתו, ואומרו אם מחוט וגו' ואם אקח, שלא היל''ל אלא אם אקח מחוט וגו', נתכוון לומר על זה הדרך הרימותי וגו' אם מחוט וגו' פי' הרי הוא עלי כתרומה אם לקחתי מחוט ועד וגו' מהרכוש האמור בענין, ועוד הוסיף שלא יקח לעתיד מכל וכו' והוא אומרו ואם אקח וגו': עוד יכוין לומר על זה הדרך הרימותי ידי פירוש נתתי תרומה שאני חייב מהכל אם מחוט ועד וגו' מה שאני חייב כפי הדין, ושלא תאמר שאני להוט אחר הממון ותובע מה שאינו שלי ואם אקח מכל וגו', אבל לא מפני הותרנות אהיה גוזל לגבוה מה שאני חייב לתת לו שהוא תרומת מעשר:

אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַב מִכָּל דִי לָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא אַעְתָּרִית יָת אַבְרָם:

אִין מִן חוּטָא וְעַד סַנְדְלַת רְצוּעָה אִין אֶסַב מִכָּל דִי לָךְ וְלָא תְהֵי מִתְרַבְרַב לְמֵימָר אֲנָא אַעֲתָרִית מִן דִידִי יַת אַבְרָם:

אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח: ולא תאמר אני העשרתי את אברם. שהקדוש ברוך הוא הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו' :

{{ד}} רש"י דייק מדכתיב ואם אקח, משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו הוא ופירושו אם אעכב לעצמי מן השבי ואם אקח מבית גנזיך. אי נמי דקשה לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח, אלא על כרחך ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך וק"ל: דליכא למימר דהכל דיבור אחד ולא קאי על השבי דהיה לו לומר סתמא אם אקח כו'. עוד דהדברים סותרין זה את זה דבתחילה פרט חוט שרוך נעל שהוא דבר קטן ואחר כך אמר מכל אשר לך [ש]הוא דבר גדול, אלא חוט ושרוך נעל המה דברים של שלל ושבי לא אקח, ומכל שכן אם אקח לך מכל אשר לך דבר גדול. (נחלת יעקב): יש להקשות למה הזכיר עשירות בזה דאטו אם יתן לו פחות מן שיעור העשירות יקבל ממנו, אלא [מכיון ש]מכל מה שלקח מן הביזה לא נתן מעשר, כן כתב הגור אריה, דהוי כתורם שאינו שלו, ואיתא בגמרא (תענית ט.) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, ועל כן אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי מכח ממון שלך שאתן מעשר, ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כהבטחות הקב"ה. (דברי דוד):

אם מחוט. שממנו תופרין כל בגד: שרוך. העור הקושר הנעל:

אם מחומ ועד שרוך נעל. כל אם שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת שלא אמר א''כ הרימותי ידי שלא מחוט ועד שרוך נעל אוכל ליתן לך שאין בידי כלום ושלא אקח מכל אשר לך. וכן אם יראו את הארץ שלא יראו. אם אתם תבאו שלא תבאו. חי ה' אם יומת שלא יומת. חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח שלא אקח וזולתם רבים:

ולא תאמר אני וגו'. וקשה איך יוצדק לומר שהוא העשיר וכו' והלא האדון ה' צבאות הוא מגן צריו: אכן לפי מה שפירשנו בדברי מלך סדום כי חושב שהנכסים אליו נוגעים אלא שמתרצה לתת לו הרכוש כאומרו והרכוש קח לך, לזה אמר שזה עושה לצד דעתו, שהוא חושב שהנכסים שלו, שלא ימלא פיו לומר אני העשרתי את אברם הרימותי וגו' אם וגו'. ובזה, לא תאמר אתה וגו' ולעולם כפי הדין נכסי הם אשר נתן לי אלהים ולזה נתתי מעשר מכל, וכמו שהוכחנו בפי' (פסוק כא) תן לי הנפש וגו'. ובזה ידויק אומרו ולא תאמר שהיה לו לומר ולא אתעשר משלך והבן:

לְחוֹד (בַּר) מִדִאֲכָלוּ עוּלֵמַיָא וְחָלָק גֻבְרַיָא דִי אֲזָלוּ עִמִי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אִינוּן יְקַבְּלוּן חַלָקְהוֹן:

הֲלָא לֵית לִי רְשׁוּ בְכּוֹלָא אַרְעָא דְבַר מִנִי אָכְלוּ עוּלֵימַיָא וְחוֹלַק גוּבְרַיָא דַאֲזָלוּ עִמִי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אַף הִינוּן יִסְבּוּן חוּלְקֵיהוֹן:

הנערים. עבדי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכל וממרא וגו' . ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו ויכם, וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמר, אפלו הכי הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד שאמר (ש''א ל כד) כחלק הירד למלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו. לכך נאמר (שם פסוק כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט, ולא נאמר והלאה לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם:

{{ה}} ר"ל דצריך לחלק הקרא לשלשה חלקים, וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו, וזה "אשר הלכו אתי" לשון רש"י הוא. ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי גם כן בפני עצמו, ר"ל חניכיו. דאמר לעיל (פסוק יד) הם האנשים אשר הלכו אתו. ענר אשכול וממרא נמי בפני עצמו, ר"ל הם יקחו חלקם. והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם, ודאי קאי על ענר אשכול וממרא, דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא היה לו לומר חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים, אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד: {{ו}} הוכחתו מדכתיב לעיל (פסוק יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, וכתיב בתריה (פסוק יד) וישמע אברם וגו' וירדוף וגו', ואילו ענר וחביריו לא קאמר, שמע מינה שנשארו שם לשמור את הכלים:

בלעדי. אשר לקחו והוא שאכלו עבדיו:

בלעדי. אתה אמרת תן לי הנפש בלעדו תוכל לקחתו שאין אני מחזיק בו כלל: רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים. זה בלבד אקח מכל אשר לך ההוצאה שנעשתה באכילת הנערים ואקח גם כן חלק האנשים אשר הלכו אתי. אבל ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם ולא אתן אני להם חלק ולא אקח חלק בעדם אבל מעצמם יקחו כמו ראשים:

הם יקחו חלקם וגו'. פירוש לא שיהיה הרשות בידך ותכנם עמהם בשיעורין אלא הרשות בידם לקחת אשר ישפוטו הם כי הוא הנוגע להם. גם בזה הראה לו כפי האמת אליו נוגעים הנכסים, אלא שחש לאמירה, הגם שהיא כוזבת אף על פי כן ממעיט בכבודו של אברם באמירתו: