וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלָּדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דִּי אַחֲזִנָּךְ:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ אִתְפְּרֵשׁ מִן יַלְדוּתָךְ פּוּק מִבֵּית אָבוּךְ זִיל לְאַרְעָא דְאַחֲזִינָךְ:

לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם:

{{א}} רצה לומר הקרא קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך ועז"פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם ר"ל הואיל ואח"כ מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחילה כשאמר לו לך לך ש"מ שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו (שה"ש ב יא) הגשם חלף הלך לו וכמוה רבים א"כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא, אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן. אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום, וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו, אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. (מהרש"ל): רצה לומר הקרא [מה שכתב שם אעשך וכו' ועוד שאודיע וכו'], קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך, ועל זה פירש מה היא הטובה שאעשה לך, ששם אעשך לגוי גדול. ומהו ההנאה, שאודיע טבעך בעולם, מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה ושם [אעשך], לכן מפרש רש"י ועוד וכו', ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני הפשטים:

ויאמר ה' אל אברם לך לך. להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים לשון רש"י ואין צורך כי משפט הלשון כן הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא) אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה ה) קומו ועברו לכם את נחל זרד (דברים ב יג) ורובם ככה אבל רבותינו (יומא ג עב) עשו מדרש במה שאמר הכתוב (דברים י א) ועשית לך ארון עץ ועשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י ב) בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ואת המשכן תעשה (שמות כו א) "מארצך וממולדתך" - כתב רש"י והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן אלא כך אמר לו הקב"ה התרחק עוד מבית אביך ורבי אברהם פירש וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם ואיננו נכון כי אם היה כן היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר (לעיל יא לא) ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען ועוד כי הכתוב שאמר (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען היה ראוי שיאמר "ואקח את אביכם את אברהם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען" כי משם לוקח ושם נצטוה בזה ועוד יקשה עליהם כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אשה לבנו אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (להלן כד ד) והוא הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור (שם כד י) אם כן היא ארצו ומולדתו ושם נאמר (בפסוק לח) אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו לא כאשר השתבש רבי אברהם לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה (יא כח) כי חרן היא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו מעולם ושם נצטוה לעזוב אותם וכך אמרו בבראשית רבה (לט ח) לך לך אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך" כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד וכל שכן כשיש שם כל בית אביו ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה "אל הארץ אשר אראך" - היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך" ואז נתעכב וישב בה ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען לא להתישב בה כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים ומפני זה אמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (להלן כ יג) כי היה תועה כשה אובד ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען או על כולה או על אחת מכל הארצות האל ושם פניו אל כלל ארץ כנען כי שם הארץ אשר יראנו באמת

לך לך. השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. והטעם שידע השם שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים. ואחר שאמר אשר אראך. גלה לו הסוד כי כן כתוב ויצאו ללכת ארצה כנען. או יהיה טעם אראך הוא שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה:

אל הארץ אשר אראך. אל המקום מהארץ אשר אראך אותה במראות אלהים לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך שאמרו ויעבור אברם בארץ עד מקו' שכם וירא אליו ה' ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת:

לך לך. פתח באמירה בלשון שנברא בו העולם שבעשרה מאמרות נסרא העולם וכולו לא נכרא אלא כזכות אברהם לכך כתיב עליו מאמר. לך לך רמז לו כשתהיה בן מאה כמנין לך לך אז ואעשך לגוי גדול שנולד לו יצחק. ד''א רמז לו שלאחר שתלך מארצך תחיה כמנין לך לך שהרי בן ע''ה שנה היה כשיצא וכל שנותיו קע''ה. ד''א רמז לו הגליות השנים שב' פעמים ילכו ישראל בגולה. ד''א רמז לו שאחר נ' דורות כמנין לך ילכו בגלות בימי צדקיהו ובזכותך שדברתי עמך בן ע''ה שנה (צ''ל ע') שנה בברית בין הבתרים ישובו לאחר ע'. ולכך סמך בחרן ללך לך לפי שבחרון אפו של הקב''ה בעו''ה גלו:

ויאמר ה' אל אברם וגו'. טעם שדבר אליו ה' קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב' טעמים בדבר, או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר. או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' אז נגלה אליו דכתיב (פסוק ז) וירא ה' אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות ומשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז''ל (ב''ר פל''ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה) שמעי בת וראי וגו' באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אומרו ויאמר ה' אל וגו', ואחר כך נגלה אליו וירא וגו', והוא אומרו וראי. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב שמעי וראי בת או בת שמעי וראי והפסיק בין שמעי לוראי: לך לך מארצך וגו'. אחר שאמר מארצך אין מקום לומר ממולדתך כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו: אכן הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. וליטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אומרו (לקמן כב כ) את בנך וגו' כי ה' ישתדל להטיב ב''ה לאוהביו: עוד ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו (לק' ד') וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך (לק' ה') ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו' פירוש שלא דחפו, עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו (לק' יג, ט) הפרד וגו' אם הימין וגו', והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה' לזה תכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים. וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (לקמן יג, יד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה' מתי יפרד לוט, להראותו את הארץ שאמר לו בתחלת דבר אליו, אשר אראך, ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אז אראך: עוד יכוון לומר על זה הדרך לך לך לתועלתך והגם שאין הטובה מסובבת מהשתדלות כאומ' (תהלים עה) לא ממוצא וממערב וגו' הרים וגו' ודרשו ז''ל (במד''ר פכ''ה) וזה לשונם כל הרים שבמקרא כמשמעה חוץ מזו שהיא לשון הרמה ע''כ. אף על פי כן יש טעם בדבר לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך, ואמרו ז''ל (חולין צה:) ג' דברים אף על פי שאין נחש יש סימן והם בית תינוק וכו', ואמרו עוד (ב''מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה' ואינו נענה: וממולדתך. על דרך אומרם ז''ל (רמב''ם דעות ו') לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים ע''כ: אל הארץ אשר אראך. פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה נסיון מהנסיונות. עוד רמזו שיראנה לו כולה דכתיב (לקמן י''ג י''ד) שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וגו' ונתן לו כח הראיה לראות כולה: עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה) אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ ע''כ, והוא שאמר ה' לאברהם אל הארץ אשר אראך פירוש ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך כי זה בלא זה אינם ראוים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות:

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מה היה המקרא חסר אם היה אומר לך לך אל הארץ אשר אראך, ולמה הזכיר פרטים אלו מארצך וממולדתך ומבית אביך. גם מלת לך צריך ביאור כי אין משמעותו לך להנאתך. גם מה שפירש הרמב"ן שהוא מלשון אלך לי אל הר המור. (שיר ד.ו) לא נראה כי גם לי גם לך יהיה לו ביאור אחר היותר קרוב לפשוטו. ונ"ל שהעתיקו הקב"ה מענין לענין כדרך שמחנכין התינוק, כי אולי יהיה קשה עליו לקבל הכל בבת אחת, ע"כ עשה לו ג' חלוקות והעתיקו אל ענין רביעי, כי מתחלה בקש ממנו לעזוב ארצו וזה שאלה קטנה, יען כי אין לאדם תועלת מארצו יותר מארצות אחרות. כי אם השם והכבוד המדומה שעושין לו במקום שמכירין אותו וזולת זה אין לו שם עזר וסעד מכל אנשי ארצו הרחוקים ובנקל יתפתה לעזבם. ואח"כ כאשר הסיח מלבו כל ארצו אמר פן יהיה נפשו קשורה באנשי תולדתו שיש לו קצת עזר וסעד מהם, כדרך המשפחות שהאחד נכנס בעובי הקורה בעד שאר בשרו. ולא יתנו לזרים מקום למשול בהם, וזה תועלת קצת יותר מהראשון. ואחר שנתפתה גם לזה חשש פן תדבק נפשו בבית אביו שיש לו שם תועלת נוסף על כל אלו והוא תועלת ממון, כי בית והון נחלת אבות. נוסף על שלשה מיני קורבה אלו יש קורבה רביעית, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלשה מיני קרובים אלו, ע"כ נאמר לך לך לעצמותך כדרך שנאמר לאדם שילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולמעלה פר' בראשית (ג.כג) פרשתי שקאי על הר המוריה כי אדם ממקום כפרתו נברא, ומקורו מן הר המוריה כי משם לוקח עפרו ודרך הסולם שבבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בה"מ שלמעלה עולים ויורדים בו הנשמות הטהורות אם כן שם עצמות הגוף, ושם חביון עוזה של הנשמה, וא"כ אדם קרוב אצל עצמותו ביותר מן כל מיני קרובים שהזכיר ע"כ נאמר לך לך. וכן נאמר לשון זה בעקידה (שם כב.ב) ולך לך אל ארץ המריה וגו'. ובשניהם לא גלה לו המקום מיד, כי כאן נאמר אשר אראך. ובעקידה נאמר אשר אומר אליך. לפי שלא רצה הקב"ה לגלות לאברם מקום מוצא הגוף והנפש עד אשר יערה עליו ממרום רוח קדשו תחלה, כי מהידוע (תנחומא בא ה) שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ וא"כ כל זמן היותו בח"ל עד שלא היה בו רוח נבואה לא ידע ולא יבין מהות הנשמה אשר מקורה מן הר המוריה, ואפילו מהות יצירת החומר משם, לא יבין. עד בואו אל תוך הארץ הקדושה מקום מוכן אל הנבואה אז הראה לו השי"ת מעלות המקום הקדוש ההוא ואיך הוא מקום לעצמותו של אדם כי שם ביתו ומקום חוצבה של הנשמה, ומחצב החומר, אשר בעבורו ראוי לו לעזוב כל אלו ולילך לדבק במקום קדוש ההוא כי שם יגיע אל דביקות השכינה. וזה שפירש"י הלוך ונסוע הנגבה לילך לדרומה של ירושלים והר המוריה. ומטעם זה לא נאמר בתחלת מראה זו וירא אליו ה'. כי אם עד אחר שנכנס בארץ כי אז היה מוכן לראות במראות השכינה, אבל קודם זה שהיה עדיין בח"ל לא היה שומע כ"א קול דברים כי לא נראה אליו ה' עדיין עד בואו לארץ וכמו שנתבאר בסמוך. וע"כ קרא למקום ההוא סולמא של צור כדאיתא בילקוט פר' זו (יב.א) כיון שהגיע אברהם לסולמא של צור אמר יהא חלקי בארץ הזאת. מי הגיד לבעל המדרש שהגיע אברהם לסולמא של צור. ודאי כוונתו על הר המוריה כי שם מקום הסולם אשר ראה יעקב עומד בבית אל ודרך אותו סולם עולים ויורדים הנשמות ושם צור חוצבו של הגוף כמ"ש (ישעיה נא.א) הביטו אל צור חצבתם כי מאותו צור שנקרא אבן שתיה הושתת העולם הכללי, גם האדם שנקרא עולם קטן נוצר ממקום אותו צור, אשר בו מקום הסולם גם לנשמה כאמור. ומטעם זה נאמר לך לך כאן, ובעקידה, וכן בפסוק אלך לי אל הר המור, וכן הגשם חלף הלך לו. הלך למקום מקורו, כי אד עולה מן הארץ. וכן (דברים ב.יג) קומו ועברו לכם את נחל זרד היינו ג"כ לא"י. וכן (ירמיה ה.ה) אלכה לי אל הגדולים. כי שם דירת השלימים. וכן כל לי ולו ולך ולהם שבמקרא פירש על דרך זה, והבין אברהם ממלת לך לך לילך לארץ כנען אע"פ שלא נאמר לאיזה ארץ ילך.

וְאֶעְבְּדִנָּךְ לְעַם סַגִּי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וַאֲרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵא מְבָרֵךְ:

וְאַעֲבִידְנָךְ לְעָם רָב וְאֵבָרְכִינָךְ וְאַרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵי מְבָרֵךְ:

ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם. (וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואלך אברהם, ואברהם עולה רמ''ח כנגד איבריו של אדם) : ואברכך. בממון: והיה ברכה. הברכות נתנות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. דבר אחר ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכלן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם: מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך: אל הארץ אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו (בראשית כב ב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, כיוצא בו (כב ב) על אחד ההרים אשר אמר אליך, כיוצא בו (יונה ג ב) וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך:

{{ב}} דקשה לרש"י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות: {{ג}} משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א"כ שמע מינה שאינו משובש, וא"כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר"ל בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר"א פירשתי וק"ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד"א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש"ל): {{ד}} פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י"ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל: {{ה}} והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל): {{ו}} מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר"א מזרחי): ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך):

והיה ברכה. אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם" והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך שיהיו מבורכים בעבורו והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג) אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (להלן כו כד) אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו

והיה ברכה. ברכת ה' היא שישמח ה' במעשיו כמו שאמרו רז''ל ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיגלו רחמיך על בניך. אמר אם כן היה לי ברכה במה שתתבונן ותקנה שלמות ותלמוד דעת את העם:

ואעשך לגוי גדול וגו'. ברכו כאן ז' ברכות והם אלו. ואעשך לגוי גדול והיא הגדולה שבכולם שיעשהו לגוי שעם זאת נכלל השיעבוד והשחרור. והשנית שבהיותו אברם טרם הכניסו בברית יברכהו ברכת הממון כמ''ש ואברם כבד מאד. והשלישי שיגדל שמו מאברם לאברהם. והרביעי שיהיה הוא בעצמו ברכה. והחמישי שיברך השם מבורכיו. והששי שיאור כל מבקשי רעתו. והשביעי שיתברכו בו כל משפחות האדמה: אשר אראך. ב' במסורה הכא ואידך בזכריה גבי גליות מלמד שהראה הקב''ה לאברהם הגליות: אראך. כגימטריא בעננים מלמד שהיו עננים הולכים לפניו ומראים לו הדרך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. ג' ברכות כנגד ג' ברכות כהנים וכן מברכך ג' תגין על ך' לומר לך כי ג''פ כ' הם ס' כנגד ס' אותיות שבברכת כהנים והם יברכך יאר ישא, ואברכך, בגימטריא אברהם: והיה. ו' במסורה והיה ברכה. והיה תמים. והיה נכון לבקר. עלה אלי ההרה והיה שם. והיה לי לאב. והיה לנו לאב. אם תהיה תמים ונכון אז תהיה ברכה ועלה אלי ההרה והיה לי לאב:

ואעשך לגוי גדול וגו'. להיות שצוה לו ג' קבע לו כנגדם ג', ואעשך וגו' כנגד לך לך מארצך, ואברכך ואגדלה שמך כנגד וממולדתך, והיה ברכה כנגד ומבית אביך. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בג' דברים, הא' שיש לו הרבה מכירים וריעים ואוהבים. ב' שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתם. ג' שיהיה ניזון ומתפרנם ומתרחם מבית אביו לצרכיו, וכשיוצא מארצו וכו' חסר לכולן, ולזה אמר אליו ה' כנגד מארצך אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר ואברכך ואגדלה שמך, וכנגד חסרון המועיל מבית אביך והיה ברכה:

ואעשך לגוי גדול וגו'. הורה לו שאפילו אותן שלשה תועליות המדומות שיש לך מארצך ומולדתך ומבית אביך יהיו לך גם שמה. כי אם תלך ממולדתך מקום משפחתך ותחוש שבעת הצורך לא יהיו לך אחים ולא מרחמים על זה אמר ואעשך לגוי גדול כי גם שם יצאו מחלציך משפחות רבות. ואם תחוש על ירושת הממון, הנה פה אברכך גם בממון. ואם תחוש אל השם טוב שיש לך בארצך מקום שמכירין אותך ואגדלה שמך גם פה. וכנגד מאמר לך לך היינו לעצמותיך אמר, והיה ברכה אתה תהיה מקור הברכות ע"י שתדבק במקום הקדוש ההוא אשר ממנו יוצא השפע לכל העולם והוא מקור הברכות, כי מימי הברכות מן המקדש יוצאים, וע"י דרישת הארץ הקדושה הקב"ה דורש את כל הארצות נמצא שע"י שתדבק במקום שהוא מקור הברכות תהיה גם אתה מקור לכל הברכות, וע"י שתדבק שם בשכינה יהיה פיך כפי הש"י ובידך לברך לכל מי שתרצה. ובמס' פסחים (קיז:) ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם כו'. כי אברהם היה לגוי גדול יותר מכל האבות כי כל מה שיצא מן יצחק ויעקב מתיחס גם כן לאברהם, נוסף לו על יצחק ויעקב כי יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה. ואברכך, בממון זה שאומרים אלהי יצחק. כי הוא נתברך בממון יותר מכולם שנאמר (בראשית כו.יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ואגדלה שמך. זה שאומרים אלהי יעקב. כארז"ל (מגילה יח.) ויקרא לו אל, הקב"ה קראו ליעקב אל כו'. וכפשוטו נקרא בשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים ואנשים אבל אברהם לא היה כי אם אב המון גוים.

וֶאֱבָרֵךְ מְבָרְכָךְ וּמְלַטְטָךְ אֵילוּט וְיִתְבָּרֲכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיַת אַרְעָא:

וַאֲבָרֵךְ יַת כַּהֲנַיָא דְפַרְסִין יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ וּמְבָרְכִין יַת בְּנָךְ וּבִלְעָם דִמְלַטֵט יַתְהוֹן אֵילוֹט וְיִקְטְלוּנֵיהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב וְיִתְבָּרְכוּן בָּךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא:

ונברכו בך כל משפחת האדמה. יש אגדות רבות, וזהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

מברכיך. רבים: ומקללך. יחיד:

ואברכה מברכיך. בגימטריא כהנים המברכים בניך. על כן מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד: ומקללך אאור. בגימטריא זה בלעם הבא לקלל בניך: ואברכה. ב' במסורה הכא ואידך ואברכה שמך לעולם. שבדכו ברכה שאין לה הפסק וזהו ואברכה שמך לעולם:

ואברכה מברכיך וגו'. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה והוא לא הרהר לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו' ובמקום אשר יחנה שם יצו ה' אתו את הברכה ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו: ויש לשאול למה שינה לשונו בענין הברכה אמר ואברכה מברכיך הקדים ברכתו לברכתם ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם. וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקיים ברכתם לאברהם: עוד יכוין לומר במה שנדקדק למה המברכים הזכירם בלשון רבים והמקללים הזכירם בלשון יחיד: אכן יתבאר על דרך אומרם במסכת מועד קטן (ט:) שאמרו רבנן לבנו של רשב''י תזרע ולא תחצד וכו' ונתכוונו בזה לברכה. והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה הכל הולך אחר הכוונה הרי שברכוהו בנוסח קללה. וכנגד זו אמר ה' ואברכה מברכך וגם מקללך יש מין מקלל שהוא מברך גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד כי לא כל מקלל יברך אלא פרט שהוא מכוין לברכה אבל מברכיך את כולן יברך. ותיבת מקללך נמשכת גם כן למטה כשתהיה קללתו לקללה אאור. נמצאת אומר כי מכוין ה' לגמור כנגד המברכים לברך כולם, והמקללים הם ב' פרטים פרט א' יש שישנה בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט א' הם בארירה ונמשכה התיבה למטה: עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פירוש כשיהיו לך בברכה אחת ב', שהם המקלל ומתכוין לברכה כמעשה שאמרו תזרע, וחזר האב וברכו, קבע ה' ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עיקר המברך הוא הראשון ואין הב' אלא מפרש תלמוד לומר מברכיך כי שניהם יתברכו. ואומרו ומקללך יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אומרם במסכת תענית (כ.) וזה לשונם טובה קללה שקללן אחיה השלוני מברכה שברכם בלעם וכו', וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה ולזה רמז לשון יחיד כי לפרט זה דוקא יכוין לברך, ומקללך פרט אחר שאינו אלא מקלל לזה אאור: ונברכו בך וגו'. וזה הוא ההפרש שבין מברכיך לשאינו מברך ולא מקלל כי מברכו יברכהו ה' בכבודו מפיו אבל שאר משפחות האדמה יתברכו מאמצעות אברהם:

ואברכה מברכיך ומקללך אאר. מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו. וידוע שלטובה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה.כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב"ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב"ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ"ש (תהלים כ.ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז.א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב"ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א"כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז"ל (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי"ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא.ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם. וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת"ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע"פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא"ת א"כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע"ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע"כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. טעם אחר לדבר, לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו.כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש"ץ הוא סרסור בין הקב"ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח"כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש. אבל בקללה אין שייך דבר זה כלל לכך נאמר ומקללך אאר אח"כ ולא קודם. ומה שנאמר מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד, הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחביריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם. ומקללך אאר. היה לו לומר ומקללך אקלל או ואוררך אאר ושינוי זה קשה גם בפסוק (ש"א ב.ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי היה לו לומר ובוזי יתבזו. ונראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה וסדר מדריגתן. בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה, כמו שכתוב (במדבר טו.לא) כי דבר ה' בזה. אמרו רז"ל (עיין ברכות ח.) זה המניח ספר תורה והולך לו. ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון. כמו שפירש"י על פסוק כי קללת אלהים תלוי (דברים כא.כג) ויש במשמעותו גם כן קללה נמרצת ממש קרוב ללשון ארור. אבל לשון ארור אמרו רז"ל (שבועות לו.) ארור. בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה. וידוע שהכל לפי המבייש והמתבייש כי הפחות ושפל אנשים אם יבזה או יקלל איש זקן ונשוא פנים אין די בזה כשהוא יקבל גם כן בזיון או קללה כי אין הצר שוה בנזק, כי השפל אינו מקפיד על בזיונו ויהי כמצחק בעיניו, לפיכך לא היה יכול לומר אצל השי"ת ובוזי יתבזו, כי אין זה שוה בנזק המלך ה' צבאות שהאדם האוחז בחבלי בוז ובזוזי דבזוזי (כתובות קיב:) ובזה דברי מלך אל רם ונשא ה', לפיכך יוסיף ה' לו קללה וקלון על כבודו ויקללנו קללה נמרצת לפי ערך המבזה. וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר אוסיף להם מארה לפי ערכם. אבל במברכים ומכבדים המדה שוה לברך מברכיו ולכבד מכבדיו. ומה שנאמר כאן ומקללך ואצל השי"ת אמר ובוזי, לפי שלשון קללה אינו שייך כלפי מעלה כי מה יתן ומה יוסיף. ויותר שייך בו לשון בזיון במי שאינו נוהג כבוד כראוי בדבר ה'. ובשר ודם ראוי להיות מן הנעלבים שלא להקפיד על בזיונו אבל על הקללה ראוי להקפיד. ומ"ש כאן ואברכה מברכך ולהלן נאמר כי מכבדי אכבד. אין שתי הברכות דומין זה לזה כי הברכה לאדם הוא תוספת שפע וריבוי, וזה אין שייך כלפי מעלה כי מה יתן לו בברכתו, אלא ענינם ברכה של הודיה, ואם כן מה ענין הברכות זו לזו שיאמר כי מברכי אברך. ואצל האדם אין שייך לומר ואכבדה מכבדך כי אין דמיון לכבוד שהאדם עושה עם חבירו אל הכבוד שחכמים ינחלו מאת ה' אבל הברכות דומין זה לזה כי ודאי אין ביד האדם ליתן הברכות מידו ממש זולת שהוא מברכו ייטיב ה' עמך, ובאותה ברכה שהוא מברכו יברך ה' גם את המברך.

וַאֲזַל אַבְרָם כְּמָא דְּמַלֵּיל עִמֵּהּ יְיָ וַאֲזַל עִמֵּהּ לוֹטּ וְאַבְרָם בַּר שִׁבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּמִפְקֵהּ מֵחָרָן:

וַאֲזַל אַבְרָם הֵכְמָא דְמַלֵל יְיָ לֵיהּ וְאָזַל עִמֵיהּ לוֹט וְאַבְרָם בַּר שׁוּבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּמִפְקֵיהּ מֵחָרָן:

וילך אברם וגו'. כל הכתוב מיותר שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה (פסוק ה') ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו': אכן כוונת הכתוב הוא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת אלא בגמר דברי ה' לך לך תכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. ושעור תיבת כ''ף כאשר הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו. והודיע הכתוב כי לוט לצד דביקותו באברהם הלך אתו פירוש לא לצד קיום מאמר ה' אלא ראהו הולך והלך עמו. וכוונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפוז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו אף על פי כן לא הועיל בערך פרט זה והלך אתו לוט: עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו' אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה'. ודקדק לומר כאשר דבר ולא כאשר אמר כמו שהתחיל בתחילת הפרשה ויאמר ה' לאמת כדברינו. והוא, יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דיבור יגיד על דבר קשה והאמירה היא רכה וכאן הזכיר בתחילת הפרשה ויאמר ה' לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם ובמעשה אכרהם אמר כאשר דבר פירוש שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו: עוד ירצה להודיע כי אברהם הלך כאשר דבר אליו ה' בסמוך, ומה נאמר בדברי ה', אל הארץ אשר אראך, שלא הודיעו מקום אשר יבא שמה ואף על פי כן הלך מארצו וסמך על מה שיודיעהו ה' כשירצה מבלי חשוב לומר איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום וזה נסיון גדול, ואחר כך הודיע הכתוב הוצאת את אשר עמו שלא ניסה ה' אותם בדבר זה אלא הודיע המקום ואחר כך יצאו, והוא אומרו בפסוק שאחרי זה ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען, ולא הוצרך הכתוב להודיע כי ה' הודיעו המקום כי הוא מובן מעצמו:

וּדְבַר אַבְרָם יָת שָׂרַי אִתְּתֵהּ וְיָת לוֹט בַר אֲחוּהִי וְיָת כָּל קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן:

וּדְבַר אַבְרָם יַת שָרַי אִנְתְּתֵיהּ וְיַת לוֹט בַּר אָחוֹי וְיַת כָּל קִנְיָנֵיהוֹן דִי קְנוֹ וְיַת נַפְשָׁתָא דִי גַיְירוּ בְּחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגיר את האנשים, ושרה מגירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה, (במד' כד יח) וישראל עשה חיל, לשון קונה וכונס:

{{ז}} הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נראה לי כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.) לפיכך הוה כאילו עשאום. (נחלת יעקב):

רכושם. מקנה וכן כי היה רכושם רב: ואת הנפש. עבדים ילידי בית. או עשו. כמו קנו. וכן עשה לי את החיל הזה. ויש אומרים הנפשות שהורם האמת לעבוד את השם. וטעם ויצאו ללכת. אל המקום אשר אמר השם:

ויצאו ללכת ארצה כנען. שהיתה מפורסמת אצלם לארץ מוכנת להתבוננות ולעבודת האל ית': ויבוא ארצה כנען. לא כענין יציאת תרח ללכת ארצה כנען שלא בא אלא עד חרן:

ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו. ולמעלה (נח יא.לא) נאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין ע"כ נאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד. וסמוך ליה ויקח תרח את אברם וגו' לפי שהיתה עקרה על כן הכניס את לוט ביניהם, אבל אחר שנאמר ואעשך לגוי גדול והובטח בבנים כתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט, כי בלשון ויקח הורה שאומר כאילו עשה לקוחין שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ומה שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, היינו לוט מעצמו הלך אחריו אבל אברם לא קרבו ואדרבא הרחיקו ויקח את שרי וגו'. ד"א תרח היה מקרב ביותר קרוביו ע"כ לקח תחלה את אברם בנו ואח"כ לקח את לוט בן בנו כי בני בנים כבנים ואחר כך לקח כלתו שרי. אבל אברם לקח תחלה את שרי אשתו כי אשתו כגופו ואח"כ לקח לוט שאינו כגופו.

וַעֲבַר אַבְרָם בְּאַרְעָא עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד מֵישַׁר מוֹרֶה וּכְנַעֲנָאָה בְּכֵן בְּאַרְעָא:

וְעָבַר אַבְרָם בְּאַרְעָא עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד מֵישַׁר דַהֲוָה מַיְירִי וּכְנַעֲנָאֵי בְּכֵן הֲווֹ בְּאַרְעָא דְעַד כְּדוֹן לָא מָטָא זִמְנָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵירְתָהּ:

ויעבר אברם בארץ. נכנס לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם, לפיכך (פסוק ז) ויאמר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:

{{ח}} משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם, הוצרך לפרש דזה אין פירוש כך אלא נכנס לתוכה, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י"ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען: {{ט}} דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח (לג יז), ועל זה פירש להתפלל, אי נמי דקשה לו למה נאמר עד מקום שכם, ולא כתיב עיר שכם, כדכתיב גבי יעקב (שם) ויבא עיר שכם, ועל זה פירש שבא להתפלל וכו', ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו, ודלא כהרא"ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה לו: וא"ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה, א"כ למה אמר אח"כ (להלן טו ב ג) ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע. וי"ל שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. (מהר"ר נתן) עיי"ש: {{י}} דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה, ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה (דברים יא ל), ששם קבלו וכו', כי אלון לשון אלה (פירוש שבועה), ומורה, לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש"ל): {{כ}} דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא, משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אח"כ לא היו בארץ, והא בימי משה עדיין היה בארץ, משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם, אלא היה הולך וכובש: {{ל}} והיינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן (יד יח), ומלך שלם זה מלך ירושלים. ומה שכתב שבחלקו של שם נפלה, אע"פ שזה סותר מה שפירש רש"י (במדבר יג כב) גבי וחברון שבע שנים נבנתה, אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן. וליכא למימר שכל ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם, דמלשון היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. (הר"א מזרחי): אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה, והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את א"י כו', אין במשמעות הלשון אלא מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם, ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק"ל: בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש"י כאן, ומה שכתב בפרשת שלח (במדבר שם) הכי פירושו, כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית, ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה, אבל זה אי אפשר שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון, וחם בנה צוען, אם כן אי אפשר כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם, שבע שנים לפני צוען שבנה חם, מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת אין צריך להביא סתירה, אלא ודאי פירושו [כדמסיים רש"י שם] שהיתה מבונה וכו'. (מהר"א אשכנזי):

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד) וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג טז-יז) ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו והבן זה ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם" - היא עיר שכם כן זה שם המקום ההוא ושכם בן חמור על שם עירו נקרא וכתב רש"י נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים ונכון הוא ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו וקודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם ולכן אמר והכנעני אז בארץ וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחלה ויתכן שהזכיר הכתוב והכנעני אז בארץ להורות על ענין הפרשה לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו ועבר עד מקום שכם והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה' ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא "ואלון מורה" - זהו במקום שכם ונקרא גם כן "אלוני מורה" כמו שכתוב (דברים יא ל) מול הגלגל אצל אלוני מורה ושם הר גריזים והר עבל בשכם וקרוב לירדן שבאו שם בתחילת ביאתם בארץ אבל "אלוני ממרא" הוא מקום אשר הוא בארץ חברון רחוק מן הירדן ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב "אלוני ממרא" שם "ממרא" הוא על איש אמורי שהמקום ההוא שלו כמו שנאמר (להלן יד יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר וכל "אלון מורה" ו"אלוני מורה" נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו "מורה" אבל זה כנעני הוא מארץ הכנעני היושב בערבה וכשיזכיר הכתוב ממרא סתם הוא שם העיר כמו שנאמר (להלן לה כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון על פני ממרא היא חברון (להלן כג יט) כי האיש אשר לו אלוני נקרא על שם העיר וכן שכם בן חמור כשם העיר שכם ובבראשית רבה (מב ח) על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא ועל דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא

גם זה המקום שכם. משה קראו כן כי שכם לא היה בימי אברהם: אלון. כמו אלה והם עצים ויש אומרים שדה כמו איל פארן: מורה. יש אומרים שהוא ממרא בעל ברית אברם. ויתכן שהוא אחר ויהיה אלון מורה שם מקום: והכנעני אז בארץ. יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום:

ויעבר אברם בארץ. לא התעכב במקום ממנה עד שנראה אליו האל ית' כאשר יעדו באמרו אל הארץ אשר אראך:

ויעבר אברם וגו'. מודיע הכתוב כי היה אברהם עובר בארץ ממקום למקום ואין אומר אליו דבר מבני הארץ והגם שבעלי הארץ שהם כנען היו אז בארץ אשר עבר אברהם שמה לא פצה פיו וצפצף: עוד ירמוז כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות אלא עברי, על דרך אומרו (לקמן י''ד י''ג) אברם העברי. וטעם אומרו והכנעני וגו' ולא הספיק במה שאמר בפסוק שלפני זה ארצה כנען, כאן הודיע זמן שנכנסה לרשות הכנעני, ומה שקדם ואמר ארצה כנען, אין ראיה, כי קראה כן על שם העתיד: או אפשר שרמז בשם כנען על דרך מה שדרשו ז''ל (ילקוט) בפרשת שלח לך וגו' ארץ כנען שרמז אל ישראל שבאו מאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה הרמוזים בחשבון תיבת כנען לזה הוצרך להודיע והכנעני אז בארץ: עוד ירצה בהודעת והכנעני לומר פתח הזכיה בארץ כי הכנעני היה אז בארץ שהוא עבד דכתיב (לעיל ט' כ''ה) עבד עבדים יהיה לאחיו אין לו קנין וכל התופם בקנייניו מבני שם או יפת יזכה בהם ובאדמתם, ובא הקב''ה וזיכה הדבר לאברהם, וזולת זה אם לא היה הכנעני אז בארץ אלא מבני יפת לא היה מקום להוציאם מידם אחר שזכו בה. ורז''ל אמרו (תו''כ פ' קדושים) כי של בני שם היתה ואברהם מבני שם זכה קודם בה, ולדרכם הודיע ה' כי לא זכה להיותו כנעני יד עבד כיד רבו: עוד ירצה, להיות שרצה לומר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ, ועד עתה יודע הייתי כי הארץ של שם היתה ואברהם מבני בניו הוא ואין ידוע כי של כנען היתה אז, ויאמר האומר מה נותן לו ה' דבר אשר שלו הוא מאז ומקודם, והגם שציינה מקודם לכנען כבר פירשתי שאין ראיה מזה, אשר על כן הודיע ה' והכנעני אז בארץ ולזה הוצרך ה' להבטיחו שיתננה לזרעו:

עד מקום שכם עד אלון מורה. הראהו קבלת התורה והשבועה שבהר גריזים והר עיבל. הראה לו קבלת התורה להורות שבזכות קבלת התורה זכה לייעוד לזרעך אתן את הארץ כמ"ש (תהלים קה.מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו. וכלפי שאמר למעלה ומקללך אאר הורה שזה יהיה עד אלון מורה ולא עד בכלל כי כל המברכים והמקללים שבהר גריזים והר עיבל יהיו בהסכמת השי"ת ולא יאור את המקללים ההם כי קללתם היא לשם התכלית וברכה תחשב.

וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵהּ:

וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְאִתְגְלֵי לֵיהּ:

ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל:

{{מ}} דקשה לרש"י למה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש"י על הזרע ר"ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ: ועוד י"ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק"ל:

וטעם לה' הנראה אליו. כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש ויתכן שירמוז "הנראה אליו" על סוד הקרבן (עיין רקאנטי כא ב) והמשכיל יבין

וירא ה'. בדרך נבואה. והמלה מבנין נפעל והנח הנעלם בין היו''ד והרי''ש תחת הדגש הראוי להיות ברי''ש להתבלע נו''ן נפעל: הנראה אליו. שם התאר מהבנין הנזכר וכמוהו ואשר היה נעשה:

הנראה. ב' במסורה הכא ואידך ביעקב לומר כשם שנראה לאברהם כשגלה כך נראה ליעקב כשגלה:

וירא ה' אל וגו' ויבן שם וגו'. כונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז) שובע שמחות את פניך, והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו, כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו והבן. וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצות, וצא ולמד מבן עזאי (יבמות סג:) בטענתו ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה:

וירא ה' אל אברם. מה שלא נראה אליו ה' מיד כשאמר לו לך לך מארצך, לפי שאז היה עדיין בחו"ל כדעת הראב"ע ובחו"ל אין שכינתו ית' נגלה וראיה מיונה, (מכילתא בא יב.ד) וא"כ לא נראה אליו שם ה' במראה כי אם קול דברים לבד היה שומע וע"כ לא בנה שם מזבח, רק לה' הנראה אליו. אבל בעוד שלא היה נראה אליו לא רצה לבנות מזבח במקום שאין השכינה שורה. וז"ש במשה (שמות ד.א) כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כי אין דרכו להתראות בחו"ל ובזה יכחישו לומר שגם קול לא שמעת.

וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְטוּרָא מִמַדְנַח לְבֵית אֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ בֵּית אֵל מִמַּעַרְבָא וְעַי מִמָּדִינְחָא וּבְנָא תַמָּן מִדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ:

וְאִסְתַּלֵק מִתַּמָן לְטוּרָא דְמִמַדְנַח לְבֵית אֵל וּפַרְסֵיהּ מַשְׁכְּנָא בֵּית אֵל מִן מַעֲרָבָא וְעַי מִמַדִינְחָא וּבְנָא תַּמָן מַדְבְּחָא קֳּדָם יְיָ וְצַלִי בִּשְׁמָא דַיְיָ:

ויעתק משם. אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל. נמצאת בית אל במערבו, והוא שנאמר בית אל מים: אהלו. אהלה כתיב, בתחלה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו: ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם:

{{נ}} דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה, כמו שכתב לעיל (פסוק ה) ויקח אברם וגו', או לשון נסיעה כמו שכתוב ויסע אברם וגו', ועל זה פירש אהלו היה מעתיק משם: {{ס}} רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה, ומפרש באיזה מקום היה ההר, אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם, ואי פירושו הוא על נסיעתו מהיכן היה, למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל, אדרבה קודם שנסע היה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל, אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן, אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה, וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מאי דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם, דמדקם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל, לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם (לעיל ב ח) שפירושו במזרחו: {{ע}} וא"ת מנא ליה, דילמא איפכא. וי"ל הואיל ואמרינן בגמרא (יבמות סב:) דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה: {{פ}} רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע"ד שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ (פסוק ז) שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. (קצור מזרחי):

ויקרא בשם ה'. פירש אונקלוס שהתפלל שם כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג נה) והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך" היה למוד ללמד ולפרסם האלהות וכן אמר הכתוב (להלן כו כד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'" כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה' והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם ונודעה לכל עם וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה

ויעתק. מהבנין הכבד הנוסף והוא פועל יוצא כי ויעתק צור ממקומו עומד והפעול אהלה וגם הוא פעול ויט: וטעם ויעתק. ויסע. והנח נעלם אחר יו''ד: ויט. תחת נו''ן שהוא פ''א הפעל וכן ויז נצחם ושניהם פועלים יוצאים: וטעם מים. ממערב. כי למערב ארץ ישראל הוא הים הגדול הספרדי. ואיננו ים אוקינום כי רחוקה היא הארץ הנזכרת ממנו. והנה נסע ממזרח בית אל מערבה עד שב העי מזרח למח נה ו: וטעם ויקרא בשם ה'. תפלה או קריאת בני אדם לעבוד השם:

בית אל מים והעי מקדם. בין שתי עיירות גדולות למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה':

ויעתק משם וגו'. לא זכר למי העתיק, ורש''י ז''ל פירש אהלה, והוא חסר. ואולי כי רמז שהעתיק צור ממקום שנראה אליו שם, והוא אומרם ז''ל בברכות (ה:) בפסוק (איוב יח) הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו, כי בצאת ישראל ממקום תפלתו גורם שיעתק צור שהוא הקב''ה ממקומו, ומכל שכן במה שלפנינו שנראה ה' אליו ובנה לו מזבח שם וכשיעבור משם אברהם יעתק צור ממקומו והוא אברהם המעתיק: עוד ירצה שהעתיק מזבח שבנה שם כשרצה להטות אהלה במקום אחר סתר המזבח שבנה וחזד ובנאו במקום אשר עשה שם אהלה, ולא הוצרך לפרש כי סמך על הזכרתו בסמוך ויבן שם מזבח וגו' ויעתק משם. גם הראה באצבע באומרו משם שחוזר אל האמור בסמוך והבן:

וּנְטַּל אַבְרָם אָזֵל וְנָטֵל לְדָרוֹמָא:

וּנְטַל אַבְרָם אָזִיל וְנָטִיל לְדָרוֹמָא:

הלוך ונסוע. לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו:

{{צ}} דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד, ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ, וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לארץ ישראל, ולכך פירש רש"י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של ארץ ישראל היה נוסע:

הנגבה. כתב רבינו שלמה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא בחלק של בני יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל וכן לעתיד לבא בבניו שנאמר (שופטים א ב) יהודה יעלה בתחלה

הנגבה. פאת דרום ונקרא כן בלשון ארמית נגיבו מיא כי צד דרום חם ומרוב החום ייבש וכן טעם כי ארץ הנגב נתתני:

הלוך ונסוע הנגבה. כשנסע ממקרם למקום כמנהג הרועים לא הלך למזרח ולא למערב שלא לנטות מאחת משתי העיירות שהתחילו קצתן להמשך אחריו:

הלוך ונסוע הנגבה. אולי רצה להתחכם באלהיות, כי הרוצה שיחכים ידרים. (ב"ב כה:) אבל על העושר לא בקש, שהרי אמר אם אקח מחוט ועד שרוך נעל. ואותן מתנות שקיבל ע"י שרה היה מוכרח לקבלם כדי שלא יהרגוהו, שהרי כולם נתנו לו דרך חנופה אולי יתפתה ליתן לו את אחותו לאשה, ואילו לא היה מקבל היו חושבים שאין רצונו ליתנה להם והיו הורגים אותו, ומ"מ לא רצה ליהנות מן אותן מתנות ונתנם לבני הפלגשים, שנאמר (בראשית כה.ו) ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. היינו אותן מתנות שכבר קבל מן המצריים נתנם לבני הפלגשים דהיינו בני קטורה והיא הגר המצרית כפירש"י, כי מן המצריים לקח המתנות והחזירם למתנתם ונתנם לבני הגר המצרית.

וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַמָּן אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא:

וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִיתְיַתְבָא תַּמָן אֲרוּם תַּקִיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא:

רעב בארץ. באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה:

ויהי רעב בארץ. הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו באברהם כתוב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא

ויהי רעב בארץ. בארץ כנען:

לגור שם. לא להשתקע:

וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמֵיעַל לְמִצְרָיִם וַאֲמַר לְשָׂרַי אִתְּתֵה הָא כְעַן יְדָעִית אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אָתְּ:

וַהֲוָה כְּמָא דְקָרֵיב לְמֵיעַל לִתְּחוּם מִצְרַיִם וּמָטוּ לְנַהֲרָא וּגְלִיאוּ בִּשְרֵיהוֹן לְמַעֲבַר וַאֲמַר אַבְרָם לְשָרַי אִנְתָּתֵיהּ הָא עַד כְּדוֹן לָא אִסְתַּכְּלִית בִּבְשָרִיךְ וּכְדוֹן יַדְעִית אֲרוּם אִנְתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אַנְתְּ:

הנה נא ידעתי. מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה. דבר אחר מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביפיה. ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הרגלו באשה יפה. ודומה לו (בראשית יט ב) הנה נא אדני סורו נא:

{{ק}} ר"ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד. ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זה את זה, "הנה נא" משמע לשון הוה, ו"ידעתי" לשון עבר, לכך פירש ד"א כו'. (מהרש"ל): יש מקשין והלא אמרו חז"ל (קידושין מא.) אסור לישא אשה עד שיראנה. ולי נראה שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהיא יפת תואר, ומכל מקום באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה, אבל עכשיו שהיהת בת ס"ה שנים ורגיל להשתנות היופי ועל זה אמר שעד עכשיו כו'. (נחלת יעקב): {{ר}} ר"ל, לפירוש זה צריך לחלק הכתוב, הנה נא הגיע השעה וכו', ומלת ידעתי הוא התחלת ענין, ידעתי זה מימים רבים, ולזה מייתי ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדני סורו נא, הגיע השעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': {{ש}} ואע"פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואע"פ כן אמר (אמרי נא אחותי את) [אחותי היא] (להלן כ ב). כבר תירץ אברהם בעצמו זה באמרו רק אין יראת אלהים במקום הזה (שם פסוק יא) ופירש רש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו:

הנה נא ידעתי וגו' אמרי נא אחותי את. לא ידעתי למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן ואם נאמר שהיו המצרים שחורים ומכוערים כדברי רש"י הנה גם לאבימלך מלך פלשתים אמר כן גם הוא גם יצחק שהיה דר בארץ ההיא במצות ה' אולי היו הכנענים בדור ההוא שטופים בעבודה זרה וגדורים מן העריות יותר מאנשי מצרים והפלשתים ואיננו נכון ויתכן כי לא היה להם פחד רק בבואם בעיר מושב המלכים כי היה דרכם להביא למלך האשה היפה מאד ולהרוג את בעלה בעלילה שישימו עליו והנכון בעיני כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר "אחותי היא" כי כן אמר (להלן כ יג) ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי אבל הכתוב יזכיר זה במקומות אשר יתחדש להם ענין בדבר והנה זרז אותה עתה כאשר צוה לה מתחילה ויצחק לא פחד בארצו ובעירו רק בבואו אל ארץ פלשתים אחז דרך אביו ואמר למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך כל ימי היותנו גרים בארץ הזאת עד עבור הרעב כי אברהם מפני הרעב בא לגור בארץ וכעבור הרעב ישוב לארץ אשר נצטוה עליה ונתנה השם לו ולזרעו והיה חושב שיחיו נפשם ברעב ויבא להם ריוח והצלה מאת האלהים לשוב או שיתכן להם לברוח לארץ כנען בהתיאשם ממנה וכתב רש"י הנה נא ידעתי מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעותה ועכשיו על ידי מעשה דבר אחר שעל ידי הדרך אדם מתבזה וזו עמדה ביופיה ולפי פשוטו הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יופייך וידעתי זה כמה ימים כי יפת מראה את ועכשיו אנו באים בין בני אדם שחורים אחיהם של כושים ולא הורגלו באשה יפה ודומה לו הנה נא אדני סורו נא כל זה לשון הרב והמדרש קבלה בענוה שבהם ונסמך למקרא אבל אין צורך לכל הדברים האלה שאין מלת "נא" מורה על דבר שיתחדש בעת ההיא בלבד אבל על כל דבר הווה ועומד יאמרו כן כי הוא רומז על הענין לומר שהוא עתה ככה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מאז ועד עתה וכן הנה נא עצרני ה' מלדת (להלן טז ב) מנעורי ועד היום הזה וכן הנה נא לי שתי בנות (להלן יט ח) כי לא נולדו עתה וכולם ככה ויראה מפשט הכתובים כי שרה לא קבלה עליה לאמר כן אבל המצרים היו רעים וחטאים מאד וכאשר ראו אותה ויהללו אותה אל פרעה לוקחה אל ביתו ולא שאלו בהם כלל אם אשתו היא או אם אחותו היא והיא שתקה ולא הגידה כי אשתו ואברהם ספר מעצמו כי אחותו היא ולכך הטיבו לו בעבורה וזהו שאמר הכתוב מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא (להלן פסוק יח) האשים אותו כי בראותו שיקחו אותה היה לו להגיד לפרעה כי אשתו היא וחזר והאשים אותו על אמרו אחרי כן לשרים ולבית פרעה כי אחותו היא ולא האשים את האשה כלל כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה והראוי לה שתשתוק

כאשר הקריב. מחנהו. או הוא מהפעלים העומדים. כי ימצאו פעלים שיצאו ויעמדו: ומלת נא. כמו עתה וכן הנה נא זקנתי אוי נא לנו. והיא הפוכה בלשון ישמעאל: וטעם הנה נא ידעתי. שהיה כיופי שרה בארצה רק במצרים וארץ הנגב לא היה כמוה כי הצורות משתנות בעבור האויר וטעם ואותך יחיו שיתנו לך כל צרכיך כי ימי רעבון היו:

כאשר הקריב. קרוב לעת הצורך פן תשכח: לבוא מצרימה. בית הועד היה לזימה כמו שנ' עליהם אשר בשר חמורים בשרם כו':

ויהי כאשר הקריב וגו' הנה נא ידעתי וגו'. רז''ל אמרו (ב''ב טז.) להגיד צניעות שהיה ביניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין אמר לה כן אברהם: אכן להיות כי רצה לצוות עליה לומר אחי הוא חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה, והגם שבטוחים הצדיקים בהקב''ה אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנם ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (קידושין לט:) משמואל שאמר (ש''א טז) ושמע שאול והרגני, לזה אמר אליה הנה נא וגו' נתן התנצלות על הדבר כי עתה נודע לו ולא מקודם שאם היה יודע מה שידע עתה לא היה מביאה אל מצרים והיה הולך למקום אחר. וטעם נתינת לב לדעת לצד קרבתו לבא למצרים ראה פנים כעורות. או ידע בקריבת העיר כי המלך יקח היפה בנשים ונתן דעתו והכיר בה. ואומרו כי אשה יפת וגו' ולא הספיק לומר כי יפת מראה את, נתכוין לומר כי אחת היא בעולם אשה יפת מראה היא ואין דומה לה והבן: ואל יקשה בעיניך שהלך עמה לארץ פלשתים אחר שידע כי אשה יפת מראה היא, כי ארץ פלשתים לא היו כעורות כל כך כמצרים. ולזה תמצא שלא הוצרך לצוות עליה שתאמר היא אלא הוא אמר עליה אחותי היא כי לא היה בית מיחוש כאנשי מצרים שהיו בתכלית הכיעור והיא כתכלית היופי:

וִיהֵי כַּד (נ''י אֲרֵי) יֶחֱזוּן יָתִיךְ מִצְרָאֵי וְיֵימְרוּן אִתְּתֵהּ דָּא וְיִקְטְלוּן יָתִי וְיָתִיךְ יְקַיְמוּן:

וִיהֵי אֲרוּם יִסְתַּכְּלוּן בִּיךְ מִצְרָאֵי וְיֶחְמוּן יַת שׁוּפְרֵיךְ וְיֵימְרוּן אִנְתְּתֵיהּ דָא וְיִקְטְלוּן יָתִי וְיָתָךְ יְקַיְמוּן:

ראו רמב"ן על בראשית יב יא

והרגו אותי. שלא יקוו שאסכים לתתך להם:

יחיו. ב' במסורה הכא ואידך יחיו דגן ויפרחו כגפן. שכיון שיחיו אותך יתנו לך מתנות שדות וכרמים:

והיה כי יראו וגו'. הקדים לומר לה טעם למה שמצוה אותה בסמוך אמרי נא וגו', שתאמר מאז ותודיע מבלי שואלה דבר תשתדל להשמיע כי היא אחותו, והוא אומרו אמרי נא פירוש עתה מבלי שואל, ולצד שתאמר למה נצטרך להודיע דבר מבלי שואל, לזה אמר כי זולת זה לא תהיה שאלה וכשיראו אותם ידעו מן הסתם כי היא אשתו, והוא אומרו והיה כי יראו וגו' לא ישאלו דבר כי מעצמן יאמרו ודאי אשתו זו ולצד אומרם כן בדעתם יהרגו אברהם, לזה הקדים הוא להוציא קול אחוה לכל מכיר ורואה אותם:

אִמְרִי כְעַן אֲחָתִי אָתְּ בְּדִיל דְּיֵיטַב לִי בְּדִילָךְ וְתִתְקַיֵּם נַפְשִׁי בְּפִתְגָּמָיְכִי:

אִמְרִי בְּבָעוּ דַאֲחָתִי אַנְתְּ בְּגִין דְיֵיטִיב לִי בְּגִינָךְ וְתִתְקַיֵים נַפְשִׁי אַמְטוּלְתִּיךְ:

למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי מתנות:

{{ת}} דקשה לרש"י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה, ולכך פירש יתנו לי מתנות וא"ת דמשמע שאברהם רצה במתנות, והא לקמן גבי מלך סדום אמר (יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח, אף על פי שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות, כל שכן במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב (משלי טו כז) שונא מתנות יחיה. ונ"ל דמתנה מועטת רצה, על דרך כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (ברכות י:) דהיינו אכילה ושתיה ופונדק, והא ראייה דלקמן (יד כא) כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם: ועוד י"ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה, אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועוד י"ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש"י לקמן (יג ג) בפסוק וילך למסעיו, לפרוע הקפותיו, אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל: יש מקשים והאיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו. וי"ל שיאמר להם שהיא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים. ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגלך, לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי, אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך, ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט, או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר, ומשום הכי יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש, ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל. עיין בחזקוני: רבים תמהים וכי אברם חשק למתנות, ואדרבה אפילו מה שבמלחמה לקח החזיר, כמו שכתוב (להלן יד כג) אם אקח מחוט כו', וכל שכן בדבר מאוס זנות יקח ממון. אלא דהענין שאברהם רצה שתאמר שרה אחי הוא ודבר זה אינו שייך אלא אם ישאלוה אם בעליך הוא תשיב אמריה אחי הוא, אבל לא ישאלוה ואם תתחיל ותאמר אחי הוא ירגישו שיש ערמה בדבר, דמי ביקש זאת ממנה, ועל כך היא ירא, לכן אמר לה אם יבואו אנשים תתחיל ותאמר יש לי אח עני מבקשת שתתנו לי מתנות, בזה תוכל[י] שפיר להודיע שאני אחיך ותנצל נפשי בזה, אבל לא כוונתו לקבל מתנות, וזהו פירש הכתוב, אמרי נא למען ייטב, זה יהיה הדבור שלך, ובזה וחיתה נפשי בגללך. (דברי דוד):

ראו רמב"ן על בראשית יב יא

ובאה מלת אחותי את. מלעיל בעבור היות הטעם במלה שלאחריה באות הראשון וכן קרא לילה. וזה משפט הלשון: ודגשות תי''ו את. בהתבלע הנו''ן כי אתה מגזרת אני: בגללך. ובעבורך. לא יבאו כי אם בבי''ת והשר המסיר הבי''ת הוא סר טעם: וטעם ייטב לי. דורון ומנחה. וכן כתוב ולאברם היטיב בעבורה:

למען יימב לי. למען כשתאמרי שאת אחותי יקוה כל אחד מהם שאשיאך לו ולא יתשוב שום אתד מהם להרגנו אבל ייטיב לי במהר ובמתן כמו שהיה המנהג אז שהיו מפתים את אבי האשה במהר וקרוביה במגדנות כדי שיסכימו לתת אותה לתובע ולזה אמרה תורה מהור ימהרנה אם מאן ימאן אביה כסף ישקול ובין כך חשב לצאת משם:

אחותי את. ב' כמסורה הכא ואידך אמור לחכמה אחותי את. לומר שאברהם וגם שרה היו גדולים בחכמה:

למען ייטב וגו'. פירוש טעם שאני מצווך לומר אחותי ולא אני מוסיף להרחיק יותר שתאמר עליו איש נכרי הוא אצלה, למען ייטב וגו' ואם יהיה נכרי אין לו ענין שיטיבוהו בשבילה. ואולי כי לזה הקפיד שתאמר היא ולא הספיק שיאמר הוא כי לא יצדיקו דבריו להטיבו. ולפי הפשט לא הספיק לומר הוא כי חשש שתאמר דבר שיוכר ממנו כי אשתו היא. ואומרו וחיתה היא תכלית הטובה שמקוה להחיות נפשו ברעב. ודקדק לומר וחיתה נפשי ולא אמר ואחיה וכו' לרמוז אומרו (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו: עוד ירצה בדקדוק עוד אומרו כפל ענין בעבורך ובגללך שהיה לו לומר ייטב לי וחיתה נפשי כגללך או בעבורך: אכן נתכוון לב' דברים הא' למען יטיבו לו בעבור אחותו טובה גשמיית. ועוד וחיתה נפשי וגו' על דרך מה שדרשו ז''ל (ברכות לא:) בפסוק (ש''א א) אם ראה תראה שאם לא יפקידה תעשה שעל כרחך יראה לתת לה זרע ע''י שתלך ותסתר וכו' ותבדק כסוטה ונזרעה זרע. כמו כן חשב אברהם כי על ידי סתירת האשה עם האיש והיא נקיה ה' יפקדנה בבנים בדומין לו והוא אומרו וחיתה נפשי בפקודת הזרע בגללך פירוש בדברים המתגלגלים ממך על דרך מה שדרשו ז''ל (שבת קנא:) בפסוק בגלל הדבר וגו', ולזה הפסיק בתיבת בעבורך לומר כי הם ב' דברים. גם אומרו וחיתה בתוספת וא''ו לומר שהוא פרט חדש ואינו ענף ייטב לי כי הם ב' בחינות ההטבה אחד לגוף ואחד לנפש. ודבר זה הושג אצלו בסתירה שנסתרה עם אבימלך ולא בפעם הזאת עם פרעה לטעם כי שם לא היה חשד כי גירשו מארצו גילה כי לא עשה דבר. או אפשר כי באמצעות ב' פעמים נתפרסם הקול על שרה כי נסתרה ועל ידי זה נפקדה. שוב בא לידי מאמר רז''ל (ב''ר פנ''ג) וזה לשונם אמר רבי יצחק אמר הקב''ה כתיב (במדבר ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע וזו שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה אין דין שתפקד עכ''ל, והם דברינו עצמם והבן. הרי שחיתה נפשו של אברהם בבנים בגלל שרה:

וַהֲוָה כַּד עַל אַבְרָם לְמִצְרָיִם וַחֲזוֹ מִצְרָאֵי יָת אִתְּתָא אֲרֵי שַׁפִּירָא הִיא לַחֲדָא:

וַהֲוָה כַּד עַל אַבְרָם לְמִצְרַיִם וְחָמוּן מִצְרָאֵי יַת אִנְתְּתָא אֲרוּם שַׁפִּירָא הִיא לַחֲדָא:

ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתבה ועל ידי שתבעו את המכס פתחו וראו אותה:

{{א}} וקשה למה לא פירש רש"י זה לעיל, על וירד אברם מצרימה (פסוק י) ועל ויהי כאשר הקריב לבא (פסוק יא) היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו, (ויקרבו) [הקריבו], אלא משום דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל, כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי. וי"ל דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם, אבל הכא היתה שרה עיקרת, שהרי אברהם היה מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית, והיה לו לומר כבואם, כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל: ומהרי"א פירש דוקא הכא שייך למידק הכי משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשוב טפי:

ויראו המצרים. כלם נתנו עיניהם כה כאשר חשב אברהם:

וַחֲזוֹ יָתַהּ רַבְרְבֵי פַרְעֹה וְשַׁבָּחוּ יָתַהּ לְפַרְעֹה וְאִדַּבָּרַת אִתְּתָא לְבֵית פַּרְעֹה:

וְחָמוּן יָתָהּ רַבְרְבֵי פַּרְעה וְשַׁבָּחוּ יָתֵהּ לְפַרְעה וְאִידְבָּרַת אִנְתְּתָא לְבֵית מַלְכוּתָא דְפַרְעה:

ויהללו אותה אל פרעה. הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך:

{{א*}} דאל"כ היה לו לומר לפני פרעה, או לפרעה: הוכרח לזה, דויראו אותה שרי פרעה מיותר הוא, דמהללוה לפני פרעה ודאי ראוה תחילה, אלא הללוה באותו מעמד תיכף. (דברי דוד):

וטעם ויראו אותה שרי פרעה. כי כאשר ראו אותה המצרים אמרו ראויה זאת לשרים הגדולים והנה הביאוה אליהם וגם הם יראו לנפשם מנגוע בה כי מפני היופי הגדול ידעו כי המלך יחפוץ בה מאד ויהללו אותה ביניהם לומר ראויה היא למלך לשון רש"י וזה דעת אונקלוס שאמר ושבחו יתה לות פרעה או שהללוה אל המלך עצמו ושלח ולקחה

ויהללו. קל הלמ''ד הראשון להקל על הלשון והוא ראוי להדגש וכמוהו ואתפללה בדניאל: ותקח האשה. מהבנין הכבד הנוסף. ואם לא נמצא והשלם ותושלכי:

ויראו אותה שרי פרעה. והם בטלו מחשבת ההמון: ותקח האשה. (טז) ולאברם היטיב. שלא נמלכו ראשונה בו לפתותו כמו שהיה המנהג וזה כי חשבו שלא היה צורך לזה כלל מאחר שלקחה המלך לאשה ומאחר שאמרה שהיתה אחות אברהם בלבד וראויה להנשא לא היו נשואין טובים מאלו שהיו להנשא למלך לאשה כמו שהעיד באמרו ואקח אותה לי לאשה אבל לקחוה למלך ראשונה ואחר כך המלך הטיב בעבורה במהר ובמתן כמנהג: צאן ובקר ועבדים. רב כיד המלך:

וּלְאַבְרָם אוֹטִיב בְּדִילַהּ וַהֲווֹ לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וַחֲמָרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וְגַמְלִין:

וּלְאַבְרָם אוֹטֵב פַּרְעה בְּגִינָהּ וַהֲווֹ לֵיהּ מִדִילֵיהּ עָאן וְתוֹרִין וְחַמְרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וּגְמַלִין:

ולאברם היטיב. פרעה בעבורה. [נתן לו מתנות]:

וְאַיְתִי יְיָ עַל פַּרְעֹה מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַל עֵיסַק שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם:

וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּפַרְעה מַכְתְּשִׁין רַבְרְבִין וְיַת אֵינַשׁ בֵּיתֵיהּ עַל עֵיסַק שָרַי אִתַּת אַבְרָם:

וינגע ה' וגו' . במכת ראתן לקה, שהתשמיש קשה לו: ואת ביתו. כתרגומו ועל אנש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו ועמודיו וכליו) : על דבר שרי. על פי דבורה, אומרת למלאך הך והוא מכה:

{{ב}} עשרים וארבעה מיני שחין הן, ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן, ובו לקה פרעה, דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם: {{ג}} דאל"כ אודות שרה מיבעי ליה: הקב"ה עשה זה הנס כדי שידע פרעה בשביל שרה הוא נלקה. (נחלת יעקב):

וטעם על דבר שרי אשת אברם. כי בעבור החמס שעשה לשרה גם לאברהם ובזכות שניהם באו עליו הנגעים הגדולים ההם

וינגע ה' את פרעה. על דבר שרי. כמו בעבור. והטעם על זה הדבר:

וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. את פרעה לבדו בגדולים: ואת ביתו. נתן נגעים גם בביתו אבל לא גדולים כשל פרעה וזה למען יראו שהצדקת לכדה נמלטת ויכירו שהכל היה בעבורה למען ישובו מרשעם:

וינגע ה' וגו' על דבר שרי אשת וגו'. פירוש כי בשעת הנגע הודיע כי שרי היא אשת אברם:

על דבר שרי אשת אברם. וכי עדיין לא ידענו ששרי אשת אברם, ועוד מה פשעו של פרעה הרי סבור שהיא אחותו, ומה שפירש רש"י על דבר שרי שאומרת למלאך הך והוא מכה לא נזכר בפסוק הך. על כן נ"ל אע"פ שבפני ההמון עם אמרה שרה אחותו אני, מ"מ לפרעה הגידה האמת שהיא אשת אברם בחשבה שמלך יושב על כסא דין לא יעשה עול, ופרעה לא השגיח בה כי אמר לדבריך הראשונים אני מאמין על כן נגעו ה' על דבר שרי בשביל דבורה של שרי ומה היה דבורה. אשת אברם. כי היא דברה אליו אשת אברם אני. ואמר פרעה לאברם למה אמרת אחותי היא כי לך הייתי מאמין ולא לה כי חשבתי אולי אומרת כן כדי להינצל מן התשמיש שהוא בלא אישות. ד"א על דבר שרי אשת אברם לפי שהיתה אשת איש על כן באו עליו נגעים אלו.

וּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַאֲמַר מָה דָּא עֲבַדְתְּ לִי לְמָא לָא חַוֵּיתָא לִי אֲרֵי אִתְּתָךְ הִיא:

וּקְרָא פַּרְעה לְאַבְרָם וַאֲמַר מַה דָא עָבַדְתָּא לִי לְמָא לָא חַוֵיתָא לִי אֲרוּם אִנְתְּתָךְ הִיא:

ויקרא פרעה לאברם. יתכן כי בבוא הנגעים פתאום עליו ועל ביתו בעת אשר לוקחה שרה אל ביתו הרהר בדעתו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו ושאל אותה והגידה כי היא אשתו ולכן קרא לאברהם והאשים אותואו כאשר אמרו רבותינו (ב"ר מא ב) שלקה בראתן שהמשגל קשה לו וחשש כי שמא אשתו היא ואמר לו בספק מה זאת עשית לי להוציא מפיו האמת כי אם היתה אחותו היה אומר אמנם אחותי היא ואמר ועתה הנה אשתך קח ולך לראות מה ידבר ומה ישיב על תוכחתו ואברהם שתק ממנו ולא השיב אותו דבר מרוב פחדו אז הבין פרעה כי היא אשתו כאשר חשב וצוה עליו פרעה אנשים לשלחם

ומלת הגדת. מבעלי הנוני''ן:

. למה לא הגדת לי. שגם אם היית חושד את ההמון לא היה לך לחשוד את המלך אשר במשפט יעמיד ארץ:

(יח יט) ויקרא פרעה וגו' למה וגו'. למה וגו'. קשה למה כפל הקושיא ב' פעמים באופן משונה. ואולי שיכוין לומר ב' הדרגות בתמיהתו על זה הדרך, הא' מן הראוי היה לך לחוש לי שמא לא נדע כי היא אשתך ואקחנה, ועוד שהוספת לעשות במה שאמרת בפירוש אחותי היא: עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (רש''י) כי טעם פרעה שאמר לו הנה אשתך קח ולך ואבימלך אמר אליו הנה ארצי לפניך וגו' כי פרעה להיות אנשיו כעורים ושטופי זמה חש על הדבר שיכשלו בו ויענשו מה שאין כן אבימלך שלא היו כעורים וכו', ולזה תמצא שאבימלך אמר אליו מה ראית כי עשית וגו' מה שאין כן פרעה כי יודע טעמו של אברהם כי ירא פן ימות עליה, ומעתה יתבאר הכתוב על נכון להיות שידע פרעה הטעם לא יוצדק לומר לו למה אמרת אחותי היא כי אם שאלה ראשונה למה לא הגדת לי בייחוד כי היא אשתך, ובזה, הגם שתאמר אחותי היא תהיה לך שמירה מהעם ולא היית גורם לי רעה להכשל בה, כי פרעה היה מחזיק עצמו ודאי שלא יעשה דבר מגונה ביודעו כי היא אשתו ולא יחשדנו אברהם. וההגדה היתה מועלת לאברהם לאחד מב' דרכים או יצו עליו פרעה אנשים לשומרו כאשר עשה אחר כך בזמן מועט, או היה ממהר לשולחו. והוסיף לומר למה אמרת וגו' פירוש ואם תאמר וכי חובת גברא הוא שכל איש אשר יביא את אשתו ילך ויגיד לפרעה כי אשתו זאת, לזה אמר למה אמרת וגו', ומהטעם עצמו שאמרת אחותי היא לצד מעלת יופיה לזה עליך בפרט מוטל להודיע: או יאמר על זה הדרך למה אמרת וגו' וכיון שאמרת היה לך לחוש לי לקחתה לאשה, הן אמת אם לא היית אומר אני הייתי חושש לה מאשת איש אבל כיון שאמרת אחותי היה לך לחוש לי שאקחנה לאשה ותגיד לי בסוד. ולא השיב אברהם דבר כמו שהשיב לאבימלך כי אברהם טעמו היה שהיה חושד לפרעה עצמו ואין ראוי להשיב על זה. ואולי כי לזה חש פרעה ומיהר לשלחו מארצו וזולת זה יצו עליו בתמידות אנשים:

לְמָא אֲמַרְתְּ אֲחָתִי הִיא וּדְבָרִית יָתַהּ לִי לְאִתּוּ וּכְעַן הָא אִתְּתָךְ דְּבַר וְאִיזֵל:

לָמָה אָמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וּדְבָרִית יָתָהּ לִי לְאִנְתּוּ וּמִן יַד אִתְגְרִיאַת בִּי מַכְתָּשָׁא וְלָא קָרֵיבִית לְוָתָהּ וּכְדוֹן הָא אִנְתְּתָךְ דְבַר וְאִיזַל:

קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו (כ טו) הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם:

וטעם ואקח אותה לי לאשה. שהיה רצונו שתהיה זאת אשתו המולכת לא תהיה פלגש לו והזכיר זה בעבור שיודה לו אם היא אחותו כאשר פירשתי

וטעם ואקח אותה לי לאשה. שלקחה להיותה אשתו ולשכב עמה והשם הביא עליו נגעים שלא יגע בה. והנגעים שלחם השם לשמור אשת אוהבו והיו הנגעים גדולים ולא יכול לגעת בה. וכמוהו וחשקת בה ולקחת לך לאשה. ואמר אחר כן והבאת אל תוך ביתך וגלחה ואחר כן תבא אליה ובעלתה: וקמצות וי''ו ולך. בעבור שהטעם הנקרא ענין מוכרת. וכן לחם ויין:

למה אמרת אחתי היא. אפי' אחר שהובאת לביתי: ואקח אותה לי לאשה. לא לפלגש וזה בלתי רשותך כי חשבתי שבהיותה אחותך ייטיב בעיניך להתחתן במלך:

ולך. ה' במסורה הכא ואידך הנה רבקה לפניך קח ולך. נהג ולך באבישג השונמית, מלמד שהיתה צדקת כמו האמהות, וקח משענתי כידך ולך. המגלה אשר קראת בה קחנה בידך ולך. מלמד שאע''פ שאינו מפרש בכאן שנתן לו מתנות כמו באבימלך ודאי נתן לו וזהו קחנה בידך ולך שנתן לו דבר הניתן מיד ליד:

וּפַקִּיד עֲלוֹהִי פַּרְעֹה גּוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵהּ וְיָת אִתְּתֵהּ וְיָת כָּל דִילֵהּ:

וּפַקֵיד עִילוֹי פַרְעה גוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵיהּ וְיַת אִנְתְּתֵיהּ וְיַת כָּל דִילֵיהּ:

ויצו עליו. על אודותיו לשלחו ולשמרו: וישלחו. כתרגומו ואלויאו:

{{ד}} דקשה לרש"י אי צוה אותו שום דבר א"כ היה לו לומר על מה צוה אותו, לכך פירש רש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנא ליה שזה צוה (אותו), דלמא צוה שיניחוהו לילך לשלום ולא יעכבוהו, ומנא ליה לשומרו, ולכך פירש רש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו, פירוש לשומרו. ואכתי קשה מנא ליה לתרגום לפרש כן, ולכך פירש רש"י (להלן פסוק ב) כבה מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד, וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם, שלא על סדר הקרא:

וישלחו אותו. דרך ליווי בכבוד וכן ואברהם הולך עמם לשלחם: והנכון בעיני להיות פירוש ויצו עליו. בעבור היות על אחרי' המצוה שהזהיר וצוה להכריז שלא יגע איש בו ובאשת ו: